לבית האריזה יונתן הגעתי באיחור של שבע דקות מהשעה היעודה, שבע וחצי בבוקר. האפשרות השנייה הייתה לבוא יום קודם לכן, בחמש וחצי. בן הזוג אמר שזו בדיקת רצינות, וכשאני מספרת את זה למנו (עמנואל) דאסה, מנהל החקלאות של בית האריזה, הוא צוחק. "חס וחלילה, אני פשוט עמוס. את תראי כבר", הוא אומר כשאני עולה לרכב שלו ואנחנו נוסעים למטעי המנגו בבקעת בית צידה.
מבחינתי, הגולן וסביבותיו תמיד נתפסו כמפלט האחרון של השקט במדינת ישראל, אבל נראה שגם זה השתנה. מתי? החקלאים כאן מדברים על השנתיים־שלוש האחרונות. מספרים על גנבות, הצתות ועקירת שתילים. ופרוטקשן כמובן. מכת מדינה שהתחלתי להיחשף להיקפיה המזעזעים במהלך העבודה על המדור הזה.
בסיור שעורך לי דאסה במטעים של מושב קשת, אני פוגשת שני סוגי נזקים: הגלויים לעין והסמויים למחצה. את השחור אי אפשר לפספס – אלו השטחים שהוצתו בסביבת המטעים. אבל סמויים למחצה הנזקים לשורות שתילי מנגו צעירים יחסית, שניטעו לפני כשנתיים. יריית הפתיחה נורתה בתחילת האביב: עבריינים שברו ושרפו 340 שתילים. "עכשיו הצמחים כבר מתחילים להתאושש", מקונן דאסה, "אבל אפשר לראות שהם נמוכים יחסית לאחרים". יחד עם ההרס, התגלה במטע פתק ועליו מסר מאיים: "בוקר חדש יתחילה (התחילה, ב"ק) המלחמה".
על מה ולמה? מה קרה פה? דאסה מתחיל לגולל סיפור על בני משפחת פשע מטובא־זנגרייה, שפלשו לשטחי חווה סמוכה. משפונו בידי רשות מקרקעי ישראל, הם החלו להזיק לכל המטעים בסביבה. "החשיבה שלהם לא הגיונית בעליל: המנהל והמדינה פינו אותם – אז הם משליכים עלינו כביכול 'תג מחיר', אף על פי שאין שום קשר בין המטעים האלה לפינוי שלהם, ואפילו היו יחסי שכנות טובים. משום מה ככה הם מבינים שצריך להגיב, והם נוקמים בנו", מסביר דאסה. "מהרגע שהמנהל יצא למכרז על שטחי המרעה בסביבה, הם הציתו מאות דונמים בתוך פחות מחודש. כל מה ששרוף סביבנו – המשפחה הזו הציתה בחודשיים־שלושה האחרונים, בשלושה גלי הצתות".
לקראת עליית המדור החדש בעתיון ביקרתי אצל חקלאים מצפון עד דרום, ותמיד עלתה השאלה: זה על רקע לאומני, או "סתם" פשיעה? כל התשובות שונות אך דומות. זה גם וגם וגם. קשה להפריד. חקלאי באזור הכנרת הסביר לי שיש זליגה של הפשע לאוכלוסייה הנורמטיבית, ובהיעדר אכיפה וענישה, התופעה ממשיכה להתפשט.
"בשנתיים־שלוש האחרונות יש עליית מדרגה", אומר דאסה, וכשאני שואלת על מה הקביעה הזו מתבססת, הוא מציין שתי סיבות: "קודם כול, יש תביעה ערבית לבעלות על שטחים שנמצאים ברמת הגולן. גם ברקע של הסיפור שאנחנו מתמודדים איתו פה, יש טענה שהשטחים האלו בעצם שלהם מזמן. אין לזה שום ביסוס במציאות, אבל מכל מקום, מדובר בתופעה חדשה. מעולם לא היה בגולן עניין לאומני, לא קרה שבאו ודרשו שטחים בנימוק של בעלות ערבית.
"דבר שני – עניין הפרוטקשן. אנחנו החקלאים פוגשים את זה פחות, כי אנחנו לא יעד בשבילם, אבל קבלני משנה, בעיקר אלו שמחזיקים כלים כבדים, נמצאים בבעיה גדולה בשנים האחרונות. אני מכיר קבלן שלא יכול להשאיר את הכלים בשטח כבר יותר משלוש שנים. דורשים ממנו לשלם עבור שמירה, ואם הוא לא משלם – הם מזיקים לכלים. אני יודע על קבלנים ויזמים ששילמו פרוטקשן כשבנו פה באזור. זה קיים בבנייה, במתחמי עסקים, בתחנות דלק ובאזורי תעשייה. אנשים לא פונים למשטרה, ומי שלא יכול להתמודד בעצמו, משלם".
כל זה חדש, מעיד דאסה, שעוסק בניהול מטעים סוב־טרופיים כבר שלושים שנה, וחי בגולן מאז שעלה מצרפת. "זו בושה שהגענו למצב כזה. אנחנו לא מוכנים לוותר בעניין, ולכן אנחנו נעזרים בארגון השומר החדש. המגדלים של צפון הכנרת יחד עם המועצה משלמים לסייר שמסתובב בכל השטחים".
חקלאי מיואש אחד אמר לי שבעוד עשור לא תהיה פה מדינה, ושכדאי שאדאג לתוכנית ב' לילדיי. אתה מזדהה עם אמירה כזו?
"מה פתאום! אבל הסיפור הזה מזכיר לנו שאסור לנו לוותר. אנחנו עדיין במלחמה על העצמאות שלנו".
