"אני לא מאשים אתכם", ממהר הרכז החברתי להסביר. מתברר שמישהו זרק כיסא על אריאל, המורה למחשבת ישראל. אבל עמרי, אולי זה הפוך בכלל, אני אומרת. מה אנחנו כבר מבקשים מבית הספר? שיהיה מרחב בטוח עבורנו?
הגאולה הפרטית שלי מגיעה בדמותו של עמרי, הרכז החברתי. משה, גבי הבת ואני נקראים לחדרו. הוא מחייך אלינו תוך שהוא יורה סיסמאות. מה זה יורה? מרסס אותנו. לא מרחם. מעורבות ואחריות, הרקמה האנושית, הפצע והרפואה, החטא ועונשו. מה עשינו בעצם? אנחנו שוב מבולבלים. קרה משהו כנראה. עמרי, תקשיב, אני אומרת, יש פה טעות בזיהוי. "לא, אני לא מאשים אתכם", הוא ממהר להסביר, "אבל שנייה, תקשיבו לזה". הוא לוחץ פליי במחשב, ואריק איינשטיין שר לנו על ההוא שיושב על הגדר רגל פה רגל שם. זה רמז. אנחנו כנראה סך הכול בסדר. אבל זה לא מספיק. עדיין חטאנו במשהו. יושב על הגדר, בסדר עם כולם. ממשיך איינשטיין בשלו.
מתברר שמישהו זרק כיסא על אריאל, המורה החדש למחשבת ישראל. אני מפשפשת במוחי הנוזלי-למחצה בעקבות השיעור בהיסטוריה: אני לא חושבת שראיתי את אריאל אי פעם. אנחנו נדרשים לקחת אחריות על משהו שלא עשינו. אבל עמרי, אולי זה הפוך בכלל, אני מנסה להגיד. מה אנחנו כבר מבקשים מבית הספר? שיהיה מרחב בטוח עבורנו? למה אפילו הבקשה הקטנה והלגיטימית הזו, שאני לא אפחד מכיסאות מתעופפים באוויר, לא נענית? זה לא סבבה, עמרי, אני אומרת והוא מקשיב. אפילו מהנהן.
אם בשיעור היסטוריה עוד בחנתי את המתרחש בשעשוע, כצופה מהצד (נקודת המבט המועדפת עליי), עכשיו אני כבר בתוך הסיפור, כלומר בתוך ההצגה. זה קרה. נעניתי באמת להזמנה של "בית ספר" – מופע תיאטרון אימרסיבי שהקהל שלו נטמע בתוך היצירה והופך חלק ממנה. הרגשתי את הזעם מתחיל לפעפע בי. אני צריכה להרגיש לא בטוחה בין כותלי בית הספר? והמבוגרים האחראים עוד מנסים לגרום לי להרגיש אשמה בכך? זה לא סבבה. פשוט לא סבבה (אוצר המילים שלי קטן ברגע זה. אל תשפטו אותי כאילו).
למילה אימרסיבי אין תרגום לעברית, אומר היוצר והבמאי יהונתן רון (35), "אבל בגדול המשמעות היא חוויה אמנותית עוטפת, חושית מאוד. הקירות, הריח, הסאונד – הכול חלק מהמיצג האומנותי שמקיף אותך, ואתה מפסיק להיות פסיבי ומשתלב ביצירה". שורשיו של התיאטרון האימרסיבי, מוסיף רון, נטועים בימי הביניים. "כבר אז הקהל היה משפיע על התפתחות העלילה. האמנות האימרסיבית בגרסתה המודרנית צצה בסביבות שנות החמישים של המאה העשרים, כאשר אמנים החלו להציג מחוץ לגלריות ולמוזיאונים עבודות פרפורמנס שהיו מותאמות לחלל מסוים. וכמו כל סגנון אמנותי חדש, מה שהתחיל כאלטרנטיבה הפך עם הזמן למיינסטרים".
ההצגה, שנוצרה בתמיכת הקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות ומפעל הפיס, מתקיימת בתיכון אנקורי, רחוב טרומפלדור 30 בתל-אביב. "זו יצירה שלא יכולה להתקיים בשום מקום שהוא לא בית ספר", אומר רון. "חיפשתי הרבה זמן, ובכל מקום רצו הרבה כסף, או שדחו אותנו. ופה באנקורי, כאנשי חינוך חדשנים ומתקדמים, הבינו את החשיבות שיש באירוע כזה ובחיבור הזירות השונות של תרבות, חינוך וקהילה, ובנדיבותם הרבה נתנו לנו לקיים כאן את ההצגה".
מכיוון שזהו בית ספר אמיתי, ההצגה מתקיימת רק בערבים, בסופי שבוע ובחופשות. אבל מלבד ממד הזמן, יש כאן טשטוש גבולות בין מציאות למשחק, שמתבטא גם בעיצוב החלל. בכניסה לבית הספר תלוי המשפט האלמותי של יגאל אלון על מה שקורה למי שאינו יודע את עברו. חלק מהאותיות נפלו. או הופלו, אני לא יודעת. "בכוונה טשטשתי מה שייך לאנקורי ומה חלק מהעיצוב שלנו", מסביר רון. "הוצאתי הרבה דברים שמייפים את החלל, כמו פוסטרים וספות, והחלפתי אותם באובייקטים קרים יותר, כמו הלוקרים".
רון הוא גם מורה לתיאטרון ואמנות, שמלמד בשני בתי ספר משני קצות החברה הישראלית: בית הספר לאמנויות בתל-אביב ותיכון עירוני ז' ביפו. הוא ואור רימר, מעצב הסאונד של המופע, הקליטו את רחשי בית הספר בשני המוסדות הללו, כדי להבין איך נשמעת כיתה. "הקלטנו שיעורים, מסדרונות והפסקות, בניסיון לפענח מה יוצר את הכאוס והקקופוניה של הסאונד הבית-ספרי, כמו גם את רגעי השקט. קיבלנו השראה מעבודה מדהימה של סמדר דרייפוס שנקראת school וזמינה באינטרנט. אחר כך חזרנו לתיכון אנקורי, וניסינו להבין איך אנחנו משחזרים את הסאונד באמצעות רמקולים מוחבאים, טריקת דלתות וכמובן שחקנים חיים שזזים, עולים ויורדים במדרגות, צועקים ושרים".
הוא מתאר איך כמורה, עצר פעם במהלך שיעור והקשיב להמולה הזו. "בתוך כל זה אתה אמור לשבת בכיתה ולהיות מרוכז בלמידה. איך אפשר שלא להסתקרן מה קורה מחוץ לה?"
התקבלתי למקובלים
לאחר השיעור יש הפסקה, ואנחנו יורדים לחצר. אני מנסה למצוא את מקומי. כל מעבר לחלל חדש דורש התמקמות מחודשת. כל התמקמות מחודשת גורמת לי לשאול – מי אני, מה אני, לאיפה אני שייכת, מהי קבוצת השווים שלי. האם שמים לב שאני "לא באמת מפה", "לא שייכת"? (האם זו תכונה מיוחדת לדתל"שים או לא?)
כמה חבר'ה משחקים בכדור, אחרים מתגודדים בקבוצות. אני קולטת את פינת העישון ומבינה שהושלך אליי חבל הצלה. אני לוקחת אותו בשמחה ומתיישבת בספסל המעשנים. לידי נמצאת מאי, ומתברר שהיא למדה ממש בתיכון הזה. אני לא בטוחה אם החבורה שבחרתי בה היא של המקובלים או של הווירדוס. אני שואלת אותם, והם לא סגורים על התשובה בעצמם. אבל פה טמון היופי, בבית הספר הזה אנחנו יכולים להחליט מי אנחנו. זה בידיים שלנו. "בדוק אנחנו החבר'ה של הספסל האחורי", אומר אחד. השני מריע. אם כן, הוכרע: אנחנו האמ-אמא של המקובלים פה. אחר כך אגלה שכל החבורה הזו מכירה מהבית, ושההנחה המוקדמת שלי כאילו כולנו פה באותה סירה, מגששים את דרכנו באפלה, הייתה מוטעית. אבל נו, ככה זה גם בחטיבה. "בחיים לא הייתי ניגשת ככה לקבוצה בבית הספר. זה יפה, זה דורש ביטחון. סחתיין עלייך", מחמיאה לי בר על הכישורים החברתיים. בר המרימה צודקת. סחתיין עליי. אני תופסת ביטחון.
אם לדייק, אני יכולה להעיד על עצמי שאני מתנהלת עם הביטחון הזה כבר לא מעט שנים. הוא תמיד בתוכי, רק לוקח לי כמה רגעים להתמקם איתו במקומות חדשים. כן כן, חברותיי מהאולפנה, שירה, שירה ושירה (זאת לא בדיחה). אם אתן קוראות את השורות האלו אתן בטח צוחקות, שהרי מכיתה ט' ציינתן את שתי התכונות המעולות שלי: ביטחון עצמי ואהבה עצמית מופרזת.
עם עור סמוק למחצה מגאווה כבושה, ובביטחון שנסוך במוטת הכנפיים שלי, אני נכנסת חזרה לבצפר. לא לפני שאני מטרילה את דוד: "שמעתי שאומרים שאתה זה שזרק את הכיסא על המורה אריאל". הוא מביט בי מבולבל לרגע, ואז פורץ בצחוק מתגלגל. ובפנים, המורה לאנגלית צורחת במסדרון: אקסקיוז מי, וואי אר יו לייט? ג'וין דה קלאס! גם לי יש גבולות: לשיעור אנגלית אני לא נכנסת. אני מחליטה לחכות בתור לשיחה עם היועצת. למען האמת, אני בסך הכול רוצה לקבל סוכרייה על מקל. איך היא כבר תעזור לי בחיים, היועצת הזאתי. החברים החדשים שרכשתי אומרים לי שצריך שם משפחה "דפוק" כדי להיכנס אליה. אלו בדיוק הרגעים שבהם אני מכה על חטא שלא שמרתי את שם הנעורים שלי – בוטבול. זה שם שפותח דלתות. של יועצות.
הבמאי,יהונתן רון: "הקלטנו שיעורים, מסדרונות והפסקות בניסיון להבין מה יוצר את הכאוס והקקופוניה של בית הספר. את הסאונד הזה שחזרנו באמצעות רמקולים מוחבאים, טריקת דלתות וכמובן שחקנים חיים שזזים, עולים ויורדים במדרגות, צועקים ושרים"
ורד, כך למדתי כשהמתנתי בתור ליועצת, היא מורה לתנ"ך וסגנית מנהל במציאות. כיום היא קולגה של רון, ובעבר אף הייתה המורה שלו. היא מספרת לי שהחוויה שעברנו בכיתה דומה מאוד למציאות הבית-ספרית. שזה הווליום וזה הסאונד וזו התכיפות של היציאות סלש כניסות, לכיתה סלש מהכיתה. אין פה שמץ של הגזמה, היא אומרת וקמה. המערכת מיושנת כל כך, זה נורא. וואלה, מיציתי את האירוע, היא אומרת ופונה לדרכה.
אני עדיין בתור ליועצת. מתיישבת בין יעל ויריב. הוא מספר לה שעומר משחק לה בלב. שהוא הולך עם אחרות. כולם יודעים את זה – אני תורמת לשיחה את חלקי. יש מסיבה בסופ"ש והוא יבוא עם מישהי אחרת, יריב מוסיף. ליבה של יעל נופל, אבל היא מנסה להסתיר את זה. די, נו, אני אומרת לה. את כזאת מהממת, תלבשי את השמלה השחורה היפה שלך, תעברי אצלי קודם ואני אאפר אותך, ויאללה שיבוא עם כמה בנות שהוא רוצה. שיוו, איזה חמודה את, היא מגניבה חיוך.
האם זו אני הבוגרת או אני הקטינה שמדברת כך ליעל? ללא ספק זו בתאל המשודרגת. עם השנים הפכתי לבן-אדם הרבה יותר מפרגן. יעל באמת יפה, אבל פעם הייתי עסוקה בהשוואות בלתי פוסקות, חוששת שהיופי מוגבל, מודדת ובודקת איפה זה שם אותי (איפה זה שם אותך), דואגת לגבי המיקום שלי בסולמות השונים. היום אני הרבה יותר משוחררת מזה. כן כן, הבנתי דבר או שניים על החיים. איזה כיף זה לגדול.
"המחשבה שלנו על עצמנו – יפים, חנונים, בעייתיים, מְרצים, אהובים וכן הלאה – נכנסת למודעות בתקופת הנעורים בעצימות גבוהה", יאמר לי רון מאוחר יותר. "היא לא מפסיקה ללוות אותנו, אבל היא חקוקה בין השאר בחוויית בית הספר שלנו. גם המחשבה שלנו על האחר כמעצבן, חנפן, מגניב, יפה, אמיץ, המחשבה על המקום שלו בתוך הקבוצה – מלווה אותנו בכל רגע. המופע מאפשר מפגש בין הילד שהיינו ובין המבוגר שהפכנו להיות. זה קורה בתוך מרחב ותפקיד שמוכרים לנו בזיכרון חושי, אבל בסיטואציה שמאפשרת התנסות מחודשת ומזמינה מבט מורכב, ובתקווה שגם חומל, על כל המרכיבים שבנו".
מישהי שנראית כמו ילדה טובה נפלטת משיעור אנגלית. היא לבושה חולצה כחולה, ושערה קלוע בצמה. "הגעתי מאוחר ולא היה שם כיסא", היא אומרת לי. נו, אז מה, תיכנסי שוב, אני עונה לה. "מה? זה לא יפריע?", היא שואלת. אחותי, זאת הצגה, תיכנסי ותעשי סצנה שאין כיסא. אף אחד לא יעניש אותך על זה. תחגגי. "וואלה צודקת", היא אומרת. כשהיא קמה, היציבה שלה נראית שונה. יש לה טיפה יותר נפח. אבל התסריט הגאוני שלי לא נכנס להצגה. ילדה אחרת שקלטה את השיחה שלנו, סוחבת בשבילה כיסא והן נכנסות יחד. חבל, האופציה שלי הייתה מעניינת יותר לדעתי. אבל יש מצב שזה היה גדול עליה. היא עוד צריכה לגדול לתפקיד הזה.
מי כאן השחקן
"אחד הרגעים שאני הכי אוהב לראות זה הרגע שבו נכנסים לכיתה ובוחרים איפה לשבת", אומר לי רון לאחר סיום המופע, כשאנחנו עומדים על מדרגות בית הספר. אני נזכרת איך נכנסתי לכיתה בין האחרונים. קודם חיכיתי שכולם יסיימו להפקיד את התיקים שלהם בלוקרים, ואז עוד רצתי לקולר להספיק לשתות לפני תחילת השיעור, וככה מצאתי את עצמי נכנסת לכיתה מלאה אנשים, בתחושה שכל העיניים נעוצות בי. אך ורק בי. מתחתי את החולצה, והתחושה הדרמטית גברה: כל עולמי תלוי בשאלה איפה אשב. כיסא ראשון מקדימה – קרוב מדי למורה, נפסל מיד. המבט נזרק לחלל הכיתה בלי להראות סימני מצוקה. זיהיתי כיסא ריק בשורה השלישית, אבל לא הייתי זריזה מספיק. מישהו אחר שהוא לא אני בדיוק מילא אותו. הזמן אזל, מדובר על שברירי שניות. אבל הופה, בקרב על כיסא בשורה הלפני-אחרונה – אני זכיתי.
"זה נוגע בנקודה שמעניינת אותי מאוד – מה קרה למבוגרים שאיבדו את יכולת המשחקים שלהם", ממשיך רון. "רציתי לטשטש את הגבולות של המשחק והתיאטרון. לחשוב על משחק מהמקום של Play, ולא של Act. ילד יכול לשחק כל הזמן. זה הדבר הכי טבעי בעולם עבורו. בגן הוא משחק-משחק-משחק, ופתאום כשהוא נכנס לכיתה א' אומרים לו להפסיק לשחק. ואז הוא יושב במשך שעות, צריך להקשיב, אומרים לו להכין שיעורים, ולאט-לאט הוא מאבד את היכולת לשחק. הרעיון היה ליצור את הסביבה שבמידה רבה אחראית לאיבוד היכולת הזו – ודווקא פה להזמין אנשים לשחק בתוכה. זה מרחב שיכול להיות מאיים או קשה, אבל העבודה שלנו מנסה להיות עדינה ומזמינה".
רון צודק. החוויה של להיות תלמידה בבית ספר, אבל בפרספקטיבה של אדם בוגר, יכולה להיות מטרידה מאוד. אני אדם חופשי. זמני בידי. כמו כל אדם בוגר, יש לי מחויבויות, אבל אף אחד לא מחליט עליי או מכריח אותי לעשות דברים. אנשים לא צועקים עליי סתם כי בא להם, כי הם גדולים ממני. האחרון שעשה לי את זה לפני כמה שנים יעיד שפשוט יצאתי מהחדר. לא הבנתי באיזה קטע מישהו יכול לצעוק עליי. ופתאום בית הספר, והמסדרונות, חוסר התוחלת, האקוסטיקה הגרועה, הרעש והמהומה מסביב – כולם מהווים קרקע פורייה לתחושות קשות להתעצם.
"הפעמון כבר מצלצל, אמרתי לו / שיצלצל, הוא אמר / אין בכלל ממה לפחד / הכול כבר עבר / אנחנו כאן אורחים לרגע / הבט סביב / זה לא הפעמון שלנו / אתה מקשיב". לא במקרה אהוד בנאי חוזר בחלומו לבית הספר התיכון. לא במקרה הטיול להודו – עוד נקודת התבגרות משמעותית בחוויה הישראלית, רגע אחרי היציאה ממערכת נוקשה אף יותר מבית הספר – מתערבב עם בית הספר התיכון, עם הטיול השנתי ומסיבת פורים. עם הרצון העז לברוח משם ורק להקשיב לתקליטים, דיסקים, ספוטיפיי, וואטאבר, כל דור והאמצעים הטכנולוגיים שלו. המהות בסופו של דבר היא אחת: הרצון העז להיות אתה, ובעצם להבין מיהו אותו אתה שבוקע מהקליפה. בלי כל הרעש הזה מסביב, לעזאזל. והזמן שאוזל ועובר. אין לך זמן. הזמן לא שלך.
לא ברור מהו זמן ההווה החלומי בשיר ומהו הזמן שעובר כל הזמן, ולמה הוא כל כך לוחץ וממהר. אני זוכרת היטב את תחושת החופש המשכר של הטיול הגדול בהודו. הזמן הוא שלך ואתה לא חייב כלום לאף אחד. אולי פעם בשבועיים למצוא קפה-אינטרנט (זוכרים את זה?) כדי להגיד שבת שלום לאמא ואבא. וזהו, אתה נודד, חופשי בזמן ובמרחב. אין לך מושג מה יקרה בעוד יום או שבועיים. ההפך הגמור מבית הספר התיכון. וכנראה בגלל זה אהוד בנאי מתבלבל בין השניים בחלומו. זה פשוט מנוגד כל כך.
כבוגרת אולפנה ולא תיכון-עירוני-אות-כלשהי, חלק מהחוויות שעלו במופע מוכרות לי פחות, רלוונטיות פחות. כמו התהייה אם מישהו יזמין אותך לרקוד סלואו, או שתתייבשי לנצח. אבל השאלות הזהותיות שצצות בהצגה, שאלות של אדם באשר הוא אדם, הניסיון למצוא את המיקום שלך בתוך התרחשות חברתית חדשה – מאפילות על הניואנסים התרבותיים והמגזריים. וכמובן, אפשר להשתעשע בחוויות שונות גם אם הן לא מוכרות מהעבר האישי. אדרבה, אולי דווקא בגלל החוסר שלהן, יש רצון למצוא כעת תיקון כלשהו. בין אם היית ילדה חננה שמעולם לא הבריזה משיעור, ועכשיו בא לך לבדוק מה ההרגשה כשלא עושים מה שצריך, ובין אם היית הילד המופרע והיום מתחשק לך להיות ילד טוב.
שירי בין, מחנכת: "אם אנחנו התעייפנו ורצינו רק להתאוורר, זה נותן קצה חוט לגבי מה שהתלמידים שלנו חווים. הם יושבים ומעבירים ימים שלמים, לא מסוגלים לקלוט את כמויות המידע, וכל זה בשעה שהם בקבוק סודה של מתחים ולחצים. הם קמלים אל מול החוויה הזו"
האם אפשר לשנות עור? מה נשאר בנו מהילדים ומהמתבגרים שהיינו? אילו דפוסים הולכים איתנו שנים אחר כך? מאילו הרגלים לא טובים הצלחנו להיפטר? מתי התחלתי לפרוח? האם יש קשר בין המתבגר שהייתי למבוגר שאני היום? מתי נחתמת הילדות? אלו חלק מהשאלות שמלוות אותי אחרי ההצגה. ומלבד השאלות מסתובבים בראש גם הימורים – מי שחקן ומי לא.
בחורה עם קוקו-צד גבוה, לבושה במכנסיים צהובים קצרים, גופייה שחורה וכפכפים סגולים, בלטה לעיניי במיוחד. הייתי מוכנה להמר על היד שלי שהיא שחקנית. אבל מתברר ששירי בין היא מחנכת י"ב ממרכז הארץ. כשאני שואלת איך היה לעמוד בצד השני של המתרס, היא אומרת ש"החוויה הזו מחדדת כמה היומיום של תלמיד הוא מורכב. גם של המורים, כמובן, אבל את זה אני חווה מדי יום. השיטה מיושנת, לא עובדת, ילדים לא אמורים לשבת כמות כזו של שעות, וגם אנחנו לא. זה לא אנושי ולא הגיוני, בטח ובטח במאה ה-21. אם אנחנו, כקהל שבא אסוף ומרוגש ליצירה, התעייפנו והשתעממנו וכל מה שרצינו היה רק להתאוורר, זה נותן קצה חוט לגבי מה שהתלמידים שלנו חווים. הלב שלי יוצא אל הצעירים שיושבים ומעבירים ככה ימים שלמים, לא מסוגלים לקלוט את כמויות המידע שמועבר להם, וכל זה בשעה שהם בקבוק סודה של הורמונים, מתחים ולחצים. לא פעם הם פשוט קמלים אל מול החוויה הזו".
זה המקום לציין את צוות השחקנים האמיתיים: תמר אלקן-מאושר, דיקלה הדר, יעל טוקר, אלעד משה, עמרי רווה וטל קון. לא תיארתי בפניכם את כל הסצנות שבהן פגשתי אותם, "ולא כל המשתתפים עוברים את אותו המסלול במופע", מסביר רון. "לאנשים שחזרו יותר מפעם אחת בנינו מסלול שונה. זו באמת הפקה מורכבת, עם הרבה מחשבה על החוויה של המשתתפים. כל החוויה של הקהל משתנה לפי הקהל".
מכיוון שהיצירה "בית ספר" איננה מחמיאה בלשון המעטה למערכת החינוך, אני שואלת את סיון ליפשיץ, מנהלת תיכון אנקורי תל-אביב, על הבחירה להכניס למסדרונות בית הספר שלה את המופע. "ברובד האישי גם אני מגיעה מעולם התיאטרון", אומרת ליפשיץ. "למדתי בימוי ואני עוסקת ביצירה. מהמקום הזה אני יכולה לומר שהחירות והתעוזה שיש לאמנות, ובטח לתיאטרון, מאפשרות לגעת בנושאים מסוימים באופן שאחרת הוא בלתי אפשרי. אני כמובן רוצה לתמוך בזה, וגם רואה ערך רב בהכנסת אמנות לתוך מסדרונות בית הספר. יש לנו הזדמנות להיות בעמדה של נתינה כשאנחנו מכניסים את הקהילה פנימה, ואנחנו מרוויחים מפגש עם העולם.
"מבחינה רחבה יותר, נכון שהעבודה מזמנת חשבון נפש ומעלה ספקות, אבל אני יכולה לומר בפה מלא שקבוצת חינוך אנקורי עסוקה מאוד בהתבוננות על מערכת החינוך, ויש בנו רצון לדייק את עצמנו לצרכים המשתנים של התלמידים והחברה, ולפעול אחרת. אנחנו רוצים להיות אמיצים ולייצר אלטרנטיבות. אני חושבת שזו נקודת המפגש שלי עם העבודה של יהונתן. ברור לי שאנשים בוגרים עשויים לקחת איתם מטענים מתקופת התיכון, ולהישאר איתם גם אחרי שנים. אני רוצה להתבונן על צלקות עבר שאני מכירה בבשר, ולבחור אחרת. להביא את היצירה הזאת לתוך הבית, זו אמירה: אני לא מפחדת להסתכל, ולא מפחדת להעז לעשות אחרת". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
