לוי גררה את הפצוע לרחוב, ולרגע הייתה חופשייה – אלא שרגש האחריות שלה החזיר אותה אל לב הסכנה. "ברור שהאפשרות של בריחה הבזיקה לה במחשבה", אומרת אוסנת כהן. "אבל אמא מיד דחקה את הדאגה לעצמה, כי היא הבטיחה למחבלים שתחזור. הפחד שלה היה שאם תברח – באותו רגע רוצחים את כולם"
גם העדויות המפורטות שמסרה לוי עצמה לא תרמו למחיקת סימני השאלה סביבה. העדות הראשונה נגבתה בתחנת המשטרה שעתיים לאחר שהאירוע הסתיים, כשלוי עדיין לבושה בבגדים מגואלים בדם. בין השאר אמרה שם על המחבלים: "ראיתי בהם בני אדם, ולא חיות שבאו להורגני". את העדות השנייה מסרה שמונה חודשים אחר כך בבית המשפט הצבאי בלוד, במהלך משפטו של מוסא ג'ומעה, המחבל היחיד שלא נהרג בעת השתלטות סיירת מטכ"ל על המלון. הפעם תיארה את חברי החוליה כאנסים ורוצחים צמאי דם, כפי שעשתה גם בראיונות לתקשורת.
47 שנים אחרי הלילה ההוא, העדויות, ההקלטות ופרקים מהיומן שכתבה לוי נשזרו לכדי סרט חדש בבימויה של זהר וגנר. "סבוי", שישודר מחר (מוצאי שבת, 21:15) בכאן 11 ויעלה גם בפלטפורמות הדיגיטליות, הוא סרט היברידי המשלב בין חומרי ארכיון לסצנות עלילתיות. את דמותה של כוכבה לוי מגלמת דאנה איבגי, עלא דקה משחק לצידה כמנהיג חוליית החוטפים, ואימרי ביטון כבן הזוג ששהה במלון עם כוכבה. הסרט מכוון זרקור אל אישה אחת שנקלעה לסיטואציה חריגה וקטלנית, ומנסה ליישב את דמותה המורכבת – האם נקלעה למקום בנסיבות מפוקפקות, האם הערימה על החוטפים או שמא פיתחה אמפתיה כלפיהם, והאם התיאורים שמסרה היו מדויקים או שאולי לוי בחרה להסתיר טפח פה ושם, מסיבותיה שלה.
"שאלו אותי כמה פעמים איך אמא הייתה מגיבה לסרט לו הייתה בחיים", אומרת לנו אוסנת כהן (55), בתה של כוכבה לוי. "אני עונה שהיא בוודאי לא הייתה מסכימה לסרט הזה, כי פתאום היא בחזית, בלב, והיא הרי הייתה אדם צנוע שמתרחק מכל מה שקשור לפרסום ולתקשורת. היא הייתה אדם פרטי מאוד, ונקלעה שלא מרצונה למצב הזה. זה לא משהו שהיא חיפשה, והיא גם לא הייתה רוצה סרט שכל־כולו זה היא".
וכעת, משהסרט הזה יצא, את מרגישה שהוא עושה איתה צדק?
"ברור! אחרי הרבה שנים של הכפשות כלפי אמא, יש כאן תהליך של תיקון ואפילו מעבר לכך. צריך להבין שבשנות השבעים כל דבר במדינה, כל הארגונים והמוסדות הציבוריים – הכול נוהל בידי גברים. הייתה תפיסה שוביניסטית ומאצ'ואיסטית, שלא מאפשרת לחשוב על אישה במושגי גבורה, או לייחס לה יכולת להוביל מהלכים. בשנים ההן לא היו כמעט נשים מנכ"ליות או מנהלות או שרות, גם לא היו יותר מדי חברות כנסת, רק כמה שלא שיקפו את שיעור הנשים באוכלוסייה. בצבא, חוץ מפקידה, לא יכולת בעצם להיות כלום. לא היו לוחמות ולא היו קצינות ומפקדות.
"והיחס היה בהתאם. ככה התנהלו, עם דיבורים כמו 'מיידלע'. נשים נחשבו פחות, ובצבא ובמשטרה זה קיבל עוצמה גדולה במיוחד. בסוף הסרט רואים ישיבת מטה של קציני צה"ל, שיושבים ומגחכים כמו חבורת כלומניקים ויורדים על אמא. היום אני קוראת להם חבורת אפסים. הם פשוט מביישים את עצמם. הם הגעילו אותי – אף אחד שם אפילו לא טרח לבדוק אם האישה הזאת היא באמת מי שהם חושבים. לא, פשוט היה נוח לחשוב ככה".
הקלטה מעבר לגדר
כוכבה לוי נולדה בירושלים באחד הימים הסוערים ביותר של חורף 1944. שלג חסם את צירי התנועה בעיר, ואמה נאלצה ללדת אותה בבית. כשכוכבה הייתה בת שנתיים הוריה התגרשו, ואמה לקחה אותה ואת אחותה הגדולה ועברה איתן לתל־אביב. כעבור זמן נישאה האם בשנית, ונולדו לה שני ילדים נוספים. בשלב הזה החליטו שתי הבנות לעזוב את הבית. "הבעל החדש של סבתא שלי לא רצה לגדל ילדות שאינן שלו", מסבירה אוסנת כהן.
כוכבה הצעירה פנתה לנציגי עליית הנוער וביקשה שייקחו אותה לקיבוץ, וכך הגיעה לגבעת־חיים. "הקיבוץ היה הצלת נפשות, גם עבורה וגם עבור דודה שלי", אומרת אוסנת. "אבל זה גם היה לא פשוט. זה לא כמו היום, שאתה מניע את האוטו ובתוך זמן קצר אתה יכול להגיע לבקר בכל מקום. במקרה שלהן המשמעות הייתה פשוט לגדול לבד, בלי הורים ובלי משפחה תומכת.
"אנשי הקיבוצים הרי לא באמת אספו את ילדי החוץ לבתיהם; הם עצמם שלחו את הילדים שלהם לגדול בבתי ילדים, וראו אותם רק שעה־שעתיים ביום. בשביל מי שמגיע מן החוץ, המשמעות היא מלחמת הישרדות נטו. אתה צריך ללמוד לשרוד בחברה לא פשוטה – גם החברה הקיבוצית, וגם המסגרת של ילדי החוץ, שכולם למעשה באו ממצוקה ומרקע קשה. הם אף פעם לא באמת קיבלו את כל מה שבני הקיבוץ קיבלו. מצד שני, ככה אתה מפתח אישיות. אתה לומד להילחם ולהשיג את הדברים שאתה רוצה".
"אמא לא הפכה אחרי האירוע לאדם פחות חם ואוהב, אבל כן נעשתה סגורה יותר, חוששת, חרדה יותר, בעיקר לי. כשלוקחים מישהו ומטילים אותו פתאום לתוך סיטואציה קשה כל כך, אף אחד לא יכול להמשיך אחר כך את חייו כתמול שלשום. אני מניחה שהיו בה גם כעסים, כי רמסו אותה ברגל גסה"
מהקיבוץ לקחה איתה לוי גם את העברית הגבוהה, שבאה לידי ביטוי ביומניה ובשירים שכתבה. לאחר שירות צבאי בנח"ל היא חזרה לגבעת־חיים ושאפה להירשם ללימודי ספרות, אבל שם החליטו לשלוח אותה ללמוד בישול. לוי בחרה לעזוב את הקיבוץ, עברה לתל־אביב ונישאה. במהלך חייה עבדה במגוון רחב של משרות – מוכרת בחנות בגדים, ספרית כלבים, מטפלת בילדים ועוד.
מתמלילי העדויות שנגבו ממנה עולה שלוי נמנעה מלספר מדוע נכחה בלילה ההוא, בתחילת מרץ 1975, במלון סבוי. היה זה מלון מפוקפק, באזור שכונה "משולש הזנות" בתל־אביב. מכיוון שלוי שהתה שם עם גבר זר, כמה אמצעי תקשורת בארץ ובעולם דיווחו שעבדה בזנות. כשאני שואלת את כהן איך הסבירה לה אמה את נסיבות הגעתה למלון, היא משיבה: "היום אני יכולה להגיד שהיא לא הייתה חייבת הסבר לאף אחד, וזה לא היה עניינו של אף אחד. זו הייתה הסיטואציה – היה לה חבר. ההורים שלי השלימו זה את זו באופיים, וזה יכול להיות דבר טוב לנישואין, אבל במקרה שלהם ההבדלים היו חדים, אפילו קיצוניים, ואני חושבת שזו הסיבה למצב שנוצר. הייתה לאמא חברות אינטימית עם מישהו שאהב אותה מאוד, וזהו. הם מן הסתם לא ציפו שהדבר יתגלה בצורה כזאת, אבל כך קרה. אמא לא הייתה צריכה להסביר לי יותר מדי. גדלתי ובגרתי ושמעתי את הדברים בעצמי".
וזה עורר אצלך כעס?
"ממש לא. אני הכי הבנתי אותה, ולא חשבתי שהיא חייבת התנצלות לי או לכל אחד אחר".
וכך כוכבה לוי מצאה את עצמה בלב אחד הפיגועים הקשים שידעה תל־אביב. מחבלים מארגון פת"ח, שיצאו מלבנון בספינה קטנה, הגיעו אל החוף בשתי סירות גומי. כוח משטרה פתח לעברם באש, ומהירי התפוצצה אחת הסירות, שהייתה עמוסה בחומרי חבלה.
שמונת המחבלים החלו לרוץ ברחובות תל־אביב כשהם יורים לתוך מבנים ומנסים לקחת איתם בני ערובה. לבסוף הגיעו למלון סבוי ברחוב גאולה 5, רצחו את פקיד הקבלה וריכזו את האורחים בקומה העליונה. הם דרשו שמדינת ישראל תשחרר עשרים פעילי טרור, ובהם הארכיבישוף הילריון קאפוצ'י – בכיר בכנסייה היוונית־קתולית שנעצר לאחר שסיפק נשק לאנשי אש"ף. המחבלים גם דרשו שיועמד לרשותם מטוס, ואיימו לרצוח את בני הערובה אם התנאים לא ימולאו בתוך ארבע שעות.
לפנות בוקר פרץ כוח של סיירת מטכ"ל אל המלון, והמחבלים הפעילו מיד מטעני נפץ שזרעו הרס בקומה העליונה. במהלך פעולת ההשתלטות נהרגו שמונה מבני ערובה ושניים מחיילי הכוח הפורץ, ובהם אל"ם עוזי יאירי, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר. שבעה מחבלים נהרגו, ורק אחד, מוסא ג'ומעה, נלכד בחיים. כוכבה לוי, שהסתתרה מתחת לאחת המיטות, הצליחה לצאת בשלום.
כדי לשחזר את אירועי הלילה ההוא משתמש הסרט "סבוי" בין השאר בהקלטות של רוברט וגנר, אזרח ישראלי ששכב במשך שעות ליד גדר בית המלון, למרות הסכנה לחייו. וגנר, שתחביבו היה מכשירי סאונד, החזיק בידיו מכשיר הקלטה מסוג Nagra III, שנחשב אז לטוב ולאיכותי מסוגו. כך הצליח ליצור מעין פסקול מלא של האירוע, שנמשך כחמש שעות. מהסלילים שלו בוקעים קולותיהם של החוטפים, ובפרט קולו של מוחמד מסאללחה; זהו למעשה תיעוד האודיו היחיד בעולם של מחבלי פת"ח במהלך פיגוע. אפשר גם לשמוע את בני הערובה, את החטופה־המתווכת ואת רובי פלד, שניהל את המשא ומתן מטעם הצבא.
"שמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון, התבטא באופן שוביניסטי שביזה אותו. ראש הממשלה יצחק רבין לא טרח לבקר אותנו, ובמקום זה הלך לבקר מישהו אחר ששייך לעצמו את הגבורה ואת המעשה הבאמת בלתי נתפס שאמא שלי עשתה. אני בספק אם אני הייתי מסוגלת לעשות מה שהיא עשתה"
המיקרופון של וגנר קלט גם את חילוצו של קרול פלמן, בן הערובה שנפצע באורח קשה. לוי התנדבה לסחוב אותו החוצה מהמלון, באישורם של המחבלים. היא גררה את פלמן אל הרחוב, ולרגע – חופשייה – הייתה יכולה לרוץ אל כוחות צה"ל, אלא שרגש האחריות שלה, והידיעה שהיא ממלאת תפקיד חשוב גם בתוך המלון פנימה, החזירו אותה אל לב הסכנה. "ברור שהאפשרות של בריחה הבזיקה לה במחשבה", אומרת כהן, "אבל אמא מיד הסיטה הצידה את הדאגה לעצמה, כי היא הבטיחה למחבלים שתחזור. הפחד שלה היה שאם היא תברח – באותו רגע ירצחו את כולם".
לאמה, היא אומרת, היו "כישורים אנושיים וחיישנים רגישים מאוד כלפי הזולת". התנהלותה במהלך הלילה ההוא, לדבריה, "נבעה מיצר ההישרדות שהיא פיתחה מגיל אפס, ומהאנושיות והרגישות שבה. היא הבינה מיד שאם היא תיצור קשר על בסיס אנושי עם 'המחבל הראשי', זה ייתן לכולם סיכוי גבוה הרבה יותר לצאת בחיים. כל החושים שלה הנחו אותה מה לעשות כדי שהאירוע יסתיים בלי הרוגים, עד כמה שאפשר".
מה היא סיפרה לך על הקשר בינה ובין מוחמד מסאללחה?
"היא סיפרה שזה מה שעמד לנגד עיניה: איך לתרום את מה שהיא יכולה כדי שהאירוע הזה יסתיים בצורה הכי טובה שאפשר – כלומר, שלא ירצחו אותם. בתוך המצב המטורף הזה, היא ניסתה להבין מה היא יכולה לעשות כדי להציל את האחרים וגם את עצמה".
טרוריסט שוחר שלום
את דמותה של לוי משחקת כאמור דאנה איבגי, והיא עושה זאת בכישרון רב ומצליחה להעביר את האמביוולנטיות שהגיבורה שרויה בה. רגע היא מחלקת לחוטפים שוקולד שמצאה באחת ממגירות המלון, רגע היא כועסת עליהם ואומרת שהיא בטוחה שלא יניחו לאיש מהם לצאת בשלום. הדיאלוגים שלה עם מנהיג החוטפים, מוחמד מסאללחה, נוקבים ומצמררים.
בכל הנוגע לתקשורת שלה עם מסאללחה, העדויות של לוי סבלו מחוסר עקביות. במשטרה היא תיארה אותו כ"לא תוקפני" ו"שוחר שלום", סיפרה שהוא הפגין כלפיה רוך ואף הציע לה לחיות איתו בקהיר לאחר שהכול יסתיים. במשפט היא כבר נשמעה אחרת לגמרי. "זה לא דבר שאני יודעת להסביר", אומרת כהן. "אני מניחה ששעתיים אחרי לילה כזה אתה מתרגם אחרת את מה שחווית, כי זו טראומה בדרגות הגבוהות ביותר. לעבור שעות ארוכות של ריח אבק שרפה, של הרג, של יריות ופיצוצים, לחץ, בכי של אנשים מסביב, ואז הפריצה עצמה – אלה לא דברים שאתה פוגש ביומיום. אומנם לא התעללו בהם ולא הרביצו להם, אבל הסיטואציה קשה. אז יש הבדל בין העדות מיד אחרי שיצאת מהתופת ובין מה שקורה כעבור זמן. אתה מעבד דברים, מנסה להבין תהליכים, מנסה להבין מה היה שם, בלילה הבלתי אפשרי הזה".
כהן מתארת את אמה בתור אדם חם, שקושר את האנשים סביבו אלה לאלה: "מלכדת את המשפחה המצומצמת והמורחבת, תמיד מארחת אצלה בבית, תמיד מזמינה לארוחות שישי וחגים. היא ידעה ליצור קשר טוב עם אנשים בכל מקום שהגיעה אליו. תמיד אהבו אותה והתחברו אליה מאוד".
איך האירוע בסבוי שינה את החיים שלה?
"היא לא הפכה לאדם פחות חם ואוהב, אבל כן נעשתה סגורה יותר, חוששת, נזהרת, חרדה יותר, בעיקר לי. כשלוקחים מישהו ומטילים אותו באופן פתאומי וטראומטי כל כך לאירוע קשה כל כך, אף אחד לא יכול להמשיך אחר כך את חייו כתמול שלשום, גם לא האדם הקשוח ביותר".
ההתעלמות הציבורית מההקרבה העצמית שלה, כינויי הגנאי שהצמידו לה בעיתונים – כל זה הפך אותה לאישה כועסת יותר?
"אי אפשר לומר שהיא הייתה כועסת. אני מניחה שהיו בה כעסים, כי רמסו אותה ברגל גסה. אם אתה מתייג מישהי בתור יצאנית, כשהיא ממש לא כזו, זה בוודאי מכעיס. גם כשאני קוראת דברים באתרי חדשות כאלה ואחרים, בתת־מודע אני אומרת לעצמי – 'אם כך כתוב, סימן שזה נכון'. אבל גם היום כמו אז, לא כל מה שכתוב נכון".
לוי החליטה להשיב מלחמה מול הפרסומים השגויים והמכפישים. היא תבעה עיתונים ישראליים ובינלאומיים, ואף זכתה בפיצוי כספי מכתב העת האמריקני טיים. ארבע שנים לאחר הפיגוע ראה אור הספר "בל יעלה השחר", ובו יומניה בעיבודו של הסופר אביעזר גולן.
איך אמך הגיבה כשזיהו אותה ביומיום?
"במשך שנים היא נמנעה ככל האפשר מלצאת החוצה. היא הייתה אדם פרטי מאוד, והחשיפה הזו לא הייתה משהו שהיא רצתה. היה לה קשה להתמודד עם דברים כאלה. נכון שגם לפני כן היא לא הייתה טיפוס בלייני, אבל אחר כך היא הקפידה על פרטיותה עוד יותר".
היא שמרה על קשר עם מישהו מהאנשים שהיו במלון?
"היה קשר מסוים עם קרול פלמן – הפצוע שהיא הצילה, שבנו נרצח בפיגוע. לא היו ממש שיחות טלפון לחו"ל, אבל הייתה חלופת מכתבים וגם ביקור או שניים. זה התמוסס עם השנים. הגיעו אלינו לביקור גם ההורים של שני קורבנות אחרים בפיגוע, זוג משווייץ. וזהו. לא היה קשר מעבר לזה עם ניצולים, כי בעצם רוב בני הערובה נרצחו, למעט אמא שלי ומי שהיה אז החבר שלה. גם הקשר שלה איתו התנתק אחרי הפיגוע. לפני כמה שנים הוא נפטר".
הפיגועים מזכירים את העבר
בגיל 55, אוסנת כהן היא אם לשלושה, מזכירה רפואית תושבת חדרה. אמה התגרשה שמונה שנים אחרי הפיגוע, התחתנה בשנית ושוב התגרשה. בעשרים השנים האחרונות לחייה היא התגוררה בגבעת־אולגה, סמוך לבתה ולנכדיה. לפני שלוש שנים הלכה לעולמה, בת 75.
"אירוע כזה לא נעלם, גם לא אחרי ארבעים שנה", היא אומרת על אמה. "זה משהו שהיה תמיד נוכח, תמיד ברקע, גם אם לא בשיח היומיומי. זה גם גרם לי להבין כל מיני התנהגויות שלה, שידעתי לשייך בוודאות לטראומה שהיא חוותה. אנחנו חיים במדינה שעברה לא מעט פיגועים ומצבי מלחמה כאלה ואחרים, אז אירוע כזה מיד צף ברקע".
מה חשבת על הסרט? מה הרגשת כשצפית בו?
"הצפייה הייתה אמוציונלית מאוד. הסרט הציף אותי רגשית, החזיר זיכרונות. במיוחד הקטעים האותנטיים, הארכיוניים, שבהם רואים את אמא שלי. את רובם הגדול כבר ראיתי בעבר, וגם שמעתי את ההקלטות. ובכל זאת, כשזה בא ככה, על מסך גדול ובעוצמה כזאת, זה בוודאי לא קל לי ולשאר בני המשפחה".
איזה מקום תופס הפיגוע בחיים שלך?
"הזיכרון הראשון שלי בהקשר של הפיגוע הוא מהבוקר ההוא בתחנת המשטרה – איך השוטרות העסיקו אותי בזמן שאמא נחקרה. כשעברתי על הניירות של אמא מצאתי לא מעט גזרי עיתון מאותם ימים. יום למחרת האירוע פורסמה במעריב כתבה מאת ורדי בן־יעקב, שהיה שכן שלנו ברחוב הירקון – הוא גר בקומה השנייה, ואנחנו בראשונה. הוא מצטט אותי בכתבה, אז אפשר לומר שגם אני חייתי את האירוע מגיל שמונה".
גזרי העיתונים החזירו אותה גם אל היחס – או חוסר היחס – כלפי משפחתה מצד קברניטי המדינה. "שמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון, התבטא באופן שוביניסטי שביזה אותו. ראש הממשלה יצחק רבין לא טרח לבקר אותנו, ובמקום זה הלך לבקר מישהו אחר ששייך לעצמו את הגבורה ואת המעשה הבאמת בלתי נתפס שאמא שלי עשתה. אני בספק אם הייתי מסוגלת לעשות מה שהיא עשתה. מעטים מאוד האנשים שהיו מתנהגים כמוה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
