"וסעי בזהירות", אומרת רבקה צינמן כשאנחנו נפרדות מחוץ לדלת ביתה בשבות־רחל. אבל מי כמוה יודעת שלא תמיד זה מספיק. שישה שבועות אחרי התאונה הקשה שגבתה את חיי בנה מתן, צינמן עדיין צועדת לאט, על רגל מגובסת. את הגבס שעל ידה השמאלית היא צבעה בגוני טורקיז ואיירה בקישוטים כהים. למען האמת גם ביד ימין יש לה כמה שברים קלים, אבל אלו התגלו באיחור וכבר לא היה טעם לעטוף את היד בגבס. ויש גם שבר בעצם הבריח, שכבר לא מכאיב כל כך כמו בהתחלה, ושטפי דם רבים שהולכים ודוהים.
"אני זוכרת שצעקתי 'מה נסגר' וניסיתי לבלום ולפנות שמאלה, למרכז הכביש. ואז, אני לא זוכרת כלום. פתאום התעוררתי, כבר אחרי הבום. פקחתי את העיניים, והיה ריח של עשן ודממה צורמת. התחלתי לצרוח. הסתכלתי אחורה וראיתי את אמונה, מתן שוכב מעליה, ושניהם נראים כאילו הם ישנים"
היא לא זכרה על מה דיברו בנסיעה, רק שהייתה אווירה נעימה. אחר כך בניה הזכיר לה שהבחין בצד הכביש בשלט הקורא לשחרר את עמירם בן־אוליאל. "בניה רצה לדעת מי זה ולמה הוא בכלא, וניסיתי להסביר כמיטב יכולתי".
קצת לפני צומת מעלה־לבונה ראתה צינמן לפתע כלי רכב בעל לוחיות רישוי פלסטיניות דוהר היישר מולה, בנתיב שלה. "יש עקיפות ושיגעונות שכל מי שנוהג כאן בכבישים מכיר ויודע שצריך להיזהר. אבל הפעם זה לא היה משהו רגיל. זו לא הייתה עקיפה. אני חוזרת ואומרת את זה, כי הנתיב הנגדי היה פנוי. לא הייתה לרכב הזה סיבה להיות בנתיב שלי. אבל הוא היה, והוא פשוט שעט ישירות אליי במהירות, כאילו הוא מכוון מטרה. הרגשתי שמישהו מנסה לפגוע בי בכוונה. אני זוכרת שצעקתי 'מה נסגר' וניסיתי לבלום ולפנות שמאלה, למרכז הכביש. זה מה שהאינסטינקט שלי אמר. ואז, אני לא זוכרת כלום. פתאום התעוררתי, כבר אחרי הבום. כנראה המוח שלי הדחיק את השניות של ההתנגשות עצמה, ואני חושבת שטוב שכך. קרו המון דברים שאני לא יודעת בדיוק איך הם קרו. המשקפיים שלי עפו, כיסוי הראש שלי עף, הכול עף ממני. מכה מטורפת".
ההתנגשות הייתה חזיתית, אך ככל הנראה מכיוון שצינמן ניסתה להימלט שמאלה, הצד הימני של המכונית ספג פגיעה קשה יותר. "אני זוכרת שפקחתי את העיניים, והיה ריח של עשן ודממה צורמת כזו באוזניים. התחלתי לצרוח. הסתכלתי על בניה, שגם הוא נראה כאילו בדיוק התעורר ומנסה להבין מה קורה פה. הסתכלתי אחורה וראיתי את אמונה, מתן שוכב מעליה, ושניהם נראים כאילו הם ישנים. לא ראיתי את נעם, כי הוא היה ממש מאחוריי בכיסא התינוק. כריות האוויר היו מרוקנות. כנראה כבר התנפחו ושקעו. אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'אני צריכה לצאת מפה', אבל הייתי בשוק ולא הצלחתי לזוז.
"הגיע מישהו שנסע בכיוון הנגדי. ערבי. הוא פתח לי את הדלת ואמר – בואי, צאי. הוא הוציא את נעם עם הסלקל, הוציא את בניה דרך החלון, ושם אותנו בצד השני של הכביש. הוא רץ הלוך ושוב. נהגים שעברו שם שאלו מה אנחנו צריכים, וביקשתי שיתקשרו למשטרה, שיזעיקו עזרה. לקח קצת זמן עד שהתחילו להגיע כוחות ההצלה. תושבת עפרה שהגיעה מאחוריי עצרה גם היא, וביקשתי ממנה שתחזיק את נעם. עוד שתי נשים שעצרו שמרו על אמונה ומתן, הן עזרו לי מאוד".
והרכב הפוגע?
"זה היה ממש מוזר. בהתחלה לא ראיתי אנשים, היינו היחידים על הכביש. רק אחרי כחמש דקות קלטתי גבר מוציא מהרכב ההוא אישה ערבייה, שלמיטב זיכרוני לא הייתה צעירה".
הם הסתכלו לכיוונכם, התעניינו במצבכם?
"שום דבר. נוצרה אז התקהלות של ערבים מסביב, ואחר כך הגיעו חיילים ואמבולנסים ושאלות לאן מפנים את מי ובלגן. היה קשה להבין בהתחלה את רמות הפגיעה, כי בניה למשל נראה בסדר והיו בטוחים שהוא פצוע באורח קל, כשלמעשה הייתה לו פגיעה פנימית – חבלה באיברים וחוליות שבורות בגב. הוא חטף חזק מהחגורה ומכרית האוויר. אמונה נראתה נורא, כי נזל לה המון דם מהראש, אבל ברוך השם לא היה הרבה נזק. ומתן, מתן", היא משתתקת.
"לא הבנתי שהוא איננו. ראיתי אותו שוכב מחוסר הכרה, אבל מישהו אמר לי 'הנה הוא התעורר'. אני לא יודעת אם זה היה נכון, או שאמרו לי את זה רק כדי להרגיע אותי. ראיתי שמעבירים את מתן באלונקה לאמבולנס, וזו בעצם הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
חיים הספיק להגיע כמעט עד אריאל, מרחק כעשר דקות נסיעה מזירת התאונה, כששיחות טלפון בהולות השיגו אותו. הוא חזר מיד על עקבותיו. "כשהוא הגיע, כבר היה שם בלגן. הוא חנה בצד, רחוק קצת ממקום התאונה, ולקח איתו את דניאל ויהודה כדי לא להשאיר אותם לבד ברכב. הם ראו אותי, ראו את בניה ואמונה פצועים. כל המשפחה הייתה מעורבת.
"כשהגעתי לבית החולים שאלתי על הילדים, איך הם ומה מצבם, ורק על מתן לא ענו לי שום דבר. הייתי עדיין במיון, אם אני לא טועה, כשחיים סיפר לי עליו. הוא אמר שמתן לא שרד את התאונה. שהוא נהרג. צעקתי. בכיתי. שאלו אותי מיד איפה אני רוצה לקבור אותו. לא ידעתי בכלל איך להתמודד עם השאלה. אנשים מסביב שאלו מה קרה, אנשי צוות של בית החולים באו ואמרו שהם כאן בשבילנו. תוך כדי הבדיקות שלי הגיעו בני משפחה, נציגי המועצה, הרב של היישוב הגיע. אני זוכרת שהיה עמוס אנשים, ושזה היה חיובי מבחינתי. לא היינו שם לבד".
סנדוויץ' חסר
צינמן, 33, מתגוררת עם משפחתה בשבות־רחל זה חמש שנים, בבית שאליו עברו מיד כשהסתיימה בנייתו. לפני כן גרו בקריית־ארבע, וקודם לכך בכפר הנוער בבית־חג"י, שם שימשו כמשפחתון.
היא עלתה מארצות הברית עם הוריה בגיל שבע וגדלה ביישוב חשמונאים. היום היא עובדת מהבית כגרפיקאית עצמאית, מאיירת, מעצבת עלונים וספרים. בעבר כתבה טור מאויר במגזין פנימה, ולפני שנים אחדות איירה את "פרקי הלל" – ספר הכנה לבת המצווה שכתבה רינה אריאל, אמה של הנערה הלל אריאל שנרצחה בקריית־ארבע. אביה של רבקה, שתמונתו נמצאת בסלון, נפטר לפני שלוש שנים ממחלה קשה. "זה עוד אובדן לא קל, שמצטרף לטראומה של התאונה, ילדים פצועים, התמודדות עם שיקום וכאבים, ואובדן של ילד שאני עוד לא תופסת בכלל. קל יותר בינתיים לברוח לקשיים האחרים".
"ברשת היו המון תגובות שתהו למה היה צורך לציין שהנהגת הפוגעת היא פלסטינית. הם לא מבינים את המציאות כאן בכבישים, את ההשתוללות של חלק מהנהגים הפלסטינים. אלה שעוקפים אותי בפראות נוהגים ברכבי פאר, ועושים צחוק מהמשטרה וממערכת המשפט"
כשאני שואלת אותה על החדר של מתן, צינמן אומרת שהוא כבר איננו. "התוכנית שלי לאוגוסט, פרויקט הקיץ, הייתה שינוי בחדר הילדים. תכננתי להעביר את נעם מחדר השינה שלנו לחדר עם אמונה ומתן, ובאותה הזדמנות להזיז רהיטים ולעצב מחדש את החדר. ביום שלישי, יום לפני התאונה, הורדתי הכול מהקירות וארזתי את החפצים של כולם בתוך ארגזים. באותו לילה אחרון מתן ישן בחדר של הבנים, כי הוא לא רצה לישון בבלגן של החדר המשתפץ. כלומר, החדר היה בתהליך, ואז עם התאונה התהליך פשוט נתקע. לפני תחילת שנת הלימודים אמרנו שאי אפשר להשאיר את זה ככה. דיברתי עם אמונה והחלטנו להוציא את המיטה של מתן מהחדר. זה דחף אותי להתמודד עם מה שקרה. הוצאנו את כל הדברים שלו, צבענו את החדר והעמדנו מחדש את הרהיטים. עכשיו זה כבר לא החדר שלו. המיטה שלו כבר לא שם".
אבל חסרונו של הילדון בהיר השיער, בעל החיוך המתוק והעיניים הסקרניות, נמצא פה בכל פינה שבה הוא לא נמצא, בבית ומחוצה לו. למשל בטרמפולינה שניצבת על הדשא, בין עצי הפרי. "זה היה המקום שהוא אהב, בה"א הידיעה. היה שם כל הזמן יחד עם חברים. הוא חסר בשולחן האוכל. בברכת הבנים בליל שבת. הוא היה עוזר לי לבשל, אהב להיות חלק מהמטבח, להביע דעה. תמיד היה שואל מה יש לארוחת ערב, ועונה 'יש!' על התשובה שלי. כל כך הרבה דברים שימחו אותו.
"מאז שהוא איננו, הבית שקט יותר, המשפחה השתנתה. גם כשכולם נמצאים, אני מרגישה את החוסר. מכינים סנדוויצ'ים בבוקר, ואחד חסר. בערב יש רק שני ילדים שצריך לקלח, ולא שלושה".
בבוקר יום התאונה היא פרסמה בדף הפייסבוק שלה איור פרי עטה: אמא־ג'ירפה ובנה נוגעים זו בחוטמו של זה. מעל האיור כתבה: "אדם מתנגד כדי להרגיש את הגבולות של עצמו". "זה ציור ישן", היא מסבירה לי. "בבוקר סתם זרקתי פוסט לחלל האוויר, ציטוט ותמונה. מהפוסטים האלה שאף אחד לא באמת שם לב אליהם".
עד שפתאום הם נהיים סמליים כל כך.
"כן, וואו. זה היה במקרה. לפני כשנתיים ציירתי סדרה של חיות והתינוקות שלהן, ופתאום כשבא לי זרקתי את זה ברשת".
בהלוויה היא לא השתתפה, בשל פציעתה. את השבעה החלה לשבת במיטת בית החולים בהדסה עין־כרם. "במוצאי שבת כבר הצלחתי לשבת בלובי של בית החולים, וביום ראשון שחררו אותי. חיים ואני הלכנו קודם כול לבקר את הילדים בשערי צדק, ואז באנו הביתה וישבנו פה שבעה, שנינו יחד. דניאל, יהודה ונעם היו אצל האחיות שלי, אמונה ובניה היו עדיין מאושפזים, כל המשפחה הייתה מפוזרת, אבל ישבנו שבעה. היישוב תפס פיקוד, ניהל לנו את הבית, ארגן את העניינים. ברוך השם. אני לא ידעתי מה לעשות. לא הרגשתי טוב, היו לי כאבים, בקושי זזתי. והאבל, הכול ביחד. בימים כאלו הכול משוגע, יש חלישות גדולה".
רגלה לא הייתה מגובסת כשחזרה הביתה, אבל היא הרגישה ששתי הרגליים נפוחות וכואבות. כשהגיעה לביקורת בבית החולים שלחו אותה לצילום, ואז התגלו ברגל שלושה שברים שחמקו מעיני הצוות באשפוז הראשוני. "גם את השברים ביד הימנית פספסו. כשגילו אותם אחרי חודש, אמרו שכבר אין ממש מה לעשות. אני גם לא רציתי שתי ידיים מגובסות. אני אומנם מוגבלת עכשיו, אבל קשה לי מאוד לא לתפקד, לא לעשות דברים בבית".
"סליחה שהרגתי לך ילד"
בתום השבעה החלה המשפחה להתקבץ. "רק בשבת, שבוע וחצי אחרי התאונה, היינו כולם יחד. היה קשה להיות בלי הילדים. עד התאונה נעם היה בהנקה מלאה, והפסקתי בעצם להיניק אותו בבת אחת. בבום. שבוע וחצי לא ראיתי אותו כמעט. הביאו לי אותו מדי פעם לביקור, אבל לא הצלחתי להחזיק אותו, כי הידיים כאבו לי. היינו מוקפים אנשים כל הזמן, והמצב היה לא פשוט בשבילו וגם בשבילי".
מראות התאונה עוד חוזרים אליה מדי פעם, היא מספרת. "אני מנסה לא לחשוב על זה, כי זה שורף בלב. נסענו לשבת לא מזמן, ואחד הילדים נרדם מאחור. לא הייתי מסוגלת להסתכל על זה – ילד שהראש שלו על הצד והעיניים עצומות. ידעתי שהוא ישן, אבל זה החזיר אותי למה שהיה".
קשה לדבר כאן במושגים של נחמה, אבל האסון שלהם עורר גל מודעות לסכנה הבטיחותית בכבישי יו"ש, וצינמן מייחסת לכך חשיבות רבה. "אני שמחה שדיברתי על הנושא. לא יכולתי לשתוק. רציתי שכולם ידעו שקרה פה עוול. אם קרה לנו דבר נורא כזה, לפחות שבזכות מתן משהו ישתנה. אי אפשר ככה להמשיך. אני בטוחה שבעוד שבועיים כבר יהיה סיפור אחר, אז אני שמחה שבזמן הקצוב שבו קיבלנו במה, עשינו קצת רעש ואנשים הזדעזעו מהמצב פה בכבישים. התחילו להבין שיש בעיה.
את ה"שלושים" הם החליטו לציין דווקא בהפנינג עליז לילדי היישוב. "הזמנו מתנפחים גדולים ומכונת צמר גפן מתוק ופופקורן, ארטיקים ומוזיקה שמחה. אם מתן היה פה, הוא היה מה־זה־מבסוט. חבל שהוא לא היה. וזו הייתה גם הזדמנות טובה להתחיל קצת לומר תודה על כל העזרה שעטפה אותנו"
"כתבה עלינו שודרה בכאן 11, וברשת היו המון תגובות שתהו למה היה צורך לציין שהנהגת הפוגעת היא פלסטינית. הם לא מבינים את המציאות כאן בכבישים, את ההשתוללות של חלק מהנהגים הפלסטינים. בטוחים שאנחנו מנפחים הכול, מתייחסים אליהם כאילו מדובר במסכנים, אבל אלה שעוקפים אותי בפראות נוהגים ברכבי פאר שעולים פי שלושה מהמכונית המסכנה שלי. אין למשטרת ישראל אפשרות אכיפה ממשית עליהם, והם עושים צחוק מהמשטרה וממערכת המשפט".
הנהגת הפוגעת עוכבה לחקירה, וכתב אישום נגדה טרם הוגש.
"מבחינת המשטרה, היא פעלה ברשלנות. מבחינתם היא אמא צעירה, יש לה ילדה, אין לה עבירות קודמות. אבל בעיניי זו לא הייתה רשלנות. הבנתי שבדקו את הסלולרי שלה, לראות אם התעסקה בו באותו הזמן. אבל גם אם הייתה בטלפון, זה לא הגיוני. אדם שקוע בטלפון עד כדי כך שהוא עובר נתיב, דוהר היישר אל רכב שבא ממול, ואפילו לא מנסה לרגע לבלום או לתקן? לא היו סימני בלימה על הכביש, ולא הייתה שום סטייה כדי לנסות לברוח מהתנגשות.
"הנהגת מן הסתם תצא עם גזר דין קל, וזה מעליב ופוגע. אם היא הייתה יוצרת קשר במשך השבועות האלו, מנסה לדבר, אולי הגישה שלי הייתה משתנה טיפונת. הייתי מוכנה לחשוב שאולי־אולי הייתה פה איזו טעות מצידה. כמובן, אם הייתי משתכנעת שיש שם כנות, ולא העמדת פנים. בסוף אם אדם עומד מולך, לוקח אחריות ואומר 'סליחה שהרגתי לך את הילד', אז אולי. אבל אפס, כלום. שתיקה. לא אכפת להם בכלל שהם עשו את מה שעשו, וזה מצטרף להרגשה שלי שלא הייתה שם טעות אלא כוונה. ואפילו אם מישהו היה עסוק בטלפון או היה עייף עד כדי כך שנהג בצורה כזאת, זו לא רשלנות. זה חוסר אחריות, חוסר אכפתיות מחיי אדם. וזה עלה לנו ביוקר. הכי יקר שיש".
אני מספרת לה שבדרך אליה, לשבות־רחל, היו לי שני "כמעטים". רכב פלסטיני שהגיח מולי מעבר לעיקול, עוקף למרות פס לבן כפול; ורכב שהגיח משולי הכביש היישר אל תוכו, בלי לאותת או להשתלב בזהירות. "כל נסיעה שנגמרת בשלום היא נס", אומרת צינמן. "בשבעה הגיעו לכאן חברי הכנסת אורית סטרוק ומוסי רז. זה היה יפה מאוד מצידם. הבנתי שאורית תמכה, יחד עם ראש המועצה ישראל גנץ, במהלכים להגברת האכיפה. אני באמת מייחלת לשינוי. אני מקווה שכולם ינהגו יותר בזהירות, גם הישראלים. לכולם יש מה לשפר, אבל זו לא אותה תופעה שאנחנו רואים אצל חלק מהנהגים הפלסטינים. אני לא רוצה להישמע גזענית, אבל אין כאן שוויון מבחינת יכולת האכיפה, וזה מרתיח. צריך להפסיק לעצום עיניים מול המציאות פה. אנחנו צריכים להרים את הראש ולומר שדרוש שינוי".
ח"כ סטרוק מסרה לנו ש"הקטל בדרכים ביו"ש הוא תוצאתם של מחדלי עומק שנחשפו בדו"ח המיוחד של הכנסת, שנערך בהזמנתי. העלמת העין של כלל הרשויות, וההסכמה בשתיקה לתקן שונה מהמקובל בכלל המדינה – הן בלתי נתפסות ובלתי נסלחות. עכשיו כשהמחדלים נחשפו, יש לטפל בהם במסגרת שולחן עגול של כלל הגורמים: המשטרה, הרלב"ד, למ"ס, המנהל האזרחי וכמובן משרד התחבורה (שהחל בטיפול בתקופה שבצלאל סמוטריץ' כיהן כשר התחבורה, אך לא הספיק להתקדם). מדובר בחיי אדם, ואנחנו מחויבים לוודא שהנושא יטופל".
עו"ד משה רט ממשרד אסולין־בשארי, המייצג את משפחת צינמן, מוסיף כי הם "מתקשים עד מאוד להבין את התנהלות המשטרה בחקירת התיק. מדובר על פניו במקרה קלאסי של המתה בקלות דעת, אך מטעמים שאינם ברורים לנו החשודה נחקרה רק בעבירת רשלנות. זוהי הנחה שניתנה לה ללא כל הצדקה נראית לעין. אנו תקווה שאופן ניהול החקירה לא ימנע מהפרקליטות להגיש כתב אישום שייחס לחשודה עבירה של המתה, כפי שמתבקש בנסיבותיו הקשות של התיק הטרגי".
ללמוד להיעזר
את ה"שלושים" החליטה המשפחה לציין בהפנינג עליז לילדי היישוב. "הזמנו מתנפחים גדולים, מכונות צמר גפן מתוק ופופקורן, ארטיקים ומוזיקה שמחה", מספרת צינמן. "אם מתן היה פה, הוא היה מה־זה־מבסוט. חבל שהוא לא היה. הגיעו הרבה אנשים, וזו הייתה אזכרה אבל היה שמח. זה עשה לי ממש טוב, וזו הייתה גם הזדמנות להתחיל קצת לומר תודה על כל העזרה שעטפה אותנו. אין באמת סיכוי שנצליח להחזיר על כל הטוב שהיישוב והמשפחה המורחבת עשו בשבילנו".
הסביבה עדיין עוטפת אותם. "אנחנו לומדים להרפות, לומדים להיעזר. לומדים שלא חייבים להכין הכול בעצמנו, ואפשר גם לקנות. עכשיו צריך להתחיל לחנך שוב את הילדים, להפחית זמן מסך, לאסוף את כל מה שהתרופף. אני מדברת גבוה, כאילו מתעלמת, אבל מנסה לעשות מה שאפשר עם הקלפים שנתנו לי, ולפעמים גם מתלוננת ובוכה. אני רוצה להתחיל טיפול שייתן לי חוסן, כי אני לא אוהבת את תחושת חוסר האונים. אני לא יכולה לשבת בבית מהיום והלאה, זה לא מתאים לי". עד כה היא לא חזרה אל מאחורי ההגה, מכמה סיבות – השברים בגפיים, החשש שמלווה אותה, וגם כי בינתיים אין לה מכונית.
הילדים מדברים על מה שקרה?
"אצל כל אחד זה אחרת. הם מזכירים את מתן, שואלים. גם אני מדברת עליו. אנחנו משתדלים שתהיה בבית תחושה שאפשר לדבר על הכול, ומה שאתה מרגיש – זה בסדר. אם את כועסת, תכעסי. ואם אתם עצובים, תבכו. אנחנו בקשר עם המחנכים והיועצים בבתי הספר שלהם. חזרנו לחיים הרגילים של הבית, למריבות אפילו. אבל מתן נוכח, וחשוב לנו שיהיה נוכח".
שמתי לב שאין תמונה שלו בסלון.
"תמונה רשמית על הקיר עוד לא, מן הסתם תהיה כשארגיש שזה נכון. אבל יש כל מיני תמונות ברחבי הבית. אזרתי כבר אומץ לצפות בסרטונים שלו. לקח לי זמן, כי זה לראות אותו הכי חי שיש. זה עשה לי טוב, ובו זמנית גם עצוב מאוד־מאוד. אני מחכה לחלום עליו, מתגעגעת.
"הגיעו אלינו בשבעה כמה משפחות שאיבדו ילדים. כל סיפור הוא שונה, זה אף פעם לא בדיוק אותו דבר. בינתיים זה מאוד טרי אצלי, יש תהליכים שעוד צריכים לעבור".
בשבוע שעבר מתן היה אמור לעלות לכיתה א'. התיק שלו עדיין מחכה כאן. "אני נכנסת לפייסבוק, וכולם מעלים תמונות מהיום הראשון ללימודים, וזו צביטה בלב. אני כאילו חיה בשני עולמות מקבילים. כי הייתה תאונה והוא לא כאן, אבל כל הזמן יש מחשבה על מה היה אם מתן לא היה חסר. מה הוא היה עושה עכשיו. בערב שלפני תחילת הלימודים הוא בטח לא היה מפסיק לרקוד כאן מרוב התרגשות, וכשהיה חוזר הביתה מהיום הראשון בבית הספר, הוא בטח היה אומר לי מיד 'אמא, בואי תראי מה למדתי', מספר לי הכול ומוציא את החוברות מהתיק. היינו מתחילים לקרוא ביחד. הוא היה ילד שאהב להצליח, התרגש מאוד מכל יכולת שרכש".
הספקת לחשוב איך מנציחים ילד בן חמש?
"היישוב יזם פרויקט שהוא יפה מאוד בעיניי וגם מתאים מאוד למתן. רוצים להקים מבנה קבע לתלמוד תורה, מעין חוג תורני של אחר הצהריים. מתן אהב מאוד ללכת לשם, היה תמיד שואל באילו ימים יש תלמוד תורה. הוא לא ויתר על זה והיה חוזר שמח. גם לנו זה היה חשוב, והיינו מסיעים אותו לשם. אז הנצחה שלו במקום מועיל שהוא אהב היא דבר משמח מבחינתנו. הייתה גם מישהי שאספה חמישים ילקוטים ועוד ציוד לבית ספר וחילקה לנזקקים, לעילוי נשמתו".
על המצבה של מתן בהר המנוחות החליטה אמו להשאיר משהו ייחודי ממנו, חותם אישי. "לא רציתי מצבה עצובה. רציתי שכשנגיע לשם, נרגיש אותו. אז הדבקנו זכוכיות כחולות וירוקות, ויש מעין ספר מאבן עם ברכת הבנים – 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'. מתן ידע לכתוב את השם שלו כבר מאמצע השנה שעברה, והיה כותב אותו בכל מקום. הוא התעקש לכתוב בעצמו, אפילו על המצופים שלו לבריכה. הייתה לי תחושה שהוא היה רוצה לכתוב את זה בעצמו על המצבה. אז עיצבנו מזכוכית את השם שלו ממש כמו שמתן היה כותב אותו, ויש לו מצבה יפה".
השבוע, לאחר הריאיון, הגבס הוסר מידה. השגרה מתעקשת לשוב, גם אם אותות התאונה עדיין ניכרים היטב. "לאמונה יש סימנים בפנים, ואנחנו בטיפול כדי למנוע צלקות. בניה עם חגורה מיוחדת כדי להחזיק את החוליה במקום. אני חופרת לו שהוא צריך לשמור על עצמו – לא להרים דברים כבדים, לא להשתולל עם חברים. הוא ילד אחראי, אני סומכת עליו. הוא קצת מבואס מזה שהפסיד את כל הקיץ, לא היו לו טיולים ולא הייתה בריכה, אבל הוא מבין שעכשיו אנחנו שומרים על עצמנו כדי שנוכל להחלים. חיים חזר לעבודה כמהנדס אלקטרוניקה בהרצליה, הילדים חזרו למסגרות, וגם אני מנסה לעבוד".
היום את דואגת יותר לחיים כשהוא על הכביש?
"אני משתדלת לא לחשוב על זה, כי אין לי שליטה על כלום. הייתי הכי בסדר בעולם ועדיין זה קרה, חטפתי כזו מכה. החיים לא שאלו אותי, הם פשוט המשיכו הלאה. אפשר להישאר מאחור, אבל זה לא הזמן עכשיו להתפרק. אנחנו לא המשפחה הראשונה שקרה לה אסון. אני צריכה להחזיק את הבית ולהתמודד. אני מוצאת את עצמי אומרת הרבה פעמים את המילה תהליך. אנחנו נמצאים בתהליך של החלמה. תהליך של ריפוי. הכול בתהליך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
