ככל שנסוג האגם כך נמוגה השפעתו הממתנת על האקלים בסביבתו. חורפים קפואים פינו את מקומם לקיצים צורבים. הרוחות ערבבו נתרן כלוריד עם חלקיקים מסרטנים טריים שנחשפו, ולאחר מכן נשאו לאטמוספירה את ענני האבק המזיקים
זה התחיל, כמו טרגדיות רבות כל כך, בהיבריס. משנות העשרים ואילך, במסגרת תוכנית הקולקטיביזציה של החקלאות, קבעה ברית המועצות שחלק עצום מאדמות מדינות החסות שלה במרכז אסיה יוסבו לשטחי גידול כותנה. תעלות השקיה לא יעילות, שנחפרו ידנית, ניתבו את המים מהאמו דריה והסיר דריה – שני נהרות שמקורם בקרחונים הגבוהים שבהרי טיין שאן – כדי להזין את הצמח הצמא שכיסה עד מהרה מיליוני דונמים של אדמה לא מעובדת.
מאז תחילת עידן ההולוקן, לפני כ־11,700 שנה, שמרו הנהרות על האיזון העדין של אראל. האגם שהשתרע על פני 26 אלף קילומטרים רבועים בגבול קזחסטן המודרנית וקאראקלפאקסטן, הרפובליקה המערבית האוטונומית של אוזבקיסטן, היה פנינה בערבה הצחיחה, מקווה המים הסגור הרביעי בגודלו בעולם. מאמצע המאה ה־19, נמלי דיג שגשגו בו בזכות השפע שלו. אבל בשנות השישים של המאה ה־20, הסטת ספיקת האמו דריה לתעלת קאראקום החדשה זירזה את נקודת המפנה. קו המים של אראל החל לסגת. המים נעשו מליחים, אחר כך מלוחים, ואחר כך חסרי חמצן. הדגים מתו כמעט בן לילה.
במהלך התקופה הסובייטית, כשנאסר על זרים להיכנס לקאראקלפאקסטן, החדשות על מצבה של ימת אראל דלפו באמצעות תצלומי לוויין. התמונות הראו את קו החוף מתכווץ מהקצוות, ואז מתפצל לחתיכות. עבור רובנו, כך נראה המשבר – מתוך ההפשטה של החלל, מוטציה על גבי המפה.
בשטח התרחש אסון אנושי. ככל שנסוג האגם כך נמוגה השפעתו הממתנת על האקלים בסביבתו. חורפים קפואים פינו את מקומם לקיצים צורבים. הרוחות ערבבו נתרן כלוריד עם חלקיקים מסרטנים טריים שנחשפו – דולפים לקרקע כתוצאה מנזילות חקלאיות וניסויי נשק ביולוגי – ולאחר מכן נשאו לאטמוספירה את ענני האבק המזיקים שנוצרו. בשנות השמונים כבר סבלה קאראקלפאקסטן משיעורי הסרטן ותמותת התינוקות החמורים ביותר בברית המועצות; אבל רעלים מימת אראל נמצאו גם במחזור הדם של פינגווינים אנטארקטיים.
בשנת 2005, סכר שנבנה כדי לאצור את מימי הסיר דריה הוביל להתאוששות מסוימת בחלק הצפוני של האגם, בקזחסטן. בכך נחתם גורלו של החלק הדרומי. בשנת 2014 נעלמה האונה המזרחית של האגם לחלוטין, בפעם הראשונה. המים במערב, בצידה של קאראקלפאקסטן, התאדו עד כדי שבב זעיר. האדמה שהתגלתה כתוצאה מנסיגת הימה הפכה ל"אראלקום", מדבר אנתרופוגני, משל מתרה. לעיתים קרובות הסיפור מוזכר בתור האסון האקולוגי מעשה ידי אדם החמור ביותר בהיסטוריה.
מאז קריסת ברית המועצות, זרזיפים של זרים מצאו את דרכם לקאראקלפאקסטן. רובם נמשכו לשם בגלל מוזיאון איגור סביצקי, אוסף של אמנות סובייטית אוונגרדית השוכן בנוקוס, בירת המחוז. עם זאת, בשנים האחרונות יותר ויותר מהם המשיכו צפונה כדי לראות את מה שנותר מהאגם ואת הקרקע שנחשפה בנסיגתו.
תריסר סירות בצבע חלודה הן כל שנותר מצי דיג בן מאה סירות. הן נגררו לכאן מהמקומות שננטשו בהם כשהימה נעלמה. עכשיו הן שוכבות על צידן, מדחפיהן קבורים למחצה בחול. במשך השנים שורבטו עליהן בגיר מסרים של תקווה. של תודה. שמותיהם של זוגות מוקפים בלבבות
מהו כוח המשיכה של יעד עגום כל כך? ב"רשמים מאפוקליפסה" מתאר הסופר מארק אוקונל את מסעו לפריפיאט, זירת התאונה הגרעינית בצ'רנוביל, כהזדמנות "לראות את סוף העולם מנקודת המבט של אחריתו". כמו צ'רנוביל, אזור אראל מציע הזדמנות לחזות בסוג האסון שאנשים רבים חוששים שיתרגש כעת על אתרים נוספים, בעידן שינוי האקלים. תרחיש דומה נראה בימים אלו באגם המלח הגדול של יוטה.
תיירות אפלה. תיירות אסונות. קראו לזה איך שתרצו. קאראקלפאקסטן אוחזת במרחב מעבר בין הווה מבשר רעות לעתיד שעלול להיות אסוני. ולכן רציתי ללכת לשם.
ריקוד מול אפוקליפסה
ההצצה הראשונה שלי למה שהיה פעם ימת אראל הייתה מראש צוק, בקצה הצפוני של מוינאק. בעידן הסובייטי הייתה מוינאק עיירת דייגים בת 30 אלף נפשות, יישוב שעצם קיומו היה תלוי באגם. רוב הגברים עבדו בסירות. הנשים איישו את מפעל השימורים שלא עצם עין לרגע, וארזו 30 טונות של מוצרים ביום.
מתחתיי, בקצה השממה העצומה, היו תוצאותיה: תריסר סירות בצבע חלודה חום־אדמדם הן כל שנותר מצי דיג בן מאה סירות. הן נגררו לכאן מהמקומות שננטשו בהם כשהימה נעלמה. עכשיו הן שוכבות על צידן, מדחפיהן קבורים למחצה בחול.
במשך השנים שורבטו על הספינות כתובות בגיר. מסרים של תקווה. של תודה. שמותיהם של זוגות מוקפים בלבבות. בית הקברות לספינות, כפי שנודע המקום, הפך לפָּלִימְפְּסֶסְט, זיכרונות דיו חדשה כתובים על נייר מחוק של זיכרונות ישנים. קומץ מבקרים הקיפו את גופות הסירות, נגעו בפתיתי הצבע האחרונים, טיפסו על הסיפונים המתפרקים כדי להציץ פנימה.
עָלִי שָׁדִינוֹב עוד זוכר את השנים שלפני היעלמות האגם. זה היה לדבריו זמן של שפע: "היו כל כך הרבה דגים, שהיינו זורקים את הקטנים בחזרה לים".ב־1969, כששדינוב היה בן 18, בראשית דרכו כדייג, המבוגרים החלו למלמל שמשהו לא בסדר באגם. זה לא היה מפלס המים, עוד לא. זה היה הטעם. האגם נעשה מלוח יותר. כיום, בגיל 70 ועם ניצוץ חביב בעיניו, שדינוב הוא אחד מתושבי מוינאק המתמעטים והולכים שיכולים לספר על השינוי הזה. נפגשנו ב"פיוצ'ר מוינאק", מרכז למידה שנפתח לאחרונה בעיירה. הטפטים על הקירות הציגו יער מוריק, מחזה נעים ואירוני גם יחד, בהתחשב בסביבה היבשה שבחוץ.
בתוך שלוש שנים התגשמו נבואותיהם של הדייגים הוותיקים. כשהאגם נסוג מהחוף במוינאק, תושבי העיר כרו תעלה כדי שלסירות תהיה גישה למים. אבל בתוך זמן קצר, כלי השיט שהותאמו למים עמוקים ונקראו על שם גיבורים מרקסיסטים כמו אנגלס ומרקס נתקעו בחול, חסרי תועלת. עלי ואביו ויתרו על המרדף אחר האגם הנסוג ב־1977.
זקנה אחרת, ביביקאן אוטמבטובה, המשיכה את הסיפור. שנות המשבר הקשות ביותר היו סביב תחילת המילניום, היא סיפרה לי. היה זה כאשר המים המתוקים במוינאק אזלו, ונאלצו להוביל אותם במשאית ממעלה הנהר. בשלב הזה, החברים הקזחים והרוסים שגדלו איתה שבו לארצות הולדתם. האשליה שהאגם עשוי לשוב פינתה את מקומה לייאוש.
ב־2002 מונתה אוטמבטובה לראש ועדת הנשים של מוינאק, ודרשה בתקיפות סיוע ממשלתי. מאז עברה העיירה תהליך איטי של המצאה מחדש. הממשל בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, הגדיל את השקעותיו. חלק ממפעל השימורים חזר לחיים כדי לעבד ארטמים, זחלי שרימפס זעירים שהתרבו במים המלוחים של אראל, ומבוקשים מאוד בסין לשימוש ברפואה ובקוסמטיקה. שדה התעופה, שנסגר לשלושים שנה, נחנך מחדש ב־2020. "מוינאק למדה לקוות שוב", אמרה אוטמבטובה.
כל מה שקשור לשפת האגם נראה כמרמה. לחוף היה מרקם משונן של אמלוגים מתים. שפת המים העלתה קצף ורוד – עדות, כך שיער קוליה, לכך שהארטמיה שורצים. איכשהו המחשבה על שחייה יחד עם מילארד זחלי סרטנים לא הצליחה להקל על חוסר הנוחות שלי
התקווה הזו באה לידי ביטוי בכמה דרכים בלתי צפויות. הביקור שלנו התקיים במקביל למרוץ מוינאק השנתי, ונהגים התקבצו עם כלי הרכב המשודרגים שלהם במגרש החנייה לקראת המרוץ שלמחרת, כדי לחמם מנועים ולדבר על אטמים או מערכות מתלה או כל דבר אחר שנהגי מרוצים מדברים עליו.
מעבר למגרש, מהגליל הנמוך של "מוזיאון ים אראל", ציור קיר בשחור־לבן של שלדי דגים ורוחות מים התפתל סביב המגדלור הישן, שכיום שוכן בו בית קפה. לפניו עמדה קשת ממתכת מרוקעת, שמעלה במחשבה את האסתטיקה המאולתרת והדיסטופית של סרטי מקס הזועם. אותיות שנוקבו במתכת הכריזו "HERE | NOW", ובקירילית נכתבה המילה СТИХИЯ, סטיכיה ("כוח הטבע"), שמו של פסטיבל שנערך כאן במאי. אלפיים איש הגיעו לחגוג, ליצור אמנות ולהאזין למוזיקת ריקודים אלקטרונית על רקע הסירות. מול חזיון האפוקליפסה, תגובה אנושית אחת היא להתחיל לרקוד.
זרעי רוח
במצב רוח מפוכח יותר מצאתי את עצמי מתרוצץ לאורך קרקעיתו הגלית של האראלקום בתחילת יוני. נסעתי עם חברי הצלם מרקוס וסטברג, אנתרופולוג תרבות צעיר ששמו קוטלימוראט מקסטוב, ומדריך מקומי מנוקוס שכונה בפשטות קוליה. מקסוד, אדם מבוגר בעל אנגלית מוגבלת שנראה שהכיר כל אדם מכאן ועד לגבול קזחסטן, היה על ההגה. קמע בצורת גמל השתלשל מהמראה הקדמית שלו.
מכל עבר נשקפה שממה שטוחה כל כך, שהרגשתי שאפשר לראות את קימור כדור הארץ. המאפיינים המאונכים היחידים שנראו שם היו כמה מתקני הפקת גז, שעוררו את ההבנה הצורמת שהקטסטרופה האקלימית של ימת אראל חשפה הזדמנות לכרות עוד פחמן מקרקעיתה. מגדלי קידוח ניצבו במשולשים שווי שוקיים באופק. עמודי גז יצרו שובלים של אש.
קרקעית האגם לשעבר נאפתה עד כדי קרום שהתפורר תחת רגלינו, כשיצאנו להלך מעט. בדיקה מדוקדקת יותר גילתה שהיא זרועה צדפות בצבע לבן־גיר, יצורים שפעם היו הבסיס לשרשרת המזון הנכחדת של אראל.
הדאגה הדחופה ביותר, כעת כשהמים נסוגו עשרות קילומטרים צפונה, הייתה האבק. תוך כדי נסיעה, קוליה שלף טאבלט והראה לי בתמונות את תוצאותיה של סופת אבק ענקית ששטפה את קאראקלפאקסטן במאי 2018. מאה וחמישים קילומטרים דרומה משם, בנוקוס, המכוניות והבניינים כוסו במשקע מלוח. "כולם היו צריכים להישאר בבית שלושה ימים", סיפר קוליה. "רוב הצמחים בעיר מתו".
השלטונות נתנו את יהבם בפתרון יוצא דופן: סקסאול, עשב ירבוז שראינו מתפשט על פני החולות. התקווה הייתה שהשיחים הסיביים ייצבו את פני השטח של המדבר ו"יתפסו" את חלקיקי האבק עמוסי המלח לפני שיוטחו לאוויר. בעקבות הסערה של 2018, אלף טרקטורים נשלחו לתחוב את זרעי הצמחים אל תוך כמעט שמונה מיליון דונם של קרקעית האגם. הזמן יספר אם המיזם יצליח. היום, לפחות, השמיים היו צלולים.
שרידי אראל הופיעו כחצי שעה לאחר שטיפסנו אל רמת אוסטיורט, מדף הסלע העצום שהתווה בעבר את חופה המערבי של הימה. היא הופיעה בהתחלה ככתם פתאומי של צבע באופק, ואחר כך הפכה לדיסקה בצבע כחול טופז. לאחר שקראתי כל כך הרבה על חורבן הימה, תומתה על רקע האדמה היבשה הייתה מדהימה. היא המשיכה להפנט אותנו כל עוד היינו בקרבתה.
אחר הצהריים הגענו למחנה שנשהה בו ביומיים הקרובים. הוא תפס מדף רחב, בערך באמצע המתלול, והורכב מ־16 אוהלי יורט נוחים שסודרו סביב מרחב משותף. בצד אחד היו שירותים, מקלחות ובונגלו פשוט, לשימושם של המארחים, אָבָּאט אָוָוסְבָאיֵב וזוֹיָה פָּאלִימְבֶּטוֹבָה, השוהים שם בעונת הקיץ עם שלושת ילדיהם הקטנים. המחנה היה נקי ומטופח, אפילו מרפא. זוג צ'איחנה, בימות ישיבה שניתן למצוא לעיתים קרובות בבתי תה (צ'אי) אוזבקיים, ניצבו בחזית מדף חולי המשקיף על שפת האגם.
מחנה היורט – ועצם הרעיון של תיירות בימת אראל – היה פרי מוחו של טָאזָבָּאי אוּטֵאוּלְיֵיב. בשנת 2005, כשעבד במלון בנוקוס, ניגש אליו השגריר האיטלקי ושאל אם יוכל לארגן עבורו טיול לראות את הימה. אוטאולייב שכר ג'יפ רוסי ישן, והסיע את השגריר ומשפחתו לאורך הקרקעית.
במשך היום שמתי לב למצבי הרוח המשתנים של האגם. עם עלות השחר זרמה השמש ישירות מעל פיסותיה של ימת אראל, שנצבעה לרגע בגוני כתום עזים, ואז נמוגה למרחב שכולו לובן. בשעה 11 בבוקר כבר העמיקו המים לגוון מורכב של כחול מחשמל. אחר הצהריים פני האגם דמו למראה, עד שהוא התמזג בשמיים
אף שהוריו של אוטאולייב התגוררו במוינאק, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חזה באראל. "חשבתי שאיבדנו את האגם לנצח", הוא אמר לי. "אבל אז ראיתי את המים הכחולים, את היופי של הקניונים. הבנתי שזה מקום שאנשים ירצו לראות". בשנים הראשונות, הסיורים כללו סחיבה של כל הציוד; האורחים לנו באוהלים ובישלו ארוחות ערב על אש פתוחה. מחנה היורט הוקם בשנת 2017 כדי לתת מענה לביקוש. כעת לחברה שלו, "אראל סי דיסקברי", יש צי של 11 רכבי טויוטה לנד־קרוזר, וההזמנות עלו לרמות שלפני המגפה.
נקיקי לימונדה
את הפעילות היומיומית במחנה הכתיבה השמש. בשעות אחר הצהריים המוקדמות, כשהחום היה אכזרי ביותר, כולם נסוגו לפיסות של צל כדי לתפוס סייסטה או פשוט לשבת בשקט. ההפרעה היחידה הייתה הצליל הצורם של הטלפון הלווייני, שצלצל בקביעות והודיע לאבאט על היוצאים והבאים, כדי שידע כמה פְּלוֹב (המאכל הלאומי של אוזבקיסטן, אורז וטלה) עליו לבשל לארוחת הערב.
הבקרים ושעות הערב המוקדמות נועדו לסיורים ברמה. על השפה, היכן שהגבס יורד לכיוון האגם הרחוק, מרחבי המצוק קרועים למערכות קניונים. במקומות מסוימים המצוק נשחק לקצוות ולפסגות; באחרים הוא החליק כמו קרחון מהמתלול, והתפצל לקוביות בגודל בתים. שכבות המשקעים המכסות את הסלעים הן תזכורת לכך שהנסיגה של ימת אראל היא הד קטן של ניקוז טיטאני יותר. האזור הזה, כמו רוב אירואסיה, היה פעם שקוע מתחת לים תטיס הקדמוני.
במחסה הצוקים פגשנו מערכות אקולוגיות מיניאטוריות. פרפרים מנומרים רקדו סביב פרחי אליום וארטמיסיה, שמילאו את הערוצים בריח לימונדה. התעכבתי כאן, להוט לספוג את סימני החיים הללו. כל כך הרבה מהמראות האחרים שחווינו למעלה, על הרמה, היו בעלי אווירה הפוכה.
משטח המלח של בארסה־קלמס, שחרקיו המתים שקועים ביריעת גביש, לא היה הממנטו מורי (זיכרון המוות) היחיד שגילינו כאן למעלה. בתי קברות עתיקים, מקומות מנוחתם האחרונים של נוודים שפלשו אל אדמות הקצה הללו בימי הזוהר של דרך המשי, היו מראה קבוע במישור. הקברים סומנו בגלי אבנים ובמצבות שחרותים עליהן סמלים חוזרים – סוכרייה על מקל, ענף מסוגנן – המציינים את שבטו של האדם הקבור במקום. מי או מה כל סמל סימן, קוליה לא ידע לספר לי.
במקומות אחרים הרמה הייתה עקרה לחלוטין. לפני חמש שנים, סיפר לי קוליה, בחרה קבוצה מצרפת לנסוע לאורך רמת האוסטיורט ללא מדריך. היה להם ג'י־פי־אס, אבל הם בכל זאת הצליחו להיתקע בדרך. משלחת חיפוש מצאה אותם שבוע לאחר מכן, אוכלים שפתון ושותים בושם.
בכפר הנטוש אורגה מצאנו את גַ'אלְגָס נוּרוּלָאיֵב יושב מחוץ לבקתה בעלת גג פח ומעשן בדל סיגריה. הוא לא הפגין שום הפתעה בבואנו, אף שהיה האדם היחיד במרחק עשרות קילומטרים לכל כיוון. לפעמים מגיעים לכאן תיירים, לכפר המת, הוא אמר, והוא תמיד מציע לקחת אותם לשיט באגם סודוצ'י, גוף המים הקטן הנפרד מימת אראל, שראינו כשנסענו במורד הגבעה. הוא יכול לקחת גם אותנו, אם נרצה.
נורולאיב – קטנטן, שחוק פנים וקצוץ שיער – הגיע לכאן כדי להתכונן לחלון דיג קצר. בעוד שבוע בערך, הוא וארבעה חברים מתכוונים לצאת לאגם בסירות שטוחות כדי לצוד דגי סאזאן וראשנחש, ולמכור אותם בביתם שבקונגירו. לא שיש הרבה דגים. לא שיש הרבה אגם. הסודוצ'י המליח והתייבש, אמר נורולאיב. מדי שנה פחתה הסחורה העונתית. מסביב לשולי האגם יכולנו לראות שהקנים כהו ונעשו חומים.
זו לא הייתה הפתעה גדולה, לגלות שמחסור במים הוא שהמיט אבדון על אורגה. בעבר חיו בכפר 200 משפחות, רובן רוסיות ופולניות. הקהילה קרסה בשנות החמישים, עם כישלונו של מפעל הנחת צנרת להובלת מים ראויים לשתייה. ביישוב שהותירו מאחור היה כל היופי המקרי של נטישה מהירה. במרכז עמד בית המעשנה הישן, בניין גדול נטול גג עם חזית דמוית כנסייה, שבתוכו נערמה פסולת ישנה וחדשה. כל שנותר מבתי הקנים של תושבי אורגה היו כמה פיסות גבעולים שבלטו מהחול. עלוב עוד יותר היה בית הקברות שבראש הגבעה, חלקת צלבי עץ גסים וחסרי שם, שכמה מהם כבר נפלו.
בשהותי בקאראקלפאקסטן קראתי את "איי הנטישה" מאת קאל פלין – רב־מכר בעל פתוס נדיר, שמתאר את נטייתו של הטבע להשיב לעצמו אזורים שבני האדם השתמשו בהם, התעללו בהם והותירו אותם מאחור. מקומות שהפכו לבלתי ראויים למגורים בגלל תחמושת שלא התפוצצה או זיהום כימי, או אפילו, כמו במקרה של צ'רנוביל, נשורת רדיואקטיבית, הפכו כעת לפראיים.
קיוויתי שהטיול שלנו יציע כמה זיקים של אופטימיות מעין זו, אך האמת הייתה שאראל לא ממש התאימה לתבנית. כאן, חוסנו של הטבע לא הצליח למלא את החלל. ארגוני השימור פעלו להפוך את האראלקום למעוז של אנטילופות סאיגה. ציפורי פלמינגו נהרו לכאן כדי לחגוג על שרימפס. אבל שום כושר המצאה אבולוציוני לא יכול להחליף את הביומסה של ימת אראל. האזור הזה היה אנלוגי לסיום המצמרר של פלין, תיאור ימת סלטון בקליפורניה: "סימן לסוף העולם, שחר עידן האבק".
ים המוות
אולי אלה היו הסיפורים, הבידוד, התחושה הזרה של האדמה השבירה. אבל קראתי על אסון נסיגת האגם הרבה כל כך, שהיה בלתי אפשרי עבורי לחלוף באראלקום בלי להרגיש נרדף.
באחר הצהריים השני ירדנו ממש אל החוף. כל מה שקשור לשפת האגם נראה כמרמה. לחוף, אם אפשר לקרוא לו כך, היה מרקם משונן של אלמוגים מתים. שפת המים העלתה קצף ורוד – עדות, כך שיער קוליה, לכך שהארטמיה שורצים. איכשהו המחשבה על שחייה יחד עם מיליארד זחלי סרטנים לא הצליחה להקל על חוסר הנוחות שלי.
כששכנעתי את עצמי סוף־סוף להיכנס למים, האדמה התפוררה תחת רגליי. בכל צעד שקעתי עוד כמה סנטימטרים לתוך חימר משי מושך. הפתרון היחיד היה לזחול על ארבע, ואז, כשהשגתי מרווח של כחצי מטר, להתהפך בסערה על הגב, מתוך אמון שכוח ההצפה של המים הפושרים והמלוחים ישאיר אותי מעל הסחופת.
גם כשצפתי לא יכולתי להפסיק לחשוב על החול הטובעני שתחתיי. כל שחשבתי היה: האם יש אזורים בקרקעית האגם שיכולים לבלוע אדם בשלמותו? וגם: מה קרה לפגרי כל הדגים? הרגשתי כאילו אני טובל בקבר אדיר. מאוחר יותר תליתי את בגד הים מעל דלת היורט שלנו: הוא התייבש בתוך דקות, וקיבל מרקם וקשיחות של קרטון.
בערב היה המחנה בתפוסה מלאה. כשהטמפרטורות צנחו, כשני תריסרי אורחים, חדורים רוח חדשה, הצטופפו על הצוק כדי לצפות באינטראקציות אחרונות של מים ושמיים.
במשך כל היום שמתי לב למצבי הרוח המשתנים של האגם. עם עלות השחר זרחה השמש ישירות מעל פיסותיה של ימת אראל, שנצבעה לרגע בגוני כתום עזים, ואז נמוגה למרחב שכולו לובן. בשעה 11 בבוקר כבר העמיקו המים לגוון מורכב של כחול מחשמל. בשעות אחר הצהריים הייתה שעה שבה הרוח נמוגה לחלוטין. פני האגם דמו למראה, עד שהוא התמזג בשמיים כך שאי אפשר היה להבחין היכן נגמרו המים והחל האוויר. כעת צפינו במים כשהם נעשים מבריקים, ואז קולטים את צבעי השקיעה ומוורידים.
זו הייתה תמונה נאה, בהחלט, אך היא גם הייתה עצובה. רק בראיית מה שנותר מהמים אפשר היה להעריך עד תום את הטרגדיה שבהיעדרם. איזו הרגשה נוראה העניקה בוודאי נסיגתם, למי שהורגלו להתעורר אליהם מדי בוקר.
האם לכן אנשים הגיעו לכאן? כדי לשרות במלנכוליית האובדן? בקרב החבורה הצופה בשקיעה, נראה שלרבים היו סיבות ארציות יותר. צלם עיתונות דני ערך תחקיר לקראת ספר על משבר המים של האמו דריה. גבר אוסטרי, שצחק כמו סנטה קלאוס, הדריך כמה קבוצות סיורים באוזבקיסטן בשנות התשעים, וזה היה המקום היחיד שלא ראה עדיין. גם זוג רוסי צעיר הגיע לכאן: "אנחנו לא רצויים בשום מקום באירופה, בגלל המלחמה". חשדתי שאלה סיפורי כיסוי, המסתירים דחפים מציצניים ונבזיים יותר. במידה מסוימת, ידעתי, תיירות אסונות היא עניין של התנשאות – רצון להרגיש, כפי שמגדיר זאת אוקונל, "את הריגוש המרדני של תעוזתנו בבואנו הנה".
אבל ככל שביליתי יותר זמן בנוף המקולל הזה, כך השתכנעתי שמעורבים בכך גם רגשות אחרים, עמוקים יותר. אתרים מודרניים של נטישה או קטסטרופה, חשבתי באותו הערב, משפיעים בעיקר בגלל המיידיות שלהם. האנטרופיה הסביבתית, שבאה לידי ביטוי באקלים הכאוטי, באגם המצטמק, בשאריות היישובים האנושיים שהושמדו, היא התוכחה האולטימטיבית לקוצר הראייה שלנו.
ימת אראל מייצגת שלב מתקדם על רצף שכל כדור הארץ נמצא לאורכו – חם יותר, חסר מים, מבולבל. זה הותיר אותי בתחושה שעם כל גאונותנו, אנחנו נהנים מכוכב לכת ראו למגורים רק בחסדי ההשגחה השברירית. מעשים – השלכות; אילו עוד ראיות אנחנו צריכים?
צבעי האסון
נגד כל הסיכויים, קאראקלפאקסטן מנסה להתקדם. חודשים ספורים לפני ביקורנו, השלטונות במוינאק הסירו כמה מהשרידים האחרונים של התקופה הסובייטית, ופוררו קירות פסיפס שחגגו את העבר הימי של העיירה. קול המוות שנשמע כשאראל החלה את נסיגתה הארוכה, הלך ודעך כעת. עם הזמן, האראלקום יתפתח מאזור אסון לאנדרטה, אך הים עצמו כבר כמעט איננו. "אני מצפה שנוכל להמשיך לעשות זאת בעשר או 15 השנים הבאות", אמר טאזבאי אוטאולייב. "אחר כך, אני מניח שנמצא משהו אחר לעשות".
בבוקר המחרת חזרנו לנוקוס, ומקסוד הסיע אותנו דרומה, אל חורבותיה של חורזם העתיקה, ממלכה ששגשגה במשך מאות שנים בנווי המדבר הפוריים של דלתת אמו דריה. היינו לבדנו בצ'ילפיק דכמה, פסגה בודדה מוקפת חומות עפר שחוקות. בתקופה הקדם־אסלאמית שלה, כשחורזם הייתה ערש הזורואסטריות, זה היה מקום ל"קבורת שמיים"; סלע במרכז הפסגה ציין את המקום שבו אנשים היו משכיבים את מתיהם כדי שייאכלו בפי עופות דורסים. אבל יום אחד בתחילת המאה ה־13, ייתכן שהאוכלוסייה המקומית השתמשה בו למטרה אחרת – כדי להסתתר כאן, באימה, כשענן אבק גדול עלה מרחוק והסגיר את התקרבות צבאו חסר המעצורים של ג'ינגיס חאן.
אסון יכול להופיע בהרבה גוונים, חשבתי לעצמי בזמן שהשמש העפילה מעל השפלה האפרפרה. השעה הייתה תשע בבוקר, והחום כבר הפך לבלתי נסבל. בדרום, לכיוון אגן אמו דריה, סימנו כתמים ירוקים את השדות שבהם הפציעו נבטי הכותנה המוקדמים של העונה. אחרי ימים של הרהורים על הריסות ההווה, החימר הנטוש של צ'ילפיק נראה פחות כמו מזכרת מאירועים רחוקים, יותר כמו הד. הוא נראה כמו אזהרה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
