המפגש הראשוני של המיסיונר הצעיר עם עיר כיסופיו היה טראומטי. מי שהביט בהם מן הצד באותה שעה לא היה יכול לשער איזה עתיד משותף נכון להם, ועד כמה כל אחד מהם ישפיע על דמותו של האחר. בסוף 1846, בתום מסע ממושך ורב תלאות, הגיע קונרד שיק לירושלים במסגרת משלחת נוצרית קטנה שיצאה משווייץ. כשעבר את הפנייה החבויה בתוך השער, שני חמורים עמוסים במטען דחקו אל הקיר את סוסו. רגלו האחת של שיק נמחצה בכוח אל האבנים העתיקות. כשיצאו מהשער בצד השני ונעמדו ליד החפיר, הוא התקשה לרדת מהסוס. לכאב הפיזי הצטרף הלם תרבות: שיק בן ה־24, שחלם מילדות על עירם של שלמה, של דוד ושל הורדוס, התבונן סביבו והתקשה להסתיר את אכזבתו.
"ריח ריקבון של בשר צרב באפו, ומיצי הקיבה שלו השתוללו ואיימו לפרוץ החוצה", מתארת ד"ר שירלי גרץ בספרה החדש "ירושלים של שיק", המוקדש לקורותיו של האדריכל והארכיאולוג שהיה לאחת הדמויות המכוננות של ירושלים, פשוטו כמשמעו. "קולות וצעקות בשפות לא מוכרות הדהדו מכל הכיוונים, ונביחות הכלבים הבהילו אותו. (…) הנוף השונה כל כך ממה שדמיין בלבל אותו לחלוטין. הוא נבהל כאשר קבוצת קבצנים מצורעים התקרבו והושיטו את ידם לנדבה. שיק פשפש בכיסו, מצא כמה מטבעות וזרק אותם לקבצנים, שנסוגו במריבה על הכסף. הוא ניגש לצידו של הסוס ונעמד דום. הקופסה, מלמל לעצמו. הקופסה".
בקופסה שליוותה את שיק במסעו מאירופה, מסבירה לי גרץ כשאנחנו עומדות ליד שער יפו, היה כובע הדוּר. "שולחיו דאגו להבהיר לו שהוא יוצא למסע בתור אירופי, ועל כן הוא חייב לקחת איתו כובע צילינדר. אחרת, איך נזהה אירופי במאה ה־19? אבל הקופסה נמחצה בגלל החמורים, וכששיק פתח אותה הוא ראה שהכובע מעוך לגמרי. זה היה רגע ששבר אותו, אבל גם רגע מכונן שליווה אותו כל חייו, כך סיפר. הוא ראה בזה מסר דתי: כשאתה מגיע לירושלים, היכנס אליה כאדם פשוט ולא כאדון מכובד מדי. ובאמת, כל ההצלחה שנחל בהמשך לא עלתה לו לראש. הוא תמיד רצה לעזור לאנשי ירושלים ולעיר עצמה".
במשך עשרים שנה היה מונח על אחד המדפים בביתה של גרץ ספר מאמרים על קונרד שיק, אבל היא לא טרחה לפתוח אותו. בתור מורת דרך בירושלים היא גם סבבה באתרים רבים שתולדותיהם כרוכות בתולדותיו – ובכל זאת לא הקדישה לו תשומת לב יתרה. דמותו נכנסה לחייה באקראי, דווקא בעת שהגבלות הקורונה איימו לחסל את הסיורים ואת הקריירה שלה. גרץ החליטה להמציא את עצמה מחדש, או אולי לחזור אל הישן. כמי שכבר שלחה ידה בכתיבת ספרים ובמחקר אקדמי, היא ביקשה לשלב בין שני התחומים והחלה לכתוב רומאן היסטורי על חבורת נשים דיאקוניסיות – נזירות פרוטסטנטיות שהגיעו לירושלים במאה ה־19 ושימשו כאחיות וכמורות. בעיצומה של העלילה, אחת הדמויות פרי דמיונה פגשה את האדריכל קונרד שיק. המפגש הספרותי הזה שינה באחת את כל תוכניותיה של גרץ.
"בשעה שאחד מתלמידיי ירד אל תוך החלק הדרומי של המנהרה שליד בריכת השילוח, הוא מעד בירידתו על שברי סלע ונפל למים", כתב שיק. "מששב ועמד, גילה סימנים דמויי אותיות על דופן הסלע. יצאתי למקום עם הכלים הדרושים כדי לבדוק את התגלית (…) עד כמה שיכולתי לשפוט, האותיות הן פיניקיות"
"היו לי 45 אלף מילים כתובות, כבר בניתי אילנות יוחסין לדמויות שלי, אך ברגע שדמותו של שיק הופיעה, נמשכתי אליה באופן לא מוסבר", היא מתארת. "מרכז הכובד של העלילה עבר פתאום אליו. התייעצתי עם חברה סופרת, והיא אמרה לי: 'את יודעת מה את רוצה לעשות, את פשוט פוחדת'. הבנתי שאני צריכה להתחיל הכול מהתחלה. זנחתי את כל מה שכתבתי כבר, והתיישבתי לכתוב מחדש".
כך התגלגלה גרץ להקדיש שלוש שנים מחייה למחקר על שיק, בדרך לכתיבת רומן ביוגרפי עליו ועל הקהילה הפרוטסטנטית הגרמנית שהוא חי בה. "במקביל התחלתי גם להרצות עליו, על חייו ועל פועלו בירושלים. בניתי סיורים מיוחדים בעקבותיו, ויש לי קהילה של תיירים שרוצים לשמוע".
את יהודייה דתייה, הוא מיסיונר גרמני פרוטסטנטי – מה חיבר אותך לדמות הזו?
"שיק היה אוטודידקט שלימד את עצמו אומנות ומקצוע, וזה משהו שגם אני אוהבת לעשות. למשל, כשהתחלתי לכתוב ספרים, ערכתי מחקר כדי להבין איך עושים את זה ואיך מוציאים לאור כמו שצריך. מעבר לכך, שיק גם אהב את ירושלים בצורה בלתי רגילה, וחקר אותה ללא הרף. היא הלהיבה אותו – ממש כפי שהיא לא מפסיקה להלהיב אותי".
"לנגרים אין ידע תנ"כי"
רחובות ירושלים גדושים סיפורים על האנשים שהתהלכו בה, על דמויות שחיו ומתו בין שכבות ההיסטוריה שלה, וגם על מי שזכו לבנותה – מימי ממלכת ישראל ועד העבודות הבלתי נגמרות ליד גשר המיתרים. בין הבונים והמתכננים, ספק אם יש עוד מי שזכה למעמד חוצה דתות ולהשפעה על חלקים נרחבים כל כך של עיר הנצח כמו קונרד שיק. על גבי מפה מרשימה של העיר, ששרטט שיק ב־1894, סימנה גרץ את המבנים הרבים שהגה, תכנן, שיפץ או חקר. בתי מחסה ברובע היהודי, מאה שערים, שכונת הבוכרים, בית הספר ובית היתומים טליתא קומי, בית החולים למצורעים בית הנסן ועוד רבים אחרים בעיר העתיקה ובזו החדשה – כולם קמו לתחייה מתוך שולחן השרטוט שלו.
שיק, יליד ינואר 1822, גדל במשפחת איכרים בכפר ביץ שבדרום גרמניה. הוא היה האמצעי מ־11 ילדים, ובשנותיו הראשונות היה רזה וחולני עד כדי כך שהוריו לא האמינו שישרוד לאורך זמן. בזיכרונותיו הוא מתאר שלא קיבל די אוכל, משום שההורים העדיפו לשמור את המזון לילדים הבריאים יותר. ובכל זאת, הוא שרד.
כבר בילדותו התבלט קונרד כילד יצירתי ומוכשר. כשקיבל לידיו סכום כסף, ביקש מהוריו לרכוש לו דפים, צבעים, מכחולים, עפרונות, סרגל ומחוגה. "הוא סידר לעצמו פינת עבודה קטנה, ובמהרה התגלו יכולותיו בציור וברישום של מבנים", מספרת גרץ. אחרי שסיים את בית הספר היסודי נשלח שיק ללימודי מלאכה, וגם שם הפגין כישורים יוצאי דופן. "בבית הספר הוא נפגש בפעם הראשונה עם מיסיונרים", מציינת גרץ, רגע לפני שנתחיל את סיורנו בעקבות המהנדס הנשכח.
אנחנו נפגשות כאמור בעיר העתיקה, בשער יפו – אני בכובע רחב שוליים, היא בתיק הגב והקלסר האופייניים למורי דרך. "במאה ה־19 המיסיון כבש את העולם", מספרת גרץ. "מיסיונרים נשלחו לאפריקה, לארה"ב ולמזרח התיכון. סביב 1844 החליט שיק שגם הוא רוצה להיות חלק מהתנועה הזו, והצטרף למיסיון השווייצרי סנט קרישונה. כבר כשהגיע לשם ביקש ממנו ראש המיסיון כריסטיאן שפיטלר שיבנה למענו דגם של אוהל מועד. למה דווקא אני? שאל שיק, ושפיטלר ענה: משום שלרוב המיסיונרים אין כישרון כמו שלך, ולרוב הנגרים אין ידע תנ"כי כמו שלך".
אחרי כמה שנים הוצע לשיק לצאת לארה"ב, אבל הוא ביקש לנסוע לירושלים, וראש המיסיון נענה. "אגב, שפיטלר הוא גם מי ששלח לירושלים את יוהאן לודוויג שנלר, שבנה את בית היתומים הנוצרי בעיר. הרבה אנשים ששלח לכאן לא עסקו בפעילות מיסיונרית, אלא יותר בבנייה וסיוע".
גרץ: "הסולטן ביקש דגם של כנסיית הקבר, כדי להבין כיצד נראה שטח המריבה. מכיוון שהכנסייה מחולקת בין כמה עדות נוצריות, שיק צבע את האזור של כל עדה בצבע שונה. הדגם הזה הפך למה שהיום היינו מכנים ויראלי. הוא היה ברשימת עשרת הדברים שאסור לפספס אם אתה מבקר בירושלים"
גם שיק, שהגיע לכאן על תקן מיסיונר, לא הצטווה להעביר יהודים או מוסלמים על דתם באופן אקטיבי: "שפיטלר שלח אותו ואת שותפו כריסטיאן פלמר לפתוח כאן בית מלאכה, ודרכו לעזור למקומיים. המטרה הייתה לשמש דוגמה חיה שתראה ליושבי הארץ כיצד 'נוצרים אמיתיים חיים, מתפללים ועובדים, איך הם מתייחסים לסביבתם באהבה ומבקשים לעזור בעצות ובמעשים טובים' – כך מתאר שיק".
ירושלים של אמצע המאה ה־19 משכה אליה תנועות דתיות, הרפתקנים ונציגי מדינות שניסו להשיג בה דריסת רגל. ארגונים נוצריים מבריטניה ומגרמניה החלו להקים בעיר מוסדות סיוע, ואט־אט קיבלה ירושלים מאפיינים של כרך מודרני, עם בתי חולים, בתי ספר וקונסוליות. פרץ התכנון והבנייה הנוצרי השפיע על המוסלמים ועל היהודים שחיו בעיר, וגם הם החלו לבנות שכונות חדשות ומוסדות נחוצים. אבל כששיק דרך לראשונה בשערי ירושלים, תנופת הפיתוח טרם החלה. הוא מצא עיר מוזנחת ומעלת צחנה. "צריך להבין, כל מה שאנחנו רואים היום מערבה מכאן, לא התקיים אז", אומרת גרץ. "היו רק העיר העתיקה והדרך היוצאת משער יפו. לא היו גם אמצעי תחבורה כמו כרכרות או רכבות. אפשר היה רק לרכוב על סוסים או על חמורים, ולהתפלל שלא תפגוש בדרך חבורות שודדים ורוצחים. אגב, שיק מספר בזיכרונותיו שהוא היה פרש גרוע. הוא תמיד היה מאחור, וכך אכל את האבק והדרדר של כל מי שרכב לפניו".
בהתאם למצוות שפיטלר הקימו שיק ופלמר את "בית האחים", בית מלאכה שפעל ככל הנראה בקרבת שער שכם. במשך ארבע שנים התפרנסו צמד המיסיונרים בדוחק מעבודתם שם, עד שלבסוף החליט שיק לפרוש. הוא הצטרף לבית המלאכה של המיסיון הבריטי, בתור מורה ובהמשך בתור מנהל. המבנה הזה שכן ב"מתחם עמנואל" של כנסיית המשיח הפרוטסטנטית, והמקום הפך למקפצה של שיק לקריירה כאדריכל בעל שם עולמי. "כנסיית המשיח הייתה הכנסייה הראשונה שנבנתה בירושלים מאז תקופת הצלבנים", מספרת גרץ. "שיק השתתף בחפירות לפני הקמת מבנה חדש במקום, והבין שמשמח אותו לחקור, לחפור ולגלות. כך הוא התחיל להתעסק בזה יותר ויותר".
אנחנו נכנסות למוזיאון במתחם הכנסייה המוקדש כולו לשיק. מלבד תמונות של מבנים שתכנן, שרטוטים ופריטים שונים המספרים את סיפורו, המוצגים המרכזיים כאן הם דגמים מרהיבים, מעשה ידיו. אחד מהם יפה במיוחד, ומקורו דווקא בסכסוך אזרחי קשוח בסוריה. "ב־1860 פרץ 'מרד הר הלבנון' – מלחמה בין דרוזים לנוצרים שהתפשטה ברחבי סוריה והגיעה לדמשק", מספרת גרץ. "במהלך הקרבות נהרסה כנסייה של הקתולים, ואלה פנו לשלטונות העות'מאניים ודרשו לקבל שטח חלופי בירושלים. הם דרשו שהשטח יהיה במתחם כנסיית הקבר, שעבר לידי המוסלמים כשצלאח א־דין כבש את העיר. כעת קמו המוסלמים ואמרו: בשום פנים ואופן. קמו גם היוונים־אורתודוקסים ואמרו: נראה לכם שהקתולים יקבלו משהו שיכול באותה מידה להיות שלנו?
"בשלב כלשהו החליט הסולטן שהוא זקוק לדגם של הכנסייה כדי להבין כיצד נראה שטח המריבה. בימים ההם הרי אין מחשב, אין גוגל ארת' ואין צילומי רחפן. שיק התבקש לבנות דגם, ובתוך שנה יצר חמישה כאלה והעביר אותם לשלטון העות'מאני, ליוונים־אורתודוקסים, לאנגלים, לצאר ברוסיה ולגרמנים. מכיוון שהכנסייה הזו מחולקת בין כמה עדות נוצריות, הוא צבע בדגמים שלו את האזור של כל עדה בצבע שונה. כך כל אחד קיבל מושג כמה בדיוק שייך לו, וכמה לאחרים".
את הדגם בן 160 השנה אפשר לראות היום רק מבעד לזכוכית. תמונות המוצגות לידו ממחישות את העבודה הייחודית של שיק, הכוללת כמה שכבות: כש"מרימים" את חלקי הדגם השונים נחשפים הרבדים שתחתיהם עד לחללים התת־קרקעיים. "הדגם הזה הפך למה שהיום היינו מכנים ויראלי. הוא היה ברשימת עשרת הדברים שאסור לפספס אם אתה מבקר בירושלים".
כולם רוצים קמרונות
לדברי גרץ, אי אפשר להצביע בדיוק על השלב שבו הפך שיק למהנדס של ירושלים; "הוא החל להתמקצע אחרי שהצטרף למיסיון הבריטי, אבל מעולם לא רכש השכלה פורמלית בארכיטקטורה או בהנדסה. את המקצוע למד דרך קריאת ספרים שהזמין מגרמניה, ובאמצעות התנסות".
המבנה הראשון שתכנן שיק היה אגף במבנה בית החולים ובית הספר הגרמני של מסדר האחיות הדיאקוניסיות "מר מרון". מנהלת בית החולים, שרלוטה פילס, פנתה אליו ב־1860 וביקשה שייקח על עצמו את המשימה. כיום המבנה שייך לכנסייה המרונית. העבודה הבאה של שיק הייתה תכנון "עזרת ישו", בית החולים הישן למצורעים ברחוב ממילא. בימים ההם החל לקבל מהשלטונות העות'מאניים ומהיישוב היהודי הזמנות לתכנון מבנים חשובים ונרחבים יותר. הוא תכנן חלק מהבתים בשכונת בתי מחסה ברובע היהודי, ואת המבנה המונומנטלי של "טליתא קומי", בית היתומות הנוצרי שעבר גלגולים רבים ועמד על תילו עד 1980. גם בשכונת מאה שערים, שהקמתה החלה ב־1874, ניצבים כמה בתים ששיק חתום על צורתם, והוא גם היה שותף בתכנון הכנסייה האתיופית. בהמשך תכנן עם האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל את בית המצורעים ("בית הנסן") מצפון למושבה הגרמנית, וב־1894 התבקש להכין את התוכניות לשכונת הבוכרים.
שירלי גרץ: "שולחיו של שיק הבהירו לו שהוא חייב לקחת איתו כובע צילינדר. אבל הקופסה נמחצה בשער יפו, והכובע נמעך לגמרי. זה היה רגע ששבר אותו, אבל גם רגע מכונן שליווה אותו כל חייו, כך סיפר. הוא ראה בזה מסר דתי: כשאתה מגיע לירושלים, היכנס אליה כאדם פשוט ולא כאדון מכובד מדי"
ככל הידוע, אין כל תיעוד מלא של מפעלות שיק בירושלים. מחקר של פרופ' חיים גורן, גיאוגרף היסטורי שמתמחה בנושא מעורבות אירופית בארץ ישראל ובאזור בתקופה העות'מאנית, הצליח לגבש סקירה של המבנים שהאדריכל־המיסיונר הגרמני היה מעורב בהקמתם. ההיקף, החידושים והרמה האדריכלית מעידים על תרומתו הרבה למהפכת הבנייה בירושלים בתקופת היציאה מן החומות. בשנת 1998 הוציא גורן לאור את הספר "למען ירושלים" הכולל מאמרים מתורגמים של שיק ומאמרים עליו ועל פועלו. לפי מאמרה של ד"ר עדינה מאיר מריל, שנכלל בספר, האדריכל עצמו נושא באחריות לכך שקשה להעריך את היקף העשייה שלו; בשל צניעותו "נמנע, בדרך כלל, מלציין במאמריו ובספריו את הבתים שתכנן ובנה, ולכן הרשימה המשוערת של בתים ושכונות שהיה מעורב בהם ארוכה בהרבה מזו שיש לגביה תיעוד מסודר". בשנת 1896, מספרת מריל, ציינה הקהילה הגרמנית הפרוטסטנטית חמישים שנה לבואו של שיק לירושלים, ולרגל האירוע פרסם האדריכל סקירה מקצועית מקיפה. הוא תיאר בין השאר את שיטות הבנייה שייבא מאירופה, והפעם הרשה לעצמו להזכיר את תרומתו האישית למהפך החיצוני שעברה ירושלים: "בבית החולים ובטליתא קומי התקנתי קמרונות במקום משקופים, ומאז משתמשים בקשתות וקימורים בכל הדלתות והחלונות בירושלים'". מריל מציינת עוד שכל הבתים שתכנן שיק בנויים מצורות קובייתיות פשוטות עם הדגשה אופקית, וברובם ניתן דגש לציר הכניסה.
במקביל לעבודתו בתכנון בתים ושכונות, המשיך שיק לעסוק גם בארכיאולוגיה ובמחקר של העיר. הוא פרסם כמאתיים מאמרים בכתבי־עת – מספר אסטרונומי בכל קנה מידה. רבים ממחקריו הוא שלח לקרן לחקר ארץ ישראל (PEF) שייסדו הבריטים. באחד המאמרים סיפר שיק על ממצא מרעיש: כתובת עתיקה החקוקה בתוך נקבת השילוח. "בשעה שאחד מתלמידיי ירד אל תוך החלק הדרומי של המנהרה שליד בריכת השילוח, הוא מעד בירידתו על שברי סלע ונפל למים. מששב ועמד, גילה סימנים דמויי אותיות על דופן הסלע. יצאתי למקום עם הכלים הדרושים כדי לבדוק את התגלית (…) עד כמה שיכולתי לשפוט, האותיות הן פיניקיות". מומחים שבחנו את הטקסט זיהו את הכתב העברי הקדום, ופענחו את התוכן: הכתובת מספרת כי החוצבים שחפרו בסלע מכיוון העיר החוצה, נפגשו בנקודה הזו עם עמיתיהם שהתקדמו בכיוון ההפוך. לפי ההערכה, הנקבה הזו נחצבה בהוראת חזקיהו מלך יהודה, שביקש להכניס את מי הגיחון לתוך העיר כהכנה לעיתות מצור.
בשנים ההן היה שיק גם למומחה לענייני הר הבית, והיה לאחד הנוצרים היחידים שהורשו אי פעם להיכנס לשטח ההר ולחקור אותו. "לקראת התערוכה הבינלאומית שהתקיימה ב־1882 בווינה, החליטו העות'מאנים להציג שם את האוצרות ההיסטוריים שבידיהם", מספרת גרץ. "הם ביקשו משיק ומאמן ירושלמי נוסף ליצור דגם של אחד האתרים הייחודיים של ירושלים. שיק הציע להכין שני דגמים: אחד של כיפת הסלע, והאחר, רחב יותר, של שטח הר הבית כולו".
כדי לבנות את הדגם ביקש שיק ללמוד את החללים התת־קרקעיים שבהר, וקיבל אישור למפות אותם. "ככל הידוע, רק שני אנשים בהיסטוריה עשו זאת – קונרד שיק וצ'רלס וורן (גנרל וארכיאולוג בריטי שחקר את ההר בשנות השישים של המאה ה־19 – א"כ). שיק הכניס לדגם שלו לא רק את פני השטח, אלא גם את מה שנמצא מתחת לאדמה". כמו דגם כנסיית הקבר, גם דגם הר הבית נבנה כך שניתן להסיר את החלק העליון ולגלות את השכבות שבעומק הקרקע. "אפשר למשל לראות את אבן השתייה ואת בורות המים שמתחת להר. לא הכול נחפר, כך שלא בטוח שהדגם מדויק במאה אחוז", מסייגת גרץ. על בסיס מחקריו בהר יצר האדריכל כמה דגמים של בית המקדש, וגם אותם אפשר לראות כיום.
עם צאתו לגמלאות בנה שיק לעצמו את "בית תבור" הניצב כיום ברחוב הנביאים. הבית המתנשא לגובה שלוש קומות הוקם הרחק מהעיר העתיקה, וסביבו נבנתה חומה גבוהה. במרכז הבית גומחה הבולטת כלפי חוץ, ועליה לוח אבן שחרותה בו המילה "תבור", וכן שנות הבנייה וראשי התיבות של שמות הבעלים, קונרד ופרדריקה שיק. בבית הזה התגורר שיק עם אשתו ושלוש בנותיו – לידיה, פרידה ואנה – עד יומו האחרון. במשך השנים המשיכו להתדפק על דלתו רבים מיהודי היישוב הישן, שביקשו ליהנות מהשפע של ספרייתו הענפה.
בדצמבר 1901 הלך שיק לעולמו, ונטמן בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון. יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד התאבלו על לכתו. "מת החכם והחוקר רב הפעלים יועץ הבנייה ד"ר קונרד שיק. במותו איבדה ספרות ארץ ישראל אבדה גדולה", כך הודיע בדצמבר 1901 כתב־העת "ירושלים", ששיק פרסם בו מאמרים רבים. המו"ל אברהם משה לונץ, איש היישוב הישן ומראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת המודרנית, הפליג בשבחי הנפטר: "מאז בואו לירושלים בצעירותו, הקדיש שיק את עיתותיו לחקר ארץ ישראל בכלל ולחקר ירושלים בפרט. (…) בעת ביקורו של הקיסר הגרמני הוא זכה בתואר כבוד מהדהד. שיק שקד על מחקרו עד יומו האחרון והיה אהוד על כל תושבי העיר ללא הבדל גזע או דת. הוא סייע בתכנון בתים, בניינים, שכונות יהודיות ובהן בתי מחסה, ותמיד היה נכון לסייע ולייעץ בתכנון שכונות".
זיכרונות מיום הקיסר
שירלי גרץ (47), אם לשלושה, מתגוררת כיום בשכונת סן־סימון. היא נולדה בעיר הגרמנית דיסלדורף (אבל מקפידה לציין שהתעניינותה בסיפורו של שיק אינה קשורה לכך: "השורשים הגרמניים שלי לא קיימים. אני ישראלית, אני יהודייה, אני לא מרגישה קשורה למולדת ולהיסטוריה הגרמנית"). בגיל 19 הגיעה לארץ לבדה. "עברתי מכינה לעולים בתל־אביב, אחר כך עליתי לירושלים ומאז אני פה".
היא למדה תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ואת תעודת מורה הדרך קיבלה מבית הספר לתיירות בירושלים. "התלהבתי מאחת המורות שם, שלימדה אותנו אכדית, והקדשתי לה את התואר השני שלי ואת הדוקטורט, שעסק במכתבים בני 4,000 שנה". בדוקטורט, שכתבה באוניברסיטת בן־גוריון, היא למדה על הנאדיטו – מעין מסדר נזירות שהתקיים בבבל העתיקה. "הנושא הזה משך אותי מאוד. היו שאלות שלא קיבלו מענה במחקר, ולכן החלטתי לכתוב עליהן ספר". כך בא לעולם הרומאן הראשון שלה, She wrote on clay, שראה אור ב־2013 בארה"ב. בהמשך החליטה גרץ לקחת סיפור אחר שמקורו בעת העתיקה, ולהפוך אותו לסדרת ספרים לילדים. היא גייסה בהצלחה מימון המונים, והוציאה לאור בארבעה חלקים את "גילגמש הצעיר". לאחר מכן פרסמה עוד כמה ספרים, עד שב־2019 החלה כאמור להתמקד במחקר על קונרד שיק ועל הקהילה הפרוטסטנטית הגרמנית בארץ. "אני מתעניינת גם בקהילה שלו, כי הוא לא פעל בחלל הריק", היא מסבירה.
את שמו של שיק שמעה לראשונה לפני כעשרים שנה, בסיור במסגרת קורס למורי דרך: אחת התחנות הייתה הבית שבנה לעצמו בערוב ימיו. "כבר אז קניתי את הספר 'למען ירושלים', אבל במשך כל הזמן הזה לא פתחתי אותו. עכשיו, בעקבות הספר שניסיתי לכתוב על הדיאקוניסיות, מצאתי עוד אסופת מאמרים בגרמנית על שיק, וככה התחלתי ללמוד את דמותו. בתחילה קראתי כל חומר אפשרי על העשייה של שיק, אבל לא מצאתי דבר שנכתב על החיים שלו פה בירושלים. הוא הגיע לכאן כבר בגיל 24. מה אירע בחייו מאז ועד מותו? זו שאלה שממש הציקה לי, ולא יכולתי לנוח עד שאדע היכן התגורר ומה עשה, הקשיים שהיו לו ונקודות המפנה בחייו".
הוצאת ספרה על שיק התאפשרה בזכות מימון המונים. במחקר המעמיק שערכה גרץ ("אני מאמינה שלספר הזה הקדשתי יותר עבודת מחקר מאשר לדוקטורט") היא סקרה מאמרים שכתב שיק ושנכתבו עליו, ספרים ויומנים אישיים, וגם עיתונים שהוציאה הקהילה הפרוטסטנטית. "יצרתי קשר עם חוקרים בכל העולם וביקשתי שישלחו לי חומרים. קראתי ספרים שנכתבו במאה ה־19, ואפילו למדתי את הגרמנית של הימים ההם בשביל זה".
גרץ הצליחה להגיע גם אל צאצאיו של שיק ולקבל מהם חומרים אישיים שסייעו לה בשרטוט דמותו. "קראתי דוקטורט שכתב חוקר גרמני בשנות השבעים, ובהערת שוליים הוא הודה לנין של שיק, הנכד של לידיה. יצרתי קשר עם החוקר, שגר היום בגליל, ושאלתי אם הנין עדיין חי. מתברר שכן, והוא בשנות השמונים לחייו. כתבתי לו, וסיפרתי שאני חוקרת את חייו של סבא־רבא שלו. שאלתי אם יהיה מוכן לסייע לי. גרמנים הם מאוד קרים בהתחלה, אבל הוא התלהב מאוד. שאלתי אם יש לו יומנים או מכתבים של שיק, ולשמחתי אכן היו כאלה, וגם יומנים שכתבה לידיה. הוא רצה לשלוח לי את החומרים בדואר, אך זה היה מסוכן מדי. ביקשתי עזרה מהנכד שלו, והוא סרק את החומרים ושלח אליי את הסריקות. מאז אנו מתכתבים כבר שנתיים וחצי".
כמו אביה, גם לידיה נשארה בירושלים עד שהלכה לעולמה, ב־1944. אחרון צאצאיו של שיק בירושלים, הנכד וולטר, מת ב־1967. שאר צאצאי האדריכל שבנה את עיר הקודש גרים היום כולם בגרמניה.
כשגרץ החלה לערוך סיורים בעקבות קונרד שיק השמועה עשתה לה כנפיים, וכך נוצר קשר עם נין נוסף. גם הוא תרם לה חומרים, ובכללם תמונות משפחתיות של האדריכל המפורסם. "קיבלתי יומן שכתבה הבת הצעירה אנה, ארבעים עמודים שהיא מתארת בהם את החיים שלה בירושלים. היא מספרת למשל שברחוב שלהם גר הקונסול הספרדי, ושיש לו משקף אחד על עינו. היו לו סוסים יפים, לדבריה, אבל הוא לא היה איש נחמד. היא מתארת גם את הקונסוליות האחרות שפעלו באזור, ואת 'יום הקיסר' שחגגו הגרמנים בכל שנה. דרך היומן הזה מצאתי למשל את הבית הראשון שבו התגוררה המשפחה".
ועכשיו כשהספר הושלם, מה את יותר – סופרת, חוקרת או מורת דרך?
"גם וגם וגם. החלום שלי הוא לראות מורי דרך מסתובבים עם הספר שלי וקוראים ממנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
