הוא בן 44, בנו הבכור של שייח' חסן יוסף, ממקימי חמאס ביו"ש. במשך יותר מעשר שנים, חלקן השנים הקשות ביותר של האינתיפאדה השנייה, היה סוכן שב"כ. מעמדו בחמאס כ"בן של" וכאדם המקורב ביותר לאביו, אפשר לו לספק לישראל בזמן אמת מודיעין איכותי ביותר, שהביא לסיכול עשרות פיגועים וללכידתם של מחבלים בכירים. עד היום נחשב הנסיך הירוק – שם הקוד שניתן לו בעת שירותו – לאחד מהסוכנים היעילים והטובים ביותר שפעלו אי פעם למען השב"כ, אף שפרישתו לוותה בטונים צורמים והותירה משקעים בינו ובין מפעיליו.
הוא היגר לארה"ב, וב־2009 פרסם את סיפורו בתקשורת ובספר "בן החמאס", שתורגם גם לעברית. כעת הוא מוציא ספר חדש, "המסע אל החופש" (הוצאת כנרת־זמורה, תרגם: אמנון כץ), שמתאר את קורותיו מאז שהפסיק לעבוד עבור שירותי הביטחון של ישראל.אני חוזר איתו אל ראשית הדרך, לרגע שבו החליט לצאת נגד החברה שגדל בה. בספרו מתאר מסעב כיצד ומתי הבין את מהות חמאס: כשישב בכלא הישראלי בשל החזקת נשק הוא נחשף לאכזריות של פעילי הארגון כלפי פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה, ובשלב הזה החליט שחלקו לא יהיה עוד עמהם. אבל אתה לא היחיד שהתוודע לשיטות של חמאס, אני אומר לו. אלפי פלסטינים שהיו בכלא ראו את אותו הדבר. למה דווקא אתה החלטת לפעול נגד הארגון?
"אם אני לא יכול לשלוט במוות, למה שאעביר את כל חיי במחשבה עליו? המוות הוא בעיניי חבר, לא אויב. אני לא נותן לעצמי לחוש מאוים מצד אף אחד – לא מחמאס ולא מאנשים אחרים עם רובים או סכינים. אני מבקש שלא יפרסמו את מיקומי המדויק רק בגלל הרצון שלי בפרטיות. לעיתים מגיעים לכאן ישראלים, ואני צריך את השקט שלי"
וכשאתה מתבונן ורואה שיש מעט מאוד אנשים כמוך בחברה הפלסטינית – זה מפתיע אותך? מאכזב?
"אדם כמוני יודע מצד אחד שהוא לא לבד, ושרבים שותפים לתחושותיו, גם אם הם לא יכולים להרשות לעצמם להתמרד. מצד שני הוא מבין שהוא כן לגמרי לבד, כי הוא יאבד בתוך רגע את החברה שלו ואת המשפחה שלו. זה הפחד הכי גדול. ידעתי מה אני עומד להפסיד, והבנתי שזה שווה את מה שאני עושה. הלכתי אחרי האמת שלי".
במבט לאחור, איך אתה שופט את מסעב בן העשרים שהחליט להפוך לסוכן שב"כ? הוא היה אמיץ, טיפש או שילוב של השניים?
"במשך הרבה שנים הייתי קשה מאוד עם עצמי ועם הבחירות שעשיתי בחיי. אכזבתי את ההורים שלי, שברתי להם את הלב. עכשיו אני מנסה להיות רך יותר כלפיי. האמת היא שלא ידעתי אז הרבה על העולם ועל החיים. גדלתי ברמאללה, בקהילה סגורה מבחינה מחשבתית, שרואה את האמת מבעד לעדשה צרה מאוד. היום אני נותן קרדיט למסעב הצעיר, שניסה להציל חיי אדם ולהציל אזור שבו אנשים פשוט הורגים זה את זה. הזרע של המעשים שלו טוב, הוא הלך אחרי הלב ועשה את הטוב ביותר שהיה יכול לעשות".
להיות הטיפש היחיד
התחלת לעבוד עבור שב"כ, ארגון שרגע לפני כן היה עבורך התגלמות השטן עלי אדמות. מה הרגשת בפעם הראשונה ששיתפת איתו פעולה?
"קשה לדמיין את המעבר בין העולמות, הוא עצום. אנשים שהמשפחה שלך עשתה להם דמוניזציה על בסיס קבוע, ופתאום אתה מקיים איתם מפגש ישיר – זו חוויה מטלטלת. זה היה מרגש, זה היה מזעזע, זה היה מהמם, זה היה על גבול הלא מציאותי. כמובן, גם אם עבדתי איתם זה לא אומר שידעתי הכול. אין לי ספק שהרבה פעמים שיטו בי, כשיטת עבודה. אבל למה עשו את זה? כדי להציל חיי אדם, ולכן אני שמח ששיטו בי. אם המטרה טובה, מבחינתי שכולם יהיו גאונים ואני הטיפש היחיד".
מפעיליו של הנסיך לא חשדו בו בטיפשות; אדרבה, הם הביעו הערכה לחושיו החדים וליכולת הסקת המסקנות שלו, שסייעה לישראל רבות. אחד המבצעים המתוארים בספרו החדש ממחיש כיצד כישרונותיו המיוחדים הביאו ללכידתו של רב מחבלים שהיה אחראי לשורה ארוכה של פיגועים מחרידים. בשנת 2006 גילו גורמי מודיעין ישראליים כי מסרים מוצפנים מועברים מאינטרנט קפה ברמאללה למפקדת חמאס ברוסיה. מסעב חסן נשלח לאותו אינטרנט קפה, ומצא שם כעשרים גברים, שאיש מהם לא נראה חשוד במיוחד. ובכל זאת, אחד השוהים במקום תפס את תשומת ליבו ונחקק בזיכרונו. ימים אחדים לאחר מכן הגיע באקראי אותו אדם לראות את דירתו של מסעב חסן, שעמדה למכירה. עכשיו כבר ידע הסוכן את שמו, עזיז כאיד. בדיקה העלתה שהאיש היה בעבר פעיל משמעותי באגודת הסטודנטים האסלאמית, אך מאז חדל מכל פעילות פוליטית והחל לעבוד במכון מחקר דתי. לכאורה, שום דבר שדורש המשך חקירה. אלא שאז צצו במוחו של מסעב שלושה שמות נוספים של אנשים שהכיר, ושהרזומה שלהם היה דומה מאוד: הם היו פעילים מרכזיים וקולניים באגודת הסטודנטים, השיגו תארים גבוהים, ולפתע נעלמו מהעין הציבורית.
צירוף המקרים לא הניח למסעב, ולפי המלצתו החל שב"כ לעקוב אחר השלושה. התברר כי גם הם עובדים באותו מכון מחקר. תצפיות העלו שהמכון התמים הזה משמש מסווה לפעילות איסוף כסף זר לצורך רכישת נשק, ייצור מטענים וגיוס מחבלים.
במהלך המעקב אחר אחד מהארבעה, נראה האיש כשהוא ניגש למוסך סגור, מרים דלת תעשייתית ונעלם פנימה. תצפית מתמדת הוצבה על המקום, וכעבור שבועיים הורמה דלת המוסך ואל אור השמש יצא לא אחר מאשר אברהים חאמד, שהיה אחד המבוקשים הכבדים באותה תקופה. כך יצא שב"כ נשכר מהיכרותו העמוקה של "הנסיך הירוק" עם השטח החמאסי ועם אנשיו.
המפעיל שלך, גונן בן־יצחק, אמר בעבר שהוא מאמין שאביך ידע בתוך־תוכו על היותך סוכן ישראלי. לדבריו, כל הסימנים היו על הקיר.
"לדעתי, גונן הלך רחוק מדי בהצהרה הזו. אני מסכים שהיו כמה סימנים, אבל אני לא חושב שהיה מידע כלשהו שיכול להוביל לראיות קונקרטיות לעבודתי בשב"כ. וכל עוד אתה לא בטוח, למה שתאשים את בנך במעשים כאלה, ובכך תסכן את יחסיך איתו ואולי תאבד אותו לנצח?
"גם עכשיו כל הסימנים נמצאים על הקיר מול אבא שלי: סימנים שאומרים שהארגון שלו חולה, ושהדבר ההגיוני ביותר הוא להיפגש עם היריב הישראלי ולוותר על כל העסק המטופש הזה. אבל הוא לא רואה גם את הסימנים האלה. הקרבתי את חיי כדי להציל אותו, להגן עליו מפני הטירוף שהוא יצר".
"הבנתי שאם אני מקבל את השבחים, אני צריך לקבל עליי גם את האשמה. אם אני מסכים להיות הגיבור שהציל חיי אדם, אני צריך גם לקבל את היותי בוגד שוויתר על משפחתו. הייתי צריך להחליט אם אני רוצה לסמם את עצמי לתוך המסיבה הקליפורנית הזו, עם האלכוהול ועשיית הכסף, או להיות כן עם עצמי"
אביך נחשב לאחד המנהיגים המתונים בחמאס. אתה חושב שזה בגללך, או למרות מה שעשית?
"המילה המתאימה לתאר אותו היא פרגמטי. אני לא יודע מה בדיוק מידת ההשפעה של המעשים שלי על חייו, אבל אין לי ספק שהיא עמוקה מאוד. כך או כך, עכשיו כבר מאוחר מדי, כי יש דור חדש ומשוגע של חמושים שהשתלטו על הארגון. אבי הוא כבר לא האדם המשפיע ביותר בחמאס, ואולי הוא למד מכך לקח לחיים – שהחזקה בכוח לא נמשכת לנצח. אם אתה לא יודע איך להתמודד עם כוח, הוא יילקח ממך. זה חבל, כי מישהו כמוהו היה יכול לזעזע את יסודות הארגון. לו הייתי במקומו בימים ההם, הייתי לוחץ בפומבי את ידו של ראש ממשלת ישראל. בשלב מסוים הוא היה מפסיד רק מיעוט קיצוני מתוך החברה הפלסטינית. אבל הוא פחד כל כך מדעת הקהל שסביבו, וזו למרבה הצער המציאות של פוליטיקאים בכל מקום".
גם אחיך סוהייב נטש את חמאס, ואף התראיין בנושא לכלי תקשורת בישראל. מה קרה למעמד של משפחתך בעקבות העריקה של שניכם?
"מה שעשיתי היה מביש מאוד עבור המוניטין המשפחתי, וזה מורגש במיוחד בחברה סגורה, שבה המוניטין הוא הכול. אבל אנשים לא רצו לגנות בפומבי את המשפחה שלי, להפך – הוציאו קמפיין רשת שכותרתו הייתה 'אנחנו הילדים שלך', כדי לנקות את אבי מנטל האשמה בבחירות שלנו. כל זה הוא חלק מצביעות חברתית מובנית, הרי הם לא באמת ילדיו. אבל לצערי, כאמור, יש אנשים שאכפת להם מאוד מה אומרת החברה. הפחד שלהם מדעת הקהל גדול יותר מאהבתם לילדיהם".
ההערכה הרבה שרחשו בשב"כ כלפי הנסיך הירוק לא סייעה לו כשהביע את רצונו לפרוש. בספרו הוא מעיד שהבוסים שלו פתאום הפנו לו עורף. הם הכריחו אותו לעבור בדיקת פוליגרף שלא היה לו סיכוי לעבור, ומינו לו מפעיל חדש שמהרגע הראשון היה נגדו. כשטס לבסוף לארה"ב, בשב"כ לא בדיוק סייעו לו. הם העדיפו שיטוס ליעד קרוב יותר ויחזור ארצה כמה שיותר מהר. בסופו של דבר, אני שואל אותו, אתה מרגיש שמדינת ישראל בגדה בך? "בשלב מסוים אכן התאכזבתי מאוד, כי חיי היו בסכנה ושב"כ לא עזר לי, בלשון המעטה", הוא אומר. "אבל ככל שאני מתבגר, אני מבין שככה גופים כאלה עובדים. הם לא רוצים שאנשים יצאו החוצה, יחשפו את היותם סוכנים ויספרו מה בדיוק נעשה בתוך הארגון.
"לגבי המפעילים שהגיעו אחרי גונן – אני לא מאשים אותם, כי לא פעלתי על פי הכללים המקובלים. ברגע שלמפעיל יש צורת עבודה שונה משלך, כל היצירתיות שלך וכל מה שעשית קודם, כל הפעולות המדהימות וההצלחה שצברת – כל זה ממש לא נחשב. וכשמישהו רוצה ללכת לפי הפרוטוקול, זה יוצר מבחינתי קונפליקט, כי אני לא יכול ללכת בתלם. גונן הבין את זה ויצא מכך נשכר, וגם מדינת ישראל כמובן. אחרים הבינו את זה פחות".
לא צריך זהויות
החיים הכפולים שניהל מסעב חסן כסוכן שב"כ נמזגו לתוך סחרחרת זהויות. בשנת 1999 הוא גילה את הנצרות, ומה שהתחיל במפגשי הקראה של הברית החדשה, הסתיים כעבור שש שנים בהטבלה. ואם לא די בכך, גם לאחר שעזב את אזורנו ועבר לארה"ב, המשיך מסעב להצהיר "אני אוהב את מדינתי, ישראל". אז מי הוא בעצם? "כל הזהויות האלה – נצרות, אסלאם, יהדות, ציונות, אמריקניות – היום אני חושב שהן שקריות", הוא אומר. "כלומר, ודאי שלאנשים יש צורך להיות חלק מקהילה, מחברה, מתרבות, אבל אצלי הצורך הזה לא קיים כבר הרבה שנים. אני לא זקוק לתעודת זהות כזאת, לא רוצה לשאת אותה עליי כל הזמן. אני מכיר את כל הקהילות האלה, חייתי בקרבן, אבל תמיד השתוקקתי להיות אני. להשיג את החופש שלי, גם אם זה אומר להיות חסר בית, חסר מדינה, להידחות שוב ושוב על ידי בני אדם והחברה. מוסלמים יתנערו ממך במהירות ובעוצמה אם לא תסכים עם ההשקפה שלהם, אבל זה נכון גם לגבי חלק מהנוצרים, והם יכולים להיות לעיתים אפילו אכזריים יותר. במשך הרבה זמן השתדלתי לשמח את כולם – את הפלסטינים, את הישראלים, את האמריקנים – אבל אתה לא יכול להיות נאהב על ידי כל האנשים, זה בלתי אפשרי. הבנתי שאני לא צריך את כל הזהויות האלה".
ובכל זאת, רק לפני שמונה שנים הצהרת מעל במת הכנס השנתי של איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית בוושינגטון, שישראל היא מדינתך. זה קצת מבלבל.
"הייתה לי הזכות לעמוד בכנס מול החבורה הנכבדה הזו, שמעולם לא פגשה לפני כן איש חמאס. מבחינתי, הנאום הזה היה בניית גשר. הפלסטינים, לא משנה מאיזה זרם, רואים באיפא"ק ארגון מרושע, ורציתי לבטא דעה אחרת בעצם השתתפותי בכינוס. לגבי האמירה על ישראל כמדינה שלי – גם היום אני אומר את זה לפעמים, כשאנשים שואלים אותי מאיפה אני. וזה נכון, אני מישראל. אבל כשישראלים שואלים אותי, אני אומר בדרך כלל שאני מקליפורניה, שגם זה נכון".
"הפלסטינים יכולים לבנות לאס־וגאס ביריחו, יכולים לעשות דברים שאף מדינה ערבית לא חלמה אי פעם. אתן לך דוגמה קיצונית: אני הייתי בונה את בית המקדש היהודי ליד מסגד אל־אקצה. לא במקומו, אלא לידו. אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל תחשוב מהבחינה העסקית: לא מעט עולי רגל יהודים ישמחו לשלם עשרים דולר כדי להגיע לשם"
אחרי שהתנצרת פנית לזרם האוונגליסטי, נוצרים אוהבי ישראל שמאמינים כי העם היהודי הוא העם הנבחר. עלה בדעתך פעם להתגייר?
"אני מבין את הלך המחשבה שהוביל אותך לשאלה הזו, אבל האמת היא שפרק הנצרות בחיי היה מפגש קצר שעיקרו הבנת יסודות התיאולוגיה הנוצרית. היא מבוססת על אדם שהולך נגד הזרם בחברה שלו, ולא מפחד להיצלב בעקבות עמידתו על האמת. ההערצה שלי למודל הזה לא קשורה לזרם מסוים בנצרות, ואף פעם לא שייכתי את עצמי לאוונגליזם או לכל תנועה דתית אחרת. ברור שלחלק מהנוצרים שעזרו לי היו אג'נדות פוליטיות או דתיות. כשהרשויות בארה"ב רצו לגרש אותי לירדן קיבלתי בשמחה כל עזרה, ולא משנה מה הכוונה שעמדה מאחוריה. זה היה מבחינתי עניין של חיים ומוות. רוב האנשים שקיבלתי מהם עזרה היו אוונגליסטים, ולכן תוך כדי תנועה גם זיהו אותי כאוונגליסט, ולא הייתה לי בעיה עם זה. אבל האם זו הזהות שלי? התשובה היא לא".
סכנת הגירוש ריחפה מעל ראשו של מסעב חסן משום שעברו הביטחוני עורר חשד כי הוא מעורב בטרור. במשך תקופה הוא חי מהיד לפה, ושרד רק בזכות סיוע של אנשים טובים. בסופו של דבר הצליח לקבל אזרחות אמריקנית, ובתוך זמן לא רב שוב השתנו חייו מן הקצה אל הקצה: מגורים בדירה יקרה בלוס־אנג'לס, מכוניות מפוארות, ורשימה ארוכה של הזמנות להרצאות בפני ארגונים יהודיים ונוצריים.
ואחרי כמה שנים אתה פשוט זורק הכול, לוקח תרמיל על הגב והולך לחיות באי מרוחק.
"בתוך זמן קצר מאוד הפכתי מחסר בית למישהו שמחזיק סכום של שש ספרות בחשבון הבנק. אני באמת חשבתי שאהיה חסר בית עד סוף ימיי, לא האמנתי שלמישהו יהיה אכפת ממני. ופתאום יש התעניינות – במיוחד מצד אוהדי ישראל – ומרעיפים עליי הרבה שבחים. ואז הבנתי שאם אני מקבל את השבחים, אני צריך לקבל עליי גם את האשמה. אם אני מסכים להיות הגיבור שהציל חיי אדם, אני צריך גם לקבל את היותי בוגד שוויתר על משפחתו. לקח לי זמן להבין שהכסף, החברים בהוליווד, סגנון החיים שהרבה אנשים נלחמים כדי להשיג אותו – כל אלה לא יוכלו להחליף את המשפחה שלי. הם לא יוכלו לתת לי סיפוק, וגם לא את האנרגיה שחיפשתי. הייתי צריך להחליט אם אני רוצה לסמם את עצמי לתוך המסיבה הקליפורנית הזו, עם האלכוהול ועשיית הכסף, או שאני רוצה להתבונן פנימה, לספר את המסע שלי ואת הבחירות שעשיתי, ולהיות כן עם עצמי לגבי הבחירות שעוד יבואו בהמשך. החלטתי שאני לא רוצה שישבחו אותי כגיבור, בדיוק כמו שאני לא רוצה שיוקיעו אותי ויאשימו אותי כבוגד. כך אני שומר על החופש שלי. אני לא מתחרט על ההחלטות שקיבלתי, אלא מסתכל עליהן וממשיך הלאה".
לילה בעוטף עזה
בראיונות שלו ובהרצאותיו, "הנסיך הירוק" משמיע אמירות שמעוררות עליו שוב ושוב את זעם העולם הערבי. הוא לא חושש להביע תמיכה בישראל, ומפגין בוז גלוי כלפי החברה הפלסטינית; זו, הוא קובע, לא תהיה מסוגלת לנהל בעצמה את ענייניה, כל עוד תמשיך להשקיע את מרב זמנה ומרצה בניסיונות להשמדת ישראל. הייחוס המהולל שלו כבנו של אחד ממקימי חמאס, מעניק להתבטאויותיו משנה תוקף של אחד שיודע על מה הוא מדבר.
אתה מתאר בספר רגע קשה שחווית כשכריסטיאן אמנפור מסי־אן־אן ראיינה אותך. חשבת שהיא סמל העיתונות הליברלית, וככל שהריאיון נמשך הבנת עד כמה היא מוטה נגדך באופן בוטה, רק כי סייעת לישראל.
"כלי התקשורת הליברליים בארה"ב חושבים שהם טובים יותר מהתקשורת הימנית דוגמת רשת פוקס, אבל הם לא. הם בסך הכול הצד השני של המטבע. אם יש משהו שמשרת את האג'נדות שלהם ונעים לאוזניהם, הוא ישודר. כשמשהו מנוגד לאמונות שלהם, היחס יהיה בהתאם. חשבתי לתומי שמישהי כמו אמנפור, שהביאה כל כך הרבה סיפורים מהמזרח התיכון, מכירה את התרבות שצמחתי בה ויודעת כמה קשה למישהו כמוני לוותר על כל עולמו. למרבה הצער, הריאיון הזה לא היה מכבד.
"יש עיתונאים שיוצאים לחזית ומסכנים את חייהם בניסיון לדווח את האמת, והם בדרך כלל יהיו צנועים. אבל יש כאלה שלא באמת עוסקים בעיתונות מלכתחילה. הם עוסקים בשואו, והצופים הם מבחינתם עבדים שרק מחכים שמישהו יבוא ויגיד להם מה לעשות ומה לא לעשות. אם אתה עיתונאי שפועל כמו סלבריטי, מה בעצם ההבדל בינך לבין כל החלאות של הוליווד? אתה אותו דבר פחות או יותר, רק נדמה לך שאתה נעלה".
"ברגע שלמפעיל שלך בשב"כ יש צורת עבודה שונה, כל היצירתיות שלך וכל מה שעשית קודם, כל הפעולות המדהימות וההצלחה שצברת – כל זה ממש לא נחשב. וכשמישהו רוצה ללכת לפי הפרוטוקול, זה יוצר מבחינתי קונפליקט, כי אני לא יכול ללכת בתלם. גונן בן־יצחק הבין את זה ויצא נשכר, אחרים הבינו פחות"
אמרת בראיונות שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא דתי ולא פוליטי, ושהארץ שלנו קטנה מדי לפתרון שתי המדינות. השמאל הישראלי לא יסכים איתך בשתי הנקודות האלה.
"העובדות הן שהפלסטינים לא הראו עד כה שום סוג של אחריות שתיתן לצד השני, כלומר לישראל, ביטחון אמיתי ולאורך זמן. בין שמסתכלים על זה בטווח הקצר ובין שבטווח הארוך, אני לא חושב שהקמת מדינה עצמאית יכולה באמת לפתור את בעיות היסוד הפלסטיניות, שהן הרבה מעבר לפוליטיקה ולדת. אם למנהיגי הפלסטינים אכפת באמת מהעם שלהם, הם צריכים לזנוח לגמרי את הרעיון של מדינה, ולהתמקד בעניינים אזרחיים. יש להם כל כך הרבה הזדמנויות שלא ניתנו לאף אומה אחרת. העם הפלסטיני יכול להיות עשיר, הוא יכול להקים מערכת חינוך טובה, כלכלה מוצלחת. מעצמות־העל של העולם רק מחכות לאפשרות לבנות אליו גשרים כדי שישגשג ויצמח. אז אתה מקבל את כל ההזדמנויות האלה, ואתה פשוט מפוצץ אותן שוב ושוב ברשעות מתוך איזה רעיון היפותטי על מדינה, שמה בעצם היא תיתן לך? כלכלה? ביטחון? אנחנו יכולים לקבל את כל זה גם בלי כותרת של 'מדינה שלנו'. זו הסיבה שבגללה אני מתנגד נחרצות להקמת מדינה פלסטינית. לא כי אני ימני או ציוני, אלא משום שבעיניי זה מהלך אבסורדי ולא נחוץ, שלא יבטיח שלום לפלסטינים או לישראלים.
"בוא לא נשכח גם שמדובר בשטח קטן מאוד; אפשר לחצות בנסיעה את כל מדינת ישראל, מהים עד הירדן, בתוך שלושים דקות. יש ישראלי שמוכן להעביר את הגבול הארוך ביותר, הגבול עם ירדן, לשליטה פלסטינית? זה אולי יוכל לקרות בהמשך, אבל כרגע יש לא מעט זאבים סביב הכבשים, יש הרבה אנשים שרוצים לפגוע במדינת ישראל, ולישראל יש זכות לשלוט בגבולות האלה".
מה ההנהגה הפלסטינית יכולה לעשות כדי להראות שאפשר לסמוך עליה?
"היא צריכה לנטוש את היהירות והעקשנות שלה, ולהתמקד רק בצרכים של אזרחיה. כאמור, יש להם הזדמנויות כלכליות רבות. הם יכולים לבנות לאס־וגאס ביריחו, יכולים לעשות דברים שאף מדינה ערבית לא חלמה אי פעם. אתן לך דוגמה קיצונית: אם זה היה תלוי בי, הייתי בונה את בית המקדש היהודי ליד מסגד אל־אקצה. לא במקומו, אלא לידו. אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל שיחשבו על זה מבחינה עסקית: לא מעט עולי רגל יהודים ישמחו לשלם עשרים דולר כדי להגיע לשם".
זה באמת לא נשמע ישים.
"גם כל החלופות מובילות למבוי סתום. הייתי רוצה שמישהו כמו אבא שלי ילך לבלות לילה במקלט בעוטף עזה, יראה ילד יהודי בן עשר שעושה במכנסיים מרוב פחד, ורק ידמיין לרגע שזה הילד שלו. אני רוצה גם שהישראלים יוכלו לראות את הסבל של הפלסטינים במחנות הפליטים. אבל אני לא יכול להכריח אותם, וחבל, כי אנחנו אותה המשפחה. במהלך המסע שלי פגשתי הרבה יהודים שהפכו להיות יקרים עבורי כמו בני משפחה".
אם נותנים לך עכשיו דקה בחדר סגור עם אביך, מה תגיד לו?
"בתרבות שגדלתי בה, הדרך להביע כבוד לאב היא לנשק את ידיו. אני הייתי מנשק את רגליו ומבקש ממנו סליחה. לא על מה שאני עשיתי בעבודתי עם שב"כ, אלא על הסבל שנגרם לו כאדם מהבחירות שלי. ואני אומר כאדם, לא כמנהיג חמאס. כמנהיג חמאס – אין לי שום התנצלות, חרטות או כבוד כלפיו.
"אז הייתי מבקש ממנו סליחה, והייתי אומר לו שאני אוהב אותו. לא פחות חשוב לי לומר זאת גם לאמא שלי. אני לא יודע אם הרגע הזה יתרחש אי פעם, כי אני לא מאמין שייתנו לי להתאחד עם ההורים שלי, אבל אני בטוח שהם אוהבים אותי וסולחים לי. ואם בכל זאת נתאחד, אני לא יודע אם יש מילים שיכולות להיאמר ברגע כזה".
סכין זה לא טוב לזוגיות
שלושים־ומשהו השנים הראשונות בחייך היו אינטנסיביות מאוד, ועכשיו אתה יושב על חוף שקט במעין חופשה ארוכה שנמשכת כבר עשור. לא משעמם לך?
"חיי אולי נראים כרגע נטולי מתח ועניין, אבל הם מלאים התרגשות, הרפתקאות והרבה לחץ. היום למשל ירד פה גשם חזק מאוד, ובמפל שאני שוחה סביבו היה זרם חזק כל כך, שהייתי צריך לצלול כל הדרך לרצפת הבריכה ולשחות ממש מתחת לזרם. בכל דרך אחרת הייתי מושלך אל הסלעים. אני צולל לעומק שלושים מטר באוקיינוס, וצריך בשביל זה לעצור את הנשימה לדקה או שתיים. כמה פעמים איבדתי את ההכרה כשהייתי לבדי במים, ובמזל גדול הצלחתי לצאת מזה. אז נכון שמדובר כיום במתחים מסוג אחר, אבל אני עדיין אוהב את זה, ובמקביל יש לי חופש. אני לא רוצה להתרברב, אבל היו לי חיים קיצוניים מאוד, שרוב בני האדם לא היו עומדים בהם מנטלית".
אתה עדיין חושש לחייך?
"אף אחד לא יודע מהו הרגע המדויק שבו המוות יגיע, ורוב האנשים לא יכולים למנוע זאת. אז אם זה משהו שאני לא יכול לשלוט בו, למה שאעביר את כל חיי במחשבה עליו? המוות הוא בעיניי חבר, לא אויב. אני לא נותן לעצמי לחוש מאוים מצד אף אחד – לא מחמאס ולא מאנשים אחרים עם רובים או סכינים. אני מבקש שלא יפרסמו את מיקומי המדויק, אבל הסיבה לכך היא לא פחד, אלא רק הרצון שלי בפרטיות. לעיתים מגיעים לכאן ישראלים, ואני צריך את השקט שלי".
והבחירה שלך לא להקים משפחה, גם היא קשורה לצורך שלך בשקט?
"מעולם לא שללתי את האפשרות שאקים משפחה. דברים לא קרו, ואני מכבד את המציאות. אני גם מבין את המגבלות שיצרו הבחירות שלי. נשים הן מדהימות בעיניי, אבל מערכות יחסים הן דבר מסובך, ואחרי כל המציאות הדפוקה שהייתה מנת חלקי אני לא בטוח שאצליח להיות שם בשביל מישהי במאה אחוז כמו שאני רוצה. כל עוד לא אהיה משוכנע שאני יכול לתת לאישה את הביטחון והתמיכה המרביים שגבר יכול לתת, אני בוחר לא להיכנס לזוגיות מחייבת. וכמובן, האפשרות שמישהו יבוא וינופף מולי סכין כשהיא נמצאת איתי – זו סיטואציה שאינה מתקבלת על הדעת. אז מה הפתרון, לשבת ולבכות שכנראה אף אישה לא תאהב אותי כמו שאני, ואף אישה לא תרצה ללכת בדרך הצרה והמסוכנת שבחרתי? החלטתי לא לשבת לבכות. אם היא תבוא, ברוכה הבאה. וגם אם לא, החיים עדיין יפים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
