"קיבוץ דן הופגז מהרמה הסורית. שבועיים אי אפשר היה לצאת. שלחו אותנו למושבה הגרמנית בחיפה, לווילות של ערבים עשירים שברחו משם. הייתי מצלם המון, ויש לי תמונה של הנמל ריק, רק אונייה אחת במים. בדיעבד גיליתי שזו האקסודוס"
יורם מגיש לנו קפה ומציע עוגיות. הכול כשר, לא לדאוג. "ההורים מרדו בהורים, כלומר בדת, ואני תוצר של החינוך הזה", הוא אומר. "לא נעים להודות, אבל כשהיינו רואים ילד עם כיפה, היינו מציקים לו ומגרשים אותו. הבדיחה על חשבוני: היום יש לי שתי נכדות דתיות ושישה נינים דתיים, אחרי שהבת שלי נקלטה יפה במשפחה דתית". אם כבר דתיים, אנחנו מספרים לו על שיחה שקיימנו עם בוגרת נחלים – מושב ששכן במקור סמוך לקיבוצים דן ודפנה, אך לא זכה לשיתוף פעולה מצידם. למרות מיעוט היישובים היהודיים באזור והמצב הביטחוני הקשה בימים ההם, השכנים אפילו שמחו כשהמושבניקים הדתיים החליטו לעזוב. "שמעתי על זה בגיל מאוחר מאנשי נחלים, ולא יכולתי להאמין. זה מצער אותי מאוד", אומר יורם.
מה שבכל זאת היה משותף לכל הקיבוצים באזור היה פינוי הילדים במהלך המלחמה. "קיבוץ דן הופגז מהרמה הסורית. שבועיים אי אפשר היה לצאת. שלחו אותנו למושבה הגרמנית בחיפה, לווילות של ערבים עשירים שברחו משם. הייתי מצלם המון, ויש לי תמונה של הנמל ריק, רק אונייה אחת במים. בדיעבד גיליתי שזו האקסודוס". אמו נשארה בקיבוץ כדי לסייע כאחות, ויורם לקח על עצמו לשמור על אחיו עמי בן השלוש, מה שהפך את השניים לקרובים במיוחד.
בגיל 11 נשלח יורם לפנימייה בקיבוץ שריד. בקיבוץ דן של השומר הצעיר היו מעט ילדים בגילו, והרי לא יעלה על הדעת ללמוד עם ילדי דפנה וכפר־סאלד של הקיבוץ המאוחד, או עם ילדים מכפר־גלעדי המשויך למפא"י. במשך שש שנותיהם בפנימייה ניהלו התלמידים את חייהם כמעט לגמרי בעצמם: ניקו את החדרים והכיתות, טיפחו משק חי וטיפלו בגן ירק. הם גם היו האחראים לתפעול חדר האוכל והמטבח. "הגישה החינוכית שם דגלה בחברת ילדים עצמאית. עבודה הייתה ערך עליון בקיבוצים, לא הייתה שם מילה גסה יותר מהמילה בטלן". וההורים? אותם פגשו פעם בשלושה שבועות. אפילו המקומיים, ילדי קיבוץ שריד, דילגו על מפגש עם הוריהם במשך ימים ארוכים. "היו פעילויות בערבים, תנועת נוער. עסוקים ונהנים".
הוא התגייס לגולני באוגוסט 54', ושינה את שם משפחתו למאירי ("על שם סבא מאיר. ההורים שינו אחריי"). אז גם הכיר את אביבה פריש (רענן) מקריית־חיים. הכיר, אבל לא עשה עם זה כלום. "אנחנו דור שאצלו לא מתחילים עם בחורה כשיש לה חבר. הייתי מאוהב בה עד שורשי שערותיי, אבל רק אחרי השחרור העזתי לבקר אותה. אחרי ערב אחד החלטתי שהיא אשתי. לא לקח הרבה זמן, והיא באה לקיבוץ דן. מאז לא נפרדנו".
יורם היה מרכז הפלחה בדן ואביבה הפכה למורה מיתולוגית בקיבוץ, אבל כאם לא הצליחה לשרוד את החינוך המשותף. "אסרו על האמהות לראות את התינוקות בין ההנקות, או לבקר את הילדים. לחלק מהאמהות היה נוח מאוד שהמטפלות לוקחות את כל האחריות על הילדים, אבל היו גם אמהות שלא עמדו בזה. אביבה לא עמדה בזה".
העזיבה של המורה הנערצת ושל אחד מבכורי הקיבוץ גרמה זעזוע: "זו הייתה רעידת אדמה שממנה התחיל שינוי שסופו מעבר ללינה משפחתית". וזה לא היה קל גם למשפחת מאירי הצעירה. "בשנות השישים, לצאת מקיבוץ זה אומר שאתה נשאר עם הבגדים שלך בלבד. אתה לא יכול לקבל אפילו הלוואה או משכנתא, כי מי יערוב לך על כסף?". הם הגיעו לראש־פינה, שהייתה אז קטנה ומוזנחת וסבלה מהגירה שלילית. "מישהו המציא שיטה – בעלי האדמות הפרטיות נותנים קצת מהאדמה שלהם, שממילא אין לה ערך, המדינה משלימה משלה, ומקימים 'הרחבה חקלאית' שהיא למעשה מושב בתוך המושבה. מי בא לגור? כל הנדכאים כמוני". כן, בתים חינם. כך הוקמה "הרחבה א'", על בסיס עוזבי קיבוצים ובני ראש־פינה שאינם חקלאים. ככה קמה כל המדינה, הוא אומר. התפיסה של הקיבוצניקים הייתה שבניגוד למושבות, הם דואגים למדינה, וכל פעולה חקלאית שלהם היא למעשה העצמת הריבונות. והמושבות? דואגות רק לפרנסתן.
בראש־פינה הפך יורם למנהל אזור הצפון של "מפעל תחנות הטרקטורים" – חברה־בת של הסוכנות היהודית, שנתנה שירות לחקלאי האזור וגם פיתחה כלים חקלאיים. "יש לך קטיף כותנה? אני מספק לך את הכלים המתאימים. עיבוד אדמה? כלים אחרים". בימי המיתון של 67' החברה נסגרה. "יותר קל מלייעל ולפטר פקידים מיותרים", אומר יורם, אבל מציין שהייתה סיבה נוספת למהלך: המושבים למדו לרכוש לעצמם ציוד חקלאי.
"הסורים נעלמו – עד היום לא יודעים לאן ולמה הם הפסיקו להילחם. העמדנו את החיילים בשורות, ופתאום חייל אחד יוצא מהשורה ונותן לי את הנשק. אני צועק עליו 'תחזור לשורה', ואז מתברר שזה נהג טנק סורי, מבולבל לגמרי. מצאתי את עצמי שומר עליו שהחיילים לא יוציאו אותו להורג"
במלחמת ששת הימים שירת יורם כקצין נ"ט. הוא זוכר היטב את ההפגזות על קיבוץ גדות, בדרום עמק החולה. "טענו שהסורים מתכוונים לחדור בין גדות לחולתה, ולכן שלחו אותנו לשבת שם עם שמונה תותחי נ"ט. ביום שישי נפסקו פתאום כל ההפגזות. חבר מגדות, שהיה גם מפקד האזור, הציע שנלך לראות מקרוב את דוריג'את – מוצב סורי שישב מעבר לירדן ועשה להם צרות עד שבמלחמה ריטשו אותו. אני הרפתקן מטבעי, אבל קיבלנו הוראה לעלות לרמה, אז סירבתי. אחר כך התברר שהמוצב הזה נשאר מאויש, והורידו כוח שריון כדי לכבוש אותו מחדש".
הגדוד של יורם עלה לרמת הגולן, והחבר'ה התמקמו בבית המכס העליון בלי שיהיה להם מושג אם המלחמה נגמרה או לא. "אנחנו רואים שהסורים נעלמו – עד היום לא יודעים לאן ולמה הם הפסיקו להילחם. כל החיילים מחפשים שלל, פותחים קיטבגים שהסורים נטשו. בינתיים מחשיך ואני מתחיל לפחד, כי אנחנו לא יודעים איך להתארגן לקראת הלילה. אנחנו מעמידים את החיילים בשורות, ופתאום חייל אחד יוצא מהשורה ונותן לי את הנשק. אני צועק עליו 'תחזור לשורה', ואז מתברר שזה נהג טנק סורי, מבולבל לגמרי. מצאתי את עצמי שומר עליו, שהחיילים לא יוציאו אותו להורג. בתנאי מלחמה אנשים מאבדים צלם אנוש לא פעם".
היחידה השתחררה עם תום הקרבות, אבל יורם וחברו חרות לפיד – חבר קיבוץ איילת־השחר, שהפך לשם דבר בשיקום אסירים – שכנעו את המג"ד להשאיר אותם באזור. "איך אפשר לרדת מרמת הגולן?", שואל יורם. הם קיבלו אישור, מצאו ג'יפ חדש של הגדוד המרוקני שבא לעזור לסורים, והתחילו לטייל בגולן. האישור התרחב לירושלים, והשניים אספו את נשותיהם ופנו דרומה. "טיילנו יומיים־שלושה בגדה, ראינו שם מחזות מדהימים של ערבים בורחים בגשר אלנבי. אני מצטער שדווקא אז לא יצא לי לצלם".
שנתיים לפני המלחמה ההיא שכל יורם את אחיו עמי. "מלחמת השחרור נגמרה כשצה"ל עדיין לא מצליח להדוף את הצבא הסורי מכמה אזורים", הוא מספר. "סוכם שהשטחים הללו יישארו מפורזים, ובעלי הקרקעות יעבדו את האדמה, בין שהם סורים ובין שהם ישראלים. בגלל תקריות ביטחוניות, החקלאים הישראלים נזקקו לאבטחה. נאסר להכניס צבא לשטח המפורז, אז החיילים אבטחו את העבודות כשהם לבושים במדי שוטרים". ב־65' החליטו בפיקוד צפון שיש לעבד את כל החלקות הישראליות באזור, במה שיורם מכנה "חקלאות פוליטית": "גם אם ידענו שערבים ישרפו לנו את השדה, היה ערך לעבודה הזו. כי אם אנחנו לא נהיה שם – הסורים יהיו".
תחילה סבלו מפלישות, אחר כך מירי על העובדים ואז מהטמנת מוקשים בשטח. בשלב מסוים נשלח יורם לנהל את העיבוד החקלאי בחלקה סמוכה לאלמגור, אזור שננטש נוכח התנכלויות הסורים, שנהנו מיתרון טופוגרפי ("ביקשתי שמפעילי הטרקטורים יהיו חיילים, כדי לא לסכן אזרחים"). הוא לא ידע שאחיו מפקד על מחלקת שריון שם, שמאבטחת בסתר את העבודות. יומיים של פעילות עברו בשלום, ובליל שישי, 12 בנובמבר, החלו הטנקים לצאת מהשטח בחסות החשכה ובדממת אלחוט. ואז התרחש האסון. "הטנק של עמי עלה על אבן, הנהג נבהל, ואחי נפל ונהרג. הוא היה בן עשרים".
אחרי סגירת מפעל תחנות הטרקטורים שימש יורם בתפקיד בכיר ב"פרי גליל" במשך שנתיים, ואז הגיעה הצעה לטוס לאיראן, זו שלפני המהפכה כמובן. "ישראל לקחה על עצמה את מפעל השיקום של אזור קזווין באיראן, אחרי רעידת אדמה קשה שהתחוללה שם. לובה אליאב עמד בראש המשלחת, וממני ביקשו להיות יועץ חקלאי. קיבלנו שם עוזרת בית צמודה, ובגלל מוסר העבודה הנמוך יחסית לארץ נשאר לנו הרבה זמן לטייל. נסענו בכל איראן, וראיתי את הפוטנציאל הכלכלי הרב של החוות החקלאיות: הוצאות הייצור שם הן בין עשרה לעשרים אחוז מאלה שבארץ, ומחירי התוצרת בשוק זהים. בתוך שנה־שנתיים אפשר להיות מיליונר".
אחרי שפרויקט השיקום הסתיים בהצלחה, החליט יורם להיות עצמאי. הוא מצא לדבריו את היהודי הכי עשיר באיראן ("היו לו רחובות בטהרן, בית חרושת לאלכוהול ומה לא"), וחתם איתו חוזה שותפות בחווה גדולה: היהודי המקומי יממן הכול, ויורם יפעיל את העסק ויחזיר לו את המחצית שלו מהרווחים שיגיעו. "על דבר אחד לא חשבתי: השאה הוציא חוק שלפיו אם אדם לא מעבד את אדמתו, היא עוברת לבעלות של מי שגר עליה. האיש קנה עשרת אלפים דונם של אדמה דלה, נתן לנו כסף לחווה, טרקטורים והכול, אבל ערך הקרקע עלה והגיע עד פי מאה מהמחיר שהוא שילם עליה. מה מעניין אותו חקלאות? אחרי שנה הוא ייבש אותנו. הפסיק לקנות מים ואילץ אותנו להסתלק".
משפחת מאירי שבה ארצה, ויורם הקים יחד עם שותף עסק שנותן שירותים שונים לפרדסים. כעבור זמן קצר שכנעו אותו לרוץ לראשות מועצת ראש־פינה, כשעל הפרק שני איומים שצריך לסכל: את האיחוד האפשרי של המושבה עם חצור הסמוכה, ואת הניסיון להקים מלון רב־קומות על חשבון מבנים בעלי ערך היסטורי. הקבלן לא ממש אהב את האג'נדה של המועמד, אבל יורם מצידו לא היה יכול לשאת את הרעיון שהמושבה הייחודית תהפוך לעיר מנוכרת. הוא זכה בבחירות המקומיות של 74', והפך לראש המועצה. בעת כהונתו, אגב, סירב לקבל משכורת. "היה לי עסק", הוא מסביר בפשטות.
בטקס הקמת העמותה לשחזור ראש־פינה השתתפו גם איש השומר הצעיר וגם מישהו מבית"ר, "אבל הם לא יכלו לשבת זה ליד זה, יגאל אלון ישב ביניהם כדי להפריד". במעמד הזה נשא אלון את נאומו המצוטט כל כך. "משהו בלתי רגיל. 'עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל'. יש לי הקלטה של זה"
לצד הרצון לבדל את המושבה מהעיירה הסמוכה, יורם שלח את ילדי ראש־פינה ללמוד בתיכון בחצור, לטובת אינטראקציה בין היישובים. במהלך הקדנציה הוא השיג את שתי מטרותיו: ראש־פינה שמרה על עצמאותה וגם על סגנונה; עד היום אין בה בנייני קומות. הוא מתגאה במיוחד ב"עמותה לשחזור ראש־פינה" שייסד אז, ובשתי הרחבות חקלאיות נוספות שקמו במושבה. "דברים טובים נולדים מרעיונות רעים", הוא אומר בחיוך שלא מש משפתיו. "לולא הניסיון לאחד את ראש־פינה עם חצור, וההתנגדות שלנו לכוונה הזו, לא הייתה קמה העמותה. בכלל, בימים ההם לא היה בארץ מושג של שימור אתרים".
את העמותה לשחזור ראש־פינה, הוא מציין, הקימו אנשים שאינם ילידי המושבה. "אמרתי לבני ראש־פינה: אתם צריכים שקיבוצניק יבוא וייזום דבר כזה? אני צריך לספר על ההורים שלכם? אם יש ציונות אמיתית, אלה המשפחות מרומניה שהחליטו לעלות לפה, כשלא היה כלום. לפניהן היו בחורי ישיבה מצפת שלא רצו לחיות מכספי החלוקה, אז הם הגיעו לכאן אבל נשברו. אי אפשר היה להתפרנס מחקלאות. ואז הגיעו שלושים משפחות ממוינשט שברומניה, וקנו מהצפתים את המקום. הן עלו ארצה על פרדות דרך ביירות, הגיעו היישר לגיא־אוני הנטושה, ונתנו לה שם חדש על פי הפסוק 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה'. גם המתיישבים ההם סבלו מקדחת וממצוקה כספית, אבל בזכות הברון רוטשילד הפכה ראש־פינה למושבה הרביעית בגודלה בארץ".
גם בדורות שלאחר מכן הדברים לא היו פשוטים במיוחד. כמה מבני המושבות העדיפו להירתם להכשרות הפלמ"ח ועברו לקיבוצים ("בנים ובנות יחד, ולא צריך לחרוש במשך כל היום – בקיצור, שמח"), מותירים מאחוריהם הורים מאוכזבים ומשקים מתרוקנים. המייסדים נלחמו על הקיום שלהם פה, מסביר יורם, ואת ההיסטוריה הזו של ראשית ההתיישבות החקלאית בארץ חשוב לשמר. הוא גייס לעמותה אישי ציבור רבים, ובהם יגאל אלון ("אמא שלו בת ראש־פינה"). יוסי שריד, שגר אז בקריית־שמונה, גם עזר מאוד. בטקס הקמת "העמותה לשחזור ראש־פינה מושבת הראשונים", מספר יורם, היה גם איש השומר הצעיר וגם מישהו מבית"ר, "אבל הם לא יכלו לשבת זה ליד זה, יגאל אלון ישב ביניהם כדי להפריד". במעמד הזה נשא אלון את נאומו המצוטט כל כך. "נאום שצריך לשמוע, לא לקרוא מהכתב. משהו בלתי רגיל. 'עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. יש לי הקלטה של זה".
"המצב נהיה בלתי נסבל. התוצרת שלנו נמכרת בחנויות במחיר גבוה פי שלושה ממה שאנחנו מקבלים עליה. בשני הקצוות לא נהנים – החקלאי שמוכר בפרוטות, והצרכן שקונה ביוקר. את הפער הבלתי נתפס הזה מרוויחים כל אנשי התיווך שבאמצע"
העמותה שחזרה בתים היסטוריים מכספה ("המועצה המקומית לא נתנה אגורה"). בין השאר שיפצה את בית מר, שנמכר לקק"ל מאת אלמנתו של הפרופסור. "היו לו שתי בנות, אחת מהן התחתנה עם ערבי נוצרי. ג'וליאנו מר היה בנה. המשפחה ניתקה איתה קשר, ואחרי שנים אותה בת טענה שהקרן הקיימת השתלטה על הבית וגזלה אותו. היא לא ידעה שאמא שלה מכרה אותו בכסף מלא".
היום עומד יורם בראש העמותה. מיזמי השחזור שלהם, הוא מספר, נתקלים בבעיות בשנים האחרונות בגלל מתח שהתעורר מול המועצה. "אני מאמין שהשכל יגבר, לא ייתכן קרע כזה. תראו מה קורה במשמר־הירדן – יש תקציב של מיליונים לשחזור המושבה הישנה שנפלה, וזה לא קורה כי אנשים לא מוכנים לשבת יחד".
גם בתחום החקלאות הוא מוביל מאבק: "אני דור שני של חקלאים, בניי דור שלישי, והמצב נהיה בלתי נסבל. התוצרת שלנו נמכרת בחנויות במחיר גבוה פי שלושה ממה שאנחנו מקבלים עליה. בשני הקצוות לא נהנים – החקלאי שמוכר בפרוטות, והצרכן שקונה ביוקר. את הפער הבלתי נתפס הזה מרוויחים כל אנשי התיווך שבאמצע". כדי לשנות את המצב הקים יורם אגודה של חקלאים בראשות אלוף במיל' גרשון הכהן, במטרה לפתוח מרכזים לממכר ישיר של תוצרת חקלאית ולהיאבק בפערי התיווך. "היום המאבק שלנו הוא מול שרי החקלאות והאוצר. החקלאות במדינה הולכת ונגמרת. אין דור המשך, וגם הוותיקים נאלצים לעזוב את המקצוע. זה מדאיג אותנו מאוד".
בתחילת שנות האלפיים הקים יורם חברה לתכנון ובנייה, כדי להשתלב בהקמת שכונת מגורים חדשה שהייתה אמורה לקום בחצור. בניגוד לציפיות שלו ושל שותפו, הפרויקט החל לנוע רק בשנה האחרונה. בינתיים הוא ממשיך לעבד את מטעי האגסים והשזיפים שלו במושבה. בעבר גידל עוד זנים רבים, אבל עם השנים הוא הולך ומצמצם. לפני שש שנים אביבה שלו נפטרה. "היא הייתה אישה מיוחדת", הוא אומר ונאנח. "היו לנו חיים יפים מאוד יחד".
הכביש התלול המוביל אל הבית מחבר בין מרכזי קניות תוססים וחדישים לסמטאות האבן של ראש־פינה העתיקה. יורם מסייר איתנו בהן, מספר על הרפתקאות האצ"ל במקום, מצביע על הבית שמנחם בגין התחבא בו מפני הבריטים; עושה כל מאמץ לשמר עוד פרק בתולדות המושבה, בתולדות ישראל.
