רגע לפני ראש השנה, מיכל טיקוצ'ינסקי מצאה את עצמה מבלה לילה לבן במשרד. בבית חיכו לה שלושה פעוטות, אבל היא הייתה חייבת לטפל בתביעת פיצויים של עובד שאצבעותיו נקטעו כשהפעיל מכונה. "הבוס שלי במשרד עורכי הדין עבר על התיק, בדק את כל ההוכחות שהגשנו, ושם לב שחוות הדעת הרפואיות לא מתאימות לפורמט המבוקש בהליך כזה. זה היה משהו פרוצדורלי, אבל כזה שיכול להפיל תיק, כי המסמכים האלה הם הראיה המרכזית. הוא ביקש ממני לכתוב חוות דעת שתשכנע את בית המשפט שהפורמט שהגשנו קביל גם הוא, וזו לא סיבה לדחות את התיק על הסף".
היו אלה שנות התשעים המוקדמות, טרום ימי האינטרנט והמחשוב המלא של המשרדים. "פתחתי ערמות של ספרים ופסקי דין מאנגליה ומארה"ב, חיפשתי בכל ספרות המחקר, והתחלתי לצלם קטעים ולכתוב. עם שחר הנחתי חוות דעת מסודרת על השולחן של הבוס, ונסעתי הביתה". בעלה, שהיה אז ר"מ בישיבה, נסע לסליחות עם תלמידיו, והיא נשארה בבית עם הילדים. "אמרתי לעצמי – איפה אני ואיפה המחשבות על תשובה. איך יהיה לי זמן לעיין וללמוד קצת מקורות לקראת ראש השנה. חסרה לי ההתכוננות הנפשית, הדתית, הרוחנית. אני חושבת ששם הרגשתי את מלוא הפער בין המעגל שסביבו אני סבה ביומיום שלי, ובין מה שמסעיר את רוחי, המחולל הפנימי של מי שאני. וזה היה תסכול גדול מאוד".
התהליך דרש עוד זמן, אבל בסופו של דבר היא החליטה לעזוב את תחום המשפטים, ולצלול לתוך מה שמעניין אותה באמת – הגמרא וההלכה. בגיל 30, בלי רקע משמעותי, היא עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הזה. כיום, יותר מעשרים שנה אחרי אותו ליל שימורים במשרד, הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי עומדת בראש בית המדרש לנשים במכללת הרצוג ובראש תוכנית הלכה במגדל־עוז, וחברה בהנהלת ארגון רבני צהר. "בשלב מסוים זרקתי מאחוריי את הקריירה המשפטית. לא האמנתי אז שאני אלמֵד, שזה יהיה המקצוע שלי. גם לא חשבתי שזה אפשרי בכלל. אבל זה לא העסיק אותי לרגע. פשוט ידעתי שאני רוצה ללמוד, ללמוד, ללמוד. גם כמה שנים אחר כך, כשסיימתי את התוכנית ללימודי תלמוד במכון התלמודי־עיוני לנשים מת"ן בירושלים, הנחת היסוד שלי הייתה שכל גבר מצוי יכול להיות מורה לגמרא יותר טוב ממני, ואין שום סיבה לקחת אותי כמורה. לא הייתה לי בכלל חשיבה מגדרית. היום אני מבינה שיש גם חשיבות לכך שנשים תהיינה מודל".
"הייתי בהלם כשהבנתי שנשים שמתגיירות טובלות בפני בית דין. זה נראה לי משהו שלא יעלה על הדעת. אבל אז לא היו לי הכלים להתמודד. ברבות השנים כתבתי מאמר שבו טענתי שאפשר לטבול בפני נשים. המציאות לא השתנתה מאז, אבל הנושא עלה על השולחן. ואם הוספתי קצת יותר רגישות לסיטואציה, עשיתי הרבה"
הסביבה הרימה גבה? הסבת מקצוע היא דבר מקובל, אבל מעטות הנשים שעוזבות עבודה רווחית לטובת לימודים תורניים.
"הרבה אנשים עושים שינוי בחיים שלהם, אבל בעניין הזה של תורה, תמיד מרימים גבה: אבל מה תעשי עם זה? לראשונות שבחרו ללמוד תורה היה קל יותר. הן אומנם היו צריכות ללכת לארץ לא זרועה ולסלול את הדרך לעצמן, אבל מצד שני, היום יש יותר נשים למדניות, ולכן קשה יותר להיכנס לעולם הזה. לכל שלב בהיסטוריה של לימוד תורה לנשים יש אתגרים משלו.
"השאלות של הפרנסה והמשכנתא הן אמיתיות, אני לא מזלזלת בהן. אבל כשזה בוער בך, את לא שואלת. ואני לא זוכרת ששאלתי. יש אגדה בגמרא על גוי שרואה יהודי יושב ולומד, ותוך כדי לימוד הוא מחכך את האצבע שלו עד זוב דם. הגוי אומר לו 'אתה פזיז, אתה לא שם לב למה שקורה לך בגלל הלימוד. כך גם בהר סיני עניתם בפזיזות נעשה ונשמע'. וכשחושבים על זה, יכול להיות שיש משהו בקבלת התורה שמחייב פזיזות, חוסר התבוננות, אפילו להיפצע בדרך, לא להיות מסוגלים לשלם משכנתא, להתאמץ כדי להיות שם. אלה מחירים קיימים, אבל הם כדאיים".
מצוות שינוי האופי
אנחנו נפגשות בחדר העבודה שלה בביתה בנוף־איילון. מי שדיברה על "חדר משלך" בוודאי חשבה על חדר כזה. מדפים עמוסי ספרים, ספה נוחה מזמינה להסב, ושולחן כתיבה רחב ידיים מאפשר לכתוב בנחת. כאן נכתב גם "קראתי בכל לב" (הוצאת מגיד), ספר שבו סוקרת טיקוצ'ינסקי את פרשות השבוע מבעד לעיניים שלה. בדרשותיה משתקף עולם של אישה למדנית החובשת כבר שנים רבות את ספסלי בית המדרש, ומובילה נשים בשבילי הגמרא וההלכה; וגם עולם של עורכת דין שמכירה מקרוב את זירת המשפט, ועולם של אישה, רעיה ואם. טיקוצ'ינסקי משלב בספרה הלכה ואגדה, פלפול תלמודי של הרב יצחק זאב סולובייצ'יק לצד דרשות ר' צדוק הכהן מלובלין והרב קוק.
"בספר הזה אני לא מיכל הפרשנית, או מיכל הלומדת גמרא, או מיכל שפוסקת הלכה, או מיכל המשפטנית", היא אומרת. "כל העולמות שאני ספוגה בהם משמשים שם בערבוביה. אני יכולה להתחיל רעיון מאיזה ספר של סטפן צווייג, ולגמור אותו בסוגיה בבבלי, ולהראות שהם מסבירים זה את זו. ההרמוניה של כל המקורות שמשחקים כאן יחד היא אולי ייחודית לספר הזה, וכך גם שימת הלב לשאלות שפחות מדברים עליהן.
"ניקח דוגמה מפרשת השבוע האחרונה – מצוות שכחה (עומרים או פירות שהושארו בשדה בעת הקציר, שייכים לעניים – ר"ר). אחת הבעיות במצווה הזו היא שאי אפשר להחליט לקיים אותה, כי ברגע שהחלטת לשכוח, זה לא נחשב שכחה. צריך לשכוח כדי לשכוח. ופתאום אני שואלת את עצמי: כל היקים, ואני בתוכם, קצת קשה להם לשכוח דברים, כי הכול מסודר ומתוקתק. איזה אופי אתה צריך לסגל לעצמך כדי לזכות במצווה הזאת, שבאה לאדם דווקא בהיסח הדעת? האם התורה כאן לא רק מלמדת אותנו שצריך להשאיר את העומרים האלה בשדה, אלא גם שאנחנו צריכים לסגל לעצמנו מידה של נינוחות, לא להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק? אני חושבת שהשאלה הזאת, מאיזו נקודה בנפש באה לאדם השכחה, זו התבוננות שאנחנו פחות רגילים אליה.
"יש חשיבות גם בכך שהספר מתבונן על הפרשה מנקודת מבט עכשווית. בכך הוא מצטרף לשורה של ספרים שנמצאים כבר על המדף, וזוכים לביקוש גדול. בסופו של דבר פרשת השבוע היא מה שמחבר הרבה בתים בישראל לעולם של תורה. לפעמים זה דרך ספר הילדים של אמילי עמרוסי, ולפעמים דרך ספרים של הרב יונתן זקס. ועכשיו יש עוד ספר שנותן מבט רענן אחר, וגם הוא עשוי לגוון ולתבל את החוויה של שולחן השבת".
במה מתבטאת העובדה שאישה כתבה אותו? יש בו יותר פוקוס על דמויות נשיות?
"באופן כללי, זו אינה הפרספקטיבה שלי על הדברים. הספר כאמור מביא לידי ביטוי צדדים רבים שכולם חלק ממני, וסביר להניח שגם להיותי אישה יש מקום. אני לא נמשכת דווקא לנושאים שקשורים לנשים, ואני גם לא נמנעת מלעסוק בהם, כשאני מוצאת זווית שמדליקה אותי. אני כן משוחררת לפעמים לקרוץ באופן שרק נשים מורשות לקרוץ, ואני לא פוסחת גם על חוויית האמהות שלי.
"אנחנו יודעים לומר באופן אינטואיטיבי שיש הבדל בין נקודות ההתבוננות של נשים ושל גברים על עניינים דומים, אבל מהם המאפיינים הייחודיים לכתיבה של נשים? נצטרך לבחון את הדברים ממרחק הזמן וככל שתתרבה כתיבה כזו. אני מנסה ומתאמצת מאוד שנשים תכתובנה יותר. בכל ספר תורני שנשים מוציאות לאור יש זריקת עידוד לנשים נוספות להפוך את התורה שלהן לתורה שבכתב. הלוואי שנזכה לשמוע יותר ויותר את קולן, וכך לחזק את לימוד התורה בעם ישראל".
היא בת 53, נשואה ואם לשבעה. בעלה, הרב יקיר טיקוצ'ינסקי, מנהל רשת אולפני גיור. היא נולדה וגדלה בבני־ברק, במשפחה בת 15 נפשות. סבה מצד אביה, הרב חיים אריה כהנא, היה ראש ישיבת נדבורנה ביפו, ודמותו השפיעה מאוד על המשפחה ובפרט על האב, הרב שלום כהנא. "אבא דיבר עליו המון, על הרב שלומד תורה כל היום, ובלילה ממשיך ללמוד כשרגליו בתוך גיגית של מים כדי לא להירדם. כמוהו, גם אבא הקפיד מאוד על זמנים, לא לבזבז דקה. היום שלו היה ממש בנוי מדקות. הוא היה מחנך, מורה לכימיה ומנהל תיכון, ואת כל הזמן הפנוי הוא הקדיש לתורה. אני לא זוכרת שהיו לי איתו שיחות פשוטות; דיברנו תמיד על נושאים תורניים או חינוכיים, שהעסיקו אותו מאוד. היום אני מסתכלת על זה בהתפעלות, על הכוחות שלו. צריך כוחות כדי לחנך כל הזמן, להיות שם בלי הפסקה".
לגדול עם 12 אחים ואחיות, זה היה דבר חריג?
"מאוד. אני חושבת שאפילו משפחות חרדיות לא היו בגודל כזה. הייתה לי אחות צעירה ממני שנפטרה בגיל שבועיים, ואני חושבת שהמאורע הזה נחרת אצל ההורים וגרם להם לרצות משפחה גדולה. והייתה שם גם אידאולוגיה".
בכל שבת היה האב בוחן את מיכל ואחיה על רש"י של פרשת השבוע. "מגיל צעיר הייתי מכינה את זה – יושבת ועוברת על כל פירוש רש"י לפרשה, כדי שאדע לענות. הוא לא היה שואל אותנו מה רש"י אומר, אלא שאלות מתוחכמות יותר, וזה היה מאתגר וגם מתמרץ.
"שולחן השבת היה אפוף סיפורים חסידיים ושיעורי תורה שאבא שמע במשך השבוע, והלימוד היה משהו שמונח תמיד במרכז הבית. האחים שלי הלכו לחוג גמרא, וכשחזרו משם הם היו אומרים על פה את הסוגיה עם רש"י ותוספות, ואבא היה נרגש מאוד. השמחה שלו העבירה את המסר שאין בחיים שלנו דבר משמעותי יותר מהתורה. נכון שאף פעם לא למדתי איתו גמרא ממש. יצא אולי פעם או פעמיים, אבל לא משהו רציף ומסודר".
היה הבדל ביחס שלו ללימוד התורה של הבנים ושל הבנות?
"לא. בחוויה שלי, לא הייתי שונה בשום מובן מהאחים שלי. הוא שידר לי שחשוב שאהיה שם כמו שהם יהיו שם".
"לקח לי הרבה זמן להבין לעומק את המצוקה של נשים שמרגישות שהן חיות בדיכוטומיה בלתי ניתנת לגישור: בעולם החולין הן שוות בין שווים, אין הבחנה בינן ובין הגברים – אבל ברגע שהן צועדות לבית הכנסת, פתאום הן לא נספרות למניין. הן לא מסוגלות להסביר לעצמן את הדיסוננס הזה"
אביה נהג ללכת לשיעורי הלכות שבת של הרב יצחק זילברשטיין, רב ופוסק הלכה חרדי ליטאי. את השיעור הוא היה מקליט ברשמקול, ומביא הביתה לבתו. מיכל בת ה־15 הייתה פותחת משנה ברורה, יושבת עם הקלטת ולומדת. "אני זוכרת עד היום הלכות שלמדתי מהרב זילברשטיין, ואת הדרך שבה הוא לימד. אני גם זוכרת את הסיפורים שלו בשיעור. הייתי עוקבת בספר, וכשהוא רץ לסימן אחר, הייתי מכבה רגע את הטייפ ומדפדפת מהר למקום הנכון. לא ביקשתי מאבא שיקליט לי, אבל זה היה לו מובן מאליו. הוא כנראה זיהה שיש לי חשק ורצון כזה, ונעתר. השדר היה ברור מאוד: התורה היא של כולנו.
"התחלתי להבין שאני 'אישה לומדת תורה' רק בגיל מאוד בוגר, כשעסקתי בזה בצורה מסודרת, ופתאום קיבלתי מבטים של 'מה לאישה ולתורה?' וכל מיני שאלות בסגנון הזה. זה היה בום בפרצוף, תמונת מראה שלא היה ברור לי מה היא אומרת ומה המשמעות שלה".
הכוח לא תלוי בתעודה
בתיכון היא למדה באולפנית בני עקיבא בתל־אביב, שבראשה עמדו הרב יהושע והרבנית יפה מגנס. "הייתה שם אווירה של מצוינות, דרבנו אותנו להתקדם ולהתפתח גם במקצועות החול וגם במקצועות קודש. הרבנית מגנס הייתה מודל בעניין הזה. בכל שנה היא לקחה על עצמה איזשהו ספר סביב פרשת השבוע, והתקדמה בלימוד דרך זה. לא עשינו בגרות במחשבת ישראל, אבל היו לנו שיעורים במקצוע, וזאת הייתה מתכונת נפלאה: כך למדנו מחשבת ישראל בצורה רצינית, לא מאיזו חוברת או מיקודית. למדנו ספרים שהיום מאוד כואב לי שהבנות לא נחשפות אליהם בכלל".
בתקופה האחרונה עולה השאלה האם נכון שרבנים יעמדו בראש אולפנות, או שהתפקיד הזה צריך לעבור לידי נשים. מה עמדתך בנושא?
"אני חושבת שאישה בראש האולפנה היא הכרחית. בנות צריכות לראות מודל של אישה מול העיניים, ויש היום כל כך הרבה נשים שיכולות לעשות את זה. אנחנו כבר יודעים שזו ממש לא פשרה, להפך – יש מידה של פשרנות בהצבת דמות גברית במקום כזה. צריך לעשות מאמץ גדול כדי שבראש האולפנות יהיו נשים ולא גברים".
אחרי שירות לאומי בבית הספר עציון בבני־ברק היא נרשמה ללימודי משפטים באוניברסיטת בר־אילן. למה דווקא משפטים? "כי הבנתי שזה הדבר הכי דומה לגמרא שאני יכולה ללמוד. אני זוכרת שלקראת סוף השמינית הייתי נסערת מאוד כשהבנתי שאין לי אופק בהקשר הזה, אין לי מסגרת שבה אני יכולה ללמוד תורה ולפתח את עצמי. ידעתי כבר אז שזה חלום חיי, ושאני מוצאת את עצמי בתוך העולם של התורה, זו השפה שלי. בדיעבד אני חושבת שכן הייתה אז התחלה של מדרשות, אולי בלינדנבאום, אבל השמועות לא הגיעו עד בני־ברק. ממילא אני גם לא בטוחה שהייתי הולכת לשם – זה היה סופר־פמיניסטי, ואני לא הייתי טיפוס כזה. הייתי שמרנית, שקטה. נמשכתי לתורה בלי קשר לאיזו מוטיבציה לקדם נשים וכדומה. עד היום נקודת המוצא שלי היא אהבת תורה נטו, זה מה שאני נהנית לעשות.
"אני חושבת שהתסכול שלי קיבל תשובה מסוימת בלימודי המשפטים. נהניתי מהם, מצאתי את עצמי בבית המשפט וגם בכתיבה. זה מזכיר סוג לימוד בית מדרשי. אולי לא הייתי מודעת לזה בזמנו, אבל אני חושבת שגם ברחתי מלהיות מורה. לכן לא הלכתי ללמוד את המתבקש, הוראת פיזיקה או מתמטיקה, מקצועות שאהבתי מאוד בתיכון".
בשנתה השנייה בפקולטה למשפטים היא התחתנה עם יקיר טיקוצ'ינסקי. היא הוסמכה כעורכת דין ועבדה במקצוע, עד שעזבה אותו לטובת מסגרת תורנית המיועדת לנשים – מת"ן בירושלים. בתום לימודיה שם קיבלה הצעה לכהן כראש בית המדרש לנשים ב"בית מורשה", תפקיד שמילא עד אז הרב בני לאו. "הרגשתי שהרב לאו הוא תלמיד חכם גדול ממני, ושמי שלמדה שלוש שנים לא יכולה לעמוד בראש בית מדרש. מצד שני, ידעתי שזאת ההזדמנות שלי להישאר בתוך עולם הלימוד, ולכן אני חייבת להגיד כן. אז ביקשתי שייתנו לי ארכה ושיכניסו אותי לתפקיד באופן מדורג, וכך היה".
בהיותה ראש בית המדרש היא פתחה תוכנית לימודי הלכה לנשים. "זה קרה לפני 15 שנים, ואפשר להגיד שזו הייתה התוכנית הראשונה מסוגה בעולם. קדמה לה רק התוכנית של יועצות ההלכה ב'נשמת', שהיא מצומצמת וממוקדת בהלכות נידה. כתוכנית רחבה, שיש בה גם לימוד הלכות שבת וכשרות וכולי, אנחנו היינו ראשונות, במקביל לתוכנית דומה שנפתחה באותה שנה בלינדנבאום".
מה גרם לך לפתוח מסלול הכשרה כזה?
"בתור מי שלאט־לאט צמחה כדמות תורנית, התחילו להגיע אליי המון שאלות הלכתיות. חשבתי לעצמי שמן הסתם יש עוד נשים כמוני, שהן ר"מיות או מלמדות במוסדות כאלה ואחרים, אבל אין להן הכשרה להוראת הלכה. החלטתי שצריך להשלים את הפער, ולתת לנשים יכולת להשיב בהלכה. זה היה צורך שעלה מלמטה, לא סימנתי לעצמי איזה יעד, וגם לא ידעתי כמה שנים תימשך התוכנית. חשבתי שנלמד שבת, הלכות איסור והיתר, ושאת הלכות נידה יוכלו ללמוד בנשמת, כי זאת תוכנית מצוינת. באו באמת נשים בליגה הזאת, שכבר מלמדות במוסדות שונים, והתחלנו שבת ואיסור והיתר. וכשגמרנו את זה, אמרנו: אנחנו לא רוצות להפסיק. אז למדנו הלכות אבלות ויום טוב, ואחר כך אבן העזר (דיני נישואין וגירושין – ר"ר)".
מתי הבנת שאת עושה משהו מהפכני, פורץ דרך?
"בזמן אמת לא ראיתי את זה כך. האמנתי שאני נענית לאתגר מהשטח. התוכנית גם התפתחה באיטיות, לא הלכנו מיד להיבחן בסוף כל שנה אצל רבנים. אני לא בטוחה שבשנה הראשונה עשיתי בכלל מבחנים בכתב לבנות. אבל זה התפתח מתוך עצמו, והגענו להבנה שכדי להפוך את הלימוד לרציני, צריך להיבחן".
"מינוי של רבנית קהילה בולט לעין מפני שיש בו שינוי 'מפורש', אבל מתחת לפני השטח צומחת הנהגה רבנית נשית שהיא לא בהכרח החלופה והמקבילה המדויקת של המודל הרבני הגברי. לא מעט זוגות ואנשים באים ומתייעצים איתי אישית, ונבנית קהילה מסוג שונה, סמויה מן העין"
ומי שמסיימת תוכנית כזו, מקבילה בעצם לרב? יש לכן שאיפה להגיע לסמיכה לרבנות?
"אנחנו קוראים לבוגרות 'מורות הלכה', כי אם הן נשאלות שאלות הלכתיות, יש להן הידע המקיף, ההבנה והיכולת להשיב. לאורך הדורות לא הייתה סמיכה מסודרת ומרוכזת על ידי גוף סמכותי אחד, כמו שנדרש היום בארץ. למעשה אין צורך ב'סמיכה' רשמית כזאת כדי להורות הלכה. ההכרה מצד הציבור והביקוש לדבר הלכה מידי מורות הלכה מקנים להן את הכוח הנדרש. האם הן יכולות לקבל סמיכה? הלכתית אין בזה בעיה, בפועל ייתכן שזה ייקח עוד זמן. מערך הבחינות שנמצא כעת בהקמה במשרד הדתות תחת הובלתו של מתן כהנא חותר למסד הליך בחינות מרוכז שיאפשר לנשים לקבל תעודה רשמית. תהיה לכך משמעות גם בהיבטים כמו מכרזים או קביעת דרגת שכר".
הגיוני שאישה תפנה שאלה בהלכות נידה ליועצת הלכה, אבל בשאלה הלכתית שגרתית אני לא חושבת שהיא תחפש דווקא דמות נשית.
"יכול להיות שזאת החוויה הפתח־תקוואית שלך. אני מקבלת בכל יום כמה שאלות, ובהחלט לא רק בהלכות נידה. זה מתפצל יפה בין תחומי ההלכה השונים, מהכשרת מדיח כלים לפסח ועד עירוב. גם הילדים שלי יודעים שאפשר להתקשר אליי בכל צרה וצוקה. הבן שלי עבר עכשיו דירה, יש שם כלים שצריך להכשיר – זה טלפון אליי באמצע הלילה. ולפני שבוע היו בסיני, ודקה לפני שבת התברר שצריך לעשות עירוב, אז איך עושים. ובצבא כשנתקעים בלי אוכל לשבת, והאספקה תגיע תוך כדי השבת – האם מותר לאכול, ובמה אפשר לעשות לחם משנה כשאין לחם. וזה לא רק הילדים שלי. אגב, לצד השאלות מהשטח, אני מקבלת גם הרבה שאלות מרבנים או רבניות שמתייעצים איתי מה להשיב לשואלים. הפניות מגיעות בכל מיני דרכים: בפייסבוק, במייל, בשיחות טלפון, בוואטאספ. את יודעת, שמות עוברים מפה לאוזן.
"אבל למה באמת לפנות לאישה? נידה אני מבינה, אבל למה בהלכות אחרות? אולי זה חוזר לחוסר ההבנה שלי את החלוקה המגדרית: אני לא מבינה למה לא לפנות לנשים. כלומר, אין עניין לשאול דווקא רב. זה השינוי שצריך להתחולל: להפנים שיש נשים שאפשר לפנות אליהן. כמו שאת מרימה טלפון לרב השכונה, את יכולה להרים טלפון לאישה שלמדה הלכה. אולי זה צריך לחלחל.
"אנשים רוצים לקבל תשובה שקרובה לעולם הרוחני שלהם. כשמכירים רב מסוים פונים אליו, כי זה 'עשה לך רב'. אני חושבת שזה נכון גם לגבי רבניות. זה מתחיל מהזדהות עם הדמות, עם דרך הפסיקה שלה, עם צורת המחשבה, וזה נגמר באמירה 'אני רוצה שתהיי מעורבת בעולם הרוחני שלי, בהכרעות ההלכתיות שלי'".
ובסוף העורך מחליט
במכללת הרצוג היא עומדת בראש תוכנית לכתיבה הלכתית, שלוקחת את הפסיקה הנשית צעד אחד נוסף. "אני חונכת בה נשים שסיימו תוכניות הלכה. כי אם שואלים למה אין מודעות לכך שנשים יכולות להשיב בכל תחומי ההלכה, אחת התשובות שלי היא שהקול שלהן לא נשמע במרחב הציבורי, והדרך להשמיע אותו היא לכתוב ולכתוב.
"אני מכירה לפניי ולפנים את התשובות שנשים נותנות, כי הרבה פעמים הן מתייעצות איתי. יש לי קבוצת וואטסאפ עם הבוגרות של תוכנית ההלכה, ואני רואה איך הן מנתחות סוגיות ואיך הן מציעות לטפל בשאלה שהגיעה אליהן. בעיניי יש שם שיח מרענן וקצת שונה מזה שאני מוצאת בעולם הרבני הגברי. זה יכול להעשיר מאוד את השיח ההלכתי היום, אבל יש פער בין מה שקורה בחדרי חדרים לבין מה שמגיע לחלון הראווה. לכן אני חושבת שנשים צריכות לכתוב יותר ויותר, כדי שהציבור ייחשף לזה".
נראה שנשים מהססות יותר מגברים לפסוק הלכה, ודאי לכתוב הלכה.
"זה קשור לכך שאנחנו לא נולדות לתוך העולם הזה, אנחנו לא מספיק מחונכות להיות דמויות רבניות־קהילתיות. גם אני מרגישה שיהיה לי קשה לעמוד ולתת דרשה. זה לא משהו שגדלתי עליו מגיל אפס, ולכן ההצמחה חסרה.
"לגבי כתיבה הלכתית, זה עניין קצת שונה שיש בו כמה עכבות. ראשית, לא כל אחד נולד עם עט ביד ועם כישרון לכתוב. דבר נוסף, אני חשה שהרבה מהבמות לכתיבה הלכתית 'מפורמטות' לפי צורת החשיבה הגברית. העורכים בכתבי־העת ההלכתיים הם לרוב גברים. זה יוצר בעיה, כי לא משנה לאן את כאישה התפתחת – בסוף מי שיקרא ויחליט אם המאמר שלך יתפרסם או לא אלה רבנים, והם שוב מצפים שזה ייראה כצלמם וכדמותם, בדרך החשיבה שהם מורגלים בה. אני מרגישה שזה לא מאפשר לנשים להיכנס לתוך עולם הכתיבה. חשוב מאוד שנשים יערכו ספרים תורניים, ואנחנו בתוכנית לכתיבה הלכתית אכן עומדות להוציא ספר מאמרים של התלמידות, במגוון נושאים הלכתיים.
"אני מסכימה שקשה לגרום לנשים לכתוב מאמרים, וזה קשור גם לאיזושהי חרדה גדולה מנקודת המבט החיצונית שתפסול, תשלול, תגיד מילה לא מפרגנת. נשים הן הרבה יותר חסרות ביטחון מגברים, חשוב להן מה יגידו ואיך דברים יתקבלו, ולכן זה פחד אימים לפרסם. אני יכולה להגיד על עצמי שפרסמתי לא מעט בבמות כאלה ואחרות, כולל מאמר שהופיע ב'תחומין', וזה לא קל. זה מפחיד".
היא עצמה ספגה ביקורת בעקבות מאמר שכלל הצעה מהפכנית בנושא גיור נשים. "כשהתחלתי ללמוד, מישהי דיברה על כך שנשים שמתגיירות צריכות לטבול בפני שלושה גברים, והן עושות את זה בחלוק. הייתי בהלם מוחלט! לא יכולתי להאמין שיש דבר כזה בהלכה. לא משנה כמה האישה לבושה, זה נראה לי משהו שלא יעלה על הדעת. אבל אז לא היו לי הכלים להתמודד. ברבות השנים החלטתי להיכנס לעומק הנושא ולבחון אם זה מוכרח מבחינה הלכתית. כתבתי מאמר שבו טענתי שאין הכרח כזה, ושאפשר להחליף את פורום הדיינים בפורום של נשים.
"המאמר שלי התקבל באמביוולנטיות בעולם הרבני. מצד אחד היו כמה רבנים ואפילו דייני גיור שאמרו לי: 'וואו! סוף־סוף מישהו כותב את זה', או: 'לא נעים לנו שאישה הייתה צריכה לכתוב את זה, ולא אנחנו'. אבל היו גם ששללו לחלוטין את המסקנה ההלכתית שלי, ואפילו כעסו. המאמר התפרסם לפני יותר מעשור, ובדיעבד הוא לא שינה את השורה התחתונה. עד היום בית הדין נוכח בטבילה של נשים, בוודאי כאן בארץ. זה קורה בין השאר כי ההכרעה נתונה בידי הרבנות הראשית, היא הסמכות המרכזית בעניין הגיור, ואין פה פלורליזם הלכתי. ובכל זאת, הנושא עלה על השולחן, והציב סימן שאלה. אני חושבת שאפילו בזה הרווחתי את לחמי, כי אם הוספתי קצת יותר רגישות לסיטואציה, עשיתי הרבה".
יש מספיק קדישים
גם בשעות הפנאי שלה משתדלת הרבנית טיקוצ'ינסקי לנצל כל רגע פנוי כדי ללמוד ולכתוב. רק מדי פעם, למשל בגיחות לחו"ל, היא מרשה לעצמה לשחרר. היא אוהבת לצייר, ואת סלון ביתה מעטרות כמה מיצירותיה, "אבל היום אני לא מפנה לזה זמן. אני קצת מתגעגעת לרגעי השלווה האלו שנעלמו מחיי". כשהיא צריכה שקט, היא תמצא אותו בערב, על שפת הים.
איפה את נמצאת על סרגל הפמיניזם הדתי? הוא משפיע מבחינתך על הפרקטיקה הדתית?
"צריך להבחין ביני, מיכל כאדם, ובין הפסיקה שלי וההתבוננות שלי על הדברים, המדיניות הציבורית שגיבשתי לעצמי. מיכל לא מתעניינת בכלל בטקסים. יש דברים שכן, כי חונכתי עליהם מגיל אפס. אני לא אוותר למשל על הדלקת נרות חנוכה. קרה שהייתי בארה"ב ועמדתי לחזור ארצה, אבל כשהבנתי שבזמן הטיסה אני אפספס נר ראשון, נשארתי שם עוד כמה שעות. זה היה מבחינתי קורבן גדול, כי חשוב לי להיות בבית בחנוכה.
"אני לא מוותרת גם על ישיבה בסוכה כמו אבא שלי, שלא יצא מהסוכה במשך החג. פה הגברים לא יושבים כל היום בסוכה, אני יושבת שם לבד. אני לומדת בסוכה, עושה שם הכול, כי בעיניי סוכה היא לא רק לסעודות. קשה לי מאוד לצאת ממנה בסוף החג, לעזוב מצווה יפה כל כך. מצד שני, אין לי ארבעת המינים משלי, אני נוטלת את של בעלי.
"לעומת זאת, כשמדברים על כך שגם נשים ירקדו עם ספר תורה בהקפות – באופן אישי זה לא מעניין אותי. יצא לי כמה פעמים להיות בארצות הברית, ובבית הכנסת ניגשו אליי ושאלו אם אני מוכנה להוציא ספר תורה ולהעביר אותו בעזרת נשים. לי לא נוח עם הדבר הזה. עשיתי את זה כשהבנתי שייפגעו אם אסרב, אבל זה לא ממש מעסיק אותי. העולם שלי שלם כל כך בזכות לימוד התורה, שאני לא זקוקה לדברים האלה.
"מצד שני, יש הרבה נשים שאיחרו את הרכבת, אין להן הזדמנות ללמוד, והחיבור שלהן לתורה הוא דרך בית הכנסת. לקח לי הרבה שנים להבין לעומק את המצוקה של נשים שמרגישות שהן חיות בדיכוטומיה בלתי ניתנת לגישור: בעולם החולין הן שוות בין שווים, אין שום הבחנה בינן לבין הקולגות הגברים שלהן – אבל ברגע שהן צועדות אל תוך בית הכנסת, פתאום הן לא נספרות למניין, אף אחד לא מסתכל לכיוון שלהן. אם הן אבלות, אף אחד לא קם כשהן נכנסות בקבלת שבת, וכן על זה הדרך. הן לא מסוגלות להסביר לעצמן את הדיסוננס בין מי שאת כאדם דתי ומי שאת מחוץ לעולם הדתי.
"היום אני יודעת שלמדתי לעשות איזושהי הפרדה, כאילו העולם הדתי לא מתקשר עם המציאות באופן שלם. הוא לא משקף אותה, כי במציאות שלנו אני לא יכולה להסביר למה אני לא נספרת למניין. אני יכולה לצטט דרשה כזאת וכזאת, ואני כמובן לא מערערת עליה, אבל עדיין קשה לנו מאוד להבין את זה.
"כשאדם חי בשני עולמות שאינם סינרגיים לגמרי, נוצר דיסוננס קוגניטיבי לא בריא. בדיעבד אני יכולה לומר שהדיסוננס הזה הוליד גם אצלי תגובות לא בהכרח חיוביות. גם אני כנראה משלמת מחירים על כך שהתורה שלי והחיים שלי לא מעורבים מספיק זה בזה. לפעמים אני צריכה להגיד: 'רגע, שכלית זה ככה, אבל התורה אומרת אחרת', ולא תמיד זה פשוט לעיכול".
איזו נקודה קשה לך במיוחד לקבל?
"קשה לי ברמה האינטלקטואלית, אין נקודה במציאות שאני אומרת: פה אני לא מסוגלת. אבל אני רואה רבות אחרות שזה ממש שובר אותן. לכן העמדה שלי היא שככל שההלכה מאפשרת, יש לאפשר כמה שיותר. בהלכה אין שום סיבה שאישה לא תרקוד עם ספר תורה, אז מבחינתי למה לא לאפשר? יש קהילות שזה לא מתאים להן, ויש בי גם די רגישות להבין אותן. אני גרה בנוף־איילון, ופה זה לא קורה, ואני לא חושבת שזה חסר כל כך לנשים. הן מוצאות דרכים אחרות לבטא את השמחה שלהן בתורה, וזה בסדר גמור. לא חייבים לקדם את זה, אבל אם לקהילה זה כן מתאים, אני לא רואה סיבה שיימנעו מכך. יש גם כל מיני דרכי אמצע. יש קהילות שהפתרון שלהן הוא להניח את ספר התורה במרכז, ונשים רוקדות מסביב.
"דוגמה נוספת היא אמירת קדיש יתום. גם כאן אפשר למצוא כל מיני פתרונות, אם זה פחות מתאים לקהילה. אפשר, כמו שכתב הרב יוסף אליהו הנקין, שגם גבר יאמר קדיש באותו זמן מעזרת גברים. כך לא יהיה פתאום איזה קול בודד של אישה שנשמעת מעזרת נשים והגברים עונים לה, שזה יכול אולי להיראות לא צנוע. אבל אני מבינה את הרצון לבטא את האבל שלך בדרך המקובלת, ולשתף את הקהילה בתהליך הפנימי שאת עוברת. זה נדרש ונצרך".
אמרת קדיש?
"לא, וגם ביארצייט אני לא אומרת. יש לי שבעה אחים, אז יש מספיק קדיש. זה לא בוער בי כפי שזה בוער באחרות. אבל גם כאן, מכיוון שאין סיבה לא לומר, אני בעד. אדרבה, זה מביא נשים אבלות לבית הכנסת לשלוש תפילות ביום, אז הרווחנו".
בשנה שעברה מונתה הרבנית שירה מרילי־מירוויס לרבנית קהילה באפרת. את חושבת שזו תופעה שתלך ותתרחב?
"לתחושתי, הציבור עוד לא בשל לכך. מעט הקהילות האלה לא ללמד על הכלל כולו יצאו. להפך, יש להן מאפיינים ייחודיים שאפשרו את המינוי. כמדומני שרוב הציבור עדיין לא הפנים שיש מודל אפשרי של רבנית־אישה. אבל זה נותן את אותותיו גם בהשמה של נשים בתפקידים שהיו שמורים לרבנים־גברים לאורך הדורות, וכל מינוי כזה עשוי לשנות משהו בתודעה הציבורית, גם אם הוא רק חלק מתהליך שאיננו יודעים כיצד יסתיים.
"צריך לקחת בחשבון שמינויים כאלה בולטים לעין מפני שיש בהם שינוי 'מפורש', אבל מתחת לפני השטח צומחת הנהגה רבנית נשית שהיא לא בהכרח החלופה והמקבילה המדויקת של המודל הרבני הגברי. לא מעט זוגות ואנשים באים ומתייעצים איתי אישית, ונבנית קהילה מסוג שונה, סמויה מן העין. גם זה חלק מהתהליך, וגם לזה יש השפעה, אפילו אם היא בלתי מודעת או לא מספיק ממותגת".
