עורכת הדין הצעירה שעבדה במשרד גולדפרב, לוי ושות' לא העלתה בדעתה איזו תפנית מפתיעה עומדת להתחולל בקריירה שלה ובמסלול חייה. היא אומנם הגיעה משושלת ארוכה של אישי ציבור ומשרתי ציבור, אבל לעת עתה התמקדה בעבודתה המשפטית במגזר הפרטי. באחד הימים בשנת 2009 נכנס לחדרה צבי האוזר, אחד השותפים במשרד, וסיפר לה שהתבקש לכהן כמזכיר הממשלה החדשה, ממשלת נתניהו השנייה. הוא ביקש ממנה לעזוב את המשרד יחד איתו ולהיות יד ימינו. עו"ד רותם ידלין ביקשה לחשוב על ההצעה, ומיד כשהאוזר יצא מחדרה היא התקשרה אל סבה, אהרן ידלין. "סבא אמר לי משפט שמלווה אותי מאז בחיי המקצועיים: אין משרה חשובה כמִשרתו של מְשרת הציבור", היא מספרת. "המשפט הזה הפך למצפן שלי. זה מה שבשבילו אני קמה בבוקר ואיתו אני הולכת לישון".
בשיחה עלה גם ההיבט הפוליטי: רותם ביקשה לדעת מה חושב סבה המפא"יניק, מראשי מפלגת העבודה לשעבר, על האפשרות שהיא תמלא תפקיד בממשלת ליכוד. "גם כאן האמירה שלו הייתה חד־משמעית. 'את לא עומדת לעבוד עבור ימין או שמאל, אלא עבור הציבור, ואנחנו צריכים את האנשים הכי טובים שיש בשירות הציבורי'".
שמונה שנים לאחר מכן, כשרותם ידלין התלבטה אם לקפוץ למים הפוליטיים המוניציפליים ולהתמודד על ראשות המועצה האזורית גזר, היא שוב התייעצה עם סבא. "הוא אמר לי, 'פוליטיקה היא מעורבות בענייני החברה, ביטוי של אכפתיות, נכונות לשאת באחריות, ויש בה גם יסוד יצירתי. את צריכה להיות שם'.
"הוא גם הזהיר אותי שלא פשוט להיות פוליטיקאית, כי צריך לספוג ביקורת, אבל הוסיף ששם צריכים להיות האנשים הטובים. הוא אמר: מה את בסך הכול, אם לא עוד חוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי. לכל אחד מאיתנו יש אחריות לייצר מדינת ישראל טובה יותר לדור הבא, ועכשיו הגיע תורך".
לפני ימים אחדים התקיימה בקיבוץ חצרים אזכרה במלאת שלושים למותו של אהרן ידלין – שר החינוך בממשלת רבין הראשונה, מזכיר התנועה הקיבוצית וחתן פרס ישראל על מפעל חיים. הידיעה על פטירתו תפסה את רותם ואת אביה, אלוף במיל' עמוס ידלין, כשעמדו בשערי נתב"ג, רגע לפני שהם ממריאים עם שאר בני המשפחה לחופשה בחו"ל. ידלין הסב היה אומנם בן 96, אבל מותו היה פתאומי. "עד ימיו האחרונים הראש שלו היה חד וחושב", מספרת הנכדה. "סבא הצביע בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה שהתקיימו שלושה ימים לפני פטירתו, ואחר כך סיפר לדוד שלי שחמישה מששת המקומות הראשונים קיבלו את קולו. ח"כ נעמה לזימי הייתה אצלו שבועיים לפני כן, ובמשך שעתיים הם דיברו אידיאולוגיה ברמות הכי עמוקות".
בפסח השנה, היא מספרת, התכנסה משפחת ידלין לחגוג לסבא יום הולדת 96. "הוא ביקש שכל הנינים יבואו, כי הוא רוצה לדבר איתם. הם התיישבו סביבו בחצי מעגל, ילדים מגיל 3 עד 13, ושמעו ממנו את סיפור חייו. הוא דיבר על השנים שלפני הקמת המדינה, ואיך הוא הקים את קיבוץ בארי. ראינו שהילדים מודעים לגודל הרגע. הם שאלו שאלות והקשיבו בעיניים פעורות, כי הם ידעו שכשסבא מדבר – מקשיבים. הוא גם שאל כל אחד איפה הוא לומד, באיזו כיתה ומה המקצוע המועדף עליו".
בתור הנכדה הבכורה, רותם ידלין (41) הייתה בין המספידים בהלוויה. היא סיפרה שם על סבא שמעולם לא לקח את נכדיו לחוף הים או לאכול גלידה, אבל כן לקח אותם לכנסת או לאירועים מפלגתיים וקיבוציים. "היה ברור שאם רוצים לבלות עם סבא, הולכים איתו לכנס של התנועה הקיבוצית ומקשיבים למשנתה של התנועה", היא מספרת. "אני זוכרת את עצמי בבית התנועה הקיבוצית בדיונים ארוכים, וגם אם כילדה רק ישבתי וציירתי בצד – זה היה נוף ילדותי".
מתנות יום ההולדת מסבא אהרן שיקפו גם הן את תפיסת עולמו. "המתנה תמיד הייתה אחד הספרים האחרונים של מוסד ביאליק, ובפנים הוא היה כותב, בכתב יד קטן, ברכה שהיה בה המשפט: 'אינני משתחרר מיומרת המחנך שלי'. זה היה איחול קבוע. הוא אף פעם לא זכר באיזו כיתה אני, אבל תמיד התעניין במורים שלי ושאל מה למדתי השבוע בהיסטוריה ובתנ"ך, שני מקצועות שהיו חשובים לו מאוד.
"הוא לא היה סבא מחבק שמרעיף חיבה, אלא איש עשייה. ועדיין, בכל ברכה שכתב לנו, הוא תמיד סיים: באהבה גדולה, סבא אהרן. גם בכל אירוע משפחתי הוא היה מברך, ותמיד הברכות היו ברומה של מדינה. הוא לא היה מאחל לחתן יום ההולדת שיקבל הרבה מתנות, אלא שיהיה שליח ציבור, משרת ציבור, עוד חוליה בשרשרת של העם היהודי".
קיבוצניקים אריסטוקרטים
שושלת שליחי הציבור במשפחתה של רותם ידלין מתחילה במרדכי בן הלל הכהן, סבא של סבתה. הכהן, יליד העיר מוהילב שבאימפריה הרוסית, היה סופר עברי ופעיל ציוני, ונאם מעל בימת הקונגרס הציוני הראשון בבזל. "בגיל חמישים, אחרי הפרעות ברוסיה, הוא אמר לאשתו ולשבעת ילדיו: יש רק מקום אחד ליהודים, וזו ארץ ישראל", מספרת ידלין. כאן בארץ השתתף מרדכי הכהן בייסוד העיר תל־אביב. אחד מבניו, דוד הכהן, היה ממנהיגי היישוב העברי בתקופת טרום המדינה, וכיהן כח"כ מטעם מפא"י והמערך בשש הכנסות הראשונות. בשנותיו האחרונות כחבר כנסת הוא חלק את ספסלי המליאה והמפלגה עם חתנו אהרן ידלין, בעלה של בתו עדה.
"המתנה שקיבלנו ליום ההולדת תמיד הייתה אחד הספרים האחרונים של מוסד ביאליק, ובפנים הוא היה כותב ברכה שהיה בה המשפט: 'אינני משתחרר מיומרת המחנך שלי'. הוא אף פעם לא זכר באיזו כיתה אני, אבל תמיד התעניין במורים שלי ושאל מה למדתי השבוע בהיסטוריה ובתנ"ך, שני מקצועות שהיו חשובים לו מאוד"
אהרן ידלין נולד וגדל בעיר העברית הראשונה, אך החליט להפוך לקיבוצניק. הוא הצטרף לגרעין של קיבוץ בארי, השתתף בעלייה לקרקע ב־11 הנקודות בנגב, ובהמשך עבר לקיבוץ חצרים. לאחר הקמת המדינה נעשה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות, והיה ממקימי מכללת בית ברל. בבחירות לכנסת הרביעית הוצב במקום ה־48 ברשימת מפא"י, והפך לח"כ בעקבות התפטרות של חבר אחר ברשימה. הוא ייצג את מפא"י והמערך בחמש כנסות נוספות, מ־1964 עד 1979.
ידלין כיהן כסגנם של שרי החינוך זלמן ארן ויגאל אלון, ובממשלת רבין הראשונה מונה לשר החינוך. בין לבין שימש כמזכ"ל מפלגת העבודה וכיו"ר הוועדה הציבורית לענייני תנועות הנוער בישראל. לאחר פרישתו מהכנסת המשיך למלא תפקידים ציבוריים – מזכיר התק"ם, יו"ר תנועת העבודה הציונית העולמית ועוד. כאחרון הנפילים של מפלגת העבודה הוא גם אייש בבחירות לכנסת היוצאת את המקום האחרון והסמלי ברשימתה לכנסת. במשך כל השנים המשיך להיות פעיל ומעורב במוסדותיה. "לא הייתה ישיבה של מפלגת העבודה שהוא לא ישב בשורה הראשונה", מספרת נכדתו. "בכיס היה לו תמיד פנקס בגודל כף יד, ובו היה רושם את הערותיו בכתב קטן וצפוף, ואחר כך קורא אותן. בכל כנס היה לו חשוב להשמיע את עמדתו. כשחזר הביתה היה תולש את הדף מהפנקס ומתייק אותו בקלסר הרלוונטי לנושא, כדי שיוכל למצוא אותו בעתיד".
לאהרן ולעדה ידלין נולדו שלושה בנים – עמוס, יורם ואמיר. עמוס ידלין שירת כטייס קרבי, פיקד על בסיס חצרים, עמד בראש מטה חיל האוויר וכיהן כראש אמ"ן. לאחר פרישתו מצה"ל מילא מגוון תפקידים ציבוריים, והתחכך בחיים הפוליטיים בלי להיכנס אליהם. ב־2015 הכריז יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג כי אם ינצח בבחירות, ימנה את אלוף במיל' ידלין לתפקיד שר הביטחון. אשתו של עמוס, קארן, היא מנהלת המזכירות בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית.
בתם רותם ידלין, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת היום ביישוב הקהילתי כרמי־יוסף במועצה האזורית גזר. עד גיל שש היא גדלה בחצרים, ולדבריה גם לאחר מכן המשיכה להתחנך על ברכי סבה וסבתה. "קיבלתי מהם ערכים ותפיסת עולם של שוויון, שותפות והושטת יד לחלש. בתקופת העלייה מרוסיה, סבתא נסעה לאוקראינה למשך חצי שנה, ללמד יהודים שעומדים לעלות ארצה. כשחזרה ריכזה את מיזם 'בית ראשון במולדת' לקליטת העולים בקיבוצים. היה ברור שאנחנו צריכים להשתתף בקליטת העלייה.
"הבית שלהם היה בית של תרבות ורוח ששזר כמה ערכים. מצד אחד הם היו אנשי קיבוץ פשוטים מאוד, ומצד שני סבתא שלי הגיעה מרקע אריסטוקרטי, ותמיד התנגנה בבית מוזיקה קלאסית. סבתא גם ניהלה את התזמורת הקאמרית הקיבוצית ואת מקהלת האיחוד. למוזיקה ולעולם התרבות בכלל היה מקום חשוב בחיים שלנו".
סבתא עדה, שנפטרה בשנת 1998 לאחר שחלתה בסרטן, הייתה ראש המשפחה, להגדרת רותם. "היא זו שאפשרה לסבא שלי להיות פעיל ציבור מחוץ לבית. הייתה ביניהם אהבה גדולה. הוא היה המדריך שלה בצופים, והיא הלכה אחריו למדבר. אחרי לכתה, בכל פעם שסבא בירך אותנו הוא הקפיד לומר שזה גם בשם סבתא, ושהיא הייתה גאה לראות אותנו. לא היה לו קל בלעדיה. אני חושבת שהוא התגעגע אליה עד יומו האחרון".
עם גיוסה לצה"ל החליטה רותם ידלין ללכת בעקבות אביה עמוס ודודה יורם, והתקבלה לקורס טיס. כעבור זמן נשרה מהקורס, אך המשיכה לשרת בחיל האוויר כקצינת מבצעים בטייסת "בז". לאחר שחרורה מצה"ל למדה משפטים באוניברסיטת תל־אביב ועבדה כעורכת דין, עד שהוצע לה תפקיד יועצת למזכיר הממשלה.
"אחד הפרויקטים המרכזיים שצביקה האוזר הוביל שם הייתה תוכנית לשיקום תשתיות מורשת לאומיות, שבמסגרתה מדינת ישראל חזרה לתקצב את מה שחשוב, ולא רק את מה שדחוף. דרך התוכנית הזאת, שמתקיימת עד היום, חידשנו ארכיונים וחיזקנו גם את מורשת חירות וגם את מורשת מפא"י. הפקנו אז בין השאר ישיבת ממשלה חגיגית בדגניה, לציון מאה שנה לקיבוצים. היו שתהו איך ממשלת הליכוד עושה מחווה כזאת להתיישבות של מפא"י, אבל זה היה חלק מהעניין – ליצור חיבור בין אנשים שמורשת ההתיישבות במדינת ישראל חשובה להם. לא מסתכלים על ימין ושמאל, אלא על כך שהקיבוץ הוא פיסה במורשת של מדינת ישראל, ולכן ראוי לחגוג את שנת המאה שלו. אצלי זה התחבר היטב לערכים שקיבלתי בבית, ואני חושבת שהאירוע הזה היה חשוב גם להאוזר, גם לנתניהו, גם לסבא שלי וגם לי.
"סבא היה בוחן כל סוגיה עם טיעוני בעד ונגד, ומשתדל להגיע להחלטה שכלתנית, ולא לפי עמדות פוליטיות. בגלל זה כיבדו אותו ובגלל זה ספדו לו מכל קצות הקשת הפוליטית. הוא היה נפגש עם כל שר חינוך חדש שנכנס לתפקידו, ופורש בפניו את משנתו. השרים מצידם הרשו לעצמם להתייעץ איתו, ובשבילו זו הייתה זכות גדולה, לראות שמשנתו רלוונטית עדיין".
"צביקה האוזר ואני הפקנו ישיבת ממשלה חגיגית בדגניה, לציון מאה שנה לקיבוצים. היו שתהו איך ממשלת ליכוד עושה מחווה כזאת, אבל זה היה חלק מהעניין – ליצור חיבור בין אנשים שמורשת ההתיישבות במדינת ישראל חשובה להם. לא מסתכלים על ימין ושמאל, אלא על כך שהקיבוץ הוא פיסה במורשת הזו, ולכן ראוי לחגוג את שנת המאה שלו"
שני שי"נים
לאחר שסיימה את תפקידה בממשלת נתניהו מונתה ידלין למנהלת "אוניברסיטה בעם", תוכנית להשכלת מבוגרים ונוער. "גם בתפקיד הזה, שעוסק בהנגשת השכלה גבוהה, מצאתי השקה לדברים שסבא עשה. הוא תמיד אמר שהנתון הכי משפיע על עתידו של ילד הוא המקום שנולד בו, ושאם רוצים לחולל שינוי בהשכלה של ילד, הדרך לשם עוברת בהשכלת האם. ככל שהיא משכילה יותר כך עולה הסיכוי של ילדיה למוביליות חברתית.
"כשנכנסתי לתפקיד, התוכנית פעלה בעיקר בתל־אביב ובאוניברסיטת בן־גוריון. בשנה הראשונה שלי פתחנו את התוכנית גם בירושלים, ובשנה השנייה בחיפה. בנגב הבאנו אותה גם לאופקים, לשדרות, לנתיבות, לדימונה, לירוחם ולמצפה־רמון. אנשים הפכו את האוניברסיטה למקום רלוונטי עבורם. סבא ישב בין השאר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת בן־גוריון, והעיסוק שלי בהשכלת מבוגרים משולי החברה והבאתם להיכל החינוך הגדול של האוניברסיטה שימח אותו מאוד".
לאחר לימודי תואר שני במנהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד, החליטה ידלין לרוץ לראשות המועצה האזורית גזר. היא התמודדה מול פטר וייס, שכיהן בתפקיד במשך 24 שנים. "הרבה אנשים אמרו שאין לי שום סיכוי מול ראש מועצה מכהן בעל ותק, אבל סבא אמר: 'אני מאמין בך, צאי לדרך. את באה ממקום של משרת ציבור אמיתי'. הוא הגיע לכנס שהתקיים שישה שבועות לפני הבחירות, וישב בשורה הראשונה. ראיתי שהוא גאה בי מאוד. בהמשך הוא הגיע גם לאירוע הסיום של הקמפיין, ושם הוא אמר: 'אני מברך את רותם שתזכה בשני השי"נים – שירות ושליחות'. זו הייתה ברכת הדרך שלו, ואנשים שהיו שם זוכרים את הנאום הזה גם אחרי ארבע שנים".
25 יישובים יש במועצה האזורית גזר – 15 מושבים, חמישה קיבוצים וחמישה יישובים קהילתיים. בבחירות שהתקיימו בנובמבר 2018 עמד שיעור ההצבעה על 72 אחוזים. כשנסגרו הקלפיות התברר כי ידלין ניצחה את וייס בהפרש של 157 קולות – 5,662 לה, 5,505 לו.
סבא שלך היה קיבוצניק וסוציאליסט; את כבר גדלת רוב חייך ביישוב קהילתי ובחברה קפיטליסטית יותר, וכיום את עומדת בראש מועצה אזורית שהקיבוצים הם מיעוט בתוכה. התרחקת מתפיסותיו הכלכליות של סבך?
"אחד הדברים המעניינים אצל סבא היה שלצד האמונה היוקדת בשוויון, הוא האמין גם בחדשנות. כל הזמן חיפש איך לקיים את השוויון והשותפות בצורה חדשנית ומצוינת, שמתאימה את עצמה למצב המשתנה. הוא לא קפא על שמריו, אלא המשיך לקרוא, ללמוד, לבקר ולתקף את העמדות שלו. כאיש של שביל הזהב ולא של קצוות, הוא ידע לשלב ציונות וסוציאליזם, שיתוף ושוויון, ולקחת דברים ממגוון מקומות.
"הרבה תפיסות של סבא שרירות וקיימות עד היום. יום הלימודים הארוך שהוא קידם כשר החינוך מתקיים בפריפריה עד היום. גם מפעל ההזנה הממלכתי עדיין חשוב מאין כמוהו. גם היום יש במדינת ישראל ילדים שאין להם מה לאכול, או שאין מי שיקבל אותם בבית, והם חוזרים לבית ריק ולמשחקי מחשב. סבא גם הכניס את תנועות הנוער למשרד החינוך, במחשבה שהן יהיו החלוצות והמגשימות של העשורים הבאים. מצד שני, הרבה מאוד מהתפיסות של סבא חסרות עדיין במערכת החינוך של ישראל, כמדינה שרוצה להיות מתוקנת ושוויונית ולהעניק סיכוי לכולם. אם גם היום המקדם הכי חשוב לעתידו של ילד הוא המקום שבו נולד, זה אומר שלא סיימנו את התיקון ואת העבודה".
ערב פתיחת שנת הלימודים תשפ"ג הייתה ידלין מראשי הרשויות המעטים שהביעו תמיכה גלויה במאבקם של המורים. "סבא היה שר החינוך לאחר מלחמת יום הכיפורים", היא מספרת. "האמירה הברורה שלו אז הייתה שחינוך הוא משימה לאומית, ולכן גם אחרי מלחמה צריכים להקדיש לו את מלוא התקציבים ותשומת הלב. אגב, לפני כן הוא היה סגן שר החינוך במשך שמונה שנים. בימים ההם לא כל אחד רץ ישר להיות שר.
"סבא האמין שעל צוותי הוראה טובים נבנית החברה בישראל, ולכן הוא בחר להשקיע בהם. הוא היה גאה במיוחד בהקמת האגף לתוכניות הוראה, שעסק בטיוב המורים והמורות ובשיפור תוכניות הלמידה. הוא האמין במורים, כי הוא בעצמו היה מורה ומחנך, בן למורה ומחנך ונכד למורה ומחנך. הוא היה שר חינוך טוב כי הוא הגיע מהשטח, וגם בתפקידו כשר הוא המשיך 'לרדת לרצפת הייצור'. את זה הוא לימד גם אותי. בשבתי כראש רשות מקומית אני יודעת שמשבר החינוך נעוץ בכוח האדם, וברור לי שאם אנשי האוצר ירדו לרצפת הייצור, גם הם יהיו מודעים לבעיה האקוטית הזאת. לכן נעמדתי לצידם של המורים. הכי קל לא לנקוט עמדה, אבל החינוך שקיבלתי בנושאים האלה – חשיבות מערכת החינוך, הצורך בהגנה על עובדים והתפיסות הסוציאליסטיות – דורש השמעת אמירה ברורה".
"סבא נסע באוטובוסים לכל מקום, כדי לפגוש אנשים ולדבר איתם. ירדנה ארזי סיפרה לי שהיא הגיעה לקיבוץ חצרים במסגרת גרעין, וביום שישי בערב סגן שר החינוך הגיש לה את הארוחה, כי הוא היה בתורנות. חבר קיבוץ סיפר שהוא זוכר שבבר המצווה שלו, שר החינוך אהרן ידלין היה זה שפתח את השער לאורחים"
המיליארדים נתקעו בשדה
ביום שני הקרוב תציין ידלין את אחד מאירועי השיא שלה עד כה בתפקידה הנוכחי: השקת העבודות להקמת "טרמינל 6", אזור תעשייה ועסקים משותף למועצת גזר, לעיריית רמלה ולמועצת חבל מודיעין. הסיפור מאחורי המיזם הזה מלמד לא מעט על כוחם ותפקידם של אנשי השלטון המקומי. כבר בשנת 1999 פורסם ששלוש הרשויות השכנות מתכוונות להקים יחד פארק תעשייה ומסחר, שיתפרס על שטח של יותר משני מיליון מ"ר ויספק כ־30 אלף מקומות עבודה. לפי ההערכות, המיזם היה אמור להצמיח לרשויות המקומיות הכנסות בגובה של כ־300 מיליון שקלים בשנה.
ובכל זאת במשך עשרים שנה נותר השטח שומם ולא הצמיח מאומה מלבד עשבים. הסיבה המרכזית לכך הייתה מאבקי טריטוריה וגבולות שפרצו בגזרה אחרת בין שתי השותפות העיקריות – עיריית רמלה ומועצת גזר. לאורך רוב התקופה הזאת עמד בראש עיריית רמלה יואל לביא, וראש מועצת גזר היה כאמור פטר וייס. שניהם סיימו כמעט במקביל כהונה בת חמש קדנציות, בלי שרשמו התקדמות ניכרת בפרויקט המשותף.
ב־2017 נבחר מיכאל וידל לראשות עיריית רמלה, ושנה לאחר מכן ניצחה ידלין במרוץ לראשות מועצת גזר. אחד היעדים הראשונים שהציבה ידלין לעצמה מיד עם כניסתה לתפקיד היה הגדלת הכנסות המועצה. גזר אמורה לכאורה להיות רשות מקומית עשירה: היא שוכנת במרכז הארץ, חולשת על שטח של 114 אלף דונם, וממוקמת באשכול 8 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי של הרשויות בישראל. אבל כשבוחנים את הכנסות המועצה ואת ההשקעה בתושבים, מתגלה תמונה שונה לגמרי. לגזר יש מחסור בשטחי תעשייה, וכפועל יוצא מכך הכנסותיה מארנונה עסקית נמוכות. במדד ההוצאה לתושב, לפיכך, היא ממוקמת בתחתית טבלת המועצות האזוריות.
ידלין הבינה שהפתרון נמצא בשטחו השומם של הפארק, אך כדי לקדם את המיזם היה צורך בשיתוף פעולה מצד הרשויות האחרות. לשם כך קיימה עם וידל סדרת מפגשים בוני אמון, והציעה לו לכרוך יחד את סוגיית פארק התעסוקה וסוגיית הגבולות: הגדלת עוגת ההכנסות, כך אמרה, תקל על הגעה לפשרה בסכסוך. השותף השלישי בפארק, ראש מועצת חבל מודיעין שמעון סוסן, סייע בקידום המהלך. ב־16 שנותיו כראש מועצה חווה סוסן מחלוקות על גבולות ושטחים מול הרשויות המקומיות של אלעד, שוהם ולוד, וצבר לא מעט תובנות באשר לדרך הנכונה לפתור בעיות מעין אלה.
בפברואר 2020 חתמו וידל וידלין על הסכם שכלל את קידום הקמת הפארק המשותף, סיום הדרישות של הצדדים באשר לשלושה "שטחי מריבה", חלוקה מחדש של ההכנסות והרחבת שיתוף הפעולה האזורי בשלל נושאים. שרת הפנים אישרה את ההסכם, התוכנית אושרה לאחרונה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, וכעת עובר הפארק לשלב התוכניות המפורטות והשיווק.
"גם על שיתופי פעולה למדתי מסבא – הן באמירה הבסיסית של הקיבוץ שאי אפשר לעשות שום דבר לבד וכקבוצה מצליחים יותר, והן בשאיפה שלו, כאיש חצרים, לתרום לפיתוח העיר באר־שבע", אומרת ידלין. "הנגב היה מוטיב נכבד בחייו לא רק בארבע האמות של קיבוצו. את התפיסה המרחבית־אזורית למדתי גם משיתופי פעולה בין המועצה האזורית בני שמעון, שקיבוץ חצרים הוא חלק ממנה, ובין באר־שבע ורהט. במקרה שלנו, הבנו שבאזור התעשייה הזה נמצא העתיד המשותף של גזר ורמלה, של העיר והכפר, היהודים והערבים, ושל המרחב כולו. ברור לי שאם יהיה טוב יותר לילד ברמלה, יהיה טוב יותר גם לילד בגזר. שמנו את האגו בצד, כי העדפנו לשים במרכז את שיתופי הפעולה וטובת המרחב.
"טרמינל 6 עומד להיות אזור תעסוקה אסטרטגי במרכז הארץ, על המחלפים של כביש 6 וכביש 1. ברור לנו שאת פירות המיזם יקטפו מי שיגיעו אחרינו, אבל אנחנו לא פועלים בשביל עצמנו אלא למען הילדים שלנו. הסיפור הזה ממחיש בעיניי את חשיבות השלטון המקומי. הצלחנו להגיע להסכמים כי אנחנו אלו שנמצאים על 'רצפת הייצור', והשלטון המרכזי אימץ אותם. ככל שהמדינה גדלה, צריכים לשאול האם עדיין ראוי שהשלטון המרכזי יהיה מעורב כל כך בחיי השלטון המקומי".
לפי כשנה הכרזת על תמיכה במפלגתו של יאיר לפיד. בבחירות לרשויות המקומיות שיתקיימו בעוד כשנה את מתכוונת להתמודד על קדנציה נוספת במועצה האזורית?
"כן, אין לי תוכניות ללכת לפוליטיקה הארצית. אני מאמינה שבמיוחד היום, כשאין הבדל גדול בתפיסות האידיאולוגיות בין ימין ושמאל – לא בכלכלה ולא בביטחון – והמערכת הפוליטית הארצית בסטגנציה ולא יציבה, העשייה האמיתית נמצאת בשלטון המקומי. הוא זה שנוגע בחינוך הילדים שלנו, ברווחת ההורים שלנו ובחיי היומיום של האזרחים. כמו סבא שלי, אני לא מחפשת את המיקרופון לחדשות של שמונה. חשוב לי יותר להדליק אור בעיניים של ילד, לשנות את סיכויי ההצלחה בחייה של אם יחידנית, להבטיח שנהיה כאן ושתרבות ישראל תישאר כאן".
הולך וגדל הדור
כשאני שואל את ידלין במה עסקה השיחה המשמעותית האחרונה שלה עם סבה, היא מספרת שלפני חודשים אחדים הם דיברו על מערכות הבחירות החוזרות ונשנות. "הוא היה מודאג מהקיטוב בעם ומהעובדה שהשיח כבר לא עוסק באידיאלים ותפיסות עולם. דיברנו על שבריריות החברה הישראלית ואיך מאחדים אותה, והוא התעניין לדעת אם זה קורה גם בשלטון המקומי". עם זאת היא מעידה שאהרן ידלין היה אדם אופטימי מאוד. "כשאתה קורא את ספר הזיכרונות שלו, ורואה מה הם עברו לפני הקמת המדינה, במלחמת העצמאות ובתקופת הצנע, אתה מבין את האופטימיות. סבא גם מעולם לא אמר לנו ש'הולך ופוחת הדור'. הוא לא אהב את המשפט הזה. הוא תמיד ציין שכולנו הלכנו לשנת שירות ועשינו שירות משמעותי למדינה, והוא האמין שהדור הולך ונהיה טוב יותר.
"סבא היה תלמיד מצוין, שבכיתה י"א עזב את בית הספר הריאלי בחיפה ונסע לשנת הגשמה בקיבוץ גניגר, ולאחר מכן למד את כיתה י"ב עם השנתון שתחתיו. הוא האמין שכל נער יהודי חייב לעסוק בהגשמה, וגם אם הוא נראה 'חנון', ראוי שיעבוד בשדה וילמד עבודה יהודית מהי. משמח לראות היום, כשמדינת ישראל בשנתה ה־75, ששנת שירות הפכה לבון־טון לא רק בהתיישבות העובדת".
מה סיפרו לך עליו אחרי פטירתו?
"בהספדים האירו אצלו נקודות שחשוב שיהיו מוערכות. סבא נסע באוטובוסים לכל מקום, כי כך הוא היה יכול לפגוש אנשים ולדבר איתם. לאורך כל תפקידיו הציבוריים, בכל פעם שהקיבוץ קרא לו לחזור, הוא תמיד קיבל את דין התנועה. ירדנה ארזי סיפרה לי שהיא הגיעה לחצרים במסגרת גרעין, וביום שישי בערב סגן שר החינוך הגיש לה את הארוחה, כי הוא עבד בתורנות בחדר האוכל. אחד מחברי הקיבוץ סיפר לי במהלך השבעה שהוא זוכר שבבר המצווה שלו, שר החינוך אהרן ידלין היה זה שפתח את השער לאורחים.
"הרבה אומרים לי 'כבר אין פוליטיקאים כמו סבא שלך', ואני דווקא לא מסכימה. גם היום יש פוליטיקאים כמוהו, עם אחריות ואתיקה, שלא דורשים זכויות יתר ולא מתנהגים בנהנתנות. אני מכירה אנשים כאלה בשלטון המקומי ובשלטון המרכזי, וחלקם חברים טובים שלי. התפקיד שלנו כחברה הוא לחזור ולהעריך פוליטיקאים שרואים בתפקיד שליחות ושירות".
מה שלא נשמע כמעט במהלך ימי השבעה, מספרת ידלין, הוא המשפט "שלא תדעו עוד צער". "כשאדם נפטר בגיל 96 כבר לא אומרים ביטויים כאלה. היו אפילו שאמרו שבהלוויה שלו לא ביכו את לכתו, אלא חגגו את פועלו ושמחו על המורשת היפה שהשאיר אחריו. תן לי טיפה מזכויותיו במדינה, ואהיה מאושרת. ועדיין זה קשה, כי היה איש ואיננו עוד. הספרים שלו על המדפים, הפתקים שלו במגירה והרעיונות שלו יישארו בנו. אחד הדברים שמרגיעים אותי הוא שסבא קיים אצלי בראש. אני בטוחה שאמשיך לנהל איתו שיחות".
