במושגי הימים ההם, יהושע אניקסטר גדל בבית מבוסס. עם אבא שעובד בחברת החשמל וייחוס של דור שביעי בירושלים, הוא היה במצב טוב. אלא שמראות העוני והמחסור בעיר הטרידו אותו מאוד. בבית הספר הוא אפילו התנגש עם אחד המחנכים, שלעג לתלמיד שהגיע בבגדים בלויים. שם, בסמטאות שכונת בית־ישראל, התחיל לבעור בו הרעיון השוויוני. הוא בכלל היה משוכנע שכשיגדל יהיה היסטוריון או ארכיאולוג – בכל זאת, סבו מצד אמו היה הסופר פנחס גרייבסקי, שחקר ותיעד את חיי היהודים בירושלים; אבל אז התגלגל לידי יהושע הספר "אדמה ללא צל", יצירתם של יונת ואלכסנדר סנד על ראשית ימיו של קיבוץ רביבים. הנער הנמרץ הוקסם עד כדי כך שהחליט לשנות את מסלול חייו. כך מצא עצמו בגרעין ההגשמה עציון של בני עקיבא, ונדד איתו בהכשרות בין חפץ־חיים, עין־הנצי"ב וטירת־צבי. אחרי השירות הצבאי בנח"ל הגיע למשאת נפשו: קיבוץ יבנה. וצילה.
צילה לבית וייקסלבאום נולדה בירושלים, אבל נדדה עם משפחתה ברחבי הארץ בעקבות עבודתו של אביה, שהיה מנהל חשבונות בחברת הנדסה חקלאית. בכל מקום הייתה צילה מדריכה בבני עקיבא, ובתקופת מגוריהם ברמת־גן היא הצטרפה לגרעין עציון. את יהושע הכירה ב"סמינר י"ג" שהתקיים ברמת־רחל: "איזה ילד לקח לי את הכיסא, נפלתי ושלחו אותי לצילום. יהושע התלווה אליי". לא, הוא לא הסיע אותה. איפה. הוא הצטרף אליה לנסיעה באוטובוסים. הם הפכו לחברים של ממש רק כשנפגשו מחדש ביבנה, אם כי לפחות צד אחד טוענת שעוד במהלך שירותו הצבאי נהג הצד השני להגיע ברגל מחפץ־חיים ליבנה כדי לבקר אותה.
את ההוויה הקיבוצית למד יהושע על בשרו מהרגע הראשון. כפשוטו. "ערב לפני שיצאתי ליבנה, גנבו לי את הקיטבג. הגעתי לשם רק עם בגדיי לעורי. מישהו נתן לי לישון בחדר שלו, ולמחרת סיכמו שאעבוד ברפת. ביקשתי מהמחסנאית בגדי עבודה ומגבת, והיא אמרה לי: 'יש לך שתי מגבות מהצבא'. כשהסברתי לה שגנבו לי, היא ענתה: 'תבקש מהם'. ממי? מהגנבים? הסתובבתי והלכתי לעבודה. למדתי לא להתנגב".
אחרי מקלחות הוא נהג להתנגב בבגדי עבודה מזדמנים, לאו דווקא שלו, מה שגרם לו פעם להיתקלות עם קן נמלים שהתנחל בשרוול של בגד עזוב ברפת. "עד היום אני לא ממש מתנגב", אומר יהושע ומודה: "אני משקר לפעמים. לא, רוב הזמן אני משקר. אבל זו האמת". צילה מתגלגלת מצחוק יחד איתנו. איך אפשר שלא. תשאלו איך בסופו של דבר השיג מגבות, הוא אומר. נו, איך? "היה לי מזל. נפלתי בשבי".
חצי שנה אחרי שהשתקע בקיבוץ, נקרא יהושע למילואים. כבר נקבע תאריך לחתונה – י"ג בטבת תשט"ז, דצמבר 1955 – אבל החתן התעכב. "שלחו אותי ליחידת סיור בסיני. הגעתי לכרם אבו־סאלם, כרם־שלום, עם עוד ארבעה אנשים שרק אחד מהם הכרתי. היינו אמורים למצוא מקום מתאים למארב על הכביש מאל־עריש לרפיח, אבל אז לא ידעתי אפילו את זה. ירדנו מהקומנדקר והתחלנו לרוץ לנקודת היעד שלנו, כי היה מאוחר, עשר בלילה. הגענו לכביש וראינו לפנינו רמץ – מילה בעברית שאתם לא מכירים, גחלים".
אם יש גחלים, יש גם אנשים בסביבה ("תנים לא עושים את זה עדיין"). באותו רגע נפתחה לעבר החמישה אש קטלנית. לימים יגלו שהסייר ניסה לקצר את הדרך, ועבר לפני המוצבים המצריים במקום מאחוריהם. "למרבה הצער, הוא שילם על הטעות בחייו ונהרג במקום".
ארבעת החיילים הנותרים התקדמו אל גבעה סמוכה, כששוב נורתה לעברם אש תופת. "שכב לידי בחור שלא הכרתי קודם לכן. הוא אמר לי לזוז ימינה, כי הכדורים עוברים לו קרוב לראש. זזתי ימינה, הוא זז בעקבותיי. אני שואל 'ככה בסדר?', והוא לא עונה". הבחור נפגע מצרור, בדיוק במקום שבו שכב יהושע רגע לפני כן.
יהושע איבד מגע עם שני החיילים האחרים, ונותר לבדו. הירי לכיוונו המשיך לאורך כל הלילה, והוא המתין בדריכות עד שעלה הבוקר, מלווה בערפל סמיך של ספטמבר. "ראיתי מגדל מים, והחלטתי לחכות לערב ולעלות לשם. אבל אז נפתחה עליי אש מצד חיילים מצרים שהיו למרגלות המגדל. נשכבתי על הארץ ואחרי כמה דקות עצרו לידי שני זחל"מים".
החיילים המצרים רצו לכיוונו בקריאות "יהוד? אינגליז?". יהושע ענה שהוא יהודי, וחטף מכות מקתות הרובים. "לעיתים אני אומר אמת ואז מתחרט עליה. נפתח לי הראש ועפו לי שיניים. לא דרך הפה, דרך הלחי".
אנחנו יושבים בסלון ביתו שבקיבוץ, 67 שנים בדיוק אחרי נפילתו בשבי – בט"ז באלול תשט"ז, 3 בספטמבר 1955. אוסף פסלי הצבים של יהושע מקיף אותנו כאן, בחדרים הפנימיים ובחצר. כמו המוצגים המרהיבים והמגוונים שממלאים את הבית, גם השריון האישיותי שהגן עליו במחנה השבויים הוא צבעוני, מעורר חיוך ונוגע ללב. "לקחו אותי כנראה לרפיח. חשבו שאני מפקד הכוח, כי ידעתי אנגלית. חבשו לי את הראש ותוך כדי כך צעקו עליי בלי סוף. לקח לי די הרבה זמן לשכנע אותם שאני לא קצין. העלו אותי על מטוס והעבירו אותי לבית סוהר צבאי בקהיר, שם ביליתי 'בהנאה מרובה' שנה וחצי".
"דפקתי בדלת הברזל של החדר וצעקתי בערבית: אני רוצה לראות קצין. אבל טעיתי במילה אחת. במקום לומר כּוּל אמרתי אוּכּוּל; במקום לדרוש לראות קצין, צעקתי ברצינות מלאה: 'אני רוצה לאכול קצין'. הסוהרים היו מביאים את החברים שלהם לשמוע את המשוגע צועק"
יהושע נכלא בחדר צר של שלושה מטרים מרובעים. "חקירות, מכות, ובלילות מטרטרים בקול רם שירים של זמרים ערבים מפורסמים שלמדתי להכיר – פריד אל־אטרש, אום כולתום". כשהייתה הפוגה של רגע בין שיר לשיר, שמעו הכלואים זעקות איומות והבינו את תפקידה של המוזיקה הקולנית. יהושע הסקרן טיפס בקושי לאשנב קטן בקיר, והציץ החוצה. "ראיתי מחזה נורא. אסירים עירומים, מחוברים ל'ארוסה' – מתקן שבו הם קשורים בידיים וברגליים, הראש שלהם נעול בתוך חור, ומרביצים להם בשוט. זה משהו שמשאיר סימנים לשלוש שנים. אולי זו הסיבה לכך שלא קיבלתי מכות כאלה, לא רצו שיישארו לי צלקות כשיהיו חילופי שבויים".
אלה שכן חטפו מכות רצח, רצח ממש, היו אנשי האחים המוסלמים – "שונאי יהודים קיצונים. במלחמת השחרור הם הקימו פלוגות מיוחדות שהחזיקו סכיני גילוח כדי לסרס לוחמים ישראלים שייתפסו". בעקבות ניסיון התנקשות בנשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר נעצרו חברי התנועה, נלקחו לכלא ועונו. "המנהיגים של הארגון היו איתי במסדרון. ראיתי לפחות שניים שהרופא אמר עליהם 'מת' כשהם היו כבולים שם, אז הורידו אותם מהמתקן ושמו אחרים במקומם".
לילה אחד נפתחה דלת התא של יהושע. אחד הסוהרים הכניס לו קופסה והסתלק בלי לומר מילה. "זה היה ביבס. יודעים מה זה ביבס?". הוא מתגלגל מצחוק נוכח ניסיונות הניחוש הכושלים שלנו, ולבסוף מגלה: "פפסי קולה". יהושע חשד שמדובר ברעל, אבל בסופו של דבר החליט לקחת הימור. "זה היה נהדר", הוא עדיין מתמוגג.
הבדידות, לדבריו, הייתה החלק הקשה ביותר בשבי. "הייתי שוכב וחושב שאולי כבר צהריים, ואז הסוהרים צועקים את השעה, ואני מבין שעברה רק שעה. זה שיגע אותי. במשך שלושה חודשים למדתי על בשרי מה זה 'בבוקר תאמר מי ייתן ערב, ובערב תאמר מי ייתן בוקר'". לבסוף הוא התעורר באחד הלילות למשמע נקישות נעליים מסומרות, והבין שהגיעו שבויים ישראלים נוספים ("למצרים לא היו כאלה"). כעבור זמן הם נכלאו בתא משותף, "וזה כבר דבר אחר. השבויים החדשים נתפסו בניצנה; הם נכנסו לשטח מפורז במדי שוטרים, ובלילה הותקפו. שישה נהרגו, ושניים נתפסו". האחד, שמעון אוחנה, "היה מרוקאי, בר שיח עם הסוהרים"; האחר, אלכסנדר רוזנברג, היה ניצול שואה מפולין. "היו מאיימים עליו בחקירות שיחזירו אותו לפולין, והוא פחד מזה מוות. גם פחד שינשרו לו השיניים, כי הייתה לו נסיגת חניכיים. כל בוקר היה סופר אותן".
בשבועות הראשונים בשבי, דבר אחד הטריד את יהושע במיוחד: הוא רצה להודיע למשפחתו ולצילה שהוא חי, אלא שהוא לא זכה לפגישה עם הצלב האדום. דלת התא נפתחה שלוש פעמים ביום להגשת אוכל, בלילה הכניסו לו גם סיר לעשיית צרכים, ובזה הסתכם הקשר עם העולם החיצון. יהושע הבין שהוא מוכרח לעשות משהו. "הייתי מבסוט שלמדתי ערבית, אז בכל דקה שהיה לי כוח, דפקתי בדלת הברזל של החדר וצעקתי בערבית: אני רוצה לראות קצין". ובכן, יהושע לא היה תלמיד מצטיין במיוחד. "טעיתי במילה אחת. במקום לומר כּוּל אמרתי אוּכּוּל; וכך במקום לדרוש לראות קצין, צעקתי ברצינות מלאה: 'אני רוצה לאכול קצין'. הסוהרים היו מביאים את החברים שלהם לשמוע את המשוגע צועק. זה לא היה נדיר, הרבה השתגעו שם בשבי. כשתפסתי את הטעות צחקתי ובכיתי וצחקתי ובכיתי".
איך הצליח בסופו של דבר להיפגש עם קצין? בזכות יום כיפור. "לא הסכמתי לאכול. עד היום אני לא מבין למה הם פחדו מזה. אז שלחו קצין שידבר איתי באנגלית. דרשתי ממנו שיאפשרו לי לשלוח ולקבל מכתבים, לטייל בחצר בית הסוהר, ולאסוף ניירות מהאשפה שישמשו כנייר טואלט". האישור ניתן. ובכן, בערך. ליהושע הוקצבו שלוש שעות חצר בבוקר ועוד שלוש אחר הצהריים, אבל אחרי זמן קצר כבר נקרא חזרה לתאו, בטענה ששעת הטיול נגמרה. בתגובה הוא הודיע לסוהרים שהיהודים יודעים מה השעה לפי תנועת החמה, אז שלא ינסו לעבוד עליו. "הייתי עושה את עצמי מסתכל על השמש, כאילו מבין כמה זמן עבר". אנחנו צוחקים בקול כשהוא מדגים לנו מבטים מלאי חשיבות לכיוון התקרה. מי שלא צחק מהרעיון היה רוזנברג: "הסוהרים דרשו שיאמר להם מה השעה לפי השמש, והוא לא הבין מה הם רוצים. אז הרביצו לו".
בניגוד לחששותיו של יהושע, הוריו וארוסתו שמעו על השבי מיד. "הייתי פה בחתונה של חברה טובה כשבאה משלחת ממשרד הביטחון עם אבא שלי", מספרת צילה. יהושע מהנהן בחיוך שובב: "אתם מבינים? אני עם ראש פתוח ובלי שיניים, והיא הולכת לחתונה". צילה צוחקת ומסבירה שהיה לה ברור שהוא יחזור. מדי יום כתבה לו מכתב ושלחה דרך הצלב האדום. את המכתבים הוא קיבל רק אחרי פגישתו עם הקצין.
צילה ממשיכה ומספרת איך הוריו של יהושע התרוצצו בכל הארץ ונפגשו עם כל מי שיכול אולי לסייע בשחרור בנם. הם היו אצל הרב יעקב הרצוג וגם אצל הנשיא יצחק בן־צבי, שתמונת בנו המנוח הייתה תלויה על קיר משרדו. הנשיא אמר בדמעות לאם המודאגת: "הבן שלך יחזור, שלי לא".
לאורך תקופת שביו של בנה, הקפידה חיה־רחל־הדסה אניקסטר לאפות עוגות עבור מצורעים ולהגיש להם אותן, כשלצידה הרב אריה לוין (יהושע: "הוא היה הסנדק שלי, והראי"ה קוק היה הפודה"). אביו של יהושע, בן־ציון, הכניס למחזורי התפילה של הימים הנוראים בבית הכנסת פתקים בכתב יד: "יהושע ארי' בן חי' רחל השבוי בידי מצרים, שייגאל משבי לחירות ושבו בנים לגבולם", נכתב בהם.
יהושע ניצל את החירות המוגבלת בטיולי החצר לשוחח עם אסירים אחרים. "שאלתי פעם את אנשי האחים המוסלמים למה הם נחמדים אליי. ענו לי: 'פה אתה אורח שלנו'. יש להם גזר דין מוות, והם אומרים לי שאני אורח שלהם". תשאלו מה היו ההנאות המרכזיות שלי בשבי, הוא דורש, ואנחנו שואלים. ובכן, הראשונה – המכתבים מהבית כמובן. אלה הגיעו בליווי ספרים ותמונות, שהוא מציג בפנינו; ההובי השני שלו כלל חוט ברזל ושקע חשמלי. "מהאחים המוסלמים למדתי לחמם מים. בקהיר בחורף קור אימים, איך מתרחצים? מעבירים מים דרך פח עם מסמר. זרם חשמלי דרך מים יוצר התנגדות מחממת". כשלא ניסה להתקלח, הוא מצא לחוט הברזל שימוש אחר: "החוט היה קשור לעץ. הייתי מכניס אותו לשקע, וכל המחנה היה מחשיך. המצרים מתרוצצים הלוך ושוב ולא מבינים, ואני שוכב וצוחק, מבסוט. טוב, אם הם היו מבינים, הייתם יושבים פה עכשיו בלעדיי".
צילה שמעה על מבצע קדש הממשמש ובא מאיש הקשר שלה במשרד הביטחון; יהושע מגזרי עיתונים בפח בית הכלא. "סוף אוקטובר 56', הלכתי עם ההורים שלי לסרט", נזכרת צילה. "באמצע הסרט הופיעה הודעה: כוחותינו נכנסו לקדש". הם ידעו היטב מה זה אומר. גם יהושע. "שני דברים עבדו לטובתי במבצע הזה: אלפי שבויים מצרים נתפסו, וטייס ישראלי נפל בשבי המצרי – יונתן אטקס. מרגע ששמעתי על השבויים המצרים, ידעתי שזה עניין של זמן עד שיוציאו אותנו מפה, וגם העובדה שיש טייס שבוי דרבנה שחרור של כולנו". אטקס, הוא מספר, ביקש סיגריות, וליהושע היה קיר שלם של סיגריות ששלחו לו מהארץ. לילה אחד פתח סיגריה, הוציא ממנה את כל הטבק וכתב בתוכה מכתב עידוד לטייס, משימה שלקחה לו שעות.
6,000 שבויים מצרים שוחררו תמורת ארבעת הישראלים, וב־27 בינואר 1957, כ"ה בשבט תשי"ז, יהושע וחבריו מצאו עצמם דוהרים בג'יפ מקהיר למעבר הגבול ברפיח. אחרי לחיצות הידיים והחיבוקים עם נציגי המדינה ועם בני המשפחה, יהושע הגיע ליבנה. שם קידמו אותו באירוע גדול, כולל לפידים שליוו אותו מהכביש עד לקבוצה. "אחר כך נסענו לשק"ם לעשות איזו מסיבה, ומשם לבית הבראה". למצרים לא חזר מעולם. לא עניין אותו.
"שבוי הוא לא גיבור", מבקש יהושע להצהיר, ופניו החייכניות מרצינות לרגע. "שבוי הוא תוצאה של פשלה – שלו, או של מפקדים שלו, או של לא יודע מה. אבל זו פשלה, לא גבורה".
צילה ויהושע נישאו בראש חודש ניסן של אותה שנה, והתמקמו, איך לא, בקבוצת יבנה. ארבעה ילדים נולדו להם כאן. "היום שלושה מהם על הקרקע ואחד מתחת", נאנחת צילה. "דן נפטר מסרטן לפני 18 שנה, בגיל 39. היה מג"ד בשריון. הוא השאיר אלמנה עם חמישה ילדים". ייבדלו לחיים ארוכים, שלמה גר בקיבוץ, יאיר בירושלים ומיכל במודיעין. החתן שגיא היה זה שהשיג ליהושע פרטים על המשימה שהביאה אותו לשבי המצרי, "אפילו את המפה עם השגיאה של הסייר הוא הראה לי". וגם את מה שכתב עליו רחבעם זאבי, שהיה אז ראש מטה פיקוד דרום: "סיור של צה"ל נתקל באש מצרית, שניים נהרגו ואחד נפל בשבי. הוא גבר רציני". באלבום שקיבל ממשפחתו אחרי שובו הביתה מופיעים גזרי עיתונים ותמונות מימי השבי והשחרור, וגם מכתב מרגש מסנדקו, הרב אריה לוין.
יהושע שב לרפת, "ובגלל השבי, הקיבוץ החליט לתת לו מתנה שלא רצה בה – לימודים באוניברסיטת תל־אביב", אומרת צילה. הוא למד חקלאות ועבד במכון לחקר הדגנים אצל המנהל, פרופסור "שהיה מפורסם בחוסר אנושיותו". אנשים לא רצו לעבוד עם הפרופסור ההוא, אז יהושע הסכים, "ומיד הרגשתי שמצאתי את מקומי וזה היה נפלא – לי ולו". כשהפרופסור יצא לפנסיה, היה במכון מועמד טבעי לרשת את מקומו – בחור אמביציוזי שעבד לצידו. אבל לו היה תנאי: שכף רגלו של הפרופסור לא תדרוך עוד במקום. "לא יכולתי לשאת את זה", אומר יהושע. "אמרתי לבחור הצעיר: לאיש אין משפחה, אין ילדים, אין לו כלום. רק המכון לחקר הדגנים. לא אנושי לעשות לו את זה". היורש הטבעי לא היה מוכן להתפשר, ויהושע, שכבר היה פרופסור בעצמו, מצא עצמו מנהל את המכון. קודמו בתפקיד נשאר כמובן בשטח.
"נקרעתי בין חיי הקיבוץ לאקדמיה. לימדתי, ניהלתי את המכון התל־אביבי וגם את בית הספר ביבנה. עשיתי הרבה טעויות וגם הרבה דברים טובים. והתחלפה המאה. היה בחור אחד שפוטר ממכון ויצמן, וחשבתי שהוא יכול לעזור לי במכון הדגנים. בהתחלה שילמתי מכספי המחקר האישי שלי כדי לממן את המשרה שלו. בסופו של דבר, אחרי הפרישה שלי, הוא דאג לרשום את הפטנט שלנו – שאני מימנתי ודחפתי – כשאני לא חתום עליו".
גם היום מתמיד יהושע לנסוע פעמיים בשבוע לאוניברסיטה. את שאר הזמן הוא מבלה בחברת צילה. "איזו אישה, איך היא דואגת לי להכול. היא משהו", הוא לוחש לנו כשהיא לא שומעת. "החיים שלי בנויים משתי אכזבות גדולות: הקיבוץ והאוניברסיטה. ויתרתי על החלומות שלי כי האמנתי בערך השוויון ובחיי הקיבוץ. עכשיו הקיבוץ עשיר, ונמצא בתהליכי הפרטה, אבל כל ירידה קטנה בהון מזעזעת את החברים. נו, הפגישה הראשונה שלי עם הקיבוץ הרי הייתה סביב שתי מגבות חסרות".
לדבריו, בניגוד לשבויים אחרים הוא לא סוחב טראומה, לא פוסט־טראומה, ולא פוסט־פוסט־טראומה. אבל הוא כן הסתובב משך תקופה ארוכה כשבמוחו מחשבה טורדנית: "אם ייפול לידיי שבוי מצרי, אני לא יודע מה אעשה לו". עשור אחרי שחרורו מהכלא, המחשבה התיאורטית עמדה למבחן. "מלחמת ששת הימים תפסה אותי באמצע מילואים באזור לטרון. היחידה שלי כבשה שם את המובלעת, ואנחנו עולים במעלה הדרך, כביש 443 של היום. אני יושב על מכסה המנוע של הקומנדקר עם רובה ביד, כשמולנו מגיעים כפריים שברחו מבתיהם בלילה. ואני בכלל מלא חדווה מהידיעה שכבשו את הכותל. העיניים שלי נתקעו במבט של פלסטינית צעירה שירדה מולי עם תינוק ביד, חבילת סמרטוטים ביד השנייה, ועוד ילד משתרך מאחוריה, מחזיק בגלבייה שלה. אני רואה בעיניים שלה את כל הפחד והזוועה. עד היום אני יכול לעצום עיניים ולראות את המבט שלה, שמשוכנע שאני עוד רגע הורג אותה, כי זה מה שעושים במזרח התיכון". יהושע כמובן לא העלה בדעתו לפגוע בה. היא המשיכה ללכת, הוא המשיך בדרכו עם היחידה.
בשעת לילה הגיעו לכפר סמוך לבית־חורון של היום. "קצין המודיעין יצחק טישלר אומר לי: 'תפסנו שני שבויים מצרים'. איך מצרים באזור הזה? מתברר שבערב הקודם נאצר טלפן לחוסיין, הודיע לו שמצרים מנצחת בכל הגזרות, ואפילו שלח לו גדוד לרבת־עמון. פלוגה אחת הגיעה ללטרון". מצרים כידוע לא ניצחה בשום חזית. "טישלר אומר לי: 'אני נותן לך טנדר ונהג, תעלה איתם למעלה, שיביאו אותם בהקדם האפשרי לפיקוד ברמלה'. הם עם ידיים, רגליים ועיניים קשורות, אנחנו מעלים אותם לטנדר ומתחילים לנסוע. ואני מוכה תדהמה, החלום מתגשם. שבוי מצרי. ואני לא מבין מי אני ומה אני. מה הסיכוי ששבוי ישבֶּה חיילים של הצבא השובה שלו?"
החום היה כבד ומעיק, ואחד השבויים ביקש מים. אחרי רגע של מחשבה, יהושע הוציא מימייה, קירב אותה לפיו ואז לפיו של השבוי הנוסף, והשקה את השניים. הוא גם שלף מכיסו סוכריות חמוצות שחילקו אז בצה"ל, ושם לכל אחד מהם בפה. השבויים המצרים הגיעו בשלום לרמלה. "נזכרתי אז בבדיחה די טיפשית, שמאותו יום הפכה בעיניי לאמת נוקבת". הוא מספר על יהודי שהחליט להיות שודד: לקח סכין מהמטבח, יצא מהעיר, הסתתר בצד הדרך והמתין. כששמע צעדים, קפץ על עוברי האורח וקרא "כסף או חיים!", אבל אז הביט בסכין שבידו ואמר בתסכול: "איי־איי־איי, לקחתי סכין חלבית". אנחנו צוחקים, אבל יהושע כבר לא. "זו לא בדיחה. גם כשיש לנו סכין ביד, היא חלבית. זו הגדולה שלנו, אבל זו גם החולשה שלנו".
