הצד האחר של המעברה

פארוק סאייג נולד וגדל בבגדד, עד שבגיל 10 נחת בנתב"ג. שם הוא הפך לפתע לברוך מאירי. "פקיד הסוכנות בשדה התעופה לא אהב את שם משפחתנו", הוא מספר. "הוא לא אמר זאת מפורשות, אבל כיום אנחנו מבינים שהשם נשמע לו ערבי". אחרי שהחליף את שם המשפחה, שמשמעותו "צורף" – מקצועו וכינויו של האב – החליט הפקיד לשנות גם את שמותיהם הפרטיים של הילדים. כך אניסה הפכה לשושנה, פירייאל הפכה לתקווה, ופארוק הפך לברוך. ימים ספורים לאחר מכן התייצב אבי המשפחה בחוות "הזרע" בצומת מסובים, ועבר הסבה ממקצוע הצורפות שבו עבד שנים רבות למלאכת החקלאות. אבל האב, מספר בנו ברוך, לא התלונן. מדי בוקר הוא קם, לקח בידו משאף להקלה על התקפי מחלת האסטמה שבה לקה בישראל, ועשה את דרכו מהאוהל במעברה למקום עבודתו החדש.

בתיאור הזה נפתח "החיים באוהל", ספרו החדש של ברוך מאירי, המביא סיפורים אותנטיים מהמעברה שבה גדל. מאירי, שמאחוריו קריירה של למעלה מארבעים שנה כעיתונאי ב"מעריב", חוזר בספר אל שנות ילדותו ומקים לתחייה את מעברת סקייה, שלימים הפכה לעיר אור־יהודה.

"החיים באוהל" הוא למעשה מהדורה מורחבת של הספר "חיוך באוהל: מהווי החיים במעברה", שראה אור לפני כעשרים שנה. "היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, שהייתי מיודד עמו, קרא את הסיפורים שלי, ואז צחק ואמר: 'זה חיוך באוהל'. כך הספר קיבל את שמו. כשהראיתי את הסיפורים לידידי הסופר אלי עמיר, הוא אמר לי שחבל על כל רגע שזה לא על המדף. אבל כששלחתי את החומר לספריית מעריב, הוצאת הבית של מקום העבודה שלי, מנהל ההוצאה אמר לי 'ראיתי את הכותרת, ולא מעניינים אותי חיי המעברה'. נעלבתי מאוד, כי הוא אפילו לא קרא. יצחק חייק, שאייר את הספר, אמר לי: לא צריך טובות, אנחנו יכולים להוציא את הספר לאור בעצמנו". כעבור שנים, כשעיריית אור־יהודה פנתה אליו וביקשה עותקים מספרו, החליט מאירי להוציא אותו מחדש בעיצוב משופר, עם סיפורים נוספים. אגודת האקדמאים יוצאי עיראק הייתה שותפה למהדורה החדשה.

מי שמצפה למסמך נוקב ומריר, כזה שיבוא חשבון עם הממסד המפא"יניקי הקולט, עלול להתאכזב. סיפוריו של מאירי מתארים אמנם את הקשיים שחוו העולים במעברת האוהלים, אך הוא עושה זאת בעין טובה, עם חיוך רחב והרבה אהבה לעולים ולארץ שאליה הגיעו. "אין אצלי קיטורים ולא בכי, ואני לא בא בטענות לאף אחד. הכתיבה הספרותית שלי היא כמו הכתיבה העיתונאית: אני מביא לקורא צילום מצב, בלי להתערב ובלי לתת פרשנות. גם כילד לא הייתי קוטר ולא התלוננתי. היה לי כיף לשחק בכדור במעברה למרות שהוא היה עשוי מסמרטוטים, נהניתי ללכת בבוקר לקטוף סברסים ולמכור אותם לחיילים, ובערב למכור גרעינים למבקרים בקולנוע. לא רציתי לשנות את התמונה הזאת. ברור מאליו שהיה לא מעט קושי בחיי המעברה, ומי שיקרא את הסיפורים גם יבין זאת. אבל במבט לאחור, כאדם בוגר וכסב ל־13 נכדים, אני יכול לומר בפה מלא שאין לי טענות, ויותר מכך – אני מנסה למנוע מאחרים להמשיך ולשאת על גבם את מטעני העבר. אתה לא יכול לחיות כל חייך עם גיבנת".

מאירי מאמין שאסור לשפוט את העבר במשקפיים של ההווה. "כתבתי ספרים על העליות מעיראק וממרוקו, ובין החומרים הרבים שאספתי היה גם מכתב ששלח שר האוצר פנחס ספיר ליהודה אסיא, מי שהקים את הבנק לסחר חוץ. השר מתחנן בפניו שישיג לו כמה לירות כדי לקנות מזון לאזרחים, כי אין פה מה לאכול. לא רק תושבי המעברות סבלו באותן שנים, אלא גם האזרחים הוותיקים. שלמה גל, שהיה ניצב במשטרה, סיפר לי איך הוריו חיו בליפט (מעין ארגז גדול – א"ר) שחולק לשתי משפחות באמצעות מחיצה של מגבת. כך שקשה לי לומר היום 'אותי דפקו כי עשו לי ככה וככה'".

צפית בסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שמתארת את היחס שקיבלו עולי ארצות המזרח?
"צפיתי בשני הפרקים הראשונים, וזה הספיק לי. כעסתי מאוד. לא הבנתי מה רוצים להשיג ומה רוצים לעורר. ואגב, את הגילוי הגדול של הסדרה, על ד"ר חיים שיבא שנסע למרוקו וחזר ואמר שצריכים להשאיר שם את הזקנים, כתבתי כבר בספר שלי על יהדות מרוקו. זה לא חדש. העולים שיישבו את הנגב ושמרו על הגבולות – אני רואה בהם חלוצים וגיבורים לכל דבר, גם אם הובילו אותם לשם. נכון שהם לא זכו לכבוד הראוי מצד הממסד, וזה התפקיד שלנו לתקן, אבל לא צריך לעשות את התיקון בצורה וולגרית אלא במעשים".

יהיו שיאמרו שלעולים מעיראק, כמוך, היה קל יותר. אמנם שוכנתם באוהלים, אבל המעברות שלכם היו במרכז הארץ. לא שלחו אתכם לפריפריה, כפי שעשו לעולי מרוקו.
לא אכחיש שיש בזה משהו. אני מכיר סיפורים על יוצאי עיראק שלקחו אותם דרומה והם סירבו לרדת מהמשאית. הם אמרו לנהג בקשיחות: עכשיו אתה עושה פרסה ומחזיר אותנו למקום שממנו לקחת אותנו. הנהגים עשו שיעורי בית, וליוצאי מרוקו שהגיעו בשנים שלאחר מכן, הם כבר אמרו: 'תרדו בינתיים, תכף נחזור לקחת אתכם'. צריך גם לזכור שהעולים מעיראק היו ברובם בעלי השכלה, יותר מהעולים ממרוקו. אי אפשר להתכחש לסטטיסטיקה. כבר בשנים הראשונות של המדינה, הרבה עורכי דין, כלכלנים, רופאים ומשפטנים היו יוצאי עיראק. הבדל נוסף הוא ש־120 אלף מבני העדה הגיעו כחטיבה אחת – עניים ועשירים, משכילים ואנאלפביתים – וזה גיבש אותם וסייע להם בקליטה בארץ. לא לחינם במשך שנים רבות מספר חברי הכנסת יוצאי עיראק היה גדול מזה של הח"כים יוצאי מרוקו. היום הדברים התהפכו, ואין לי טענות על כך, אדרבה. הרי גם השלטון בארץ התהפך כבר לפני למעלה מארבעים שנה. חלק מהדברים תוקנו, אך עדיין לא הכול".

"צפיתי ב"סאלח פה זה ארץ ישראל וכעסתי מאוד. לא הבנתי מה רוצים להשיג ומה רוצים לעורר. את הגילוי הגדול של הסדרה, על ד"ר חיים שיבא שנסע למרוקו ואמר שצריכים להשאיר שם את הזקנים, כתבתי כבר בספר שלי על יהדות מרוקו. התפקיד שלנו לתקן, אבל לא צריך לעשות את התיקון בצורה וולגרית אלא במעשים".

מורה כבר לא תהיה

מאירי הוא השמיני מבין תשעת הילדים שנולדו להוריו. הוא מספר בחיוך שאמו "הפסידה" מאה לירות שאותן הבטיח בן־גוריון למי שתלד עשרה. ההיכרות הראשונה שלו עם עיתון "מעריב" נוצרה עוד שם במעברה, בהיותו בן 12. ב־9 בנובמבר 52' נעצרה משאית ענקית מול האוהלים, והנהג הודיע כי דרושים ילדים לעבודה של כמה שעות בתל־אביב. "הפיתוי היה גדול למדי", כותב מאירי בספרו. "גם לנסוע לתל־אביב וגם להרוויח כמה פרוטות? זה נשמע אז ממש כמו הנסיעה לדרום אמריקה לאחר השירות הצבאי".

כמה מילדי המעברה טיפסו למשאית ונסעו לעיר הגדולה, שם המתינה להם ערמת גיליונות של מעריב שהודפסו במהדורה מאוחרת בשל מותו של הנשיא הראשון, ד"ר חיים ויצמן. הנערים התבקשו להפיץ את העיתונים כשהם מכריזים בקול "הוצאה מיוחדת!", אך מאירי וחבריו החליטו על סלוגן אטרקטיבי יותר: "ויצמן מת! ויצמן מת!". "השינוי בהכרזה הביא לשינוי בכיסים הקטנים שלנו", כותב מאירי. "הם תפחו מן הפרוטות שהכנסנו לתוכם (…) ויצמן, ביום מותו, גרם לנו שמחה גדולה. אלמלא מותו, מי יודע כמה שנים היו חולפות עד שהיינו רואים את תל־אביב. כך ציווה לנו הנשיא ויצמן במותו את העיר העברית הראשונה".

הסקרנות העיתונאית, כך הוא מעיד על עצמו, אפיינה אותו מילדות. "כבר בגיל חמש התפלחתי לחדר שבו ילדה אחותי הגדולה את בנה הבכור. תמיד רציתי לדעת עוד ועוד דברים". התכונה הזו גם הביאה אותו להצטיין בלימודיו, ומנהל בית הספר היסודי שהוקם במעברה אף נעזר בו כממלא מקום למורים שנעדרו. בתום שנות הלימודים שם, שלח אותו המנהל לתיכון לוינסקי בתל־אביב, שניתב תלמידים ללימודי הסמכה להוראה. מנהל התיכון התרשם מהציונים הגבוהים בתעודה של הנער, וויתר לו על בחינות הכניסה. "הייתי ברקיע השביעי", מספר מאירי בספרו. "באתי מבית דל אמצעים ומקום מגוריי היה צריף עלוב במעברה. האכסניה החדשה דמתה בעיניי לארמון מלכים יותר מאשר לסתם עוד בית ספר".

הנחיתה לקרקע המציאות הייתה מהירה וכואבת. בתוך ימים ספורים הבין מאירי כמה גדול הפער בין הסטנדרטים הלימודיים של בית הספר במעברה, לבין המקובל בתיכון שאליו הגיע. "הייתי נער בודד בן חמש־עשרה שהסתובב בין נערים בני גילו, והם היו זרים לו. גם אם הבנתי איכשהו את שפתם, לא התקרבתי לרמת הידיעות שלהם".

בתום השליש הראשון של שנת הלימודים קיבל תעודה שכולה "בלתי מספיק", למעט ציון עשר בהתעמלות. מנהל התיכון שלח אותו בבושת פנים בחזרה למעברה: "מורה אתה כבר לא תהיה", אמר לו. אך מאירי סירב לקבל את הגזרה, והמשיך להתייצב בכיתה חרף התעלמות המורים ממנו. לאחר כמה שבועות נכנס המנהל לכיתה ועלב בו לעיני כל התלמידים. "מצידי אתה יכול להצטרף לכיתה י"א, למה לך להסתפק בכיתה י'?", אמר בלעג.

מאירי הרים ידיים, ויצא לחפש פרנסה. הוא החל לעבוד בנגרייה קטנה ביפו, אבל אבק העץ הקשה על נשימתו. כשפנה ללשכת התעסוקה, הפקיד שם הציע לו שני מקומות עבודה: בסוכנות ייבוא הרכב "האחים קרסו", ובעיתון "מעריב". אצל האחים קרסו הציעו למאירי לשטוף מכוניות תמורת 50 לירות לחודש. הוא אמר תודה והמשיך למעריב, שם הוצע לו לעבוד כנער שליחויות בשכר חודשי של 100 לירות, ואף הובטח לו רכב צמוד – אופניים.

מאירי לא העלה אז על דעתו שזו תהיה תחילתה של קריירה עיתונאית ארוכה, אך כעבור זמן מה, במקביל לעבודתו כשליח, הוא התנסה גם בכתיבה. "היה בעיתון מדור בשם 'ממטולה עד אילת', וכל מי שפרסם שם סיפור קיבל חמש לירות. התחלתי לכתוב קטעים למדור, והם פורסמו. היה למעריב גם מעין מקומון, והצעתי לכתוב שם סיפורים מהמעברה באור־יהודה. בלי לשאול אף אחד לקחת על עצמי גם את יהוד וקריית־אונו, והתחלתי ללכת לכל ישיבת מועצה. במקביל, כתב הספורט הבכיר נחמיה בן־אברהם ז"ל היה שולח אותי לדווח ממשחקי כדורגל. צריך לדעת שמעריב היה אז כמו משפחה. אם יום אחד נעדרת מהעבודה, מיד באו לבקר אותך בבית. כולם שם עזרו לי וקירבו אותי".

בספר "זיכרונות אחרי מותי", מאת יאיר לפיד, "מספר" אביו טומי איך ככתב במעריב פתח את דלת העיתונות לברוך מאירי. "המזרחיים היחידים שהסתובבו בינינו היו השליחים עם האופניים. אחד מהם, בחור שחום ושקט, יליד בגדד שגדל במעברה, עשה עליי רושם אינטליגנטי במיוחד". מהספר עולה שלפיד האב הוא זה שמינה את מאירי לכתב באזור מגוריו, אך מאירי עצמו לא ממהר להעניק דווקא לו את הקרדיט. "עם כל הכבוד לטומי לפיד, שעזר לי רבות, אנשים אחרים עזרו לי הרבה יותר. המייסדים של העיתון דיברו ביניהם באידיש, אבל אני חייב להם הרבה. הם לקחו נער שליח והשקיעו בו הכול על מנת שיהפוך לעיתונאי. הם ישבו איתי, במיוחד שמואל שניצר ודב גולדשטיין, ולימדו אותי איך לכתוב, איך לתקן ואילו ספרים לקרוא".

לימים, כשעמד בראש סניף ירושלים של מעריב, דאג מאירי להכניס לעיתון כותבים מזרחים נוספים. "היום יש הרבה עיתונאים מבני עדות המזרח, אבל במעריב שאליו הגעתי היו רק בודדים כאלה. כמנהל הסניף החלטתי לתרום את תרומתי בכך שאקלוט כמה עיתונאים שהם לא יוצאי אירופה. איש לא יכול לבוא אליי בטענה שקיבלתי אנשים לא מקצועיים. בין השאר הכנסתי לעיתון את יעקב גלנטי, שלימים מונה לדוברו של אולמרט; את יוסי לוי, שבהמשך שימש כדוברו של נתניהו; ואת שלמה צזנה – עד לאחרונה הכתב המדיני של 'ישראל היום', ועכשיו דוברו של יאיר לפיד".

מהיר יותר מהמח"ט

בשנת 1968 נשלח יאיר שטרן, כתב מעריב באילת, לשליחות בארה"ב מטעם קק"ל. שמואל שניצר פנה אל מאירי, שעד אז כתב רק למקומונים, והציע לו את התפקיד שהתפנה. "מיד עניתי בחיוב. שניצר אמר 'אולי כדאי שתשאל קודם את חנה אשתך', אבל אני התעקשתי שהתשובה היא כן, כי ידעתי שחנה מצפה שאהיה סוף־סוף עיתונאי. כשהיא הגיעה בפעם הראשונה לאילת בטיסה, עם בתנו התינוקת, היה קיץ. חנה חשבה שהחום שקיבל את פניה בשדה התעופה הוא בגלל שרפה. אז היא עוד לא הבינה שעם החום הזה היא תצטרך לחיות שבע שנים", מאירי מחייך.

הוא זוכר את ההתרגשות שאחזה בו כשקיבל שם לראשונה תעודת עיתונאי. "כאחראי על השליחים בעיתון, הייתי תמיד שומר לעצמי את חלוקת תעודות העיתונאי. התפללתי בליבי שאזכה גם אני לקבל כרטיס כזה. כשפתחתי את המעטפה באילת וראיתי בה את התעודה שנשלחה אליי מהמערכת, זה היה אחד הימים הנפלאים בחיי".

מאירי שימש כתב באילת במשך שבע שנים, וכיסה גם את אזור סיני, שהיה אז בשליטה ישראלית. בשנת 1975 הוא ביקש לעבור לירושלים עקב תחושת מיצוי. "העורך אז היה שלום רוזנפלד. יום אחד הוא הגיע לנופש באילת, וביקשו שאדאג לו. לקחתי אותו לחברים בדווים ולרפי נלסון בטאבה, והוא כל כך נהנה שהאריך את השהות שלו בדרום לשבוע. ביום האחרון הוא אמר לי 'אני לא מבין איך אתה מסכים לעזוב גן עדן כזה'. אמרתי לו שהכול נעשה בקלות, וכבר איבדתי עניין. כשהתרחשו פיגועים בגזרה, הייתי מגיע למקום עוד לפני המח"ט. הוא היה אומר לאנשיו 'אין לי בעיה שתודיעו לברוך, אבל למה לפניי?'"

מאירי הועבר לירושלים, וכשנשאל על ידי העורכים איזה תחום ברצונו לסקר, ענה ללא היסוס – פלילים. "כבר ביום הראשון שלי בירושלים קיבל את פניי פיצוץ מקרר התופת בכיכר ציון, אבל זה לא הרתיע אותי. רציתי ללמוד את העיר, כי לא ממש הכרתי אותה עד אז. בהתחלה לא זכיתי לשיתוף פעולה מקולגות. הכתבים בכלי התקשורת האחרים לא אהבו את מעריב, שהיה אז בשיא גדולתו. ידעתי שאני יכול לסמוך רק על הרגליים שלי, וכך הגעתי לסקופים. היחס אליי השתנה אחרי אסון השיטפון שבו נהרגו מטיילים בנחל דרגות. כתב השטחים של העיתון לא רצה לצאת לשם בלילה, ואני קראתי לצלם והלכתי במקומו. ירד גשם זלעפות, היו מחסומים בדרך, אבל שכנעתי את החיילים שאני חייב לעבור. כשהגעתי לשם גיליתי שאין אף עיתונאי בשטח. בשתיים בלילה נסעתי למערכת, הבאתי להם פילם וישבתי לכתוב. למחרת מעריב היה העיתון היחיד שהביא תמונה וסיפור מלא ממה שקרה".

מה היה הסקופ הגדול ביותר בקריירה שלך?
"חשיפת דו"ח הוועדה לבדיקת הפשע המאורגן, בשנת 1977. הייתי מאוד מחובר למשטרה וגם ליו"ר ועדת החקירה, אבל הם לא יכלו לגלות את המסקנות, והעורכים לחצו שאביא כותרת עוד לפני שיצא הדו"ח. ערב לפני הפרסום ישבתי במטה הארצי. נכנס קצין משטרה וקיטר שנמאס לו כבר ללכת להביא אוכל לאנשים בבית הדפוס. מיד נדלקה לי נורה: אמרתי לו 'מה אתה עושה סיפור, איפה בית הדפוס הזה', והוא ענה שברחוב הרצל. בדקתי וגיליתי שיש שני בתי דפוס ברחוב הרצל. התקשרתי לצלם ואמרתי לו להביא איתו שקית אשפה ופנס.

"בבית הדפוס הראשון היה חושך, השני היה מואר ובחוץ עמד קצין משטרה חמוש שלא נתן לאף אחד להיכנס. כנער שליח לשעבר ידעתי שאת הנייר הראשון שמדפיסים, זורקים לאשפה. היה שם פח לניירות, שעמד בדיוק מול פניו של הקצין. בכל פעם שהוא סובב מעט את הראש, הזזתי קצת את הפח עד שהוצאתי אותו משדה הראייה שלו. לקחתי את הפנס ונברתי עד שמצאתי את תמצית הדו"ח המבוקש, עם הכותרת 'סודי ביותר'. דחפתי לשקית האשפה בלי לקרוא ורצתי למערכת של העיתון. לא התאפקתי, וביהירותי התקשרתי ליו"ר הוועדה, ניצב יהושע כספי, והתחלתי להקריא לו שורות מהדו"ח. הוא היה בהלם ושאל איך זה הגיע אליי. הבטחתי לגלות לו בבוא היום, ובמסיבת הפרישה שלו מהמשטרה אכן סיפרתי לו".

ושוב קופץ למים

במשך שמונה שנים מילא מאירי את תפקיד כתב הפלילים של העיתון, ולאחר מכן סיקר תחומים נוספים כמו עבודה, קליטה ורפואה. "הוצע לי גם להיות כתב פוליטי, אבל אני לא בנוי לזה. יש לי חולשה לאנשים שלא אומרים אמת, זה מחליא אותי. עוד בשנות השישים, בתחילת דרכי במעריב, שניצר שלח אותי לאספת בחירות בסביון. שמעון פרס הבטיח שם מכונית לכל פועל, ואני ישבתי וכתבתי כל מילה שנאמרה. פרסמתי את זה, ובבוקר למחרת קיבלתי טלפון משניצר, שאמר שפרס התקשר אליו והכחיש מה שכתבתי. הפכתי לבן כמו סיד. שניצר שאל: אתה עומד על זה? אמרתי לו 'כן', והוא גיבה אותי. למחרת העיתון הוצף בטלפונים של אנשים שהיו שם ותמכו בגרסה שלי. שניצר קרא לי ואמר: היום למדת פרק ראשון על הפוליטיקאים בישראל".

לאחר עשר שנים בירושלים מונה מאירי למנהל הסניף המקומי של העיתון. בשנת 2001 עבר מעריב צמצומים, ומאירי בן ה־61 פוטר מתפקידו. "זה היה שוק חיי. במשך שנה שלמה אחרי הפיטורין הייתי בנתק מהעורך יעקב ארז. אבל לא ישמעו ממני מילה רעה על מעריב. אני מוקיר טובה ותודה על מה שהעיתון הזה עשה בשבילי".

במה העיתונאים של היום שונים מהעיתונאים של פעם?
"אין חדש תחת השמש. גם היום עיתונאים חרוצים יודעים שסקופים משיגים רק בעבודת רגליים, ושסיפורים טובים מגיעים רק מתוך ראייה שונה משל אחרים ומאוזן קשבת לזולת. הדברים האלה לא השתנו. מה שכן השתנה אלו האמצעים הטכנולוגיים שמאפשרים להעביר היום תמונה תוך שנייה, וכמובן השתנה מעמדו של העיתונאי. בעבר זה היה שם דבר, היום אנשים לא מתרגשים לפגוש עיתונאי. בכלל, ישראל השתנתה מקצה לקצה. אנחנו עשירים יותר, אבל אני מודאג מהיעלמות הערכים שלנו. ויש משהו שמפריע לי בעיתונות. אני זוכר שסיקרתי הפגנות של דמויות כמו חנן פורת והרב משה לוינגר, ולמרות שדעתי הפרטית הייתה שונה משלהם, אי אפשר היה לנחש את זה. הייתה הגינות והקשבה. היום אתה יכול לדעת מהדיווח של העיתונאי מה הנטיות הפוליטיות שלו, וזה חבל".

מאז פיטוריו ממעריב עוסק מאירי בכתיבה ועריכה של ספרים וכתבי־עת. מדי בוקר הוא מקדיש לפחות שעתיים לפעילות ספורט בחדר כושר ולשחייה בבריכה בנווה־אילן. בחדר העבודה בביתו במבשרת־ציון, לצד תמונותיהם של אשתו, ארבע בנותיו ו־13 נכדיו, הוא מתפאר בקיר עמוס מדליות שגרף.

"את האהבה לספורט הכניס בי חיים נעסה, אלוף ישראל באגרוף, שהיה המורה שלנו לספורט. מדי שבת הייתה מגיעה משאית אלינו למעברה, ומסיעה אותנו לחוף הסלע בבת־ים תמורת כמה פרוטות. היו זורקים אותנו שם בחוף בלי מבוגר אחראי, אבל אני הייתי חוצפן גדול ולמדתי לשחות בעצמי. לפני שבע שנים אמר לי אלוף ישראל בשחייה, ראובן שפע – 'אתה שוחה נהדר, למה שלא תשתתף בתחרויות?'. הייתי אז בן שבעים. הוא לקח אותי למכון וינגייט, ובתחרות הראשונה הגעתי רק למקום השישי. שפע שאל למה קפצתי אחרון למים, והשבתי: אני ירושלמי, כששמעתי את הירייה של ההזנקה חשבתי שצריכים לרוץ למקלט.

"בווינגייט פגשתי מציל בשם אדוארד, שהחל לתת לי תרגילים. לפני חמש שנים, כשהשגתי במכבייה את המדליה הראשונה שלי, הייתי בעננים. שאלו אותי שם מי המאמן שלי, ואמרתי 'סעידי'. זה היה השם של סבא שלי. אחר כך שאלו אותי באיזו אגודת ספורט אני חבר, והמצאתי שם של מקום בערבית. הם התקשו להאמין שאני מתאמן לבד".

 

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il