התלבטתי לא פעם אם הפרסומים שלי פוגעים בשמה של העיר, אבל אני מעדיף לחשוב על הטווח הארוך. מי כמונו יודע מה המחיר של הטמנת הראש בחול. אכפת לי מעתידה של העיר שבה אני מגדל את ילדיי.
"זה לא נראה כך. אני מקבל בוואטסאפ את הכתבות שלך, ואומר – רגע, זו עכו? אם היית מדווח על עיר אחרת, הייתי אומר שכנראה יש שם נעבעכים שלא מצליחים להרים את עצמם. אבל מה שהרמנו פה ייזכר לדורות"
לא הייתה זו הפעם הראשונה שנוכחתי לדעת כי בעבודתי העיתונאית יש היבטים שמכעיסים את ראש העיר שאני גר בה. קדמו לכך שני אירועים – שלנקרי עצמו, יש לציין, מכחיש אותם מכול וכול. בחודש אוגוסט באותה השנה, כשסיקרתי את חנוכת היכל התרבות המפואר שהוקם בעכו, פגשתי את לנקרי והוא צעק לעברי. בנובמבר, יום למחרת פרסום הכתבה על המתקפות האלימות המתמשכות, זימן אליו לנקרי כמה דמויות מובילות מקרב הציבור הדתי־לאומי בעיר, בלי ליידע מראש שנושא הדיון הוא העיתונאי שמוציא את דיבתה של עכו. לנקרי דרש אז שאפסיק לסקר את האירועים הלאומניים בעיר, אחרת, הזהיר, יגרש אותי ממנה.
מאז לא דיברנו. כשנפגשנו באקראי, התעלמנו זה מזה. בשנים עברו דווקא שררה בינינו ידידות, שבבסיסה היותנו שותפים לאהבת העיר עכו. אבל מאז אירועי שומר החומות, התחושה שלי הייתה שראש העירייה ובכירים נוספים מבקשים למרוח שכבת מייק־אפ על הפצעים כדי להסתיר אותם, ולכסות באפר את הלהבות בלי לוודא שהאש אכן תכבה. לכך לא יכולתי להסכים.
ובכל זאת, לפני כמה שבועות נפגשתי עם לנקרי. עורך העיתון חגי סגל (עכואי בדימוס, אגב) הוא שביקש שנעשה סולחה, נפתח את הקלפים ואת הכעסים, וננסה להבין מהן בעצם נקודות המחלוקת בינינו והיכן אנחנו מסכימים. זה לא היה צעד פשוט עבורי, ומן הסתם גם לא בשביל ראש העיר, ששילם מחיר ציבורי מסוים על הסגנון שנקט כלפיי. הפגישה בינינו ארכה כשלוש שעות. היא לא הייתה קלה ובתחילתה גם לא נעימה, אבל ישבנו יחד כדי לדבר וללבן, מתוך רצון לפתוח שנה חדשה ותקופה חדשה, נקייה ככל האפשר ממשקעי עבר. נקדים את המאוחר? זה נגמר בלחיצת יד לבבית ואף בחיבוק.
הביקורת שלי על הנעשה בעיר דווקא לא עסקה בלנקרי באופן אישי, וכוונה בעיקר כלפי המשטרה, שלא הפעילה יד קשה יותר נגד המתפרעים. אך מבחינת ראש העיר, כל אזכור שלילי של עכו וכל דיווח על המתח הבין־דתי בתחומה נוגע בו אישית. "לנהל עיר במדינת ישראל זה לא פשוט, לנהל עיר בפריפריה זה קשה יותר, ולנהל עיר מעורבת בפריפריה זה כבר ברמת קושי על־אנושית", הוא אומר. "ראש רשות מקומית צריך לדעת להתמודד עם ביקורת, אבל ביקורת על אירועי שומר החומות, על הלינצ'ים, על סיפור כמו ספיר נחום ועוד – עם זה רק ראש עיר מעורבת צריך להתמודד. וזאת התמודדות קשה.
"במשך עשרים שנה בתפקיד, מעולם לא טינפתי על אף אחד, ותאמין לי שהיו כאלו שכתבו עליי דברים איומים ושקריים. הראשון שטינפתי עליו היה אתה. כי ברגע הקשה והאמוציונלי שהיה לי, כשהרגשתי שכל העסק קורס עליי, שכל תפיסת העולם מתמוטטת ואני לא מצליח להרים את הראש מעל הגלים – שם ציפיתי לחמלה, למשהו קצת אחר. להראות תמונה טיפה שונה".
אם פונים אליי תושבים מעכו, ומספרים שהם מותקפים באלימות בגלל יהדותם – אני אמור להשתיק אותם ולהתעלם כי זה "לא יעשה טוב לעיר"? כתבתי על היכל התרבות החדש, אבל פרסמתי גם סרטון של צעירים ערבים על אופניים חשמליים שדוחפים באלימות נערה יהודייה.
"אחרי שהעיר חוותה מה שהיא חוותה, יש שתי אפשרויות. או להתלהם ולהמשיך את הכאוס, או לנסות לייצב את מערכת היחסים. אני בוחר לייצב. למה? כי אף אחד לא הולך מפה לשום מקום. אנחנו חיים ביחד, וצריך לדאוג שיהיה ביטחון לתושבים. איך עושים את זה? במסרים, בהתנהלות, בדוגמה האישית שעליי לתת, בטיפול נקודתי בכל מה שקורה, גם אם צריך לעשות זאת בצורה חריפה".
יציבות פירושה שקט, ושקט אי אפשר להשיג דרך טאטוא אירועים שעלולים לייצר רעש.
"אני לא רוצה שקט, אני רוצה לנהל את העיר, והיא מנוהלת כמו שצריך. עיר מעורבת במדינת ישראל מושפעת תמיד מהמתחים ברקע – ממה שקורה בין ערבים ליהודים במדינה, ממה שקורה בירושלים ובעזה ומול חמאס. אז אתה תעשה את התפקיד שלך, אין לי בעיה איתו, אבל פרויקט החיים שלי הוא לנהל את עכו כך שהתושבים יקבלו ביטחון מרבי, ולא שכל כתבה תזעזע ותסית".
אם זה התפקיד שלי, למה ביקשת להשתיק אותי?
"בתוך חצי שנה התקפת את עכו בכמה כתבות, וזכותי כראש העיר לחשוב שזה פוגע בה, כי יש בעיר דברים טובים שלא באו לידי ביטוי בכתבות שלך. אמרתי לך פעם 'אל תכתוב'? אמרתי (בריאיון לעכונט – י"ק) שיש לנו עיתונאי שהוא דווקא תושב עכו, שהיה יכול לספר על הדברים המדהימים שאנחנו עושים בתרבות ובחינוך, ולתת איזון דווקא בתקופת משבר. ברור שאתה לא עיתונאי מטעם, ולספר על הדברים הטובים זה התפקיד של דובר העירייה, אבל הערכתי אותך, וציפיתי שברגעים הקשים תדאג לאזן גם עם כתבות אחרות".
גם אני התלבטתי לא פעם אם הפרסומים שלי פוגעים בשמה של העיר. אבל כשצריך לבחור אם להסתיר אירועים אלימים, או לספר ולהרחיק חלילה משפחות שמתעניינות במגורים פה, התשובה מבחינתי ברורה. אני מעדיף לחשוב על הטווח הארוך ולפרסם כדי להניע את הרשויות לפעול, ולא להסתפק בתחושת השקט לטווח הקצר. מי כמונו יודע מה המחיר של הטמנת הראש בחול, מתחת לחבית חומר נפץ. גם אני פועל מאהבה לעכו, ומדאגה לעתיד העיר שילדיי גדלים בה. אתה יכול להאמין לי בנקודה הזו?
"מהכתבות שלך זה לא נראה כך. אני מאמין שאתה אוהב את העיר. כל התושבים אוהבים אותה, כי דאגנו שתהיה לנו עיר טובה. העדות לכך היא שנבחרתי פה ארבע פעמים, בלי יריבים כמעט, ויש לי קואליציה רחבה שלא קיימת כמותה במדינת ישראל. יש פה עיר לנהל, אנחנו רוצים לשמור עליה, והאינטרסים שלך ושלנו זהים. ואז אני מקבל בוואטסאפ את הכתבות שלך, ואומר – רגע, זו עכו? אם היית מדווח על עיר אחרת, הייתי אומר שכנראה יש שם נעבעכים שלא מצליחים להרים את עצמם. אבל מה שהרמנו פה ייזכר לדורות.
"לא כתבת על מערכת החינוך שפועלת משבע בבוקר עד חצות. כל ילד שמתחיל ללמוד בבית הספר בעכו, יודע שהוא יסיים י"ב עם תעודת הבגרות הכי טובה, כי אנחנו לא מוותרים על אף אחד. יש לנו קונסרבטוריון עם אלף ילדים ומרכז טניס וכדורגל. יש תלמודי תורה וישיבה תיכונית וישיבת הסדר וישיבה גבוהה. את זה ציפיתי שתפרסם".
אולי על כך המחלוקת: כל ראש רשות מצפה שהתקשורת תציג בעיקר את פניה היפים של עירו, ופחות את מה שדורש תיקון. אבל גם אם הציבור בישראל ישמח לשמוע עד כמה בתי הספר בעכו מוצלחים, החדשות שלנו מורכבות מנושאים בוערים יותר. תקריות על רקע לאומני צריכות לזכות למקום רב יותר מאשר ידיעה חגיגית על חנוכת כביש חדש או על פתיחתה של גינת כלבים. השתדלתי לכתוב גם טובות על העיר, אני אומר ללנקרי, אבל שבחיה של מערכת החינוך המקומית לא ישיבו לתושבים את הביטחון האישי.
"לדעת שהילדים שלי במערכת חינוך איכותית, זה ביטחון אישי", הוא משיב. "ולדעת שיש פה סצנת תיירות מטורפת, והמסעדות פה מלאות, זה ביטחון אישי. זה לא קיים במקומות אחרים במדינת ישראל, מלבד ירושלים ותל־אביב. הושקעו פה עשרות מיליוני שקלים במצודה, בהיכל התרבות, בשכונות. חסר על מה לכתוב?"
המראה של המדינה
שמעון לנקרי (60), סגן־אלוף בדימוס, נשוי ואב לארבעה, יציין בחודש הבא 19 שנות כהונה יציבה למדי בראשות עיריית עכו. הוא בן למשפחה דתית־חרדית, גדל בעיר טבריה והיה פעיל בבני עקיבא. בשנות התיכון למד בישיבת "פרחי אהרון" בחיפה, ובצבא שירת כלוחם וכקצין בחטיבת גולני, ואחר כך כמפקד גדוד מילואים.
עד שנת 2003 התגורר בקריית־ביאליק, ואז העתיק את מגוריו לעכו כדי להתמודד על ראשות העיר. עוד קודם לכן ניהל את המתנ"סים בעכו ובנשר. לצד תפקידו כראש העיר הוא מכהן היום כחבר במועצה הארצית לתכנון ולבנייה, יו"ר מועצת הגליל, יו"ר אשכול רשויות גליל מערבי, יו"ר הרשות לפיתוח הגליל ועוד.
המהומות האלימות שפרצו בעכו לפני שנה וחצי, הוא מודה, הפתיעו אותו לחלוטין. "באופן אישי, לא השתחררתי עד היום ממה שקרה כאן. זה אכזב אותי ברמות שאי אפשר לדמיין", הוא אומר והכאב ניכר בפניו. "אני נתתי כאן פלטפורמה של חיים משותפים ברמה הגבוהה ביותר. בניתי תשתית חברתית־חינוכית שוויונית והומניסטית. בשבילי האירועים במאי 21' היו יותר מסכין בגב, זה היה כאילו מישהו בא וריסק את כל האמונות שלי. הערים המעורבות הן המראה של המדינה, והמצב לא טוב. הפשיעה בחברה הערבית לא טופלה הרבה שנים, וכשמוסיפים את הלאומנות ואת הקיצוניות הדתית שזולגות לתוך הערים המעורבות ומשפיעות עליהן, מתקבלת תמונה מכוערת. אתה יודע מה גרם לכל המהומות פה?"
"יש פה 10 אחוזים שלא מכירים במדינה ולא רוצים בקיום שלנו, אבל 90 אחוז כן משתלבים. הרוב המכריע של המעורבים באירועי מאי 21' היו בעלי עבר פלילי".
עברתי על כתבי האישום שהוגשו נגד משתתפי הפרעות, ולרובם המוחלט אין עבר פלילי.
"אני לא מתווכח איתך, כך אמר לי גורם בכיר ביותר בכוחות הביטחון. אני לא מדבר על זריקת אבנים, אלא על ההצתות ומעשי הלינץ'. 90 אחוז הם בעלי תיקים פליליים"
המזרן שהוצת במסגד אל־ג'זאר בעיר?
"בדיוק. מישהו לקח מזרן, שרף אותו באיזה חדר במסגד, וצילם. תושב ג'דיידה־מכר העלה פוסט עם התמונות וכתב שהיהודים הציתו את המסגד. אחרי חצי שעה הפוסט נמחק, אבל כבר לא היה אפשר לשלוט בתוצאות. מרגע הפרסום, האונייה שינתה כיוון. מה שהתחיל בזריקות אבנים הפך להיסטריה של 'נחסל את כולם'. ואגב, עד היום המשטרה לא עצרה את מי שפרסם את הפוסט, לא תחקרה אותו ולא כלום. הוא המשפיע מספר אחת על המהומות שהיו פה בעכו. שמונים נכסים (של יהודים – י"ק) עלו אחר כך באש".
אני מספר לו שמאז חודש מאי עקבתי מקרוב אחר כתבי האישום שהוגשו נגד הפורעים. אף שמאות תושבים ערבים השתוללו ברחובות וחיפשו יהודים ונכסי יהודים כדי לפגוע בהם, רק מעטים הועמדו לדין. דיווחתי גם על גזרי הדין המקילים והעונשים הלא־מרתיעים שהטיל בית המשפט. רבים מהפורעים, אני אומר ללנקרי, הוצגו בידי המשטרה כלא יותר מעבריינים פליליים. גם אירועים לאומניים שהתרחשו בעיר בשנה האחרונה קוטלגו כתגרה מקומית. כך היה במקרה של הלינץ' האלים שביצעו עשרות נערים ערבים באחים מועטי, בחודש מאי השנה; כך היה גם בשבוע שעבר, כשאוטובוס שהסיע נערות חרדיות מסמינר בירושלים הותקף באבנים בחוף הים בעכו, וחלונותיו נופצו. עדי ראייה סיפרו ששוטרים הגיעו למקום והמליצו לנהג ולנוסעות להגיש תלונה, כשיזדמן להם, בתחנה בבירה. למרות העדויות הללו, במשטרה אמרו לי שהמקרה אינו מוכר להם כלל. חשוב לציין שמספר האירועים האלימים פחת מאוד בחודשים האחרונים, אבל הדאגה בעינה עומדת.
לשיטתו של לנקרי, הקצנה לאומנית אכן מתקיימת כאמור – אבל מי שמנצלים אותה ומתרגמים אותה לדם ואש ברחובות אינם "האזרחים הנורמטיביים" של עכו. "בוא נגיד שיש פה 10 אחוזים שלא מכירים במדינה, לא אוהבים אותה ולא רוצים בקיום שלנו", אומר לנקרי. "אבל יש 90 אחוז שכן משתלבים וכן רוצים. הרוב המכריע של המעורבים במעשים האלימים של מאי 21' היו בעלי עבר פלילי. כך אמר לי הגורם הבכיר ביותר בכוחות הביטחון שישבתי איתו. אלו העובדות, מה אתה רוצה שאעשה?"
גם אני מאמין שהפורעים והתוקפים הם מיעוט מקרב החברה הערבית בעכו. אבל עברתי על עשרות כתבי אישום שהוגשו נגד משתתפי הפרעות במחוז חיפה והצפון, ולרובם המוחלט, מעל תשעים אחוז, לא היה כל עבר פלילי.
"אני לא מתווכח איתך, לי יש עובדות אחרות. אני לא מדבר על מקרים של זריקת אבן, אלא על האחראים לפשיעה הקשה, כמו הצתת צימרים, שרפת מלון האפנדי ומעשי הלינץ'. 90 אחוז הם בעלי תיקים פליליים".
אולי לך ולרשויות החוק נוח יותר לנתב את הסיפור לזירה הפלילית, כי אם נבין שמדובר באירועים לאומניים, הדבר יחייב טיפול עמוק ומורכב יותר?
"ישב אצלי ראש השב"כ לפני שבוע, ואמרתי לו: אתם צריכים להשתחרר מהתפיסה שאומרת שאלה אירועים פליליים. כל האירועים האלימים שמתרחשים בערים המעורבות, יש בהם יסוד לאומני, חד־משמעית. אני חושב שזה נכון גם במקרה של ספיר נחום ז"ל. בן הזוג שלה וולא חלאילה, שמואשם ברצח, אולי לא היה עושה את זה אם היא הייתה ערבייה. אבל מכיוון שהיא הייתה יהודייה, הוא לא רק עשה את זה, אלא גם דאג להשחית את גופתה. זה אדם שבא מערכים אחרים ומתרבות אחרת. הוא הגיע לעכו ובמשך שלוש שנים הרס פה כמעט כל חלקה טובה. הוא הסית, ירק על המשטרה, ביצע שורה של עבירות פליליות. וכשאתה מרחם על אכזרים, סופך שתתאכזר על רחמנים. ספיר נחום היא המחיר על כך שלא טיפלנו בחלאילה. גם כשמשתוללים בכביש, מפחידים יהודים, מעיפים אותם – זה לאומני. בכל אירוע יש יסוד לאומני, וחלק מהמקרים הם לאומניים במאה אחוז".
למעלליו של וולא חלאילה התוודעתי בימי שומר החומות. מדי יום הוא העלה לטיקטוק ולאינסטגרם סרטונים המראים כיצד הוא משפיל את אנשי כוחות הביטחון ועוברי אורח יהודים. לתודעה הציבורית פרץ חלאילה לאחר שהוא וכמה מחבריו תיעדו את עצמם רוכבים על כרכרה לתוך קיבוץ עין־המפרץ, משתוללים במקום ומאיימים על התושבים. במשך חודשים התרעתי שהאיש מסוכן, אך לא מצאתי אוזן קשבת. בשלב מסוים נחקר חלאילה והואשם בעבירות סמים, אבל מעולם לא נשלח אל מאחורי סורג ובריח. שוב ושוב הוא חזר למעשי בריונות לאומנית, ומשטרת ישראל נבוכה. "האיש הזה הוא חלאת המין האנושי", אומר לנקרי בזעם. "זה לאומן מספר אחת. אמרתי את זה לשב"כ, הם התעקשו שלא, ואמרתי שהם טועים".
אתה חושב איך לקדם את פני סבב הפרעות הבא? תרחיש "שומר החומות 2" מציאותי בעיניך?
"בעבר חשבתי שזה לא יקרה לעולם, אבל היום אני משוכנע שאם כוחות הביטחון לא ייערכו בהתאם, זה עלול לחזור על עצמו. הרי רק טיפשים לא לומדים מטעויות. אבל אני רוצה גם להחמיא – מרגע שזה קרה, בשירות הביטחון הכללי ובמשטרה הפנימו שאנחנו נמצאים בסרט אחר".
משתתפי הפרעות למדו לקח?
"לא הייתי בונה עליהם, אבל האם כלל ערביי העיר מסתכלים על האירועים ההם ואומרים לעצמם שזה היה דבר טוב? אני חושב שלא".
הפסטיבל חייב להימשך
לנקרי מוצא סיבות לאופטימיות בכל הקשור לטיפול באיום מבית. בחודש שעבר, הוא מספר, יצאה המשטרה למבצע מעצרים בעיר העתיקה בעכו, כחלק ממאבק נרחב בפשיעה המקומית. השוטרים נכנסו לאזורים שבהם לא דרכו עד כה, ולטריטוריות שלא ידעו מהם חוק וסדר. "המשטרה ישבה במשך שמונה חודשים על כל גורמי הפשיעה – אלה שבתוך העיר, ואלה שמשפיעים עליה מבחוץ – ופירקה את כולם. אני חושב שהלקחים הופקו, אבל האם אני בטוח שאירועים כאלו לא יחזרו על עצמם? אני כבר לא בטוח כמו בעבר. ואני גם חושב שאם הם יתרחשו, זה יהיה בעצימות גבוהה בהרבה מאשר הסבב הקודם. ומאחר שיש סכנה כזאת, המשטרה צריכה להיערך כלפי כל הגורמים המשפיעים – בערים המעורבות, ביישובים הערביים באזור, וכמובן גם בירושלים".
אני אומר ללנקרי שאני חושש מתוצאות קשות במיוחד שיהיו לסבב הבא. בימי שומר החומות כבר ראינו שבשכונות המעורבות, תושבים ערבים עלולים לתקוף את שכניהם היהודים. איימן זלפי משכונת וולפסון, למשל, הכין בעוד מועד עשרות בקבוקי תבערה כדי להצית בתי יהודים – כך לפי כתב האישום שהוגש נגדו לאחרונה. לאחר פרוץ המהומות השתתף זלפי בלינץ' במור ג'נאשווילי, ולאחר מכן עלה לגג בית מגוריו, תצפת על כוחות המשטרה והעביר התרעות לחבריו שעסקו בהרס תשתיות בשכונה. אם בפעם הבאה יפרצו מהומות במקביל למלחמה נרחבת בצפון או בדרום, וחבריי ייקראו למילואים – מי יגן על הנשים והילדים מפני שכנים חורשי רע?
"גם במהומות הקשות שהיו פה, לא הגענו למצב של התנגשויות בין שכנים, כמו שקרה בערים אחרות", טוען לנקרי. "זה היה מבחן קשה מאוד. הרבה יהודים גרים במרכז העיר, אבל לא שחטו שם משפחה, וזה גם לא יקרה. גם אם אני מאמין שהמהומות יחזרו על עצמן, מה שאתה מתאר זו סצנה שאני לא מקבל".
איך מחזירים את האמון בין המגזרים בעיר, אחרי שנפגע קשה כל כך?
"זה מה שעשינו בעירייה בשנה האחרונה. חיזקנו את מערכות היחסים והאמון בין המנהיגות החינוכית, הקהילתית והדתית של יהודים וערבים. עשינו חיבורים, כי אנחנו חיים פה יחד. זה לא מעלות־תרשיחא, כאן גרים באותם הבניינים והולכים באותם רחובות. בתחילת הדרך שלי בעיר, גרתי כמה שנים בבניין שהיו בו שש משפחות יהודיות ושש משפחות ערביות. אני חושב שאני ראש העירייה היחידי מבריאת העולם שגר בבניין כזה, אז אף אחד לא יגיד לי מה זה שכנים ערבים.
"הפשיעה בחברה הערבית לא טופלה הרבה שנים, וכשמוסיפים את הלאומנות והקיצוניות הדתית שזולגות פנימה, מתקבלת תמונה מכוערת. אתה יודע מה גרם לכל המהומות פה?"
המזרן שהוצת במסגד אל־ג'זאר בעיר?
"בדיוק. מישהו שרף שם מזרן וצילם. תושב ג'דיידה־מכר העלה פוסט וכתב שהיהודים הציתו את המסגד. אחרי חצי שעה הפוסט נמחק, אבל כבר לא היה אפשר לשלוט בתוצאות"
"מיד לאחר מבצע שומר חומות היה חשוב לנו ליצור כמה שיותר פעילות, לחבר בין האנשים, ולעשות הכול כדי להחזיר את השגרה. כשנוקטים גישה כזו בצורה חכמה, אפשר לנצח. האסטרטגיה שלנו הייתה מכוונת להרגעת הרוחות, תוך כדי עבודה בלתי מתפשרת של המשטרה והשב"כ. מחד גיסא אנחנו דואגים לא להסלים את המצב, ומאידך גיסא לא מוותרים לאף אחד שהשתתף במעשים האלימים, ודואגים שכל אדם כזה ייתן את הדין. זה מה שהביא את עכו למצבה היום – עיר שוקקת תיירות ומלאת חיים".
לא היה פשוט להחזיר את התיירים לעכו. מאז מאי 21' נשמעו בציבור היהודי קולות שקראו להחרים את עכו העתיקה, ולא לפרנס את העסקים הפועלים בה. אני ורבים אחרים סבורים שזו שגיאה חמורה, ואסור ליצור כאן בגליל אזור "נקי מיהודים". הגישות השונות יעמדו שוב למבחן בחג הסוכות הקרוב, כשייערך בעיר העתיקה הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אחר. בעירייה נערכים לפסטיבל, ומקווים שהמוני מבקרים יפקדו את המופעים הרבים.
הייתה התלבטות בשנה שעברה אם להמשיך ולקיים את הפסטיבל במתכונתו הקבועה?
"בכלל לא. המטרה שלי הייתה להחזיר את המצב לקדמותו. הרגשות שלי בערו, אבל בשום אופן לא הסכמתי לבטל. אני לא מבין את הקריאה להחרים את העיר העתיקה – למה להחרים מקום שהוא שלך? אתה מכניס גול עצמי, ומה עשית בזה? אני מאמין שפסטיבל כזה צריך להתקיים שנה אחרי שנה, ויש סיבה נוספת: אם אתה מבטל פעם אחת, בשנה לאחר מכן לא תקבל ממשרד התרבות אותם התקציבים".
לנקרי שמח לדבר על החזון הנרחב שלו לפיתוח העיר העתיקה. הוא מספר על הגדלת ההשקעות בניקיון, ועל מפעלי שיפוץ ושיקום גדולים בנמל ובסמטאות הישנות. לדבריו, זו הדרך למגר את הפשיעה ולהחזיר את המשילות. "אנחנו הולכים לבנות בחוף הדרומי מלון בן כמה מאות חדרים. גם בחאן אל־עומדאן ייבנה מלון גדול, ויש צימרים וחדרי airbnb. מלון חוף התמרים נקנה בידי משקיע חרדי, שמשפץ אותו ומתכוון לפתוח אותו בעוד כחצי שנה. אנשי עסקים נותנים אמון מוחלט בתיירות בעיר".
מערכות". לנקרי. צילום: שיר תורם – פלאש 90
עכו עומדת גם בפני תנופת פיתוח של שכונות מגורים חדשות, והתוכניות מבטיחות עוד עשרות אלפי יחידות דיור. אלא שלמהלך הזה נלווה גם חשש משינוי דמוגרפי. ההגירה מהעיר החוצה היא בעיקר של משפחות יהודיות, והעירייה עושה מאמצים רבים כדי למשוך אחרות במקומן. מצד שני, נתוני מערכת החינוך בעכו מראים על התחזקות מתמדת של המגזר היהודי: אם בשנת 2003 התלמידים הערבים היו 48.5 אחוזים מכלל הלומדים במערכת החינוך בעיר, מגיל הגן ועד כיתה י"ב, כיום שיעורם עומד על 33 אחוז.
"תשעים אחוז מתושבי שכונת הכרם שנבנית כעת הם יהודים", אומר לנקרי. "כשאני יודע שבעיר הזו הילדים שלי מקבלים כל מה שהם צריכים, לאשתי יש עבודה מסודרת, יש גינון וסדר וניקיון ברחובות, יש אירועי תרבות, יש סייעת נוספת בגנים, הילדים נמצאים בקיץ בקייטנה כמעט חודש וחצי בגרושים – יש לי הרבה סיבות להגיע לגור כאן. אנחנו גם בונים אזור תעשייה גדול, שיעסיק אלפי עובדים.
"הוצאנו מכרזים לעוד 2,000 יחידות, והיזמים נלחמו עליהן עם סכינים. שלושה יזמים נבחרו, והם יתחילו לשווק את הדירות בשנה הקרובה. בנוסף משרד השיכון לוחץ עלינו להוציא עוד 3,000 יחידות. החלטתי שאלו שבמזרח עכו יהיו מיועדות לחרדים. ואם נדמה לך שלא יהיה ביקוש, הסר דאגה מליבך: יש התארגנויות של חרדים שמתכוונים להגיע, וכולם כבר על גחלים. זו תהיה שכונה מותאמת, עם תלמודי תורה וישיבות ובתים שמתאימים לדרישות הדיור של הציבור החרדי".
למה עד עכשיו לא ניסית להביא לכאן את המגזר הזה?
"זו קבוצת אוכלוסייה שהרשות צריכה לטפל בחלק גדול ממנה. בעיר במעמד סוציו־אקונומי 4, טיפול בתושבים נוספים זו משימה כמעט בלתי אפשרית. עכשיו, כשהעיר התחזקה כלכלית, אני חושב שאפשר לעשות את זה. ננסה גם להביא לכאן אנשי תורה שעובדים ולא רק לומדים. אנחנו מקווים שזו האוכלוסייה שנקבל, אבל לא יכולים לקבוע זאת".
לנקרי מציין כי העולם החרדי אינו זר לו: "אני עצמי באתי משם, ויש לי שלושה אחים חרדים. תראה איזה נס קרה לי. הירי שהיה לפני תשע שנים (בשנת 2013 נורה לנקרי בראשו בידי עבריינים – י"ק) עשה לי שידוד מערכות והחזיר אותי חזרה בבעיטה. הפכתי לאדם מסורתי שמחובר מאוד. הבת שלי חרדית יותר מהחרדים, והבן שלי שסיים עכשיו י"ב באורט דרסקי היה הילד היחיד שם עם כיפה. עכשיו הוא דחה את השירות בשנה והלך ללמוד בישיבה גבוהה בצפת".
האנשים הטובים נרמסים
לקראת סוף השיחה שלנו מטיל לנקרי את הפצצה. "אחרי עשרים שנה בראשות עיר מעורבת בפריפריה, אני אומר – איני יכול עוד. תכננתי למלא את התפקיד במשך שלוש קדנציות, ובלחץ התושבים רצתי לקדנציה נוספת. גרמה לכך גם הפציעה האנושה; המשכתי כדי לא להראות חולשה. השמירה על העיר עכו הייתה המשימה שלי, אבל אני מודיע רשמית שבעוד שנה וחודשיים זה נגמר. תמיד טוענים שראשי ערים לא יודעים להיפרד מהכיסא, ולא דואגים לדור הבא שימלא את מקומם. אז אני נפרד מהכיסא שלי באהבה עצומה, וגם משאיר לעכו את הדור הבא. כשאני אעזוב את הלשכה, יש מישהו שימשיך בעבודה הזו אחריי, ויש גם מי שימשיך אחריו".
הדור הבא שלנקרי מדבר עליו הוא מנכ"ל העירייה לשעבר אוהד שגב. "הוא גדל אצלי מגיל 14, הייתי מדריך שלו בחוגי סיור וראיתי אותו מתפתח. אחר כך ראיתי אותו כיושב ראש ועד הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, ובעוד תחנות עסקיות ומקומיות. קראתי לו להצטרף אליי למרוץ ב־2003, והוא עזב את החברה הכלכלית שניהל והתייצב לקמפיין הבחירות. בהמשך הוא עבד לצידי 17 שנים, והוכיח את היכולות שלו".
לנקרי שמח לדבר על החזון הנרחב שלו לפיתוח העיר העתיקה. הוא מספר על הגדלת ההשקעות בניקיון, ועל מפעלי שיפוץ ושיקום בנמל ובסמטאות. לדבריו, זו הדרך למגר את הפשיעה. "אנחנו הולכים לבנות בחוף הדרומי מלון בן כמה מאות חדרים. גם בחאן אל־עומדאן ייבנה מלון, ויש צימרים וחדרי airbnb"
בשנתיים האחרונות כיהן שגב כמנכ"ל עיריית חיפה – אולי כדי לצבור עוד ניסיון מקצועי לקראת ההתמודדות על ראשות עיריית עכו. "מאחר שהוא בא מהעולם הכלכלי, בתחום הזה הוא אולי יהיה טוב ממני", אומר לנקרי. "אם אוהד ייבחר, עכו תמשיך בדרך שהתווינו. זה מה שדרוש כדי שכל מה שעשיתי פה לא יקרוס. עכו היא לא עיר רגילה, וההמשכיות קריטית עבורה".
אני מודה – גם לולא הפרעות של מאי אשתקד, לא הייתי רוצה להיכנס לנעליך ולנסות לנהל עיר מסובכת כל כך.
"כשניהלתי את החברה למתנ"סים בעכו, ראיתי ניהול גרוע של העיר. נכון, עכו מורכבת ומאתגרת, אבל אפשר לתת לתושביה אלפי סיבות ליהנות ממנה. בחמש השנים הראשונות שלי כראש העיר בניתי מערכת ממוטטת. התמודדתי מול שביתות, הייתי יוצא מהמשרד בשלוש לפנות בוקר ומתייצב שוב בשמונה בבוקר. חמש שנים לא הייתי כמעט בבית. לקחתי על עצמי משימה של הכנסת תרבות ארגונית חדשה, תרבות של שירות ומענה לתושב. רציתי לכתוב נרטיב חדש לעיר.
"בחמש השנים הבאות פעלתי להתחיל את הפיתוח ושיפור התשתיות של העיר, ואז, אחרי עשור, הגיע הזמן להיכנס גם לנושא של העיר העתיקה ולבנות את הסצנה התיירותית, שלא הייתה קיימת קודם. בנינו תשתית לא רק לעשור הקרוב, אלא גם לשנים שלאחר מכן. קיבלתי את עכו עם מינוס של 200 מיליון שקלים ועם חשבים מלווים, והיום זו עיר עוצמתית מבחינה כלכלית".
שיר הצלמת דוחקת בנו לצאת אל הנמל ואולמות האבירים. לנקרי אומר שהגיע הזמן לשים מאחור את המתיחות, ולפתוח דף חדש. שיר משדלת אותנו להתחבק, והקרח מפשיר סופית.
כשאנחנו יוצאים אני שואל אותו אם הוא מתכוון להתקדם מהזירה העירונית לפוליטיקה הארצית. "בעבר היו לי מאה אחוז כוונות כאלו, היום זה אחוז אחד", הוא אומר. "פנו אליי ממפלגות רבות והציעו לי להצטרף, אבל סירבתי. אני רואה מה קורה שם. אנשים טובים שמבקשים להיכנס למערכת נרמסים, הופכים למוקצים ונכתשים ברשתות החברתיות. זה הפך לגועל נפש".
אז איפה נמצא אותך ביום שאחרי?
"אני יוצא לחופשה של חצי שנה, לנקות את הראש אחרי 44 שנות עבודה. בגיל שלנו אנחנו כבר לא מסוגלים לעשות טרקים, אבל בהחלט מצפה לי נסיעה ארוכה, מנקה ומחזקת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
