לא בלי בתה: הטרגדיה של משפחת קאפח הפכה לספר ילדים

ליל חמישי בבית משפחת קאפח באלון. אבישי שוקד על הכיריים, חותך ירקות, מזיז כלים בעיצומן של ההכנות לשבת. סירים פזורים על הגז, וריח תבשילי שבת ממלא את האוויר. שירה שואלת איפה נרצה לשבת. היא נראית מעט דרוכה, ואני מציעה שנצא החוצה ונתרחק קצת מהמולת הבית. בדרך, מעל השידה הצבעונית, אני מבחינה בתמונתה של רוני. שיערה מסופר קארה, משקפיים מעטרים את אפה הקטן, חיוך רחב נסוך על פניה ורקע של נוף מדברי צהוב מבצבץ מאחוריה. את התמונה צילם אביה אבישי במהלך טיול ריינג'ר שעשו יחד. איש מהם לא ידע אז שזו עומדת להיות תמונתה האחרונה.

בית משפחת קאפח תמיד היה הומה אורחים ומבקרים, לרוב בלי הזמנה מראש. אבל לפני שנה וחצי, בערב אסרו חג, הוא נמלא אדם בנסיבות אחרות לחלוטין. רק עכשיו, עם יציאת ספר הילדים של רוני, שירה מרגישה שהיא יכולה לחזור לרגעים הקשים ההם.

"באותו היום לא הייתי בכלל בבית", היא נזכרת. "אבישי היה עם הילדים, אז ניצלתי את ההזדמנות להספיק שעות בעבודה. דקות ספורות לפני השעה 17:00 אני מקבלת טלפון מאבישי. ידעתי שהוא לקח את רוני ונדב לטיול בריינג'ר, אז עניתי לו בעליזות מסוימת. ואז הוא אמר לי 'אני עם הילדים בטיול. התהפכנו. נדב קצת פצוע, גם אני פצוע, ורוני… רוני מתה'".

שירה קאפח: "הם הגיעו לירידה גדולה, שכנראה עברה שינויים בחורף מהגשמים ומעבודות תשתית של חברת החשמל. האדמה הייתה מפוררת. הם התגלגלו אולי שמונים מטר במורד ההר. אבישי ונדב יצאו בסדר, אבל כשהם הגיעו למטה אבישי ראה שרוני לא ברכב. כשהוא מצא אותה הוא מיד הבין שאין מה לעשות"

קולה של שירה נעשה שקט ואיטי. "התמוטטתי", היא ממשיכה לתאר באיטיות. "שוב ושוב חזרתי על המילים 'אני לא מאמינה'. אני לא בטוחה שבכיתי אפילו מרוב שהייתי בהלם. במבט לאחור ברור לי שהוא עשה מעשה סופר־אמיץ, לא הייתי רוצה שזה יגיע אליי בדרך אחרת.

"בראש כבר חשבתי: 'מה יהיה עכשיו?'. ואז אבישי אמר: 'אוי, נדב רואה אותי בוכה'. מיד התאפסתי. אמרתי לו: 'תהיה עם נדב. אל תעזוב אותו. זה בסדר שאתה בוכה, הוא עוד יראה אותנו בוכים הרבה, אבל עכשיו אתה צריך להתאפס ולהיות איתו. אל תעזוב אותו לרגע'".

פעולותיה הפכו לאוטומטיות כמעט, היא אומרת. "הבנתי שיהיה עוד זמן לאבל, אבל עכשיו צריך לעשות דברים. הודעתי להורים שלי. ביקשתי מאבא שלי להביא את שני הבנים הגדולים לבית החולים. הילל, הבן הרביעי, היה בחוג, אז וידאתי שמישהו מביא גם אותו. התקשרתי לאחות של אבישי, וביקשתי שמישהו ילך פיזית להודיע לאמא שלו. זה היה מרוץ נגד הזמן, כי כל הזמן הזה ישבו לי בראש הסיפורים על אנשים שמקבלים הודעות בוואטסאפ, וכל הזמן אמרתי לעצמי: רק שזה לא יגיע אליהם ככה. רציתי לוודא שכולם שמורים ומקבלים את ההודעה בדרך הכי מוגנת".

בבית החולים התאחדה שירה עם שלושת בניה וסיפרה להם על שאירע. "הם הגיבו כמו שאפשר לצפות, כל אחד בדרך שלו. יש מי שמתכנס ויש מי שבוכה. די מהר הם רצו כבר ללכת משם. היה לי חשוב שהם רק יראו שאבישי ונדב בסדר".

נדב ואבישי נשארו להשגחה בלילה, ושירה חזרה עם הילדים מבית החולים. בינתיים יצאה הודעה ביישוב, ובתוך הבית כבר היו אנשים שניקו את השיש והכינו את הבית לשבעה. "על הדלפק חיכתה לנו ארוחת ערב, עד היום אני לא יודעת מי הכין אותה. מישהו אמר לנו 'אתם בטח לא רעבים', אבל הילדים אמרו 'דווקא כן'. ישבנו ואכלנו. אנשים הציעו להישאר איתנו בלילה, אבל אמרתי שאני לא צריכה. רציתי להיות בשקט שלפני הסערה, ידעתי שמחר יהיה עמוס מאוד. אז אמרתי לילדים: 'בואו נראה שני פרקים של חברים ונלך לישון'. זה מה שעשינו. בדיעבד זה נשמע מוזר, אבל זה מה שעשינו. אחר כך אמרתי להם 'לילה טוב, יש מקום במיטה שלי למי שמרגיש צורך לבוא'. במהלך הלילה כולם זרמו אליי לחדר. אני לא ישנתי כמובן. הסתמסתי עם השכנה מימין והשכנה משמאל. התכתבנו כל הלילה. אף אחת לא ישנה".

על מה שקרה בדיוק באחר הצהריים ההוא שמעה רק מאוחר יותר. "באותו בוקר אבישי והילדים סידרו את הבית אחרי פסח, החזירו את כל הכלים לארון. אבישי אמר שאם הם יספיקו לתקתק הכול אז יישאר זמן לטיול. הם יצאו עם הריינג'ר של יחידת החילוץ שאבישי מתנדב בה. הוא דאג להם למשקפות נגד אבק, אטמי אוזניים, הכול היה הכי שמור. זה רכב שטח בטיחותי, עם חגורות והכול. אבישי הכיר אותו טוב. בדרך הם עצרו לתה, שיחקו מחבואים, הכול היה רגוע. ואז אבישי התכוון לעלות לכביש בחזרה הביתה, אבל הילדים נורא ביקשו להמשיך.

"הם הגיעו לירידה גדולה, שכנראה עברה שינויים בחורף מהגשמים ומעבודות תשתית של חברת החשמל. האדמה הייתה מפוררת. הם התחילו את הירידה והתגלגלו אולי שמונים מטר במורד ההר. אבישי ונדב יצאו בסדר, אבל כשהם הגיעו למטה אבישי ראה שרוני לא ברכב. הוא התחיל לחפש אותה ומצא אותה במעלה הדרך. היא פשוט נשלפה מהחגורה, שעדיין הייתה מוקלקת".

אבישי, פרמדיק, רכן לעברה. "הוא מיד הבין שאין מה לעשות", אומרת שירה בקול רועד.

להתחבר לאבל

בת 11 ושלושה חודשים הייתה רוני במותה, באחר הצהריים הנורא של יום ראשון, 4 באפריל 2021. בת יחידה, שהותירה אחריה משפחה אוהבת, הורים, ארבעה אחים – גלעד, עדו, הילל, ונדב – ועוד אחות מאומצת, צופיה, שהפכה לבת בית. את חייה הקצרים העבירה בשבילי היישוב אלון בחבל בנימין, והכול הכירו אותה. מאות אנשים ליוו אותה בדרכה האחרונה. על קברה הקריאו את השיר "קצר פה כל כך האביב". חבריו של אביה מיחידת החילוץ הופיעו בבגדי היחידה וצבעו את הקהל בכתום זוהר.

בזמן הריאיון אבישי מגיח מעת לעת לשניות אחדות, אבל נרתע מלדבר. מטבע הדברים, המצב קשה לו מאוד. "אחר כך ראיתי שכתבו עלינו בכל מיני כתבות שזו הייתה תאונת טרקטורון", נזכרת שירה. "ובטוקבקים אנשים הגיבו: 'מי נותן לילדה בת עשר לעלות על טרקטורון'. כאב לי לשמוע אנשים שלא מכירים אותנו כותבים ככה".

הרגשת גם צורך לגונן על אבישי, שלא יאשים את עצמו?
"מיד הבנתי את הסיפור. ידעתי שאין פה שאלה של אשמה. זה נושא שעלה, אבל לא המון, כי אמרתי את שלי על ההתחלה. אני יודעת שאבישי הוא בן אדם אחראי, והוא הכי שמר והגן על הילדים. הוא לא השתולל עם הרכב, הכול היה בנחת, לא היה שם משהו אקסטרימי. אבל אפשר לדמיין מה בן אדם עובר, וזה לא דבר פשוט להתמודד איתו".

ואת עדיין אומרת לו את זה?
"הוא יודע שככה אני מרגישה. בשלב מסוים זה גם קיבל את החותמת של המשטרה. קצת לאחר מכן לקחו לו את הרישיון ופתחו בתחקיר על התאונה. מיד החזירו לו אותו, כי הבינו שאין פה איזה נהג מסוכן. אחרי כמה חודשים הודיעו לנו שסגרו את התיק".

מותה של רוני טלטל את הקהילה ביישוב אלון, שאני מתגוררת בו בשכנות למשפחת קאפח זה יותר מעשור. בערב שלאחר הלוויה, משפחות רבות התכנסו בבתים ברחבי היישוב בניסיון לעכל את מה שקרה. בבוקר הבא הילדים לא יצאו לשחק, כאילו ימי הזיכרון התחילו כבר אז, שבוע לפני מועדם. "אני חושבת שאנשים התחברו אישית לסיפור כי הם הכירו את רוני. היא הייתה ילדה שנהגה להסתובב בחוץ ולטפס על עצים, והיא הייתה תקשורתית מאוד. לא הייתה לה בעיה לפצוח בשיחה עם מישהו, גם אם לא הכירה אותו. היו לה חברים ילדים וחברים מבוגרים".

שירה: "על הדלפק חיכתה לנו ארוחת ערב, עד היום אני לא יודעת מי הכין אותה. מישהו אמר לנו 'אתם בטח לא רעבים', אבל הילדים אמרו 'דווקא כן'. ישבנו ואכלנו. אנשים הציעו להישאר איתנו בלילה, אבל אמרתי שאני לא צריכה. אמרתי לילדים: 'נראה שני פרקים של חברים ונלך לישון'. זה נשמע מוזר, אבל זה מה שעשינו"

שלוש פעמים משכו אותי רגליי לביתם במהלך השבעה. בכל פעם מצאתי את הבית הומה אדם, והעניין נמשך גם שבועות לאחר מכן. "אלו באמת רגעים שאת מרגישה את כוחה של הקהילה", מאשרת שירה. "גם כשהתחלפו המשמרות, אנשים ידעו בדיוק מי אכל ומה כל אחד אוהב. הילדים היו מוקפים חברים. אנשים השאירו את ילדיהם בבית ולא שלחו אותם לבית הספר כדי שיוכלו לשחק איתם. היה פה כדורסל מהבוקר עד הערב, 18 שעות ביממה. היו פה אנשים עוד המון זמן אחרי השבעה. המשיכו להביא לנו ארוחות. בכל ערב ישבו איתנו חברים בחצר על בירות ונשנושים. ההורים שלי הגיעו בכל שבת, לא ביקשתי את זה, אבל הם רצו".

וזה עזר לך?
"לא ידעתי באמת מה אני רוצה. מה אני רוצה? אני רוצה שלא יהיה ככה. כל הזמן שאלו אותי, ובשלב כלשהו אמרתי 'די, אל תשאלו אותי שאלות, אני לא יודעת'. הכול התבטל ונראה לי לא חשוב פתאום. לא היה חשוב לי להחליט. בדיעבד אני יודעת שזה ענה גם על הצורך שלנו, וגם על הצורך של אנשים להתחבר לכאב".

בשוך ימי האבל הגיעה השגרה, ואיתה גם תחושת החוסר ההולכת ומתעצמת. "אני מרגישה את החוסר הזה כל הזמן", משתפת שירה, "זה החדר הריק. אלה הנוכחות שלה, הצחוק שלה. השיחות איתה חסרות לי כל כך. זה להכין ארבע קופסאות אוכל במקום חמש, ולראות ילדים חוזרים הביתה מההסעה. זה גמר אותי בהתחלה, לראות ילדים חוזרים. זה להגיד לבנים לסדר את החדר ואני מתה להגיד לה גם, ואין למי. מעבר לזה, היא הייתה הבת היחידה. מישהי לחלוק איתה את הנשיות, והיא גם בדיוק הגיעה לגיל שמתחילים לשאול שאלות ולחוות חוויות של התבגרות. התחלנו להחליף בגדים בינינו והיא נורא התרגשה מזה, וכשהגיעה למידת הנעליים שלי אני זוכרת שחשבתי שיהיה נחמד אם הגדילה שלה תעצור ונוכל לחלוק בנעליים. לא חשבתי שככה היא תפסיק לגדול".

שמרת את החפצים שלה?
"יש לי עדיין עגילים שלה וכמה פריטים ששמרתי, אבל את הבגדים מסרתי מהר אחרי השבעה. נכנסתי אליה לחדר והרגשתי שאם אני לא עושה את זה עכשיו, אחר כך יהיה קשה יותר. לא רציתי שהחדר יהפוך לאתר הנצחה. כשצופיה, המאומצת שלנו, הייתה מגיעה לשבתות הביתה, רוני פינתה לה את החדר. הצענו לה לישון שם, אבל היא לא רצתה. לא רציתי שהחדר יהיה אישיו, אבל הוא מאוד אישיו".

רוני לא זכתה לחגוג את הבת מצווה שלה, אבל החברות לא שכחו. כל ילדה שהגיעה למצוות טרחה להזכיר אותה, ובחג שבועות תרמו הבנות לבית הכנסת פרוכת מיוחדת שרקמו לזכרה, וחנכו אותה בטקס מרגש. "לעבור את שנת הבת מצווה בלי רוני היה נורא קשה", אומרת שירה. "אני יודעת שגם לחברות שלה זו הייתה טלטלה. הן כתבו לנו מכתבים, הגיעו לשבת איתנו, לפעמים באו להתחזק דרכנו".

נשמע שתפסת מקום מאוד תפקוּדי בהתמודדות שלך. את מתאמצת להחזיק מעמד.
"עד היום אני ככה. בתפקוד. לא נותנת לעצמי להתרסק. ברגע שאני נכנסת להצפה רגשית אני מאפסת את עצמי וחוזרת לעשייה. מהר מאוד חזרנו לעבודה והילדים חזרו למסגרות. כשהם רצו להשתבלל, הודענו שכל אחד במשפחה מתפקד גם בשביל האחרים. 'גם אני לפעמים רוצה להשתבלל', אני אומרת להם, 'אבל אני מתלבשת, מתארגנת, יוצאת לעבודה, דואגת שיהיה אוכל, ואתם צריכים ללכת לבית הספר גם אם אתם לא מצליחים לשמוע כלום'. גם לי היו ימים שישבתי בעבודה ובהיתי".

לכל ילד יש ספר

רוני קראה המון. "היא הייתה מחוננת בלי החסרונות של ילדים מחוננים", מציינת שירה. "היו לה המון חברים והיא הייתה סופר־תקשורתית. יש דברים שהיו מובנים מאליהם לרוני, פשוטים ורגילים. למשל, היא לא הרגישה שיש מלחמת פמיניזם. היא כבר הייתה שם, כמה צעדים לפנינו. אני זוכרת שמחת תורה אחד שבו רציתי שתבוא איתי לקריאת נשים ביישוב. חיפשתי אותה, ולא מצאתי. נכנסתי לבד, ופתאום אני רואה אותה יושבת ליד המארגנות, והן הודיעו לי שהיא קוראת את 'שישי'.

"היא הייתה אז בגן חובה, אולי בכיתה א', בקושי הגיעה לשולחן. אמרתי לה 'רוני, זה משהו שצריך להתאמן עליו, אי אפשר לקרוא סתם ככה', והיא אמרה 'כבר התאמנתי בשבוע שעבר בבית הכנסת'. ואז היא עלתה וקראה בביטחון בעגה תימנית. אני יודעת שהיא לא קראה מדויק, אבל התעוזה הזאת של ילדה שמגיל אפס הייתה יושבת עם האחים שלה ולומדת את טעמי המקרא – אי אפשר להיות אדישים לזה. נשים התרגשו ממנה כל כך, ובשנים הבאות עוד ועוד ילדות החלו לקרוא בעקבותיה. היא הראתה להם שאפשר".

הרעיון להוציא לזכרה ספר ילדים מתוך המילים שכתבה בעצמה נולד ממש לאחר השבעה. "כשנכנסתי לחדר להוציא את הבגדים שלה כאב לי מאוד. התחלתי לדבר אליה, ואמרתי לה: 'רוני, אני מבטיחה לך שזה לא ימשיך ככה. את לא תביאי איתך רק כאב ועצב'. זה לא הסתדר לי עם הדמות שלה, של ילדה סקרנית וערה. היא חלמה לפתח מכונית עם מנוע מימן, ולא הצליחה להבין למה לא מפיצים את זה בעולם. כשהיא דיברה על מכוניות כאלה הכול היה ברור לה, היא הבינה איך הכול עובד ולמה התוצר לוואי של מנוע כזה הוא מים. באותו רגע הבטחתי לה שנחזור לשמוח בזכותה וממנה. זאת הבת שלי – אני רוצה להתגאות בה, לא רק לבכות עליה. אני לא רוצה שיעשו גוגל וכל מה שימצאו הוא תאונה נוראית. הבנתי שאנחנו צריכים למצוא לה מקום חדש במשפחה.

אבישי אומר שהקשר לא־לוהים הוא "באמת מערכת יחסים, וכמו בכל מערכת יחסים, זה לא תמיד הולך בקו ישר. לפעמים אתה כועס, ולפעמים יש דברים שמאוד קשים לך. אבל מצד שני זה נותן לי כוח. לא רק האמונה, גם הריטואלים. אני מרגיש שזה מכניס לי סדר ומשמעות לחיים"

"רוני התחילה לקרוא בגיל צעיר מאוד. היינו באים לאסוף אותה מהגן ומוצאים אותה קוראת לילדים הארי פוטר. בהמשך היא התחילה גם לכתוב סיפורים. יום אחד ישבנו בארוחת ערב שגרתית ואכלנו פנקייק. רוני אמרה: 'תנו לי שני מילים ואספר לכם סיפור'. הילדים השיבו: פנקייק ומים. היא התחילה לספר, ואנחנו היינו מרותקים. סיפור שלם, בנוי, עם התחלה אמצע וסוף. כשהיא סיימה אמרתי לה שהיא חייבת לכתוב אותו כדי שלא ילך לאיבוד. כשנכנסתי לחדר אחרי השבעה פתאום מצאתי את הסיפור הזה. היו עליו הערות של איזו מורה, היא כנראה הגישה אותו כמשימת כתיבה באחד השיעורים".

כך נולד הספר "כשפנקייק מדבר צריך להקשיב", בהוצאת אשמורת, שאחיה של שירה הוא אחד מהשותפים בה. את הטקסט ערכה דלית לב, והוא מלווה באיורים קסומים של כריסטינה קדמון, המערפלים במכוון את קווי המציאות והדמיון ויוצרים חוויה שנדמית כמו חלום בהקיץ. אף שכתבה אותו ילדה בת עשר, הוא נראה ועשוי כמו סיפור מאוד בשל. "לכן גם בחרנו אותו", אומרת שירה. "בסיפור הזה הפנקייק מתעורר לחיים, והילד דני מגלה שהוא צריך משהו כדי לחיות ומחפש לו פתרונות. יש בסיפור הזה המון רבדים, והוא מאוד מאפיין את רוני, שמבחינתה העולם מלא בפוטנציאל. העולם הוא לא בהכרח רק מה שאומרים לך או מלמדים אותך שהוא. לרוני לא היה קיבעון, וגם לילד בספר, דני, אין קיבעון. הוא מאוד גמיש בחשיבה שלו".

היא יצרה אותו קצת כבן דמותה.
"מעניין, יכול להיות. הפנקייק מציב לדני בעיות ואתגרים, והוא מקשיב לו. למה הוא מקשיב? מה הפנקייק הזה יודע בכלל? אבל דני חושב ומגיע לפתרון וגם מסביר אותו יפה. זה סיפור שיש בו הרבה על מה לדבר עם ילדים – על יחסי גומלין בין יצורים חיים, על חשיבה יצירתית. אני שמחה שבחרנו להתחיל עם הסיפור הזה".

שירה סבורה שזה גם לא יהיה הספר היחיד. "אני מאמינה שיהיו עוד ספרים, כי רוני כתבה המון. לפני פסח אנחנו תמיד מעודדים את הילדים לסנן חפצים ולרענן את החדרים. היא הוציאה משם שק שלם עם מחברות ודפים. אמרתי לה: 'את בטוחה? עברת על זה?' היא אמרה לי 'כן־כן, עברתי על זה'. בדיעבד אני כמובן מצטערת על זה מאוד. יש המון חומרים שאני יודעת על קיומם ופשוט לא מצאתי אותם, אבל יש גם סיפורים שנשארו".

לפני יציאת הספר לאור הספיקה המשפחה לייסד מפעל הנצחה נוסף הקשור לאהבתה של רוני לקריאה. "רוני לא הצליחה להבין למה לא כולם קוראים ספרים", אומרת שירה בחיוך. "גם כשילד אמר שלא מעניין אותו לקרוא, היא לא ויתרה עליו ומצאה את הספר שיתפוס אותו. הספרניות מספרות שכשהכיתה הגיעה לשם היא נהגה לעזור לילדים לבחור ספרים, אז פתחנו בספריות של גוש אדומים את 'פינת ההמלצות של רוני', עם כל מיני ספרים שהיא אהבה והעריכה".

היו לה אינספור חלומות. "היא רצתה להיות מדענית, מורה לספרות, פרופסורית. איכשהו זה הסתדר לה בראש, שהיא יכולה להיות את כל אלה ביחד. אני תמיד אומרת שלאבישי היו לפחות שתי הברקות בחינוך – האחת, מגיל אפס הוא פמפם לה את המשפט 'אני רוני, ואני יכולה הכול'. אם היא רק הייתה מצפצפת שירימו לה משהו כשידענו שהיא יכולה לבד, אבישי היה אומר לה 'רוני, תחזרי אחריי – אני רוני, ואני יכולה הכול'. זה הפך להיות המשפט שלה.

"ההחלטה השנייה שלו הייתה שכל בת שתיוולד במשפחה תלך לשיעורי הגנה עצמית מכיתה א' עד י"ב. בהתחלה היא התלוננה קצת על זה, אבל הבהרנו שזה בכלל לא שאלה. שלחנו אותה לחוג התגוננות רחוב, ועם הזמן היא ממש נתפסה לזה. היא הייתה מאוד טובה וזכתה בתחרויות. יש תחרות אחת שאני ממש זוכרת – היא הגיעה לגמר בקרב של הפלות, ומולה הציבו ילד מגודל וגבוה ששקל פי כמה ממנה. אמרתי לעצמי: אוקיי, יהיה מעניין לראות איך רוני תתנהג אחרי הפסד.

"הקרב התחיל, ודי מהר הוא הוריד אותה על הרצפה. אמרתי, טוב, לפחות זה היה מהיר. ואז פשוט ראיתי בגוף הקטן שלה את ההחלטה שאין מצב, שזה לא קורה. היא פשוט התרוממה, העיפה אותו ממנה, עלתה עליו וריתקה אותו. הייתי בשוק. היא באה אליי מאושרת בעיניים נוצצות ואמרה: 'אמא, ראית איך ניצחתי אותו?'.

"אחת הילדות ניגשה אליה ושאלה 'תגידי רוני, איך מנצחים בנים?'. ולרוני כמו רוני, יש תשובה. 'מה שאומרים לך בבית הספר ובכל מיני מקומות שבנות יותר חלשות, זה לא נכון', היא ענתה לה. 'תוציאי את זה מהראש. תגידי לעצמך כל הזמן – אני יכולה הכול'".

פשוט רוני

שירה (42) ואבישי (41), שניהם ירושלמים לשעבר, הכירו בקורס מד"א. הוא פרמדיק במקצועו, היא עובדת סוציאלית, ושניהם מקיימים אורח חיים דתי. אבל לשירה אין שיח עם הדת בכל הקשור ברוני. "לי זה קל, אין לי מערכת יחסים עם א־לוהים", היא אומרת. "מבחינתי זה לא משנה אם הוא קיים. אני מגיעה לבית הכנסת כי אני אוהבת את החברה, אבל פחות מתחברת לתפילה. זה היה עניין, כי רוני כן הייתה רגילה להיות בעזרת הגברים עם אבישי יחד עם כל האחים, והיא כבר הגיעה לגיל שזה לא כל כך התאים. ניסיתי כמה פעמים להיות איתה בעזרת הנשים, אבל לא באמת יכולתי להועיל לה כי היא הרגישה את השעמום שלי, וזה לא תרם. לאבישי, לעומת זאת, יש תשוקה לזה, והוא הצליח להעביר אותה גם לרוני".

אבישי, שמלווה את השיחה שלנו בשתיקה, מחליט להצטרף אליה בנקודה הזאת. "זו באמת מערכת יחסים", הוא אומר, "וכמו בכל מערכת יחסים, זה לא תמיד הולך בקו ישר. לפעמים אתה כועס, ולפעמים יש דברים שמאוד קשים לך. אבל מצד שני זה נותן לי כוח. לא רק האמונה, גם הריטואלים. אני מרגיש שזה מכניס לי סדר ומשמעות לחיים".

כבר שנים הוא עוסק בהצלת חיים. תחילה במד"א, ובהמשך גם ביחידת החילוץ מגילות ים המלח, שהוא מתנדב בה כבר שנים. הוא השתתף בעשרות, אם לא מאות חילוצים, ולא מזמן קיבל אות הוקרה על פועלו. "לא הייתה לי התלבטות אם לחזור לחילוצים", הוא אומר. "אני מרגיש שבחילוצים הכול צלול יותר בראש. לעזור לאנשים עושה לי טוב. אני בהיי מזה. כן, יש קשיים. במיוחד כשאני מגיע לזירת תאונה או לאירועים שמזכירים את מה שקרה. בייחוד אם אלו ילדים או ילדות. אבל אני מרגיש שאני צריך את זה. אולי זו גם דרך להתמודד".

שירה: "אני חייבת לומר שבנושא הבטיחות תמיד היינו מהמקפידים. תמיד נשאנו את הדגל הזה. היינו חוגרים את הילדים אפילו בדרך למעון. אבישי ראה בעבודה שלו מספיק פעמים מה קורה כשלא חוגרים. לפני כמה חודשים אחד הילדים סיפר לנו שאספו אותו מהחוג עם עוד חמישה ילדים מאחורה. כעסתי מאוד. לאף אחד אין זכות לסכן מי מילדיי, על אחת כמה וכמה במצב שאנחנו נמצאים בו. שלחתי הודעה לכל היישוב על זה, ניצלתי את ההזדמנות כדי לעורר את האנשים".

בכל שלבי האבל, איפה אתם מרגישים שאתם נמצאים עכשיו?
"למדנו איך לקבל. למדנו להעריך את הנתינה ולהודות עליה. זה משהו שפעם ממש דחיתי. אף פעם לא הרגשתי צורך בעזרה, אבל בשנה וחצי האחרונות קיבלנו המון עזרה. במשך תקופה ארוכה הגיעו לבית חלות לשבת מכל מיני משפחות קבועות. השכנים מהקרוואנים שלחו לנו פרחים בכל סופ"ש. תמיד היינו בית של חסד, וגם מה שקורה עכשיו הוא חסד, רק שהוא מופנה כלפינו. צריך לתת גם לאחרים את ההזדמנות לתת".

הלילה ירד, ונכנסנו בחזרה הביתה. התבשילים נרגעו על הגז. העותק הראשון מספרה של רוני היה מונח על אחד הכיסאות ליד דלפק המטבח; על הכריכה בחרו הוריה לכתוב את שמה בלבד, ללא התוספת "זכרה לברכה". "רציתי שהיא תהיה פשוט רוני", מסבירה שירה. "כל החיים שלה היא חלמה להיות סופרת. בשבילי זאת הזדמנות להגשים לה את החלום. במקום לחבק, במקום להכין סנדוויץ'. אני בורחת מהקושי לעבר החלומות של רוני והצבעים של איורי הילדים. מבחינתי, כל הורה שיספר לילד שלו את הסיפור הזה ינכיח את רוני ויפנה מקום בעולם לתבונה שלה. אנשים שואלים אותי לפעמים: מאיפה יש לך כוח? ואני עונה שאני מאחלת לכמה שפחות אנשים לגלות את הכוחות האלו".

רוני הובאה למנוחות בבית הקברות בכפר־אדומים. "אני לא מגיעה לשם הרבה", מודה שירה. "אבישי כן. כל אחד ומה שעוזר לו להתמודד. מבחינתי היא לא שם. אם הרוח שלה מסתובבת איפשהו, היא תבוא לפה הביתה. אבל צצים שם כל מיני דברים. מכתבים שילדים כתבו, חלקם כנראה עדיין באים לבקר אותה. לפעמים אפשר למצוא איזו אבן גדולה, חסרת פרופורציה, ואבישי מזיז ומסדר. פעם מצאנו שם צואה של צבאים. באופן משונה זה דווקא שימח אותי. עדיפה צואה של צבאים על בכי של אנשים".

על מצבתה של רוני נכתב באותיות פשוטות "פה נקברה הילדה האהובה והחכמה", מעל תאריכי הלידה והפטירה, ואחריהם המילים "זכינו בך". למטה, בצד, מתחת לכיתוב, הוסיפו הוריה חריטה בצורת ברק. קריצה קטנה לספר ההוא, שהכול התחיל ממנו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il