"השב"כ מוסר לנו מידע מדויק: שלושה מבוקשים כבדים יושבים בבית קפה ליד בית הספר התיכון במחנה הפליטים נוסייראת. אנחנו עולים לרכב, פז'ו 504 מסחרית. מאחור יושבים שישה לוחמים, חמושים בתתי־מקלע זעירים מדגם עוזי ובאקדחים שמוסתרים מתחת לבגדים. ברזנט חום מכסה את חלקו האחורי של הרכב, ופתח היציאה שלו נקשר, כדי למנוע מסקרנים להציץ פנימה. מלפנים יושבים מפקד הצוות ורכז השב"כ האחראי על הגזרה. הוא זה שתפקידו לזהות את המבוקשים. אני לוקח אם־16 מקוצר ומתיישב בכיסא הנהג.
"בשתיים בצהריים השב"כ מקבל אינדיקציה נוספת מסייען שנמצא ליד בית הקפה ומדווח שהמבוקשים במקום. אנחנו זזים. בהוראת רכז השב"כ אני יורד מהציר הראשי ונכנס לאחת הסמטאות. אחרי כמה מטרים מתברר שהדרך חסומה: מערום מאולתר של מוצרי חשמל ישנים מונע מעבר כלי רכב. סע ימינה, מורה לי הרכז. אני פונה ימינה ושוב ימינה בסמטה הבאה, ונכנס היישר לרחבת המסגד. בימי חול הרחבה ריקה כמעט לגמרי, אבל היום יום שישי, והמון אדם יוצא מהמסגד. המתפללים מקיפים אותנו, ואני נאלץ לעצור את הרכב. רמת הדריכות והלחץ עצומה. אני שומע את הלוחמים מאחור מבצעים 'דריכה שקטה' של העוזי. הפנים של רכז השב"כ ומפקד הצוות משדרים אדישות, אבל אני מרגיש את המתח שלהם. עכשיו הכול על הכתפיים שלי, לוחם צעיר בן עשרים. אני צריך להוציא אותנו מגוב האריות, מסיטואציה שיכולה להפוך בתוך שנייה למרחץ דמים, עם הרוגים שלהם וגם שלנו.
"אני לוקח אוויר ויוצא אל מחוץ לגוף שלי באופן מתודי. מפעיל את היכולת של המסתערב להסתכל על הדברים מהצד, כאילו אני נמצא בסרט. זו היכולת שמפוגגת את המתח ומובילה אותך להחלטה הנכונה. הגוף מוצף אדרנלין, הכול ערוך ומוכן להתפוצצות וליציאה לפעולה, אבל הראש מורה להתנהל בדיוק ההפך. להתנגד לאינסטינקטים שטבועים בך כלוחם, ולנהוג במתינות כעובר אורח במחנה הפליטים.
"זה היה מוזר. לא עשיתי מילואים כבר 14 שנים, אבל כשראיתי מולי אדם חמוש בסכין, הגבתי כמו חיית קרבות. צמצמתי טווח, ונתתי לו מכה בקנה הנשימה ואגרוף נוסף לתוך הלסת התחתונה. רצף של מכות אוטומטיות חסרות רחמים. נטרלתי את האיום והלכתי משם. התפלאתי בעצמי לגלות שהיכולות האלו קיימות בי"
"אני עוטה חיוך גדול על השפתיים, ורואה שהאנשים שמקיפים את הרכב מגיבים גם הם בחיוך. הם לא חושדים שבפנים יושב צוות של מסתערבים חמושים, מבחינתם אני בסך הכול נהג לא מקומי שנקלע בטעות לרחבה. אני נכנס לדמות של סוחר חביב, ביישן וקצת מבולבל. בזמן שבתוך הרכב המתח עולה, אני מרים ידיים ומבקש סליחה מהעוברים והשבים. אימאם המסגד מזהה את מצוקתו של הסוחר האומלל, יוצא אלינו ומסמן למתפללים לפנות לנו את המעבר. לאט־לאט הדרך נחשפת מתחת רגליהם, והאימאם מצביע על כיוון היציאה. כשאני מתקדם לשם, הוא אפילו מסמן לי לעצור כדי לקבל ממנו ברכה, אבל אני לא נשאר. מאוחר יותר אומר לי רונן, קצין המודיעין של היחידה שישב מאחור: לא האמנתי שתצא משם בכזאת נונשלנטיות".
את תומר צבן, מחבר הספר "עמוק בעזה" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר), אני פוגש בדירתו במרכז הארץ, שם הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו. כשאני נכנס הוא מתנצל על הארגזים הממלאים את הבית: "אנחנו לפני מעבר, זאת דירת ביניים ולכן הכול מפוזר". הוא בן 53, אך נראה צעיר לגילו. בספר שהוציא לאחרונה הוא משחזר מבצעי הסתערבות נועזים שהשתתף בהם לפני יותר משלושים שנה, וגם מנסה לתאר את ההשפעה המורכבת, אפילו בלתי הפיכה, שיש לשירות כזה על נפשו של צעיר ישראלי.
ההחלטה לכתוב ספר על חוויותיו ביחידת שמשון גמלה בו לאחר מותו של חבר קרוב, ששירת שם יחד איתו. במקביל, הוא אומר, סדרת הטלוויזיה "פאודה", העוסקת ביחידת מסתערבים, החזירה אותו לימי השירות ברצועת עזה ועוררה שדים רדומים ומודחקים. השמות בספר בדויים וכמה מהפרטים שונו כדי לא להיתקל בחומת הצנזורה, אך התחושות המתוארות נאמנות למציאות. "רכבת ההרים הנפשית הייתה לא נורמלית. המעבר בין דריכות שיא ובין הפוגה – למשל כשאתה ממתין ליעד, או בנסיעה לפעולה וממנה – שורט את הנפש. אתה מדלג ללא הפסקה בין עולם של אוכלוסייה אזרחית, שמש וים, ובין מרדף אחר מבוקשים תוך סכנת חיים. זה לא משהו שאפשר להסתגל אליו".
ובזמן אמת, איך מתמודדים עם הפחד? איך אפשר להפעיל שיקול דעת, כשהאיום מקיף אותך מכל עבר?
"יש הרגשת ביטחון, שריון דמיוני שאני לובש כביכול. זה נחוץ, כי הפחד גורם לטעויות, ואז אתה נעשה פגיע יותר. לאורך כל השירות ליוותה אותי תחושה מוזרה כאילו אני מטייל בשכונה, ויש לי חסינות מובנית. היינו יוצאים לפעילות עם חיוך ואדרנלין. רק ממרחק השנים אני מבין שהייתי כל הזמן בסכנת חיים. להיכנס להמון זועם שמחזיק גרזינים, להיות חלק מהם ולפעמים אפילו להוביל אותם כדי שלא יחשדו בי – זאת מציאות משוגעת שהיא מעבר לשכל הישר".
רק לא להישיר מבט
הוא נולד באשקלון, התגייס בפברואר 1988 והתקבל לקורס טיס. "בהתחלה הכול היה מעולה. אני זוכר את עצמי טס בססנה, מטפס לגובה 4,000 רגל, פותח את החלון ונהנה מהאוויר ומנופי הארץ. הבעיות התעוררו כשהתקדמנו בתרגילי הטיסה. למשל תרגיל הזדקרות, שבו מרימים את האף של המטוס, מזנקים למעלה עד שהמנוע מאבד כוח, ואז צוללים למטה. אתה עם הידיים על מוטות ההיגוי, מושך אותם במהירות כדי שהמטוס יתיישר, ואז חוזר למסלול טיסה רגיל. בשלב הזה הבטן שלי התחילה להתמרד, והתגליתי כמקיא סדרתי. אחרי חצי שנה של הקאות אמרו לי: אתה רק סובל מהטיסות, נראה שזה לא המקום שלך.
"ארזתי את החפצים שלי וחזרתי לבקו"ם. לא רציתי שישלחו אותי ליחידה רגילה. מגיל צעיר הרגשתי שמה שמגדיר אותי זו הידיעה שהחיים קצרים וצריך למצות אותם. אני לא פוחד למות, אבל פוחד לבזבז את חיי על שגרה נעדרת סיכונים ואתגרים. נפגשתי באותם ימים עם חבר של משפחתי, אדם מבוגר ממני ב־15 שנים לפחות, שידעתי שהוא שירת ביחידה מובחרת ואחר כך התגייס לשב"כ ושימש מפקד גזרה או רכז ברצועת עזה. סיפרתי לו שנפלתי מקורס טיס, ואמרתי שאני לא רוצה לשרוף שנתיים וחצי בשירות סתמי. הוא עזר לי מאחורי הקלעים, ואחרי כמה ימים הופיע חייל ליד האוהל שלי, קרא לי לצאת והעלה אותי על רכב. הוא לא אמר לאן אנחנו נוסעים, אבל אחרי שעברנו את אשקלון והמשכנו דרומה, הבנתי שאנחנו נכנסים לרצועת עזה".
"המבוקש הגיע לשוק בכל יום באחת וחצי, והייתי צריך לעקוב אחריו. קמתי בבוקר עם הסוחרים, צפיתי אחרי הצהריים בקונים שבאים, בערב ישנתי ובלילה הייתי יוצא להיפגש עם רכזי השב"כ. במצב כזה יש הרבה זמן לחשוב מחשבות, אתה נכנס לתוך סרט שהוא המציאות, ואפילו מזדהה עם דמויות שמרצדות מתחתיך"
היו אלה ימי האינתיפאדה הראשונה. צה"ל שלט עדיין ברצועה ובערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, אך קיני אש"ף בשטח הלכו והתעצמו. בהיתקלויות מול פעילי הטרור התגלו כוחות הצבא כמגושמים וכבדים, בעוד המחבלים נעו במהירות בין הסמטאות. בצמרת צה"ל הבינו שחייבים לשנות את המשוואה. אהוד ברק, אז מפקד פיקוד המרכז, הקים לשם כך את דובדבן – יחידה מיוחדת ללוחמה בשטחי יהודה ושומרון. בפיקוד הדרום הקים אלוף יצחק מרדכי את יחידת שמשון, שהתמחתה בהסתערבות ברצועת עזה. כדי למלא את שורותיהן של המסגרות החדשות נאספו לוחמים ממגוון יחידות, ובהם גם צבן.
"עצרנו במתקן נוריה, בסיס קטן ליד מחנה הפליטים חאן־יונס. הכניסו אותי למבנה בן שתי קומות בקצה דיונה. היו שם כמה חדרים גדולים, ארבע מיטות קומתיים בכל חדר. בפנים מצאתי צעירים במכנסיים קצרים ובנעלי פלדיום, שהיו מרוכזים בניקוי אקדחים ורובים מקוצרים. הנחתי את הקיטבג והכרתי את מי שיהיו חברי הצוות שלי. ז'ילבר, שהגיע לשם משלדג; חיקק, ששירת לפני כן ביחידת מורן; צביקה 'הגרמני', בחור עם עיניים כחולות שבדרך כלל היה מתחפש לאישה חיננית, וכולם ידעו שאסור לו להישיר מבט בפעולה מבצעית, כי אז הוא יישרף וישרוף גם את החברים; מאלכ, ירושלמי־עיראקי שדיבר ערבית שוטפת והכיר את המנהגים המקומיים; ואיציק, שכינויו היה 'חצי מנה', בגלל ההתעקשות שלו להזמין רק חצי מנה פלאפל".
מלבד אימוני ריצה וכושר, ההכשרה שניתנה להם כללה קורס הסתוות, לימודי ערבית, נהיגה מבצעית וקורס צלפים. תרגולי הירי והמטווחים הותאמו לאופי הייחודי של הפעילות: "למדנו לשלוף אקדח במהירות, ועשינו זאת שוב ושוב עד שידענו לפעול בצורה עיוורת. בהתחלה אתה שואל למה צריך את זה, אבל אחר כך אתה מבין שזה מה שיכול להציל את חייך. בשעות הערב האווירה בבסיס השתנתה, כאילו נכנסנו לעולם אחר. מדריכת איפור מתיאטרון הבימה בתל־אביב הגיעה למקום, ופתחה את חדר התחפושות. עברנו שיעורי דרמה, כי אתה צריך לדעת איך להתנהג כשאתה מחופש לזקן או לנער צעיר. למדנו גם לבחור באופן פרטני את התחפושת לכל משימה. דמות של זקן או אישה מתאימה לפעילות סטטית; מרדף אחרי מבוקש, לעומת זאת, מחייב דמות שונה. היו מבצעים שהתחלנו בתחפושת אחת, ותוך כדי פעילות החלפנו לדמות אחרת, לפי ההתפתחות בעלילה.
"יציאה מהתחפושת גורמת לצד השני להיות המום, וזה נותן לך שלושים שניות של חסד לפעול. אגב, ליחידת דובדבן, שפעלה ביהודה ושומרון, היה מגוון רחב של דמויות שאפשר להתחפש אליהן: תייר, מנהל בית ספר, איש עסקים ועוד. אצלנו, באוכלוסייה קשת היום של הרצועה, האפשרויות היו מוגבלות יותר".
ההורים שלך ידעו מה אתה עושה בצבא?
"לא. זה היה מצחיק – כשחזרתי הביתה אחרי אחת המשימות, שכחתי את התחפושת בתיק וכך היא הגיעה לכביסה. אמא שלי נתקלה בה ואמרה שאני חייב לזרוק את הבגדים הישנים שלי, ולהתחיל לקנות בגדים חדשים, של צעירים. היא לא הייתה יכולה לדמיין למה נועדו הבגדים האלו, ואני לא סיפרתי לה ולאבא איפה אני מסתובב בשירות הצבאי. אני חושב שאם הם היו יודעים שאני בעזה, בין המחבלים, הם לא היו עומדים בזה. על קיומן של יחידות מסתערבים הם שמעו לראשונה רק אחרי שנים, כשאהוד ברק החליט לחשוף זאת בשידור חי. אני לא הבנתי מדוע הוא נהג כך, אבל היו לו כנראה הסיבות שלו".
צבן וחבריו למחזור הראשון של שמשון לא עברו מבדקים פיזיים ופסיכולוגיים ייעודיים. "היינו מעין שפני ניסיונות. לפנינו הייתה אומנם יחידת רימון של מאיר דגן, שפעלה נגד הטרור ברצועת עזה בשנות השבעים, אבל הם לא הורישו לנו תורת לחימה מסודרת. היינו צריכים ללמוד את העבודה תוך כדי תנועה, ולא פעם זה גרם לנו להישרף, כלומר להיחשף.
"בחלוף הזמן האינתיפאדה התפתחה והתקריות הסלימו. פתאום ראינו יותר נשק חם ברצועה, ההיתקלויות היו קשות יותר, והיו גם חיילים ששילמו בחייהם. בתחילת הדרך פעלנו לפי הוראות מוגדרות של המפקדים, אבל עם הזמן למדנו לייצר פתרונות בשטח אם מבצע מסתבך. שנתיים אחרי שהגעתי לשם כבר העברתי גיבושים לחיילים החדשים של היחידה".
חמישה ימים בבוידעם
כשאני שואל את צבן איזה מהמבצעים הרבים של ימי שירותו בשמשון נחרת בזיכרונו יותר מכול, הוא חוזר אל "סיפור הבוידעם". במבצע הזה הוא שכב לבדו במשך חמישה ימים בבניין נטוש, כדי לחסל מבוקש שרצח בזה אחר זה משתפי פעולה שסיפקו מידע לשב"כ. "זו פעולה שהייתה אמורה להסתיים בתוך עשרים שעות. עשינו מודל שעבד בהצלחה, ואז הסיעו אותי ברכב עד למרחק 500 מטרים מהיעד. לבשתי בגדים שחורים והפנים שלי היו רעולות. רובה צלפים עם כוונת טלסקופית הוסתר בתיק מעוטר בדגלי פלסטין, אקדח ושתי מחסניות הוסלקו מתחת לבגדים, ותת־מקלע זעיר הודק לגופי. החזקתי עליי גם אמצעי ראיית לילה ואוזנייה זעירה, ששמעתי בה את אנשי השב"כ.
"איתרתי את המבנה הנטוש שנבחר מראש, עליתי לקומה העליונה ומשם לגג. מיד הבנתי שאני לא יכול להישאר בנקודה הזו, כי אני חשוף. חיפשתי ומצאתי מקום מתאים: בקומה הרביעית של הבניין היה בוידעם. הכנסתי לשם את הציוד ומעט האוכל שהיה לי, הסתרתי את הפתח, פערתי חור בבלוקים של הבניין, ונכנסתי לתצפית. מקום כזה מספק לך מצד אחד הגנה ומסתור, ומצד שני הוא עלול להיות מלכודת מוות, כי אם מזהים אותך אין לך לאן לברוח.
"זו הייתה סיטואציה הזויה. להיות זבוב על הקיר, רואה אבל לא נראה. המבוקש הגיע לשוק בכל יום באחת וחצי, והייתי צריך לעקוב אחרי הפעילות שלו. קמתי בבוקר עם הסוחרים, צפיתי אחרי הצהריים בקונים שבאים, בערב ישנתי ובשעת לילה מאוחרת הייתי יוצא להיפגש עם רכזי השב"כ, להצטייד במזון ולהחליף מידע. במצב כזה יש לך הרבה זמן לחשוב מחשבות, אתה נכנס לתוך סרט שהוא המציאות, מריח את הריחות, שומע את הקולות ואפילו מזדהה עם דמויות שמרצדות מתחתיך. לפעמים הנפש מתבלבלת. בניגוד למארב בלבנון, שם אתה ממתין לחוליית חזבאללה שמגיעה כדי להניח מטען, פה אתה נמצא בלב אוכלוסייה אזרחית. אתה רואה נשים וילדים שלא מהווים איום, ומרגיש שאתה מתמזג עם השטח. הרבה פעמים אתה צריך להחזיר את עצמך לתפקיד, וזו גם המשימה של רכזי השב"כ במקרים כאלה: לקרוא את מה שמתחולל בנפש שלך, ולהזכיר לך – אם במילה טובה ואם בפקודה – בשביל מה אתה שם".
"יש שריון דמיוני שאני לובש כביכול. זה נחוץ, כי הפחד גורם לטעויות, ואז אתה נעשה פגיע יותר. היינו יוצאים לפעילות עם חיוך ואדרנלין. רק ממרחק השנים אני מבין שהייתי כל הזמן בסכנת חיים. להיכנס לתוך המון זועם שמחזיק גרזינים, ואפילו להוביל אותם כדי שלא יחשדו בי – זה מעבר לשכל הישר"
בחמשת הימים ההם ראה צבן כיצד המבוקש מחסל משת"פ. בבוא הרגע הנכון הציב המסתערב את המטרה במרכז הכוונת הטלסקופית שלו, קיבל אישור לירות, וסחט את ההדק. אחר כך אסף בקור רוח את הציוד והסתלק מהמקום. בדיעבד התברר שהמבוקש היה בעצמו משתף פעולה שחצה את הקווים, וכדי להוכיח את נאמנותו החדשה פתח במבצע חשיפה וחיסול של מודיעים אחרים. "רכז השב"כ היה בהלם כשגילה את זה. מבחינתנו ביחידה זה רק חידד את ההבנה שאי אפשר לסמוך על משתפי הפעולה. הם היו חיוניים מאוד, כי הם חיו בתוך המקום וידעו הכול על כולם, אבל אף פעם לא יכולת לדעת מה המניע שלהם – נקמה, כסף, אולי בכלל מחזיקים עליהם מידע וסוחטים אותם. לכן במרבית המקרים של עבודה עם משתפי פעולה כיסינו את הפנים, כדי שהם לא יזהו אותנו בהמשך. אגב, הגעתי פעם לבית של ההורים שלי, ופתאום קלטתי שם בבניין שני משתפי פעולה שעבדתי איתם בעזה. מתברר שהייתה בבניין הזה דירה של שב"כ.
"המראות הקשים מהמארב ההוא בבוידעם לא עוזבים אותי. חיסלו משתף פעולה במרחק מטרים ספורים ממני, ואז השחיתו את הגופה והשליכו אותה במרכז השוק, למען יראו וייראו. אף פעם לא הבנתי את האכזריות הזאת. לא רק להרוג בנאדם, אלא גם להרגיש את הדם שלו בידיים ולהתעלל בגופה. אולי זה עולם אחר, שאנחנו כיהודים לא מכירים".
מה קשה יותר – לחסל אדם ברובה צלפים, או לנהל קרב פנים אל פנים?
"יש הבדל בין להוריד מישהו מ־150 מטר ובין לעשות זאת בהיתקלות ישירה. השימוש ברובה צלפים יוצר ריחוק, אתה לא נכנס לעולם פסטורלי של 'אולי היינו יכולים להיות חברים'. הוא מטרה, לך יש פקודה ישירה, ואתה גם יודע שמדובר בטרוריסט שדמו בראשו.
"לצד זאת חשוב לומר שיחידות המסתערבים הן לא יחידות חיסול, כפי שחושבים לפעמים בטעות. ברוב המקרים העדיפות העליונה היא לתפוס את המבוקש ולהביא אותו לשב"כ. אדם מת נקבר באדמה, ומלבד נטרול הסיכון הישיר זה לא תורם הרבה; לעומת זאת המידע שיש בידי מבוקש חי יכול להציל חיים רבים. פעילי טרור שעברו הכשרה בלבנון ובאיראן מחזיקים ידע, וגם עשויים להוביל אותך לאנשי קשר שאפשר להוציא מהם עוד דברים חשובים. המטרה העיקרית של היחידות הייתה לפעול בשקט ולהיטמע באוכלוסייה כדי לשלוף מישהו מהרחוב ולקחת אותו לחקירה בשב"כ, בלי לעשות הרבה רעש. במובן מסוים, אם נאלצת לשלוף אקדח, נכשלת".
לצד סיפורי הצלחה שנרשמו לזכותה של יחידת שמשון, צבן לא נמנע מלתאר גם את ההחמצות. הוא מספר על מבוקשים שהסתמנו ככוכבי טרור עולים וכפצצות מתקתקות, אבל הניסיונות ללכוד אותם או לחסלם נכשלו – ולימים התבררה מידת הנזק שגרמו. בשיחתנו הוא חוזר אל פספוס כזה שלא מופיע בספר: מבצע שבו כמעט נעצר מחבל צעיר ממחנה הפליטים ג'באליה, מחמוד אל־מבחוח שמו.
ב־1989 הקים חמאס, בהוראתו של אחמד יאסין את "יחידה 101" שהייתה מעין תמונת מראה של המסתערבים. חברי החוליה התחפשו ליהודים חרדים, וכך הצליחו לחטוף ולרצוח את החיילים אילן סעדון ואבי סספורטס. "אחרי החטיפה של סספורטס התקבל מידע מודיעיני שלפיו חברי החוליה יושבים בבית מסוים במרכז פרדס", מספר צבן. "היינו להוטים לתפוס אותם. שני צוותים של שמשון יצאו אל הבית: אחד היה אמור להיכנס דרך הדלת, והצוות האחר, שאליו אני השתייכתי, נכנס מהחלון. הפעולה הייתה מהירה, ולכן לא הוצב מעקב על הבית. נכנסתי, עליתי במהירות לקומה השנייה, ופתאום אני רואה מולי בנאדם. שלפתי את האקדח, הבחור התחיל לברוח ואני רץ אחריו. ימינה, שמאלה, למטה במדרגות אל קומת הכניסה.
"כיוונתי אליו את האקדח וצעקתי 'עצור, צבא!'. ואז נשמע פיצוץ והצוות השני הגיח מהדלת. הבחור נתפס, ובחקירתו התברר שפספסנו את חברי החוליה בדקות ספורות, והם כבר חצו את הגדר למצרים. אחד מהנמלטים היה מחמוד אל־מבחוח. שנים אחר כך הוא חוסל בדובאי, אחרי שכבר הפך לאחת הדמויות החשובות בחמאס, והיה אחראי על הקשר עם איראן ועל אספקת אמצעי לחימה לרצועת עזה. אם היינו מגיעים לבית ההוא כמה דקות לפני כן, קריירת הטרור שלו הייתה מסתיימת בגיל צעיר, והרבה חיי אדם היו נחסכים. המחשבה על כך קשה לי".
האיום: צינור תדלוק
ההכשרה הצבאית שקיבל והמציאות הבלתי נתפסת שחי בה במשך שנתיים וחצי, מספר צבן, חלחלו לרבדים עמוקים של נפשו. בספר הוא מתאר חוויה מוזרה שעבר בפאתי תל־אביב, ארבעה חודשים לפני השחרור. הוא וחבריו חזרו באותו לילה ממסיבה רוויה אלכוהול באחד המועדונים בעיר, ועצרו בתחנת דלק. "המתדלק שולף את הפייה של צינור הדלק, ובמוח מתחילות לרוץ מחשבות: הנה, תומר, אתה הולך למות. צריך לשלוף את האקדח ולהסיר את הסיכון. צריך להקדים ולחסל אותו לפני שהוא מחסל אותך. קום פעל. בזווית העין אני רואה את אנשי הצוות שלי נינוחים בתוך המכונית. הם שם בתל־אביב, ואני רחוק, לבד, מזיע ורועד בתוך מחנה פליטים. כל זה נמשך פחות משנייה. באותו הרגע הרגשתי שמשהו עמוק מאוד השתבש אצלי".
אחרי השחרור מצה"ל נסע צבן עם כמה חברים למזרח הרחוק. הוא השתקע ביפן, למד את השפה המקומית וחזר ארצה רק אחרי כמה שנים. בהמשך עבד כמורה דרך בחו"ל וכמרצה באוניברסיטה בתחום התיירות. אחר כך נכנס לענף היהלומים, והיום יש לו חברה שעוסקת בתחום. במהלך נסיעת עסקים לארה"ב התברר לו שגם אם חלפו שנים רבות מתום שירותו ביחידה, הוא לא באמת השתחרר ממנה. זה קרה כשהגיע לסן־דייגו כדי לבצע עסקת יהלומים, ונכנס בטעות לשכונה פחות סימפטית. כמה צעירים עקבו אחריו, הקיפו אותו ואיימו עליו בנשק קר.
"זה היה מוזר", הוא מספר. "לא עשיתי מילואים כבר 14 שנים, היחידה בכלל התפרקה, אבל כשראיתי מולי אדם חמוש בסכין, הגבתי כמו חיית קרבות. ממש כמו באימונים, צמצמתי טווח, נתתי לו מכה בקנה הנשימה, ואגרוף נוסף נשלח ללסת התחתונה. רצף של מכות אוטומטיות חסרות רחמים. נטרלתי את האיום והלכתי משם. התפלאתי בעצמי לגלות שהיכולות האלו קיימות בי".
לדברי צבן, גם חבריו התמודדו עם ההשלכות המאוחרות של ימי ההסתערבות. באחד מפרקי הספר הוא מספר על חברו יואב, שלאחר השירות טס לאירופה, למד שם רפואה והתרחק מכל מה שקשור לישראל – אלא שאז מצא עצמו מעורב על כורחו בפרשייה הקשורה למוסד, מה שגרר אצלו התפרצות של פוסט־טראומה, וכמעט הוביל להתאבדות.
אשת טיפול שפגש צבן באקראי אמרה לו שתחושת המוות המתקרב היא מה שמניע את העשייה שלו. על כוס קפה בביתו הזמני הוא מספר לי שגם עסקי היהלומים לא הצליחו לכבות לגמרי את יצר ההרפתקנות שלו, את המרדף אחר התענוג המפוקפק של הימצאות תחת איום. "הייתי הרבה באנטוורפן, ובבית הקפה שסעדתי בו באופן קבוע ישבו גם פעילי דאעש. יש בעיר תאים של הארגון, והמשטרה הבלגית מתעלמת מהם משום מה. ואני, במקום לעבור למקום אחר, הייתי מוצא את עצמי הולך לשם שוב ושוב. אין לי מעצורים בכל הקשור לכניסה למקומות מסוכנים. מעולם לא נפצעתי פיזית בשירות, וייתכן שזאת הסיבה למחשבה שאני לא יכול להיפגע. אם הייתי חוטף כדור או דקירה, אולי הסיפור היה שונה".
יחידת שמשון פורקה ב־1996, אך הפעילות הסמויה של צה"ל בתוככי עזה לא נפסקה. בנובמבר 2018 נהרג סגן־אלוף מחמוד ח'יר א־דין, קצין במערך המבצעים של אמ"ן, לאחר שצוות מכוח מיוחד של צה"ל נחשף בידי חמאס במהלך פעולה ברצועה. פרטי הפרשייה לא פורסמו במלואם עד היום, אבל חמאס ניצל את האירוע לצורך תעמולה והתרברבות ביכולותיו. "עזה צפופה מאוד", אומר צבן. "יש כל כך הרבה מודיעין פנימי, כולם מכירים את כולם, ולכן העבודה שם תחת כיסוי מסובכת מאוד. אני לא יודע מה היה במקרה הזה, אבל אני יודע שכלל הברזל אצלנו ביחידה היה לנוע כל הזמן. אם אתה נמצא יותר מדי זמן במקום אחד, או חוזר לאותו המקום, אתה נחשף ונשרף. ייתכן שאנשי היחידה ההיא האמינו בכוחו של סיפור הכיסוי שלהם, והיו משוכנעים שיוכלו לצאת גם הפעם באמצעות שיח ודיבורים, כמו במקרים אחרים. אולי הם היו צריכים לשלוף את הנשק מוקדם יותר, ולא לסמוך על כך שיוכלו לסיים את הסיפור בשקט.
"הבעיה היא שגם חמאס התפתח בינתיים, ויש לו מודיעין מסכל ששולט ברצועת עזה. הוא מפעיל למשל ילדים בני 14, שמכונים 'כלבי רחוב'. התפקיד שלהם הוא להיות קשובים, להבחין בדברים חריגים, לזהות אנשים שלא צריכים להימצא במקום מסוים. קשה לשפוט את המציאות הנוכחית בכלים שהיו לנו. אנחנו היינו בשטח, שלטנו בעזה ולכן יכולנו למנוע הרבה פעולות טרור נגד ישראלים. ההתנתקות שהוביל שרון על בסיס תקוות וחלומות הובילה למציאות שכולנו מכירים היום – שיגור רקטות לעבר כל ישראל, ואתגרים ביטחוניים קשים הרבה יותר מאלה שהיו בזמננו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
