לחוות קשואלה הסמוכה ליישוב גבעות במורדות גוש עציון, הגעתי לביקור פעמיים: בתחילתו ובסופו של הקיץ, העונה שבה מרחף מעל המקום איום ההצתות המכוונות. כשהגעתי בימי אלול גיליתי שהקיץ עבר הפעם בנעימים. בשנה הכי קשה, סיפרה לי תחיה בן־דוד בביקורי הקודם, בחודש וחצי אירעו יותר מחמישים הצתות בשטחי המרעה: "לא הספקנו לכבות נקודה אחת ורצנו לכבות עוד שתיים". זה לא קרה השנה, אך גם באין הצתות, האתגרים לא פוסקים. "כל הזמן חותכים גדרות, כורתים עצים, פורצים שבילים", אומר יאיר.
שישה ילדים יש במשפחת בן־דוד. כשההורים באו הנה לפני כעשור, המוטיבציה הייתה ברורה: לשמור על אדמות המדינה. "חווה אחת, שתי משפחות, 150־200 כבשים וכמה פרות תופסים שטח שגדול פי שניים מכל יישובי גוש עציון יחד", מסביר יאיר את התורה על רגל אחת. "לא גדלנו על החלום להקים חווה, גדלנו לתוכו", אומרת תחיה.
לפני שעברו לכאן, יאיר למד משפטים ועבד בתנועת רגבים. ואז הם הקימו את החווה, ומרדף החיים הקלאסי הומר במרדף מסוג אחר. בתחילה נאבקו בעיקר בכריתת עצים, אך ההצלחה בחזית הזו גרמה להחרפת המלחמה. התותחים הכבדים, כלומר הגפרורים, הוצאו מנדנם במקום המסורים, והצתות חוזרות ונשנות החלו לאיים על היער ועל שומריו. החווה חולשת על כ־10,000 דונמים, מתוכם 4,000 דונם של יערות הקרן הקיימת, אולם במשך שנים לא פעלה קק"ל לשימור השטח בגלל תסביך זהות קל: היער נמצא מעבר לקו הירוק. רק בשנים האחרונות חל שינוי תפיסתי, וקק"ל החלה לסייע.
"ביהודה ושומרון קל לנו יותר להתמודד עם מעשים מסוימים, כי ברגע שאלו פלסטינים ברור שהם אויב. כשאתה עובר למדינת ישראל הריבונית – הדברים מטושטשים"
כמו משפטן טוב, יאיר מבקש להניח אדנים לשיחה, שיהיה ברור על מה אנחנו מדברים. "קודם כול צריך להגדיר מהי פשיעה ומהו טרור. יש ממשקים ביניהם, כפי שראינו באינתיפאדות, בשומר החומות ובערים המעורבות. פשיעה היא בסיס טוב לטרור. אבל האם כל ילד ערבי שזורק אבן הוא טרוריסט?"
מה אתה חושב?
"טרוריסט הוא קודם כול האויב שלך, הוא לא יכול להיות מתוכך. חייל שמוכר נשק אינו טרוריסט אלא פושע, ואם אני רב עם השכן והוא שורף לי את השטח זה לא מעשה טרור, זה פשע. אבל אם ערבי מצית את השדה, זה טרור מתוקף כך שהוא רואה בי אויב שלו במלחמה שמתחוללת בינינו על הקרקע זה יותר ממאה שנים. הערבים במדינת ישראל מגדירים את עצמם כפלסטינים, ולכן בכל פשע שערבי עושה נגד יהודי יש צד לאומני. בטח סביב אדמה, קרקע, חקלאות, ציונות. ולכן יש בכך מידה של טרור".
יש הבדל בין מעשים בתוך הקו הירוק ובין מעשים מחוצה לו?
"לא באמת. ביהודה ושומרון קל לנו יותר להתמודד עם מעשים מסוימים, כי ברגע שאלו פלסטינים, ברור שהם אויב. כשאתה עובר למדינת ישראל הריבונית, הדברים מטושטשים. משום מה, קל לנו להגדיר נערי גבעות שמרססים גרפיטי כטרוריסטים, אבל ערבי־ישראלי שזרק אבנים – יהיה לנו קשה הרבה יותר להגדיר אותו כטרוריסט".
ובכל זאת, גם בחוות קשואלה שמעבר לקו הירוק, הרשויות לא רואות במעשי גנבה פעילות חבלנית עוינת, ומעבירות את הטיפול למשטרה. "והאויב מבין את זה. כשהוא בא לגנוב, הוא יודע שגם אם אהיה חמוש לא אוכל לעשות לו כלום. המטרה שלי, וזה אולי לא יישמע טוב, היא להפוך את הגנבה לאירוע מסכן חיים, אחרת אני, אשתי והילדים אבדנו. אם אני מצליח להראות שזה לאומני ומסכן חיים, המצב שלי טוב הרבה יותר.
"אני שומע לפעמים חקלאים שמגדירים את עצמם כשמאלנים, והם נשמעים פנאטים. 'הבעיה היא ערבים. ערבים נגד יהודים'. איך יכול להיות ששמאלני מדבר ככה? מצד שני, כשבאים לשים אצבע על הנקודה, פתאום הם מתפתלים. לא יודעים איך להגיב. לא מסוגלים להגיד שזה טרור, שזה פשע שמכוון נגד ההתיישבות, כי החקלאות מאז ומעולם הייתה עיקר הציונות. זה מה שעשו החלוצים שלנו, החקלאים תמיד היו בחזית. הדברים האלו נכונים שבעתיים ביהודה ושומרון, שיש בהם תוכנית פלסטינית סדורה להשתלטות על שטחי C. אנשי החוות הם החיילים שנלחמים נגד תוכנית פיאד".
אז מה עושים?
"בהצתה האחרונה בחווה היינו לבד. לולא הקמתי בעצמי צוות שפועל לפתור את הבעיה, היא לא הייתה נפתרת. בעזרת 'השומר יו"ש' הקמנו מערך של צוותים שתפקידם להגן, לכבות ולתפוס את המפגעים, ורק ככה הצלחנו. חקלאים הם פלנגות. אין ברירה. מי שלא פלנגה, לא מגן על העדר שלו".
השומרים, הוא אומר, הם "באמת פלנגה. מגיעים עם פנסים, כלי נשק ואופנועים. הם הזרוע הארוכה שלנו, באי כוחם של החקלאים. הזוי שמדינת ישראל לא יכולה לספק פתרונות. גם הגופים שבאים לעזור לנו, הם חסרי גב. אחרי הרבה שנים של חוסר יכולת להכריע, דרושה כאן החלטה: מוותרים על השטח או לא? יש ציונות או שהיא נגמרה?"
לתגובות: batelkol@gmail.com
