בגיל שש הפך משה לפליט. בהיותו תושב שטרסבורג הצרפתית שבגבול גרמניה, הוא פונה עם משפחתו ובני עירו לעיר וישי; בהיותו יהודי, סומן יחד עם כל בני הקהילה כ"ז'וויף" בתעודת הזהות ובתלושי המזון. באותה התקופה, הוא אומר, כמעט שלא הורגשה אנטישמיות, "אם כי לא כל כך אהבו את היהודים".
"היה לי חבר גוי שהיה בן של אדמירל צרפתי. היו לו משחקים, אז הלכתי לשחק. פתאום נזכרתי שההורים הקפידו שנחזור מבית הספר ישר הביתה, אז הלכתי. כשהגעתי ראיתי התקהלות של שכנים גויים מחוץ לבית. מוכר הסיגריות אמר לאמא שלי שהוא החביא את אבא"
מנחם מנדל טננבאום ושפרה לבית לנגשטיין הגיעו לצרפת מגליציה, ויחד עם שלושת ילדיהם גלו מביתם לקראת ספטמבר 1939, כשהם משאירים מאחור את עסקי מִחזור הטקסטיל שלהם. בסופו של דבר רק במאי 1940 התפנו הגרמנים להשתלט על צרפת: היא נכנעה ללא תנאי וחולקה לשניים. וישי – הרחוקה מפריז הכבושה 300 קילומטרים – הייתה בחלק המשוחרר. היהודים אמנם סומנו, כאמור, אבל לא נדרשו לענוד את "הכוכב הצהוב". "בווישי היה סניף של הגסטפו וגם ביתו של אנרי פיליפ פטאן – גיבור מלחמת העולם הראשונה שנכנע לגרמנים במלחמת העולם השנייה, יימח שמו, ועמד בראש ממשלת וישי. הייתה שם קהילה יהודית מצוינת. אמנם אשכנזית, אבל היה טוב", אומר משה, שהתרגל לנוסח הפולני בבית הכנסת "עדת ישראל" בעיר הולדתו.
אלא שמשה לא נותר במקום זמן רב. "אבא נלקח לצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני למשך שנה וחצי, ואמא – שהייתה חולת פרקינסון, משותקת בחצי גוף – נעזרה בקהילה. החליטו שם לשים אותי ואת אחותי בבית יתומים יהודי מחוץ לעיר. המצב היה בסדר, הלכנו לבית ספר, דאגו לנו". ב־42' השתחרר האב מהשבי, שאל היכן ילדיו הצעירים, ומיד נסע באוטובוס להחזיר אותם הביתה.
החיים בווישי שבו למסלול פליטוּת שגרתי, עד ליום ראשון של חול המועד פסח תש"ד, אפריל 44'. "אנחנו הילדים הלכנו כל אחד לבית הספר שלו, אבא קפץ לחנות טבק, ואמא נשארה לבד בבית". בדיוק באותם הרגעים עצרו בפתח הבית שתי מכוניות – האחת של המיליציה והאחרת של הגסטפו. "מוכר הסיגריות ראה אותם נכנסים לבית שלנו, ואמר לאבא שלי: אם אתה חוזר הביתה, ייקחו אותך. בינתיים המיליציה והגסטפו עברו בכל הבית, ולא מצאו את אבא, אז הם ניסו לקחת את אמא". שפרה, שלמרות מוצאה הפולני שלטה גם בשפה הגרמנית, התחננה על נפשה בהיותה חולנית ונכה. הפולשים כבר עמדו לצאת בלעדיה כשהאחות חזרה מבית הספר. איש המיליציה אחז בה בכוח, אך שפרה שבה והתחננה לשחרור הבת.
ומשה? משה הלך לחברים. "היה לי חבר גוי שהיה בן של אדמירל צרפתי, מאלה שהובסו במלחמה. היו לו משחקים, אז הלכתי לשחק. פתאום נזכרתי שההורים הקפידו איתנו שנחזור מבית הספר ישר הביתה, אז נפרדתי ממנו והלכתי. כשהגעתי הביתה ראיתי התקהלות של שכנים גויים מחוץ לבית. מוכר הסיגריות אמר לאמא שלי שהוא החביא את אבא, שתכין מזוודות ומחר הוא יבוא וייקח את כולנו. וכך היה". בערך.
לאטיין אספינל, מוכר הטבק המסור, היה טנדר ששפרה לא הייתה יכולה להיטלטל בו במצבה. שכנה גויה אחרת דאגה לה בזמן שאטיין הבריח את המשפחה לכפר במרחק עשרים ק"מ מווישי ("אבא שלי הכין שם בית מבודד, למקרה שנצטרך לברוח"). מיד אחר כך שב אטיין והביא גם את שפרה. "לבית הספר לא הלכנו, אבל הרשו לנו לבקר בספרייה, כך שברוך השם אני זוכר את הימים ההם כתקופה טובה". משה בן ה־12 חלב את הפרות באחד ממשקי האזור תמורת כד חלב, ואביו הפיק מהחלב שמנת, גבינות וחמאה.
"אמרתי לאבא, 'ממה נפשך? אם אני הולך לצבא, אני מתגייס לצד הצרפתים שהם נגד הערבים של אלג'יריה; ואם נעלה ארצה, אתגייס לצבא ההגנה לישראל ואלחם בערבים שנגד ישראל. אני מעדיף את זה'"
חודשיים אחרי שהגיעו לכפר, החלו כוחות בעלות הברית – בסיוע המחתרת הצרפתית – לשחרר חלקים מצרפת. באוגוסט הם הגיעו לאזור וישי. "לקראת ראש השנה חזרנו לבית, אבל הוא היה תפוס. קיבלנו דירה אחרת, של יהודים שנלקחו לאושוויץ". עם שחרור שטרסבורג הגיש מנחם מנדל בקשה לשוב לעירו, אבל נדרש אישור מהרשויות וגם אמבולנס לנייד את שפרה. האישור המיוחל הגיע רק בתחילת 46'. "אמא נפטרה ב־52'. אבא שלי התחתן שנה אחרי כן עם רז'ין, ונולדה אחותי הקטנה". משה השלים את לימודי התיכון וסירב להתגייס לצבא צרפת. "אבא ואשתו היו פטריוטים טובים, והיה להם חשוב שאתגייס. עד היום אני לא תופס את זה".
משה לא ויתר. בתנועת הנוער ישורון הוא הכיר את מרים בלוך ("ילדה מחוננת, למדה מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת סורבון בפריז"), והוא התכוון להינשא לה. השניים התארסו, אולם להורים היה תנאי לאישור החתונה: היא תסיים את התואר, הוא ישיג פרנסה. בעוד שפרה מקיימת את החלק שלה בעסקה, משה נסע לישראל ולמד במשך שנה אצל הרב שלמה אוירבך. אחרי גיחה קצרה לצרפת שב ארצה, הפעם לשנת לימודי הוראה בסמינר ליפשיץ שבירושלים. כששב לצרפת היו שניהם בעלי תעודות, אבל מה עם צבא? יוני 53', אלג'יריה נלחמת לעצמאות מצרפת, ומשה החל להתפלפל עם אביו: "אמרתי לו, 'ממה נפשך? אם אני הולך לצבא, אני מתגייס לצרפתים שהם נגד הערבים של אלג'יריה; ואם נעלה ארצה, אתגייס לצבא ההגנה לישראל ואלחם בערבים שנגד ישראל. אני מעדיף את זה'. אבא חייך ונתן את אישורו".
הם התחתנו באוגוסט 53', הפכו מטננבאום לאורן, ועלו ארצה אחרי שלוש שנים. משה הספיק בינתיים לשמש כמנהל הפנימייה של בית הספר היהודי "מימון" בבולוני ליד פריז, ולבקר יחד עם רעייתו בארץ כדי לאתר לעצמם מקום מגורים. וכן, היה ברור שהולכים לקיבוץ, מה השאלה בכלל. הם בדקו את חפץ־חיים, שם גר בן משפחה שלו ("דיברו שם גרמנית, ואנחנו דיברנו מספיק גרמנית בחיים"); את שעלבים, שם גר בן משפחה שלה ("הקיבוץ היה אז יישוב ספר"); את סעד ("למרים היה שם חם מדי") ואת לביא. בסופו של דבר בחרו בחלוציות של קיבוץ שעלבים שעל הגבול הירדני, בלי להעלות על הדעת שאחרי עשור הוא יהפוך ללב הארץ.
את החוויה הקיבוצית הבין כבר ביום העבודה הראשון שלו, כשנשלח לעבוד בגן הירק. "באותו היום פרץ מבצע קדש. אני חוזר מהשטח בצהריים, רוצה לאכול עם אשתי שהייתה בהיריון ראשון, ואומרים לי שפינו אותה לחפץ־חיים יחד עם שאר האימהות והנשים בהיריון". משה ההמום שאל איך עושים דבר כזה בלי ליידע אותו, אבל בן הדוד החביב של אשתו, יעקב בלוך, טפח על שכמו ואמר לו: "אצלנו הקיבוץ מחליט. אתה תתרגל".
אנחנו יושבים בסלון ביתו הצנוע שהתרחב רק במעט מאז נכנסו לגור בו. עשרה ילדים הם גידלו במרחב המצומצם הזה. אחד מהם נפטר ממחלת הסרטן בגיל ארבעים. קירות הסלון עמוסות בתמונות הנכדים והנינים, ובמרכז תמונה ממוסגרת בשחור לבן מהחתונה של מרים ושלו, בטרם עלו ארצה. החתן המסוגנן הפך בארץ בתוך זמן קצר לרכז גן הירק ("נהייתי גנן"), ומשם התקדם לרכז משק, לרכז שירותים, ולבסוף למזכיר הקיבוץ עד לפנסיה. בהיות הקיבוץ תורני, יום העבודה הסתיים תדיר בבית המדרש ("היום לומדים שם דף יומי, אבל אז זה עוד לא היה במודה"). עשור אחרי ההקמה החליטה המזכירות להקים ישיבה בצד הקיבוץ, ולשים בראשה את רבה של שעלבים, הרב מאיר שלזינגר, וזו הפכה אוטונומית לגמרי.
כמו בשאר היישובים החקלאיים של פועלי אגודת ישראל, גם בשעלבים למדו החברים את דיני המצוות התלויות בארץ על פי שיטת החזון איש. אתגר השמיטה הגיע לפתחם כבר בימיו הראשונים של הקיבוץ. "שעלבים עלה על הקרקע בי"א במנחם־אב תשי"א, כששנת תשי"ב הייתה שמיטה. עוד לא היה לשעלבים רב, אז הרבנים של חפץ־חיים – הרב הלל ברוקנטל והרב קלמן כהנא – הנחו את אנשי המשק. אנחנו לא עובדים בכלל את האדמה אלא מסקלים אבנים, ומקיימים את העצים במגבלות המותרות". ממה מתפרנס הקיבוץ בשנה כזו? "קרן שמיטה עוזרת מאוד למי ששובת, ולפני שתי שמיטות נכנס לתוקף גם חוק השמיטה הממלכתי של הרב יצחק לוי, שמקל גם הוא".
"היה ברור שהולכים לקיבוץ, מה השאלה בכלל. הם בדקו את חפץ־חיים ("דיברו שם גרמנית, ואנחנו דיברנו מספיק גרמנית בחיים"); את שעלבים, ("הקיבוץ היה אז יישוב ספר"); את סעד ("לשפרה היה שם חם מדי") ואת לביא. בסופו של דבר בחרו בחלוציות של שעלבים בגבול ירדן"
שעלבים מתפארת בגידולי שדה דוגמת חיטה, כותנה, תלתן, חומוס, ולפעמים גם אבטיחים. לפני שנה בדיוק קיים הקיבוץ זו הפעם השנייה טקס חגיגי לקראת השנה השביעית. בטקס נכחו תושבי שעלבים רבתי – חברי המשק, תושבי ההרחבה, תלמידי הישיבה והצוות ותושבי נוף־איילון, היישוב הקהילתי הסמוך. הם נעמדו לתפילת מנחה בנקודה שעמק איילון כולו נצפה ממנה, וקיבלו את שנת השמיטה בשירה ובריקודים. הקיבוץ סוגר כעת שנת שמיטה בפעם ה־11, "מתשי"ב לתשפ"ב", אומר משה ומציין את ידידו האגרונום משה זקס, תושב שעלבים, שהקים את המכון לחקר חקלאות על פי התורה בקיבוץ חפץ־חיים. "זקס מצא פתרונות מקובלים הלכתית ומתאימים חקלאית לקיום המשק סביב שנת שמיטה" (ריאיון נרחב עם זקס הופיע כאן לאחרונה ומצוי באתר מקור ראשון).
לפני 25 שנים נפטרה מרים ממחלת הסרטן, ומאז הוא גר בביתו בגפו. ערב ראש השנה החדשה מתכוננים בקיבוץ לשיבה לשדות, בזהירות ההלכתית המתבקשת למוצאי שמיטה. משה מצידו ימשיך לבלות את זמנו בקריאה מאומצת על הספה הצמודה לספרייה התורנית הענפה שלו.
זה כמה שנים שהוא מתמסר לטובת הכרה רשמית במיטיבו, אטיין אספינל, אבל הבירוקרטיה רבה. אטיין כבר איננו בחיים, וכך גם בנו, אבל נכדיו שומרים על קשר עם משפחת אורן עד היום. השבוע התקשר אלינו משה ובישר: זמן קצר אחרי שיצאנו מביתו הגיע המייל המיוחל. 78 שנים וחצי אחרי אותו פסח מורט עצבים, ביד ושם הכירו באטיין כחסיד אומות העולם.
