תרומה לא מוכרת: הרגעים הגדולים והקטנים, המרגשים אך גם כואבים, בתהליך תרומת כליה של סגנית עורך מקור ראשון

1. קילו קמח או: הכול מתחיל בקריאה לעזרה

סוף ניסן תשפ"א, תחילת אפריל 2021. יום חמישי במערכת מקור ראשון, המולת אנשי האתר מתערבבת עם זו של האֲמוּנים על עמודי החדשות. עדי שלם־רבינוביץ', כמוני תושבת עפרה, צועקת לי מהצד השני של חלל העבודה. ראית את המייל של נועם רפאלי? לא ראיתי, מה היה? שלח בקבוצת הגוגל של עפרה, הוא צריך כליה. עדי קוראת בקול רם: "חברים וחברות יקרים. פנייה זו קשה לנו מאוד. החשיפה, המבוכה. מעולם לא חשבנו ולא העלינו על הדעת שנצטרך לפנות אליכם ולבקש עזרה. עזרה גדולה, עזרה ענקית, עזרה מצילת חיים". נועם החביב על הבריות, הבריא למראה, סובל מתפקוד כליות לקוי. אחרי שרעייתו אילנית וילדיו לא נמצאו מתאימים לתרומה, אחרי התלבטויות רבות ורגע לפני דיאליזה, הם פנו למשפחה ולקהילה בבקשת עזרה: "אם במקרה עלתה בראשכם המחשבה לתרום כליה; אם במקרה חשבתם להציל חיים בדרך זו, אז תחשבו עליי. הבקשה שלנו באמת מאוד לא שגרתית וגם קצת מביכה ואולי אפילו חצופה, אבל היא עומדת מול החיים שלי". סוג הדם הדרוש, צוין שם, הוא O פלוס.

אני O פלוס, צעקתי לעדי בחזרה; אני "אם במקרה עלתה בראשכם מחשבה". עלתה וירדה ושוב עלתה, סתם כי לא היה זמן לחשוב על זה בתוך העומס היומיומי. קולה של עדי נבלע בתוך המולת העבודה, וגם שלי. אני מבקשת ממנה להעביר אליי את המייל, קוראת אותו מחדש, ומתחילה להקליד לתוך הוואטסאפ: "נועם, הצטערתי מאוד לשמוע על הסבל שלך. סוג הדם שלי O פלוס. אשמח להיבדק אם אני יכולה להתאים לך". ליתר ביטחון שלחתי את ההודעה גם לאילנית. נועם הגיב בהתרגשות, אמר שמחר ישלחו פרטים. "את מגיבה כאילו ביקשו ממך קילו קמח", אמר לי יקי, אז מנהל הדיגיטל שלנו. "נראה לך שהייתי נותנת לו קמח? שילך למכולת!", עניתי. יקי צחק אבל התעקש להבין איך אני מעלה בדעתי להציע את עצמי. "כי הוא צריך", עניתי. חנה סנש ניסחה את זה טוב יותר: "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". לך תסביר.

מרגע זה הסוגיה ירדה למחתרת, העניין נשכח אצל השומעים והפך לסוד שמור בקנאות. אבל באותו יום התחיל תהליך ארוך שעתיד להסתיים בתרומה לאישה אחרת, ובתחושה עמוקה של חוב להביא לנועם קילו קמח. לימים הוא יבהיר שהוא מעדיף מופלטה.

2. בונבוניירה או: הגוף עובר טסט

מסלול המכשולים התחיל בביקור במרפאת היישוב. ד"ר פרץ כהן התרגש ותמך לכל אורך התהליך. הוא גם מי שהרגיע אותי מול חששות מפסילה מוקדמת. תיק רפואי שהתנפח היטב כבר בהיותי בת עשר בעקבות דלקת פרקים קיצונית הרגיל אותי לחשוב על עצמי כחולה, לא כעל מי שבכוחה לסייע לבריאותם של אחרים. "יהיה בסדר, את תראי", הבטיח הדוק באינטואיציה. "את תתרמי. ומה אומר האיש?", הוא התעניין.

אלכס? אומר שאני משוגעת, כרגיל. תומך מאוד, אבל גם לא יצטער אם אפסל במהלך הדרך.

מצוידת ברשימת בדיקות ראשונית שהורדתי מאתר "מתנת חיים", נכנסנו לעולם הטפסים ההפניות וההתחייבויות. זה הלך לאט, מהוסס, אבל כבר בשלב זה היה ברור שמרפאת עפרה בדרך להתמחות בטיפול בתורמי כליה.

מסלול המכשולים התחיל בביקור במרפאת היישוב. ד"ר פרץ כהן התרגש ותמך לכל אורך התהליך. הוא גם מי שהרגיע אותי מול חששות מפסילה מוקדמת. "יהיה בסדר, את תראי", הבטיח הדוק באינטואיציה. "את תתרמי. ומה אומר האיש?", הוא התעניין.

אלכס? אומר שאני משוגעת, כרגיל

מבחנות דם מלאות, מכל או שניים לאיסוף שתן של 24 שעות (חוויה מפוקפקת שמומלץ לבצע במהלך יממה ביתית), ויצאנו לדרך. נועם חיבר ביני לבין נטע מלכה, מתאמת ההשתלות של בית החולים הדסה עין־כרם (להלן: נטע השתלות). באווירת העדיין־קורונה, נטע מקיימת איתי ריאיון טלפוני שראשיתו שאלות בסיסיות: נולדת פג? כי אם כן, נגמר הסיפור (פג? אני? שני פגים וחצי היו יכולים לעשות ממני). סוכרת או סרטן במשפחה? בעיה. אני נושמת עמוק ומודה בהכנעה שאבא נפטר מסרטן. הכליות. נטע מרגיעה מיד: לא מדובר בסוג גנטי. ממשיכים. סדרת בדיקות אחת רודפת אחרת. רשימה חלקית: דגימות דם ושתן, אולטרסאונד כליות, אקו לב, בדיקת מאמץ, ממוגרפיה, בדיקות עיניים, צילום ריאות, ובונוס – קולונוסקופיה למי שהגיע לגיל (תפסיקו לעשות מזה עניין. עשרים דקות הכי טובות שישנתי מאז שנעשיתי אמא. לכו להיבדק).

עכשיו זה המבחן שלך, אומר האלכס. אצלך, ששותה כמויות אדירות של מים, יש רק שתי אפשרויות: או שהכליות שלך גמורות, או שהן בונבוניירה. אין אמצע. אתגר הבונבוניירה יצא לדרך. שלב אחרי שלב מתקבלות תוצאות מוצלחות, ואנחנו ממשיכים קדימה לסדרת הבדיקות הבאה.

3. ענייני דנפשא או: דיאלוג פנימי נוקב

לא רק הגוף מתגלגל בין המרפאה ביישוב לאלה שברמות־אשכול ובמעיין־ברוך, בין מכון מאר למכון מור, וכמובן בהדסה עין־כרם. גם הנפש מתרוצצת שם. קשה להרגיש בריאה בחדר המתנה בין חולים קשי יום. מסכת הבדיקות נועדה לברר אם מסתתר אצלנו משהו שיסכן אותנו במקרה של תרומה, ובלי משים אנחנו נכנסים לאווירת חקירה צולבת, כשהגוף שלנו חשוד בהסתרת מידע. גם דמותו של הרב אביחי רונצקי ז"ל מתגנבת לתודעה: יש סיכוי שכמו במקרה שלו, אחת הבדיקות תעלה ממצא מדאיג שיעביר אותנו לצד של המטופלים. תודה לא־ל, זה לא המצב הפעם. מכתב רשמי מרכז את תוצאות הבדיקות, ומודיע שעברתי אותן בהצטיינות. בדקתי, ומתברר שההישג המרשים לא נכנס לממוצע הבגרויות. חבל.

ויש גם בכי. לא מתוכנן, לא מובן, אבל עמוק ואמיתי. שש בבוקר־שבת באמצע חשוון, כוס תה בחצר ודף יומי פתוח לרווחה. המחשבות הנודדות תדיר מסוגיית הגמרא לענייני דיומא ונפשא, מתגלגלות בלי משים לשיח כליות. פתאום אני מוצאת את עצמי מדברת אליה, אל הכליה: אל תחשבי שאת לא בסדר. היית נהדרת אליי לאורך כמעט חמישים שנה, באמת. עבדת יופי עם כל עומס הליטרים שהפלתי עלייך מדי יום. לא עשית לי שום דבר רע. אבל מישהו אחר צריך אותך. ואני חייבת לתת אותך.

בינינו, זה לא שיש לי איזה קשר נפשי עמוק עם עצמי, לגמרי לא. החינוך שקיבלתי קובע שהגוף הזה בכלל לא שלי. כל מה שטוב או יפה בו, כל מה שמכוער או חכם או טיפש – הכול מלמעלה. זה בסך הכול מנוע פיזיולוגי, גלגלים שנועדו להניע את הנפש למשימה הבאה. אז מי אני שאשמור לעצמי את הכליה שמישהו אחר צריך.

והכליה? לא עושה לי חיים קלים. היא מביטה בי מבפנים ואומרת: את עוד מתלוננת על בגידת הגוף? ואת, מה? חותכת איברים. אז מי בגד במי, אה? אני מוצאת את עצמי בוכה ומתנצלת, ונקרעת מצחוק. תפסיקי לדבר עם האיברים שלך, לא באמת אכפת לה. אבל באותה שבת סתווית, בשקט של שש בבוקר, בפעם היחידה בחיי הרגשתי שזו הכליה שלי. וכאבתי אותה כאילו אני מוסרת ילד לאימוץ, או לפחות מוותרת על חיית מחמד נאמנה. אז כן, בכיתי ונפרדתי ממנה. ושחררתי אותה ואותי.

4. לשחק את א־לוהים או: שלושה דברים שמותר לדעת על הנתרמת

מה זה היישוב הזה, שואלת אותי נטע השתלות באחת השיחות שלנו. היא מספרת שלא פחות מ־35 תושבים הגיבו לפניית הזוג רפאלי. בו במקום אני אומרת לה: אם יש לנועם די תורמים או שאני לא נמצאת מתאימה לו, אני מבקשת להמשיך הלאה בתהליך ולתרום למי שאין לו.

בסוף הקיץ מגיעה הודעת התודה מנועם. הוא מודה מאוד למתנדבים, אבל בת משפחתו נמצאה מתאימה לו. שלוש פעמים אני שואלת אותו אם הוא בטוח, כי לא תהיה הזדמנות נוספת. נועם צוחק ומאשר. נטע מצידה מבטיחה שהיא שומרת לנועם כליות רזרביות, למקרה שהכליה המשפחתית לא תיקלט חלילה. ואני ממשיכה הלאה.

קצת אחרי החגים תשפ"ב אני מקבלת במייל מארגון "מתנת חיים" פרופיל: "בת 60, אם לשתי בנות מיהוד־מונוסון. מאשרת?". בטח מאשרת. ואל תשלחו לי יותר פרופילים. לא רוצה לשחק את א־לוהים ולבחור בין חולה אחד לאחר.

אני לא יודעת עליה יותר מדי, אבל מרגע זה היא לא יוצאת לי מהראש. כמו אחרי בדיקת היריון חיובית, מעכשיו אנחנו שתיים. כל בדיקה הופכת לסוג של אולטרסאונד שמחפש דופק אצל העובר. החמלה האימהית הולכת להקצין אחרי התרומה ואז להירגע ולהתאזן. החיבה החברית רק הולכת וגדלה.

בדיקת התאמת הרקמות בינינו מתקיימת באמצע דצמבר. קשישה לא מאופסת לוקחת ממני דמים איכשהו, אישה נהדרת עורכת סי־טי כליות, ואז סבב מפגשים אישיים עם נפרולוג ופסיכולוג ועובדת סוציאלית ומנתח. כל אחד מהם שואל בנפרד אם יש לי רגישות לתרופות (פניצילין ואספירין. תרשמו, שיהיה לכם), מה המניע לתרום, איך מגיבה המשפחה. על הדרך הפסיכולוג מברר אם אני מוכנה להיכנס למחקר של תורמים אלטרואיסטים, שכולל שאלון מנג'ז ובדיקת אם־אר־איי של המוח, כנראה בתקווה לגלות שם אונה בצורת דובון אכפת לי.

ואז דלקת הפרקים שלי קורצת למנתח מתוך התיק הרפואי. לחד־כלייתיים אסור לצרוך אדוויל ונורופן. למעשה, כל תרופה שהיא מעבר לאקמול או אופטלגין דורשת אישור מיוחד מנפרולוג. אפילו משחת וולטרן מחוץ לתחום (פריצת הדיסק פותחת עליי עיניים. אני מגיבה ב"שקט, אני באמצע משהו"). אחרי שמונה חודשים אינטנסיביים של בדיקות והתמסרות נפשית לעניין, דווקא מחלת ילדות שהייתה ידועה היטב מאיימת על התהליך כולו. אז מה, שואל המנתח, איך תתמודדי עם הכאבים? מה יהיה אם הדלקת תתעורר מחדש?

פתאום אני מוצאת את עצמי מדברת אליה, אל הכליה: אל תחשבי שאת לא בסדר. היית נהדרת אליי לאורך כמעט חמישים שנה, באמת. עבדת יופי עם כל עומס הליטרים שהפלתי עלייך מדי יום. לא עשית לי שום דבר רע. אבל מישהו אחר צריך אותך. ואני חייבת לתת אותך

אני עונה בחוסר סבלנות שאסתדר איתה בדיוק כמו עם דלקת אוזניים פוטנציאלית, ושאני לא הולכת לוותר על התרומה רק בגלל כאבי מפרקים שאני חיה איתם בשלום כבר ארבעים שנה. המנתח מודיע לי שהנושא יידון בשיחת הסיכום של הצוות, שולח אותי לבדיקה אצל ראומטולוגית, ומבהיר: "אם היית בת משפחה שלי, לא הייתי נותן לך לתרום". חמישה ימים ועשר ציפורניים כסוסות אחר כך מתקבל האישור להמשיך, וגם ההודעה המרגשת: נמצאה התאמה בין האישה מיהוד לביני.

5. החדר של אסנת או: הכליה עוברת ריאיון עבודה

אמצע דצמבר, בוקר גשום במיוחד בתל־אביב. אני מתיישבת בחדרי משרד הבריאות למבחן רורשאך משעשע ומנוכר למדי, בשל ריחוק הקורונה. שבוע אחר כך מגיע הרגע הגדול: הוועדה. קבוצת אנשים לא צעירים, שבכוחם להכריע אם אני כשירה לתרום כליה. יש שם פסיכולוגית, עורכת דין, עובדת סוציאלית, קלדן, נציגת משרד הבריאות, נציגת הציבור (שנתקעה בדרך בגלל הגשם) ויו"ר הוועדה שהיא רופאה. אכן, מכל הקבוצה כולה רק הקלדן הוא זכר.

לוועדה הזו, על הרכביה המשתנים, יצא שם מאיים לאורך השנים, אבל המתח הרב מתגלה כמיותר כשרגע וחצי אחרי תחילת המפגש השיחה כבר מתגלגלת בנועם ובכבוד. כל אחת מהנוכחות מציגה בפניי סדרת שאלות, מבררת אם אני מבינה לאן אני נכנסת, ומאזינה בקשב רב לכל מילה שיוצאת מפי. נטע השתלות הכינה אותי היטב וציינה: "אם שולחים אותך לחדר של אסנת לתת מייל לקבלת טפסים, כנראה עברת את הוועדה בהצלחה". היא גם דאגה שאגלה בקיאות בסטטיסטיקות הנוגעות לניתוחים בכלל (תמותה של אחד ל־3,000), להשתלות בפרט (סיכון מזערי, אבל קיים, שהאיבר יידחה על ידי גוף המושתל), ולאי ספיקת כליות (0.7 לאלף אצל בני אדם רגילים, 2־3 לאלף אצל חד־כלייתיים). למדתי מראש מה אסור (לצום בשנה הראשונה. כן, כולל יום הכיפורים), ומה מוכרחים (בדיקות מעקב פעם בשנה עד סוף החיים. ולשתות. הרבה). הוועדה משתכנעת שאני מבינה את התהליך ושאיש לא לוחץ עליי לתרום, או משלם לי תמורה על הכליה.

בין לבין הן מבררות אם אני יודעת מה עומד לקרות. ובכן, אני יודעת. עד כמה שאפשר לדעת משהו לפני שחווים אותו באמת. המושתל עובר ניתוח פתוח, ומקבל כליה שלישית; את השתיים הקיימות לא מוציאים ממנו, למרות התפקוד הלקוי שלהן. התורם לעומת זאת עובר ניתוח לפרוסקופיה, שהוא עדין בהרבה. הרופאים חותכים ארבע נקודות קטנות באזור הכליה, מכניסים מצלמות ומנפחים את הבטן בגז, כדי להקל על ניתוק הכליה והזזתה מבין האיברים. אחרי הניתוק מורידים את הכליה למטה ומוציאים אותה דרך חתך של עשרה סנטימטרים בתחתית הבטן. רק כשהכליה הבריאה נמצאת בידי המנתחים, מתחיל הניתוח של המושתל.

מה הולך לכאוב, הן שואלות. התפרים, אני עונה, והגז שמחדירים לבטן ילחץ על הסרעפת שתלחץ על הכתפיים. הוועדה מהנהנת, וממשיכה לפטפט איתי בלבביות. רגע לפני שאני יוצאת, הרופאה אומרת לי: "גשי לאסנת בבניין ממול ותני לה את המייל שלך, שתשלח לך טפסים".

6. ותודה לקוסמטיקאית או: איך סיפרתי לאמא

חודש לפני יום ההולדת החמישים שלי, נטע מבררת מתי נוח לי להיכנס לניתוח. אני מניחה שהמשפחה מתכננת להפתיע אותי איכשהו, אז אני מבקשת לקבוע תאריך לניתוח מיד אחרי יום ההולדת או מספיק זמן לפניו, כך שאוכל להחלים ולא לבאס אותם. בתחנת דלק דרומית, בדרך לחגיגות החמישים עם חברים, טלפון מנטע: יום שלישי, 18 בינואר, תכניסי ליומן.

הגיע הזמן לספר לעורך מקור ראשון ולעורך דיוקן ולצלם המחונן ברוך גרינברג, שותפי למדור "תנועת ההתיישבות" (דפדפו כמה עמודים קדימה, שווה לכם). ברוך התרגש ונלחץ, ומרגע זה התחלנו במרתון נסיעות כדי למלא את מחסן התמלולים לטובת מדורים שיתפרסמו בימי ההחלמה. אבל המשימה הקשה מכולן הייתה עוד לפניי, ואני לא מדברת על הניתוח.

עם התקדמות התהליך, הדגישו ב"מתנת חיים" את החשיבות של קבלת ליווי מאדם שתרם כליה ויכול לסייע מניסיונו. בחרתי ביהונתן בונה, בן עפרה וכיום תושב קריית־שמונה; זכרתי שהוא פרסם בסטטוס תמונה שלו מבית החולים, לצד המושתל שלו. מצד אחד איש מקסים שאני מכירה ומרגישה איתו מספיק בנוח, מצד שני לא מישהו שאני פוגשת בקביעות במכולת, מה שעשוי לגרור לשיחות כליה מביכות. יהונתן הכין אותי לוועדה ולתגובות שיגיעו אחרי הניתוח ("את תהיי 'מלאך' ו'צדיקה' – אף שתדעי שאת לא כזאת"), שכנע אותי לוותר על האנונימיות ולכתוב על המסע ("היית תורמת לולא שמעת על אחרים שתרמו?"), וליווה אותי גם בדילמה הגדולה ביותר: איך מספרים לאמא ומתי?

הניתוח נקבע ל־11 בבוקר, אבל אי הבנה עם האחיות במחלקה גרמה לכך שלא באמת ידענו מתי הוא יתקיים. וכך, בזמן שאלכס מסתבך במציאת חנייה, אני כבר מתגלגלת לחדר ניתוח בקומה מינוס ארבע. נטע שואלת אם אני פוחדת. אני? מה יש לי לפחד? שהמנתח ד"ר חלאילה יפחד. אני הולכת לישון

החלטתי לספר לה פחות משבוע לפני הניתוח, כדי שתקופת המתח תהיה מינימלית. אם אמא שלי מכירה מישהו שתרם – אני מסודרת, אמרתי ליהונתן. אם לא, הלך עליי.

ישבנו בפינת האוכל שלה, היא ואני. אחרי הסמבוסק והפירות וה"תאכלי תאכלי", אמרתי לה שיש לי משהו לספר. כדי לפוגג את הלחץ שעלה מיד על פניה, יריתי במהירות: "אני עוברת בשבוע הבא ניתוח. הכול בסדר אצלי, אני תורמת כליה". אמא החווירה וספקה כפיים. במשך חצי שעה עברה בין אנחות דאגה, ספיקות כפיים חוזרות ומלמולי חרדה. "איך אני יכולה להגיד לך לא לעשות מצווה?", שאלה ברוך ובדאגה. הבטחתי לה שאני בסדר. שאני במצב רפואי מצוין. הסברתי שלמדתי ממנה מה זה חסד, אז הפעם תורי. אמא התעקשה שזה לא אותו הדבר: היא פתחה את הבית והלב וליוותה חולים סופניים, אבל מעולם לא ביקשה שיחתכו אותה בבשר החי. אמרתי לה שאני לא פוחדת. שכל אשפוזי הילדות גרמו לי להרגיש בנוח בבית חולים, זו הרי הגרסא דינקותא שלי. אמא לא נרגעה. ובכל זאת, היא הודתה: "גלית הקוסמטיקאית שלי תרמה כליה, והיא נורא שלמה ומאושרת".

זהו זה, כתבתי ליהונתן, אנחנו מסודרים. ותודה לגלית.

7. שבת כל(י)ה או: אומיקרון של הרגע האחרון

למעט הביקור אצל אמא, מרגע שנקבע תאריך לניתוח לא יצאתי כמעט מהבית. בחדשות דיברו על זן חדש של קורונה, מסוכן פחות אבל מידבק הרבה יותר, והעריכו שהוא צפוי להגיע לשיאו באמצע ינואר. גם המתח הגיע לשיאו באמצע ינואר, נוכח הקושיה מה יימצא קודם לפתחנו: הניתוח בהדסה או האומיקרון.

שבוע לפני הניתוח אני מוזמנת לחצי יום של הכנה. ביום שישי שולח לי יהונתן את רשימת השמות לתפילה של הרבנית רחל הבר מנהלת עמותת "מתנת חיים" שהקים בעלה הרב ישעיהו הבר ז"ל – רשימה שהיא תולה בפינת הדלקת הנרות שלה, ומפיצה בכל קבוצות הוואטסאפ של הארגון. בין השאר נכתב שם "לרפואת אורלי מלכה בת עליזה וכוכבה בת רינה". פתאום לאישה מיהוד יש שם, והלב משתולל.

בשבת הילדים הכינו לי משחקי "שבת כל(י)ה" נהדרים, במוצאי שבת אלכס משתעל. חמש דקות אחר כך אני מסתגרת בחדר בבכי. נטע לא נשמעת מופתעת. אנחנו מבטלים ניתוח אחרי ניתוח מאז שהתחיל גל האומיקרון, היא אומרת בייאוש. גם הניתוח שלך נדחה מיידית. חולה קורונה באותו הבית זו דחייה אוטומטית. אם תשיגי שלוש תוצאות שליליות בתוך עשרה ימים, נדבר. בדמעות אינספור אני מבקשת ממנה ומהרבנית הבר להתנצל בפני כוכבה בת רינה. להגיד לה שאני כבר חודש עובדת מהבית. שבאמת ניסיתי, אבל לא הלך.

בדיקת אנטיגן ראשונה שלילית, שנייה חיובית – ונגמר העניין. קחו חוסר סבלנות של חודש תשיעי, תכפילו בעשר ותקבלו גוש עצבים המכונה אני. ובכל זאת, אין הקלה כהתרת הספקות. הבידוד מנוצל היטב לכתיבת מלאי מדורים לשבועות ההחלמה, ותאריך חדש נרשם ביומן: יום ראשון, שישה בפברואר, ה' באדר א'. יש להגיע לבית החולים ערב קודם, במוצ"ש.

8. בזמן שחנית או: להירדם עם שתי כליות, לקום עם אחת

בין תרומה לתצווה, יום הולדת קצת משונה. שבת כליה נוספת, בלי חגיגות ובלי שמחה יתרה. כל תקלה ומשבר שאפשר או אי אפשר להעלות על הדעת התנקזו ליממה הזו. אפילו מים למקלחת של שבת לא נשארו לי. לא, אני לא מדברת על מים חמים. מים בכלל. משל היינו חניתה 38' או סבסטיה 74'. הנסיעה לבית החולים במוצ"ש מלווה בבחילות איומות – ספק שאריות קורונה, ספק היסטריית התרגשות. מתמקמים בכירורגית ב', והכול נרגע. גרסא דינקותא או לא?

הניתוח נקבע ל־11 בבוקר, אבל אי הבנה עם האחיות במחלקה גרמה לכך שלא באמת ידענו מתי הוא יתקיים. וכך, בזמן שאלכס מסתבך במציאת חנייה, אני כבר מתגלגלת לחדר ניתוח בקומה מינוס ארבע. נטע שואלת אם אני פוחדת. אני? מה יש לי לפחד? שהמנתח ד"ר חלאילה יפחד (אגב, הוא מעביר את שמות המנותחים לאמא שלו, שמקפידה להתפלל עליהם). אני בכלל הולכת לישון. עשר קומות במעלית עם סניטר שמרגיש צורך עז להפעיל סרטוני יוטיוב בקולי קולות, שאלון קצר במיון ניתוחים, בדיקת מדדים, מעבר לבגדי מנותחת. טלפון אחרון לאלכס הנואש בחנייה, ונכנסים לאזור הסטרילי.

שני חומרים מרדימים צפויים לחלחל לגוף דרך הווריד. מתנדבת חביבה עומדת לידי, אני לוחשת לה תודה בעיניים דומעות במפתיע. רגע לפני תנומה אני ממלמלת: לעילוי נשמת אבי מורי יוסף הכוהן בן קלרה. לרפואה שלמה של נועם חיים בן אהובה, כוכבה בת רינה, וחברתי היקרה אורית פריידל בת מרים לאה. ואז שמע ישראל. ומזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא. רגע, באיזה פסוק הייתי? למה אני לא מרוכזת? הגעתי כבר ל"גם כי אלך בגיא צלמוות"? מההתחלה. איך זה מתחיל? אני מנסה לפקוח עיניים, לבקש מהמתנדבת שתעזור לי למצוא את המילים, אבל זה בכלל אלכס שעומד לידי. בום. אנחנו כבר אחרי, הכליה בחוץ. אמא'לה.

9. חוק הקיזוז או: כשהאיברים מנסים להסתדר מחדש

שלוש שעות ישבו אמא ואלכס בחדר ההמתנה מול מסך דיגיטלי שדיווח להם על מצבי: עכשיו מרדימים, עכשיו מתחילים, עכשיו נגמר. מתוך הערפילים המתפוגגים אני רואה את אלכס מחייך. רופא צעיר שואל אותי משהו, וצוחק מהתשובה שלא ממש הצלחתי לנסח. מישהו דוחף את המיטה למחלקה, אמא ואחותי הגדולה כבר שם. אני נרדמת ומתעוררת לסירוגין, לא מבינה איך הן עדיין כאן כל כך הרבה שעות, ומגלה בכל פעם מחדש שעברו רק דקות ספורות. בשמונה בערב אני כבר יושבת במיטה ועונה להודעות ואטסאפ. מנפלאות המורפיום.

בואו נשים דברים על השולחן: אחרי הניתוח את לא מרגישה אלטרואיסטית ולא צדיקה ולא אלופה. את מרגישה אחרי ניתוח. כשהחולה בחדר הסמוך לא מפסיק ללחוץ על הכפתור שמצפצף לאחיות, את נסחפת למחשבות בלתי אלטרואיסטיות בעליל, תוהה אם רצח במחלקה שבה הצלת חיים מתקזז, או שבכל זאת יושבים על דברים כאלה בכלא. כמובטח, הגז בבטן המנופחת מכאיב בכלל בכתפיים, מה שדורש מדי פעם נשימות עמוקות שגם הן מציקות. אבל מי רוצה לנשום עמוק כשהבטן תפורה ומתהפכת?

דבר אחד היה ברור מיד: האיברים הפנימיים ממש־ממש לא מרוצים מזה שלקחתי להם את החֲבֵרָה לצוות קרביים. איך אני מרגישה? כאילו אוטובוס צעצוע התפוצץ לי בבטן (מי ביקש פוסט־טראומת אינתיפאדה ולא קיבל?). כל איבר מנסה לחזור למקומו, ולוקח כמה שבועות עד שהם מוצאים את מקומם מחדש. עד אז, כל תנועה במיטה דורשת היערכות: חבר'ה, אנחנו צריכים להתהפך. קדימה, כל האיברים להיאסף, תכף נעשה תנועה חדה. ו־הופ! התהפכנו. שהשם יעזור. אני שוקלת ברצינות לשכור הליכון רק כדי להבטיח שאיש לא יעלה על הדעת להתקרב אליי ולחבק בלבביות.

בניגוד לאזהרות מצד מי שחוו ניתוחים, אני לא מתקשה להתכופף, וגם הולכת לא רע. אבל הבחילות, אוי הבחילות. וגלי החום. חודש של השתוללות הורמונלית מטורפת מלווה את הכאבים המתבקשים. זר לא יבין, זרה כן. יום אחרי הניתוח אני משועשעת לגלות שהירך השמאלית עדיין באווירת הרדמה של ביקור אצל רופא שיניים – תרגישו חופשי לדקור אותה, אני לא מרגישה כלום. בהתחלה זה מצחיק, אחר כך מציק. המשך יבוא.

לאט־לאט השמועה מתגלגלת ביישוב ובעבודה. החדר והבית מתמלאים פרחים ושוקולדים ועוגות ובלון. ובתוך כל הפינוקים מגיע המשלוח המרגש מכולם: משפחת דנון מודה לי במילים חמות ומצמררות על שהצלתי את אמא. מוכר הפרחים ידע לומר להם איך קוראים לי ובאיזה חדר אני, והם כבר גלגלו בפייסבוק ומצאו. אני נקרעת בין הרצון העז להכיר את כוכבה, ובין הצורך להתאושש קצת לפני האירוע המרגש. נטע השתלות מחליטה בשבילנו שנמתין למחר, יום שלישי.

אלכס ושניים מהילדים מגיעים בשלישי בצהריים לחדר, ואני שואלת אם הם זכרו לקנות משהו לכוכבה. הם לא. אני מתבאסת, איך ניכנס אליה ככה לחדר בידיים ריקות? מה אפשר לאלתר ולהביא לה? המתבגרת עונה ביובש חינני: "נראה לי כליה זה מספיק טוב". אני מתגלגלת מצחוק ומכאב בהתאמה. הערה לסדר: אסור להצחיק אנשים אחרי ניתוח בטן, תודה.

ואז מגיע הרגע. חדר 205, כוכבה בת רינה הופכת לכוכי דנון, המשפחה החדשה שלי.

10. מותר כבר לשתות או: נעים להכיר, הבית החדש של הכליה

בינינו, ראיתי אותה קודם. ידעתי שגם הנתרמים צריכים לקבל אישור מוועדת הבריאות – שמבקשת לוודא שהם יודעים לשמור היטב על הכליה החדשה – ובדרך לאסנת מהטפסים הצצתי לחדר ההמתנה. ישבה שם אישה שיש מצב שהיא בת שישים, לצידה מישהי שנראתה כמו הבת של מישהי בת שישים, והתאהבתי בהן ממבט ראשון. כמה קיוויתי שזו היא. כשלא ראיתי אותה בשיטוטים במחלקה, האכזבה התחילה לחלחל. אז הזכרתי לעצמי שלא הגענו עד הלום כדי למצוא חברים חדשים, אלא כדי לעזור. אז מה שלא יהיה, אנחנו מרוצים.

ועכשיו אני רואה אותה. ההיא מחדר ההמתנה. ואת בעלה ויקטור, ואת הבת הבכורה ליטל. שירן והילדים שלה שמתחברים בשיחת וידאו. בדמעות משותפות אנחנו מתחבקות ומתחילות להכיר. ויקטור גדל בבת־ים, כמה מטרים מבית הוריי. כוכי ביהוד. אחרי שנים ארוכות של סוכרת היא נדרשה לדיאליזה. אף אחד מהמשפחה לא היה רלוונטי לתרומת כליה, אז הם הגיעו למתנת חיים.

קרוב לארבע שנים העבירה כוכי בדיאליזות. שלושה טיפולים בשבוע, שמהם חזרה הביתה מותשת. כל הזמן הזה אסור היה לה לאכול פירות. אסור היה גם לשתות יותר מכוס אחת ביום, כשבתוך החשבון הזה כלולים שלוק מקפה, כף מרק או ארטיק. שלוש שנים וחצי שלא הייתה בשירותים. במקרה שלה, גם לא במקלחת. באין ורידים מתאימים, הפרמקט – החיבור לדיאליזה – הורכב אצלה סמוך ללב, צינור פתוח שאסור להרטיב. זה אומר מקלחות חלקיות וחפיפה בכיור.

התיק של כוכי היה מהמרגיזים האלה שלא הולך איתם. נטע הוציאה את הקלסר שלה והחזירה אותו ללא תוצאה שוב ושוב. בפעם הראשונה התורם המתאים פרש ונעלם. בפעם השנייה התגלה ממצא מדאיג אצל התורמת הפוטנציאלית. השלישית ביקשה ברגע האחרון לדחות את התרומה לקיץ. והרביעית? הרביעית נדבקה באומיקרון. אבל שבועיים וחצי אחר כך, הנה אני כאן, תורמת 1,173 של מתנת חיים.

בעיצומו של מפגש נכנס צוות המנתחים – ד"ר עבד חלאילה, המנהל הנפלא של יחידת ההשתלות בהדסה עין־כרם, יחד עם ד"ר אשרף אמאם וד"ר עודד כהן־ארזי. הם והנפרולוג ביקרו אותנו מדי יום במחלקה, מתעקשים שנרגיש חופשי לקטר ולשאול שאלות. אני מבהירה שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות. ובכן, כמעט. מתברר שעין אחת שלי נשארה קצת פתוחה במהלך הניתוח, והיובש גרם שם לסדק. בלילה לפני השחרור ד"ר חלאילה שולח אותי לטיול בבניין הישן של הדסה, למרפאת עיניים. זה נגמר בארוחת שחיתות של טוסט וקפה מהדוכן למטה. וטיפות עיניים.

11. קצף בשיער או: הפתעות של היום שאחרי

שלושה ימים אחרי הניתוח השתחררתי הביתה. כוכי נשארה באשפוז עוד כמה ימים, שבמהלכם הורידו לה צינורות ואת הפרמקט המציק, מה שאִפשר למקלחת ראשונה מזה שנים ("חגיגות מקווה עשינו לה, עם סוכריות וריקודים", דיווחה ליטל). בניגוד לחשש, הבאמפרים בדרך הביתה היו החלק הקל (אבל כרית מתחת לחגורת הבטיחות חובה). הבחילות היו החלק הקשה. ההוראה החוזרת הייתה להקשיב לגוף. אז הקשבתי, והוא ביקש סטייק. ועוד ביום שישי, יום־ללא־בשר במסורת משפחתנו. אז הכינו לי סטייק וכבד, והזמינו אותנו לשבת. והכינו לי שבת שנייה, וקנו לי בשלישית, ובחמישית פתאום הרגשתי שזהו. אני לא מרגישה אחרי ניתוח.

זה לא אומר שסיימנו, לגמרי לא. הקימה בבוקר הפכה למבצע מתיש ומתסכל. תפקוד כללי של ארבעים אחוז סוללה. לא שאין כוחות, פשוט הסוללה אוזלת מהר מהצפוי, ובבת אחת. הריכוז השתבש, וגם חדות המחשבה. מצד שני, שבוע אחרי הניתוח נהגתי בעצמי לחופשת החלמה בתל־אביב. בחזור הרגשתי שאני נוהגת ללידה עם צירי לחץ, אבל בזה אפשר להאשים את הקניון שעמד ביני לבין הבית ואילץ אותי לשוטט רגלית קצת יותר מדי. רגע לפני היציאה לדרך מצאתי את עצמי מרססת על השיער קצף להברקת נעליים – שבחיים לא היה בשימוש, ולא ברור מי קנה אותו ולמה הרגשתי צורך לרסס אותו דווקא על השיער. אף אחד לא מכין אותך להתמודדות המרכזית שאחרי הניתוח: בדיחות "אז מה, השכל היה בכליה השמאלית?"

בתחזית דיברו על פברואר־מרץ קרים במיוחד, דווקא כשהשימוש בגרביונים או בטייץ הפך עבורי לבלתי אפשרי, והחותלות טרם חזרו לאופנה. בתוך ימי המנוחה קבעתי לעצמי סימן להחלמה: תפילת עמידה בעמידה. במשך שלושה שבועות התפללתי בישיבה, ואז בוקר אחד מצאתי את עצמי מזנקת אינסטינקטיבית ב"תהילות לא־ל עליון", כאילו כלום.

שלושה ימים אחרי הניתוח השתחררתי הביתה. הבאמפרים בדרך הביתה היו החלק הקל (אבל כרית מתחת לחגורת הבטיחות חובה). הבחילות היו החלק הקשה. ההוראה החוזרת הייתה להקשיב לגוף. אז הקשבתי, והוא ביקש סטייק

הירך השמאלית המשיכה להציק והקשתה על תנועה ברגל. בוגרת ניתוח קיסרי דיווחה מניסיון שההתמודדות עם התופעה נמשכת חצי שנה. ד"ר חלאילה הסביר שבמהלך הניתוח כנראה נגעו לי בעצבי התנועה והתחושה, מה שגרם לבצקת שתעבור עם הזמן. יכולת התנועה חזרה לסדרה כעבור שבועיים, אי־התחושה הלכה והצטמצמה לרדיוס לא גדול. ובכל זאת, שמונה חודשים אחר כך, אני עדיין מוצאת את עצמי מדי כמה שעות מעבירה יד בירך בלי משים, מנסה לשכנע אותה לחזור.

כשקיטרתי למטפלת הוליסטית על היעדר היכולת לזנק מהמיטה מוקדם בבוקר כמו בעבר, היא נזפה בי בדאגה. "אם היו מורידים לך יד, היית מקבלת את זה שליד השנייה לוקח כמה חודשים ללמוד לעבוד לבד, גם אם הכאבים כבר עברו. הכליה עבדה בזוגיות הרמונית במשך חמישים שנה, תפרגני לה שנה להתרגל לעבוד לבד". פרגנתי ושחררתי. בחודש שעבר, בשעה טובה, נרשם שיפור ניכר ביקיצה המוקדמת.

12. החולה המרפא או: היית עושה את זה שוב?

לפחות אחד מבני משפחת דנון כתב לי או התקשר אליי מדי יום, לברר אם חזרתי לעצמי. נדרשה יצירתיות־על לגוון ניסוחי "לאט־לאט" ו"עליות וירידות", עד שסוף־סוף יכולתי לענות "ממש אחלה".

שירן של כוכי ילדה בקיץ הזה בן שלישי, וסבתא מטפלת באוראל הקטן וביולדת בחום ובמסירות ונהנית מכל רגע. נטע השתלות עברה למחלקת הפריות בהדסה הר הצופים, ונועם קיבל לפני כארבעה חודשים את הכליה של אחותו עינב רגב. השניים הצליחו לרגש את כל עין־כרם כשערכו בוקר מוזיקלי משפחתי מצמרר, רגע לפני שהורדו לחדרי הניתוח. היום עינב פועלת עם מתנת חיים להגברת המודעות לתרומות בתוך המשפחה.

למעלה מעשרה תושבי עפרה תרמו כליות בעקבות פנייתו של נועם, נוסף על אחרים שתרמו עוד קודם לכן. "הכליות של נועם" מפוזרות ברחבי הארץ, ועוד לא נאמרה המילה האחרונה בעניין. באחת השיחות שלנו אמרתי לו: "אתה חושב שאתה החולה פה, אבל האמת היא שאתה זה שמביא רפואה לכל כך הרבה אנשים".

החלמה מניתוח, כל ניתוח, אינה ליניארית. היא מתקדמת בצעדים מדודים, עם נסיגות קלות. היו רגעים שאמרתי "א־לוהים אדירים, מה עשית לעצמך?", ואילו בפעמים אחרות תהיתי אם בכלל הוציאו לי את הכליה.

האם הייתי עושה את זה שוב? חד־משמעית, כן. זה לא אומר שזה פשוט. מדובר בחתיכת סיפור, אבל לתקופה מוגבלת. אתה מוותר על חלק קטן מבריאות הגוף שלך, כדי לתת מתנת חיים לאדם אחר. וזה חשוב ונכון, וזה בהחלט לא מתאים לכל אחד. כשבן משפחה שאל אותי "תגידי לי, השתגעת?", משכתי כתפיים ועניתי: "נו, אתה מכיר אותי. אף פעם לא הייתי טובה בלשמור דברים בבטן".