קצין המודיעין שהתריע: "מלחמת יום כיפור לא הייתה הפתעה"

49 שנים חלפו, ואלוף־משנה במיל' חגי מן עדיין זועם. "נמצאים בינינו אנשים שלא נתנו את הדין", הוא אומר. "היו בידיהם התרעות מהמעלה העליונה ערב המלחמה, והם לא העבירו לי אותן. הם החזיקו בתוכנית של הצבא הסורי לכיבוש רמת הגולן, ולא נתנו לי את כל הכלים לצורך הערכה מדויקת שהייתה יכולה לחסוך חיי אדם. היום אני יודע כמה לא ידעתי וכמה הסתירו ממני".

עד כה לא העלה את זיכרונותיו על הכתב, אבל ייתכן שיתחיל כעת. סיפוריו בהירים ומדויקים וזיכרונו צלול. הוא שולף במהירות כל פרט כאילו הוא עדיין קצין המודיעין של פיקוד הצפון. בראשו חרותים מספרי היחידות, תפקידיהן ומיקומן בכל שלב לקראת מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה. עד היום, הוא אומר, שנתו נודדת בגלל שאלה שאין הוא מוצא לה תשובה: מה גרם לעיוורון של צה"ל באותם ימים. בתוקף תפקידו הוא ראה את ההתרעות שעלו מן השטח והרכיב הערכת מודיעין ברורה, שלפיה הצבא הסורי עומד לפתוח במתקפה כוללת. אבל בכירי אמ"ן ובעקבותיהם המטכ"ל התעלמו מקביעותיו, ורק מעטים שעו לתביעתו להתכונן למלחמה שעומדת לפרוץ בכל רגע ברמת הגולן.

כבר ב־1 באוקטובר 73' קיבל מן מידע שלפיו הסורים יוצאים למתקפה נרחבת. הוא לא היסס והשמיע את האזעקה, אך למרבה הצער זה היה מוקדם מדי. "בארבע לפנות בוקר, בזמן שהייתי בשיחת טלפון אחרת, עלתה המרכזנית על הקו והודיעה שיש לי שיחת טלפון דחופה מהמטכ"ל", הוא מספר. מי שביקש לשוחח איתו היה סגן־אלוף אביעזר יערי, ראש ענף 5 בחטיבת המחקר של אמ"ן, שעוסק בסוריה, בלבנון ובעיראק. "הוא דיווח לי שהגיעה ידיעה לא מהזירה שלנו, ממקור שאני לא מכיר: הבוקר הצבא המצרי צולח את התעלה והסורים מצטרפים. 'תרים את הפיקוד!', הוא אמר לי".

בשתיים בצהריים התמלאו השמיים במטוסי קרב, והתופת החלה. "לפתע ירד מטח של אלף קנים על כל המטרות בבת אחת. החשמל בבונקר בנפח נותק, ונשארנו באפלה מוחלטת. לא קיבלנו דיווחים מהתצפיות פרט לאחת, בהר חרמונית. המטכ"ל החזיק את תוכנית המלחמה הסורית לפרטיה, אבל איש לא טרח להוציא אותה מהכספת"

הידיעה לא הייתה חסרת יסוד. ב־30 בספטמבר הודיע מקור מודיעיני במצרים שב־1 באוקטובר יקיים הצבא המצרי תרגיל גדול, ובסיומו תהיה צליחת אמת של תעלת סואץ; הוא הוסיף שגם צבא סוריה יצטרף למלחמה. הידיעה תאמה את הערכותיו של מן, שערב קודם לכן קיבל דיווחים על שיירות שיוצאות מעומק שטח סוריה לכיוון הגבול עם ישראל. "ידענו שהצבא הסורי תגבר את מערכיו. זה הופיע בדו"חות אמ"ן, וגם ראינו זאת בתצפיות ובצילומי אוויר. קודם הייתה בשטח חטיבת חי"ר אחת ועכשיו יש שתיים, ושלוש דיוויזיות ערוכות על הקו. לא הסתפקתי בדיווחים הרגילים שלי, וצלצלתי ליערי. זה מדאיג אותי, אמרתי לו. הוא השיב: גם אותי זה מדאיג, ואנחנו נטפל בזה".

ואז הגיעה השיחה ב־1 באוקטובר לפנות בוקר. "השגתי את אלוף הפיקוד יצחק חופי (חקה), שהיה בתרגיל לגיוס חטיבת טנקים 179, והזכרתי לו את העדכונים הקודמים שלי. יצאתי לפיקוד בנצרת, ובדרך הזעקתי את הקצינים שלי. על שולחני כבר הייתה הידיעה, שהגיעה בטלפרינטר. צלצלתי לקצין המודיעין של פיקוד דרום. במקומו ענה קצין מנומנם, ואמר לי שהקמ"ן ישן בבית. אמרתי לעצמי, יש מלחמה והם לא יודעים דבר?"

גם באגף המבצעים במטכ"ל לא הכירו את ההתרעה. "אורי שמחוני, קצין האג"ם של פיקוד צפון, התקשר אליהם והציע להעלות לרמת הגולן את חטיבה 179, שגויסה בתרגיל. הם לא הבינו על מה הוא מדבר".

מה הרגשת כשהתברר שהמלחמה לא פרצה באותו יום?

"הייתי מבולבל לגמרי. חשבתי שהפעלתי אזעקת שווא. ובאמת קיבלתי שיחת טלפון מתת־אלוף אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר, והוא שאל אותי 'מה הפאניקה שעשית בפיקוד הצפון?'. ניסיתי לומר לו שקיבלתי את המידע מקצין שלו, אבל הוא רק הורה 'בוא אליי לשיחה' וטרק את הטלפון. ההרגשה הייתה נוראית. למחרת הגעתי אליו, ובדלת פגשתי את חופי. 'נו, קמ"ן, מה אתה אומר?', הוא שאל אותי. אמרתי לו שאם הייתי מקבל את הידיעה הזו עכשיו, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר. 'חסר לך שלא תעשה כך', ענה לי. זה קצת שיפר את מצב רוחי".

בלשכתו של אריה שלו כבר ישב יערי. "שלו ביקש ממני להסביר מה אירע, וסיפרתי לו. יערי לא פצה את פיו. לא ידעתי שהוא ננזף כבר קודם על כך שהעביר לקמ"ן של פיקוד צפון מידע שלא על דעת ענף המחקר. עד היום אני מתקשה להבין את הטענה – הרי הוא הקצין המתאם, ותפקידו להעביר לי את כל המידע ולא רק חלק ממנו. שלו הבין שהפשלה הייתה אצלו בענף, וניסה לסיים מהר את השיחה. אמרתי לו, 'רגע, יש עוד סימנים מדאיגים. אני יודע שהצבא הסורי ערוך למלחמה'. אבל הוא אמר 'לנו יש סימנים אחרים', ובזאת הסתיימה השיחה".

וכשראית שהמידע לא מדליק נורה אדומה אצל המפקדים, איך הסברת את זה לעצמך?

"לא הבנתי את זה אז, ואני לא מבין את זה היום".

"אמרו לי: עזוב"

קצין המודיעין של פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים גר עדיין בכפר־מעש עם רעייתו זלדה, בבית שבו נולד לפני 85 שנה. "אז הבית היה צריף עץ בן שני חדרים, והשירותים היו בחוץ", הוא מספר. זה היה ביתו כל ימיו כמעט, להוציא כמה שנות מגורים בבית־השיטה ובירושלים, וגם בסינגפור, בתפקיד הנספח הצבאי בשגרירות ישראל. ב־84' הוא פרש מצה"ל, והחל לנהל חברה לייצוא ציוד ביטחוני. לאורך השנים היה מן בין השאר מנכ"ל אתר גבעת התחמושת, מנהל עמותה של תנועת העבודה לסיוע לעולים חדשים, ויועצם של שרי העלייה והקליטה במשך עשר שנים. היום הוא פעיל במרכז למורשת המודיעין, ומרצה ברחבי הארץ על מלחמת יום הכיפורים. יש לו שלושה ילדים, שישה נכדים ושני נינים.

הוא גדל בכפר־מעש בשנותיו הראשונות של המושב והתחנך בפתח־תקווה. ב־1955 התגייס לצה"ל, והיה חניך מצטיין בקורס הקצינים באוגוסט 1957. את רוב שירותו עשה בחיל המודיעין, שם מילא שלל תפקידים ובהם קמ"ן בפיקוד הדרום והמרכז, קמ"ן חטיבת ירושלים, ובמלחמת ששת הימים – במינוי חירום – קמ"ן חטיבת הראל. אחרי שנת לימודים בפו"ם הוא מונה למפקד קורס קציני מודיעין ולקמ"ן של מפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. בתפקיד הזה היה לו חלק חשוב בתכנונם וביישומם של המבצעים "ברדס 54־55" ו"אביב נעורים" – שתי פשיטות נועזות על יעדי מחבלים בלבנון, הראשונה מצפון לטריפולי בפברואר 73', והשנייה באזור ביירות וצידון באפריל של אותה שנה.

"בצילום אוויר ראינו כמאה טנקים חדשים בדרום הרמה, וניחשתי שזו חטיבה 47. כאן שיחק לנו המזל. אנשי הצבא הסורי התייצבו במאפייה המקומית וביקשו לקנות לחם, אך נענו בסירוב: במאפייה טענו שהיא אינה רשומה כמי שאמורה לספק להם לחם. קציני הבינה הרשתית של יחידה 8200 קלטו את הדו־שיח הזה, וכך נודע לנו שהחטיבה אכן שם"

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, מן לא היה קצין צעיר וחסר ניסיון: הוא היה בן 36, ומאחוריו יותר מ־15 שנים כקצין מודיעין. ללשכת קמ"ן פיקוד הצפון הוא נכנס ב־15 באוגוסט, פחות מחודשיים לפני המלחמה. הביקורת על המחדלים הנוראים של המודיעין במלחמת יום הכיפורים פורסמה מאז בדו"ח ועדת אגרנט ובמאות ספרים, אבל מן יכול גם להעיד מכלי ראשון על תחושת האימה של מי שיודע שהמלחמה מגיעה, ומצלצל בכל פעמוני האזעקה – אלא שאיש לא מוכן לשמוע.

מפקד פיקוד הצפון דאז דווקא זוכה ממנו לשבחים. "חופי קיבל את הערכות המודיעין ערב המלחמה ושקל אותן היטב. הוא לחץ להעלות את חטיבה 7 לרמת הגולן, לבנות מפקדת אוגדה נוספת ולקדם את מחסני החירום של חטיבות הטנקים. נפלה בחלקי הזכות להיות הקמ"ן שלו, ואלמלא הוא איני יודע מה היה מצבי. הצגתי את טיעוניי בפניו בדיוני המטה, ואני יודע בדיעבד שהוא גם הציג אותם במטה הכללי – וחטף מקלחת של צוננין".

מידע קריטי, שהיה יכול לשנות את פני המלחמה, לא הועבר לידי קמ"ן פיקוד צפון. צה"ל הצליח למשל להשיג את תוכנית התקיפה המדויקת של צבא סוריה – מסמך שחובר ככל הנראה בידי הרמטכ"ל הסורי עצמו, או ראש מחלקת המבצעים שלו. "קצין המודיעין עמוס גלבוע, שהלך לעולמו לפני שנה, הגדיר את התוכניות האלה במילים 'פלטינה מוזהבת'". אבל המסמכים לא נמסרו למן, האיש שהיה יכול להפיק מהם תועלת יותר מכל אחד אחר. כך גם תוכנה של השיחה הנודעת בין חוסיין מלך ירדן לראש הממשלה גולדה מאיר ב־25 בספטמבר. "חוסיין אמר לה שהצבא הסורי נמצא בעמדות פתיחה למלחמה. גולדה שאלה אותו: אתה רוצה לומר שהסורים יתקפו לבד? הוא ענה שלא, יש תיאום בין מצרים וסוריה. אני לא ידעתי על הפגישה הזאת, וייתכן שבאמת לא הייתי צריך לדעת".

גם בהמשך המלחמה לא נמסר לו הרקע החיוני הזה. ירדן לא הצטרפה אומנם למלחמת יום הכיפורים, אבל חוסיין כן שיגר חטיבת טנקים לעזרת הסורים; כוחות החטיבה הזו לא התאמצו במיוחד, וגם ישראל לא התאמצה לפגוע בהם. "ידענו על כל מטר של תזוזה מצידם בכל שלב, אבל קיבלנו הוראה לא לגעת בהם", מספר מן.

את תנועותיו של צבא סוריה לקראת המלחמה הוא ראה היטב, וגם הבין את משמעותן. "ידענו שכשהחורף מתקרב, הסורים מדללים את הכוחות בקו הקדמי בגלל השלג ומוציאים אותם לאימונים. באותה השנה המצב התהפך: הם יצאו לאימונים בקיץ, ולקראת החורף החזירו את היחידות לקו הקדמי. היה ברור שזו התעצמות לקראת מלחמה".

בחודש הראשון שלו בפיקוד למד מן את תורת הלחימה של הצבא הסורי מהספרות הסובייטית, וכשראה את הנעשה בשטח, לא היה לו ספק שהסורים מתכוננים לתקוף. "לפי התורה הסובייטית, מקדמים את הארטילריה באופן מסוים – והנה אנחנו רואים בשטח ובתצלומי אוויר שהם פועלים בדיוק לפי הספר", הוא אומר.

את כל המידע העביר לענף בראשותו של יערי, אך לא קיבל שום התייחסות רצינית להתרעותיו. "אמרו לי: עזוב, הם פוחדים מאיתנו ונערכים להגנה. עניתי: הסורים מגיעים לצבירה של 600־700 טנקים מול 77 טנקים שלנו. אולי תסבירו לי ממה הם פוחדים? הם הרי צופים עלינו ומאזינים לנו בדיוק כמו שאנו מאזינים להם. האם יש להם תמונה הפוכה משלנו? האם הם לא רואים שבמוצבים שלנו יש בין חמישה לעשרה חיילים בלבד? נכון שאנחנו יושבים בחרמון השולט ובכמה תילים, אבל הם מצלמים ומפענחים ומבינים הכול, במיוחד כשיש להם יועצים רוסים. אבל אפילו בלקטי הידיעות היומיים שהוציא ענף המודיעין, לא הייתה חצי מילה של התרעה".

הדיוויזיות הנעלמות

ב־2 באוקטובר, ממש בזמן שתא"ל שלו נזף במן וביערי בלשכתו, ידיעות אזהרה זרמו ללא הרף לפיקוד הצפון, אבל היכולת לפרשן הייתה לקויה. למשל, דווח שחטיבה 47 של הצבא הסורי יצאה מחמה שבצפון סוריה לעבר רמת הגולן. "ביוני 72' סיירת מטכ"ל שבתה בלבנון, ב'מבצע ארגז', חמישה קצינים סורים כדי להחליפם בטייסים ישראלים שבויים", מספר מן. "אחד מהם היה בדרגה מקבילה לאלוף־משנה, ושימש עוזר ראש מחלקת המבצעים של הצבא הסורי. בחקירתו הוא סיפר לעמוס גלבוע, ראש המדור הסורי בענף 5, שאם ביום מן הימים חטיבת הטנקים 47 תגיע לרמת הגולן, זה יהיה רק לצורך התקפה על ישראל. אני לא הכרתי את הסיפור, ובשום דו"ח לא נאמר שהמשמעות של תנועה כזו היא מלחמה או הכנות למלחמה. מבחינתי היה מדובר רק בתוספת של עוד מאה טנקים מולנו".

מי כן ידע שזהו אות למלחמה?

"ענף 5. עמוס גלבוע ואביעזר יערי, שעמד בראש הענף גם ב־72'".

במקביל לתזוזה של חטיבה 47 זוהו בצילומי אוויר טנקי גישור שיצאו ממחנה הקבע שלהם ליד אגם א־רסתן, סמוך לחמה, ונעו לעבר הגולן. זה היה עוד סימן מובהק למלחמה, אומר מן: מטרתו של גדוד הטנקים הייעודי הזה הייתה "לגשר על תעלות הנ"ט שהושלמו בפקודתו של אלוף חופי ערב המלחמה", וכך לאפשר לשריון הסורי לצלוח בלי פגע את מכשולי הגבול.

זרם הידיעות לא פסק. כשמן חזר לפיקוד לאחר שיחת הנזיפה, הגיש לו קצין הפענוח צילומי אוויר המראים ששתי דיוויזיות משוריינות, ובהן כ־450 טנקי טי־62 חדישים, עזבו את מחנות הקבע שלהן ונעלמו. ענף המחקר קיבל את אותו פילם, אבל שם טענו שהדיוויזיות מוקמו ברצועת ההגנה השנייה, המיועדת לשמור על דמשק. מן התפלא, כי בחומרים שבידיו לא נראתה כל עדות לפריסה הגנתית. "נכנסתי מיד לחופי וסיפרתי לו מה גילינו. אמרתי לו שבניגוד לדברי יערי, ההערכה שלי היא שהדיוויזיות נעות אל שטחי הכינוס. זה היה ארבעה ימים לפני המלחמה. לקחתי את חופי לחדר הפענוח, הראינו לו את הצילומים משתי הגיחות והוא השתכנע. ממשרדי הוא צלצל לאריה שלו, וצעק עליו בטונים שנשמעו מנצרת עד תל־אביב גם בלי טלפון. והוא בדרך כלל לא היה כזה".

בחודש הראשון שלו בפיקוד למד מן את תורת הלחימה של הצבא הסורי מהספרות הסובייטית, וכשראה את הנעשה בשטח, לא היה לו ספק שהסורים מתכוננים לתקוף. "לפי התורה הסובייטית, מקדמים את הארטילריה באופן מסוים – והנה אנחנו רואים בשטח ובתצלומי אוויר שהם פועלים בדיוק לפי הספר"

אבל ענף 5 המשיך להתעקש שמדובר בהיערכות הגנתית, ולא סיפק כל הסבר להיעלמותן של הדיוויזיות. וכך, ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה, מן חש שהוא ממודר מדיוני המטה הכללי. "כל הזמן הזנתי אותם במידע על תנועות בשטח, והם לא התייחסו. ציפיתי שמישהו יקרא לי, ייתן לי שתי סטירות ויאמר 'מה אתה מבלבל את המוח לאלוף הפיקוד שלך'".

לימים נכתב בדו"ח ועדת אגרנט ש"קמ"ן פיקוד הצפון, סא"ל חגי מן, היה יותר עצמאי בהערכותיו. הוא דן עם אלוף הפיקוד שלו במידע המדאיג, שהמריץ את האלוף לדרוש את תגבור המערך ברמת הגולן (…) וכן חלק על הערכת אמ"ן מחקר בעניין תפיסתה של רצועת ההגנה השנייה על ידי השריון בחזית הסורית". מן הבחין גם בעיבוי מערך טילי קרקע־אוויר מדמשק דרומה, ובהכנת סוללות הארטילריה. הדבר חיזק אצלו את התחושה שמתקפה נרחבת עומדת בפתח. הפרשנות השגויה של אמ"ן, הוא מסביר, גרסה כנראה שהסורים אינם מתכוונים לפתוח במלחמה רבתי, אלא ליזום מהלך מלחמתי מצומצם כפעולת תגמול על הפלת 12 מיגים שבועות אחדים קודם לכן, ב־13 בספטמבר 73'. "בפועל, תגבור הכוחות הסוריים החל הרבה לפני 13 בספטמבר", הוא אומר. "ובכלל, הקרב האווירי היה בטרטוס בצפון סוריה, מעל הים התיכון, ללא קשר לרמת הגולן".

אין הפקת לקחים

מן לא קפא על שמריו, וגייס קצינים נוספים לאיסוף מודיעין על המתרחש מעבר לגבול הסורי. ואז הגיע איתות נוסף. ביום חמישי, 4 באוקטובר, התברר שמשפחות היועצים הסובייטים מפונות בחופזה ממצרים ומסוריה. היש סימן טוב מזה? "נכנסתי לאלוף הפיקוד", מספר מן. "הוא הראה לי דו"ח של אמ"ן משתי החזיתות, שמסביר שכנראה חל קרע בין ברית המועצות ובין מצרים וסוריה ולכן מסלקים את המשפחות כצעד מקדים לסילוק היועצים, או שייתכן שהם צופים פעולות איבה בשטח. אמרתי לאלוף שהרחקת אזרחים משמעותה אך ורק פעולות איבה, ושאין כל ידיעה על קרע בין המדינות.

"בעוד אנו יושבים, מכניסים לי ידיעה ממקור שלנו, אזרח סורי שגר בגזרה הדרומית של רמת הגולן. לפי הידיעה שלו, ניתנה הוראה לאזרחים באזור להתרחק מיישוביהם ולא להתקרב לגדר הגבול. הערכתי שההוראה ניתנה לכל אורך קו הגבול, ולא רק בגזרה הדרומית. אמרתי שצריכים להתייחס לידיעה הזו כהתרעת מלחמה לכל דבר ועניין. חופי קיבל את הערכתי".

ובינתיים באמ"ן אין כל תזוזה?

"אני חושב שביום חמישי משהו בכל זאת נסדק אצלם בהערכה שהסורים לא עומדים לתקוף. איש לא הבין למה פינו את היועצים, אבל אמ"ן המשיך להעריך שמצרים הולכת רק לתרגיל, כי הוא היה שבוי בקונספציה. שום דבר לא זז ב'ראש בטון' הזה. גם היום אני לא מבין איך היה קיבעון בלתי נתפס כזה. היו לי טונות של ידיעות, האיסוף עבד מצוין וכל דבר התאים למתקפה. הכול הסתדר לי. אין לי שום הסבר מה בדיוק נדפק שם".

אולי אופוריית ששת הימים שררה עדיין במלוא עוזה.

"יכול להיות. הרי מלחמת ששת הימים לא נחקרה כלל, כי היינו צבא מנצח. לא שאלו למשל למה היו צריכים בכלל להיכנס לגבעת התחמושת ולהקריב שם 36 בחורים בדמי ימיהם, כאשר הייתה תוכנית ברורה לחבור ישירות להר הצופים כדי למנוע את נפילתו. מוטה גור קיבל פקודה מפורשת לעשות כך! היו עוד מקרים שלא נחקרו. בחטיבת הראל היו שלושה אירועים של ירי דו־צדדי בתוך שלוש שעות. במקרה הראשון, מטוסים ישראליים 'ירדו' על טנקי שרמן שלנו, אף שבחיל האוויר ידעו שלירדנים אין טנקים כאלה. זמן קצר אחר כך, טנק שלנו שהיה בדרך לחבור לצנחנים נפגע ליד גבעת המבתר. אורי בן־ארי, מפקד חטיבת הראל, אמר לי: טנק ירה עלינו. אמרתי לו שאין טנקים ירדניים בירושלים. מתברר שהטנק היורה היה שלנו. הפעם השלישית באותו יום הייתה כשהסיירת שלנו נכנסה לשדה התעופה קלנדיה, ודיווחה שהיא סופגת אש מטנקי שרמן. התברר שחטיבה 4, שעלתה מבית־חורון, ירתה על הסיירת עד שקיבלה פקודת חדל.

"אבל למה לרדת לפרטים האלה. הערכת אמ"ן מחקר לפני ששת הימים הייתה שהירדנים לא ייכנסו למלחמה. זאת, אף ששבוע קודם לכן חתמו המלך חוסיין וגמאל עבד אל־נאצר על הסכם הגנה הדדי. גנרל מצרי, עבד ריאד, בא לרבת־עמון ופיקד על החזית מול ישראל. שני גדודי קומנדו מצריים נכנסו לגדה כדי לתקוף את שדות התעופה לוד ורמת־דוד. ראש מחלקת המחקר שלמה גזית, שאמר שלא תהיה מלחמה לפני 1970, מונה אחר כך לתפקיד ראש אמ"ן במקום אלי זעירא, שכשל במלחמת יום הכיפורים".

השמעת את התרעותיך גם בפני זעירא?

"לא זומנתי לשום דיון עם ראש אמ"ן. רק חקה הביא את המידע לפני פורום מטכ"ל. זה נכתב גם בדו"ח אגרנט".

פגשת את זעירא אחרי המלחמה? הסתכלת לו בעיניים?

"הוא קרא לי פעם אחת לפני העדות שלי בוועדת אגרנט, ושאל אותי מה אני מתכוון לומר. אמרתי לו: את כל האמת שאני יודע. הוא לא ענה דבר".

לילה לפני מלחמה

השעות שנותרו כדי לקדם את פני הרעה הלכו ואזלו. מן לא הפסיק להזכיר לחופי שיחס הכוחות בגולן הוא טנק אחד שלנו מול עשרה טנקים סוריים. בסקירה שהתקיימה במטכ"ל בערב יום הכיפורים, חזר זעירא על הערכתו שהסבירות למלחמה נמוכה. הרמטכ"ל דדו לא קיבל את הדברים. הוא הכריז על מצב כוננות ג' והורה להעלות את חטיבה 7 לגולן. "יחד עם שתי הפלוגות מגדוד 77 של אביגדור קהלני היו לנו כבר 120 טנקים", אומר מן. "גם זה משהו. הבעיה הייתה שאת אנשי חטיבה 7 העלו לגולן בטיסה, ללא הטנקים שלהם. הם קיבלו טנקים של חטיבת המילואים 179, בלי שהכירו אותם היטב. כאשר חטיבה 179 התגייסה מחדש ביום הכיפורים, כבר לא היו לה טנקים, והיא לקחה טנקים של חטיבה 10 שהיו בצומת גולני. חטיבה 10 הוטסה לדרום כדי לחפש שם טנקים, ומצאה את אלה של חטיבה 7".

כשיצא מהסקירה במטכ"ל, הורה חופי להקים חפ"ק במחנה נפח שבגולן. מן נסע לשם עם קצין מלווה ופקידה מצוידת בטלפרינטר, אבל זה לא הספיק כדי להזרים אליו את כל המידע החשוב. "אחר הצהריים הגיעה לאמ"ן ידיעה משמעותית ביותר. השגריר העיראקי במוסקבה, בעברו רמטכ"ל צבא עיראק, דיווח לבגדד שפינוי משפחות היועצים נעשה בגלל יוזמת מלחמה של מצרים וסוריה נגד ישראל. הידיעה הזו נתקעה באמ"ן ולא הגיעה אלינו. לא אליי, ולא אל חופי שהיה איתי בחפ"ק. אחרי המלחמה אמר לי הרמטכ"ל שאילו ידע על הדיווח הזה, הוא היה מגייס לפיקוד הצפון חלק מהכוחות".

קציני הפיקוד ישבו עם כמה מהמח"טים, ושמעו מהם שהולך להיות "יום קרב". "אמרתי להם שכשיש 900 טנקים ואלף קני ארטילריה שיכולים למוטט את המוצבים שלנו, זה לא נראה כמו יום קרב, אלא משהו הרבה יותר רציני". בליל יום הכיפורים ישן מן עם אנשיו וקציני הפיקוד האחרים באיילת־השחר. בחמש בבוקר התקשר אליו חופי וקרא לו לחדרו. "נכנסתי אליו ומצאתי אותו כבר לבוש מדים. הוא אמר שהרמטכ"ל התקשר אליו כרגע וסיפר שראש המוסד התקשר מאירופה כדי להודיע שבשש בערב תיפתח מלחמה בחזית המצרית ובחזית הסורית. המקור לידיעה הזאת היה אשרף מרוואן, אך אז כמובן לא ידעתי מי זה".

"תת־אלוף אריה שלו (למטה), עוזר ראש אמ"ן למחקר, התקשר אליי ואמר: 'מה הפאניקה שעשית בפיקוד הצפון? בוא אליי לשיחה'. ההרגשה הייתה נוראית. הגעתי אליו ובדלת פגשתי את האלוף חופי. 'נו, קמ"ן, מה אתה אומר?', הוא שאל אותי. אמרתי לו שאם הייתי מקבל את הידיעה הזו עכשיו, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר. 'חסר לך שלא תעשה כך', ענה לי"

מן טס לפיקוד כדי להתעדכן, וחזר לגולן במסוק בעשר בבוקר. "בקבוצת הפקודות הערכתי שהמאמץ הסורי העיקרי יתמקד בפתחה הדרומית. החידה הגדולה אז הייתה היכן ממוקמת חטיבה 47 שלהם: כל ההערכות אמרו שתפקידה להיערך כחומת הגנה על דמשק, אבל בדו"חות אמ"ן נאמר שיש סיכוי שהיא תישלח לתגבר את החזית בדרום רמת הגולן".

חוסר הוודאות באשר למיקומה של החטיבה נמשך עד ל"תקרית המאפייה". "בצילום אוויר ראינו כמאה טנקים חדשים בדרום הרמה, וניחשתי שזו חטיבה 47. כאן שיחק לנו המזל. אנשי הצבא הסורי התייצבו במאפייה המקומית וביקשו לקנות לחם לחטיבה, אך נענו בסירוב: במאפייה טענו שהיא אינה רשומה כמי שאמורה לספק להם לחם. קציני הבינה הרשתית של יחידה 8200 קלטו את הדו־שיח הזה, וכך נודע לנו שהחטיבה אכן שם".

בהתאם לכך התחזקה הערכתו של מן שהמאמץ העיקרי יהיה בדרום רמת הגולן, ושאחרי ההבקעה תיכנס משם דיוויזיית שריון. "חופי אמר לי שאם הסורים יבקיעו דרך הפתחה המרכזית, פתחת קוניטרה, יהיה להם ציר ישר לגשר בנות יעקב – ואז הם יוכלו לחסום במהירות את האפשרות שלנו להעלות לגולן חטיבות מילואים. בסופו של דבר הסורים פעלו כפי שהערכתי".

לדפוק על דלת הרמטכ"ל

המלחמה, כידוע, לא החלה בשש בערב אלא בשתיים בצהריים. כבר באחת מסרו התצפיות שהצבא הסורי מסיר את רשתות ההסוואה מהטנקים ומסוללות הארטילריה. מן דיווח שהמלחמה עומדת לפרוץ. כעבור זמן קצר התמלאו השמיים במטוסי קרב, והתופת החלה. "לפתע ירד מטח של אלף קנים על כל המטרות בבת אחת. החשמל בבונקר בנפח נותק, ונשארנו באפלה מוחלטת. כולנו הצטופפנו שם ולא קיבלנו דיווחים מהתצפיות פרט לאחת, בהר חרמונית. המטכ"ל החזיק כאמור את תוכנית המלחמה הסורית לפרטיה, אבל איש לא טרח להוציא אותה מהכספת ולספק לנו מידע".

עד מתי?

"עד בכלל. במוצאי שבת הגיעו ידיעות שהסורים הבקיעו בגזרה הדרומית. בצפון הצליחה חטיבה 188 שלנו להחזיק את הקו עד התגבור. לפנות בוקר קיבלתי ידיעה נוספת שהסורים הגיעו לחושניה, במרכז הרמה. דיווחתי לחופי. הוא ענה: 'אבל מח"ט 188 אמר לי שהוא בחושניה'. אמרתי לו: אם הסורים אומרים שהם בחושניה, אז הם בחושניה. אחרי עשר דקות שמענו שמשאית תחמושת שלנו בחושניה חטפה פגיעה ישירה, והבנו שהסורים באמת שם".

ידעתם שכוח עיראקי מצטרף ללחימה?

"ידענו רק שעיראק הודיעה לסוריה שהיא מארגנת כוח משלוח כדי לסייע במלחמה. בסופו של דבר נשלחו שתי דיוויזיות על ציר בן אלף ק"מ, ללא הגנה אווירית, אך לא הגיע אלינו שום מידע לגביהן. מדי ערב נתתי סקירת מודיעין, והוספתי שיש אויב אפשרי של כוח משלוח עיראקי. בשנה האחרונה שמעתי שאחד הקצינים, אהרן לברן, מתלונן כיצד לא ידעתי – הרי כולם ידעו. זה לא נכון. יש בידי 14 עדויות, כולל של ראש אמ"ן ושל לברן עצמו, שהודו שלא ידעו היכן העיראקים. פעמיים נשלחו מטוסים לעצור את הכוחות הללו, אך הפקודה לא בוצעה. זה דפק את המבצע שהיה אמור לאיים על דמשק בצורה חמורה. חיל המשלוח העיראקי היה הפתעה מוחלטת, אבל זו הייתה ההפתעה היחידה. באשר לכל השאר – לא הופתענו. המידע היה. לא הייתה הפתעה".

אתה עדיין כועס?

"זה לא ענין של כעס. אני כואב, כי חלק מהבחורים שלא יחזרו, נפלו בגלל הדברים הללו. להבנתי עשיתי כמיטב יכולתי. בדיעבד, יכול להיות שהייתי צריך לעלות ללשכת הרמטכ"ל, לדפוק בדלת ולעורר אותו".

למה לא עשית את זה? למה לא הפכת שולחנות?

"לא היה צורך להפוך שולחנות. ב־26 בספטמבר הגיעו שר הביטחון והרמטכ"ל לסיור ברמת הגולן. נתתי להם סקירה ותיארתי להם את יחסי הכוחות. הם ראו בשטח את הפעילות של הצבא הסורי. הייתי בטוח שהם מבינים את המצב".

האם צה"ל הפיק לקחים, לדעתך?

"המגמה של ועדת אגרנט הייתה שנפיק לקחים, אבל אני יודע על ראש חטיבת מחקר לפני כמה שנים שלא ידע את כל מה שסיפרתי לך היום. שלושים שנה אחרי המלחמה השתתפתי בתוכנית רדיו לכבוד הוצאתו של ספר שכתב חברי, ואחרי התוכנית התקשר אליי מישהו שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן בתקופה מסוימת, ואמר לי שהוא הופתע לשמוע את מה שסיפרתי. אם את זה הוא לא יודע, אילו לקחים הוא יכול להפיק? ומי ערב לי שהמחדלים הללו לא קיימים היום?"