שעת בוקר מאוחרת, מסדרונות בית הדין לאוכלוסין והגירה הומים אדם. "בית הדין לעררים על פי חוק הכניסה לישראל התשי"ב – 1952", זהו שמו הרשמי, ממוקם באחד המבנים הארוכים ברחוב כנפי נשרים בשכונת גבעת־שאול בירושלים. לצד מסתננים, עובדים זרים ועורכי דין, המאבטח בכניסה כבר לא מתרגש לראות גם צוות של חדשות 13 שבא לצלם נער ממוצא אפריקני, בן למשפחה המגישה ערר על החלטת שרת הפנים להחזיר אותה לארצה. התיקים בבית הדין נמצאים תחת עינם הפקוחה של שורת ארגוני סיוע ישראליים ובינלאומיים, ואלה מנהלים מאבק תקשורתי ומשפטי עיקש נגד מדיניות ההגירה של ישראל.
באולמו הקטן של הדיין ד"ר יוסי ברדא מתנהלים היום כמה תיקים. בעל הדין הראשון הוא סמייה טקאטקה, פלסטיני שנישא לאִימן, ערבייה ישראלית. הוא מערער על החלטת המדינה לא להעניק לו מעמד במסגרת איחוד משפחות. בני הזוג יושבים באולם מול עורך הדין המייצג את המדינה, וליתר דיוק את הלשכה המשפטית של משרד הפנים. המדינה מתנגדת לבקשה מנימוק מעניין: איחוד משפחות נשען על רגש הומניטרי, ולא מוסרי לכאורה להפריד בין בני זוג רק כי לאחד מהם אין אזרחות, אבל במקרה הזה מר טקאטקה הורשע וישב בכלא בשל עבירות אלימות נגד אשתו.
עוד לפני שנכנסים לשיקולים הלאומיים סביב הענקת מעמד אזרחי לפלסטינים, ולשאלה אם חוק איחוד משפחות המוכר חל או לא חל במקרה כזה, הדילמה המוסרית העקרונית מקבלת צבע חדש. מה מוסרי יותר: להיענות לבקשת בני הזוג, לאפשר להם להתאחד, וכך לחשוף את האישה להמשך חיים תחת אלימות והתעללות – או לדחות את הבקשה ולהציל את האישה מעצמה? בסופו של הדיון מקבל מר טקאטקה את המלצת הדיין ד"ר ברדא ומושך את הערר, אך נקבע שתישמר לו הזכות להגיש אותו שוב בעתיד, עם השתנות הנסיבות.
הבאה בתור היא אעתדאל אבו־הדואן, פלסטינית מבוגרת תושבת חברון, שמבקשת מעמד כתושבת מזרח ירושלים. לטענתה היא העתיקה את מקום מגוריה לביתו של בנה המתגורר בכפר־עקב – שכונה בצפון ירושלים הנמצאת מעבר לגדר ההפרדה. השכונה הזו מתנהלת למעשה, גם אם לא להלכה, כשכונה של רמאללה, ובכל זאת למעמדם של תושביה כירושלמים יש משמעות כלכלית רבה, בעיקר בשל הזכויות הנלוות בביטוח הלאומי הישראלי. את הבקשה של האם החברונית דוחה הדיין ברדא בנימוק שלא הוכח כי היא אכן העתיקה את מגוריה ואת מרכז חייה. "הוכחת מרכז חיים, גם לפי הגישה המרחיבה והמקלה, אינה יכולה להיעשות על בסיס טענות בעלמא", קובע הדיין.
שאנג (שם בדוי), בת 53, הגיעה ארצה מסין עם קבוצת תיירים והחליטה להישאר. כעבור כשנה הגישה בקשת מקלט בטענה מקורית: כאן בארץ היא החלה לתרגל מדיטציית פאלון גונג בחוף הים, ולטענתה אם תחזור לארצה צפוי לה עונש מאסר
בבתי הדין לאוכלוסין והגירה, הנפש הומייה מול סיפורים קורעי לב של עלובי חיים שגורלם לא שפר עליהם, ומצד שני ניצב האינטרס הלאומי לבלום הצפה של ישראל – אחת המדינות הצפופות ביותר במערב – במיליוני תושבי מדינות מתפתחות המבקשים לשפר את תנאי חייהם. בתי הדין הללו, יש לציין, אינם חלק ממערכת המשפט ומהרשות השופטת. זהו יצור מוזר וחריג ששייך למשרד המשפטים, ולכן היושבים על מִדִין באולמותיו לא נקראים שופטים אלא דיינים. עתירות מעין אלו הנידונות בו הובאו בעבר לפני בית המשפט העליון, ולאחר מכן הוסטו לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. ב־2011 החוק שונה, וב־2014 הוקמו בתי הדין הייעודיים לטיפול בסוגיות הגירה ומעמד אזרחי.
"תהליכים חברתיים שהתרחשו בשנים האחרונות בישראל ובעולם, אשר הגדילו את מספר הזרים השוהים בישראל, הובילו לכך שנוצר גידול ניכר במספר העתירות המוגשות לבית משפט לעניינים מנהליים", נכתב בדברי ההסבר לתיקון 22 לחוק הכניסה לישראל, שייסד את בתי הדין הללו. "למשל, על פי נתוני הנהלת בתי המשפט, בשנת 2008 לבדה הוגשו 2,951 עתירות לכלל בתי המשפט לעניינים מנהליים ברחבי הארץ, בנושא מנהל אוכלוסין. כמות זו יצרה עומס רב הן על מערכת בתי המשפט והן על פרקליטות המדינה. (…) הקמת ערכאה ייחודית, כמוצע בהצעת חוק זו, שתוסמך לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות הרשויות בנושאים דנן, תביא לטיוב ההחלטות המנהליות, לחיסכון של ממש בזמן שיפוטי יקר ולחיסכון במשאבי הפרקליטות". וכך מונו דיינים, נקבעו נהלים, וכלל העתירות על החלטות רשות האוכלוסין החלו לעבור למערכת החדשה. אבל האם היא באמת הביאה ל"טיוב ההחלטות המנהליות" ולחיסכון בזמן ובמשאבים?
בכל לשון של בקשה
שאנג (שם בדוי), בת 53, היא אזרחית סינית שהגיעה ארצה עם קבוצת תיירים והחליטה להישאר. כעבור כשנה הגישה בקשת מקלט בטענה מקורית: עם הגעתה ארצה היא החלה לתרגל מדיטציית פאלון גונג בחוף הים בתל־אביב, ולטענתה צולמה בידי סוכנים סינים. היא אף השתתפה בהפגנה מול שגרירות סין למען חברי קהילת הפאלון גונג הנרדפת בארצה. לפיכך, אם תחזור לסין צפוי לה עונש מאסר. שאנג הצהירה כי היא מעוניינת להשתקע בישראל ולהמשיך בתרגול הפאלון גונג, המשפר את מצבה הבריאותי.
המדינה טענה מנגד ששאנג תושאלה על הפאלון גונג, והתברר שהיכרותה עם עקרונות השיטה והפרקטיקות שלה דלה מאוד. היא לא הצליחה לנקוב בשמות של חברים המתרגלים עמה את המדיטציה, ולא שכנעה שהיא פעילה בקהילה כזו. לטענה שסוכנים סינים צילמו אותה לא נמצאו סימוכין, וגם לא נמצא רמז לעניין כלשהו שגילו בה השלטונות הסיניים אי פעם. הדיינת מיכל צוק־שפיר דחתה את הערר: "כדי שתוכל לבסס עילת מקלט, על העוררת להוכיח תחילה כי היא אכן מתרגלת את השיטה בצורה אדוקה וכי זו מהווה עבורה דרך חיים. בזאת לא השתכנע שר הפנים ואינני סבורה כי נפל פגם בהחלטתו".
בחמש השנים האחרונות מכהנת צוק־שפיר גם כראש בתי הדין לאוכלוסין והגירה. "המטרה שלי היא להפוך את המערכת הזו ליעילה, מהירה והוגנת", היא אומרת. "כבר היום חלק גדול מהתיקים מנוהלים בדיגיטציה – אתה יכול להגיש מסמכים באופן מקוון, ולקבל במסרונים תזכורות על דיונים והחלטות. לפעמים הדיינים מאשרים גם קיום של דיון בהיוועדות חזותית. כשישראלי המקיים זוגיות עם אזרחית זרה מבקש להאריך את האשרה שלה, אתה לא רוצה לגרור אותם פיזית לדיון קצר אם אפשר לקיים אותו מרחוק.
"בשלבים מוקדמים הייתה מחשבה לקיים את כל הפעילות באמצעים דיגיטליים, ושהצדדים ידברו רק בנייר. אבל בסוף הגיעו למסקנה שהדיין צריך לראות את האנשים, כי המפגש הישיר הוא חלק מהזכות של בעלי הדין להליך הוגן. בתקופת הקורונה אומנם הסמיכו אותנו לקיים דיונים בהיוועדות חזותית, אבל עם הסרת המגבלות חזרנו לפעילות באולמות. היוועדות חזותית נותרה כחלופה אפשרית, אבל רק אם בעלי הדין מסכימים לכך".
כיום פועלים בתי הדין בארבעה מחוזות – ירושלים, תל־אביב, חיפה ובאר־שבע – והם מטפלים ב־4,000 עד 6,000 תיקים בשנה. העתירות העיקריות המוגשות אליהם הן בקשות מִקלט והכרה במעמד פליטוּת, בקשות איחוד משפחות של אזרחים ישראלים עם פלסטינים או תושבים זרים, ובקשות על בסיס הומניטרי. רוב התיקים הם למעשה עָררים על החלטות שר הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה. מגישי העררים נדרשים לשלם אגרות נמוכות יחסית לעתירות מנהליות, 700 שקל בלבד. לצד בתי הדין הללו פועל גם בית הדין לביקורת משמורת, השוכן בכלא גבעון שברמלה; אליו מוגשים עררים על החלטות רשות ההגירה לעצור אדם עד להרחקתו מישראל.
בארבעת בתי הדין יש תקנים ל־14 דיינים בסך הכול. הם אינם שופטים, ומי שממנה אותם הוא שר המשפטים, בהמלצה של ועדה מיוחדת. המינוי ניתן לפרק זמן של חמש שנים, והשר רשאי להאריך אותו בחמש שנים נוספות. כדי להגיש מועמדות לתפקיד צריך להפגין בקיאות בחוקי ההגירה של ישראל ולעמוד בתנאי כשירות לתפקיד שופט שלום. חלק מהדיינים הגיעו מהמערכת הציבורית, ואחרים צברו את ניסיונם כעורכי דין פרטיים.
ראש בתי הדין להגירה, מיכל צוק־שפיר: "אני צריכה לבחון כל פנייה ללא משוא פנים, אבל אני מכירה גם מקרים של אזרחים זרים שהגיעו לארץ בעקבות מודעה האומרת – 'בוא, תעבוד בישראל, ואנחנו נגיש בשמך בקשת מקלט'. לפעמים האדם שהבקשה הוגשה בשמו, לא יודע בכלל מה כתוב בה"
מגישי העררים והעתירות לבתי הדין הם אזרחים ממגוון רחב של מדינות – ניז'ר, סודן, אריתריאה, גינאה, הודו, סין, הפיליפינים ועוד – ורבים מהם לא דוברים עברית או אנגלית. "התקשורת היא בהחלט אחד האתגרים הגדולים שלנו", אומרת צוק־שפיר. "יש לנו מערך שלם של מתורגמנים שמכסה כל שפה כמעט. לפעמים, כשמדובר במדינות נידחות עם ניבים נדירים, ייתכן שיהיו בארץ רק שני אנשים שדוברים גם את הניב הספציפי וגם עברית, ושניהם עובדים במשך היום במסעדות בתל־אביב. איתרנו אנשים כאלה, העברנו להם ציוד מתאים, הם לקחו הפסקה מהעבודה שלהם, נכנסו לחדר נקי ומסודר, התחברו באופן מקוון לאולם ותרגמו את הדיון למבקש ולדיינים. בנינו תשתית שלמה שתומכת בזה. במקביל אנחנו מטמיעים מערכת תמלול אוטומטית שתייצר פרוטוקולים אמינים של מה שנאמר באולמות הדיונים. יהיה צורך בטיוב והגהה, אבל הבסיס יהיה מוכן בתוך זמן קצר".
הליכים מתגלגלים
אגאדז (שם בדוי), בת 37, נולדה למשפחה נוצרית בניז'ר המוסלמית. התוצר הגולמי לנפש בניז'ר הוא כמה מאות דולרים לשנה; במדינה שולטת חונטה צבאית; כ־20 אחוזים מהאוכלוסייה אנאלפאביתים; מחצית מהתושבים בני פחות מ־14; והאישה הממוצעת מביאה לעולם 7.5 ילדים. אגאדז התגלגלה לגבולות ישראל במאי 2009: חיילי צה"ל אספו אותה מכביש המערכת בגבול ישראל־מצרים, ולקחו אותה למתקן המעצר סהרונים.
אגאדז הגישה בקשת מקלט והצהירה שהיא מעוניינת לעבוד בישראל. רשות האוכלוסין סירבה להגדירה מבקשת מקלט, אולם היא קיבלה רישיון ישיבה ב/1 – אשרת תייר עם אישור עבודה – לשם שיקום. אחרי חמש שנים פג תוקף הרישיון, והחלה מסכת ארוכה של דיונים בעררים ובערעורים שהגישה. לטענתה של אגאדז, דודה השליך אותה מביתה בניז'ר לאחר שאביה, אמה ואחיה מתו ממחלות. היא התגלגלה לצ'אד ולסודן, ושם נכלאה ונאנסה בידי גבר מקומי. בהמשך הועברה לידי בדואים בסיני שאנסו אותה שוב ושוב, וצירפו אותה לקבוצת אריתריאים ששילמו כסף לכנופיית מבריחים. היא הייתה אמורה להישאר בסיני כשפחת מין, אולם המבריח התבלבל בינה ובין אישה אחרת, והעלה אותה על משאית לגבול ישראל.
בזמן שהדיונים המנהליים נמרחו, נישאה אגאדז למסתנן מזימבבואה וילדה שלושה ילדים. בשנת 2020 היא הגישה ערר נוסף, שנידון בפני הדיינת רחל שרם־פלדור. כעת טענה המדינה שגרסתה של אגאדז מפוקפקת ומאוחרת, וצצה לראשונה שנים ארוכות לאחר שהגיעה ארצה; וכן שכיום אין היא אם חד־הורית אלא אישה נשואה, ולפיכך אין חשש לשלומה במקרה של חזרת המשפחה לניז'ר. שרם־פלדור דחתה את טענות המדינה, קיבלה את הערר, והעניקה לאגאדז אשרת תושב א/5, שניתנת למי שנמצאים בהליכי אזרוח וכוללת זכויות מלאות בביטוח הלאומי. נימוקיה של הדיינת היו שמרכז חייה של אגאדז נמצא כיום בישראל; שכאשר מדובר בקורבנות עבירות מין, אין משמעות למועד מסירת הגרסה; שזכויות הנשים בניז'ר נרמסות; ושאם אגאדז תוחזר לשם היא עלולה ליפול קורבן לסחר בנשים. שיקול נוסף היה טובתם של שלושת ילדיה, דוברי עברית שנולדו בישראל.
בניגוד לתביעה אזרחית, שבה הצדדים משלמים לעורכי הדין שכר טרחה גבוה וחותרים לפיכך לקיצור ההליכים, בבית הדין להגירה המצב הפוך: מגישי העררים מבקשים למשוך את התיקים ככל הניתן. האינטרס הכלכלי מובהק וברור: מסתנן מאפריקה שהרוויח 1,500 דולר לשנה במדינת המוצא שלו, יכול להשתכר בתל־אביב 2,500 דולר לחודש. גם אם הוא נדרש לשלם כמה אלפי שקלים לעורך דין, כל עיכוב בהרחקה שווה לו הרבה מאוד כסף, והתמריץ להגשת הליכי סרק הוא אדיר.
"המרכז למדיניות הגירה ישראלית", ארגון הפועל בין השאר להרחקת מסתננים, פרסם פעם את סיפורם של זוג אזרחים ניגרים שמשרד הפנים ביקש להחזיר לארצם. בני הזוג הצליחו לנהל שישה הליכים שונים – שניים מהם בבית המשפט העליון – ולמתוח אותם לאורך לא פחות מ־12 שנים. אחרי שכל ההליכים נדחו בלי שבני הזוג נדרשו כמעט לשלם הוצאות משפט, הגישו השניים בקשה נוספת בטענה שבנם הגיע לגיל 12, ולכן צריך לבחון מחדש את הזכאות שלו למעמד אזרחי בישראל.
בזמן שהדיונים המנהליים נמרחו, נישאה אגאדז למסתנן מזימבבואה וילדה שלושה ילדים. המדינה טענה שכיום אין היא אם חד־הורית אלא אישה נשואה, ולפיכך אין חשש לשלומה במקרה של חזרת המשפחה לניז'ר. הדיינת שרם־פלדור דחתה את טענות המדינה, והעניקה לאגאדז אשרת תושב
צוק־שפיר טוענת שהמערכת בניהולה פועלת למניעת מריחות מכוונות של תיקים, ועם זאת "לדייני בתי הדין יש עצמאות שיפוטית מלאה, הם כפופים רק לחוק ולפסיקה, ואני כמנהלת לא אפעיל עליהם לחץ לקבל פסיקות כאלו או אחרות. יש לנו כלים לבור את המוץ מן הבר, ולהבחין בין תיקים חשובים ודחופים הדורשים טיפול מעמיק ויסודי ובין תיקים שאכנה אותם 'חזרתיים'. אנחנו מזהים דפוסים מסוימים שמצביעים על חוסר תום לב, ועד כה עשינו עבודה טובה מאוד בחיסול תיקים חזרתיים. אני מושקעת בזה כולי ועוסקת בכך המון.
"העצמאות השיפוטית של הדיינים אין פירושה שהמקום לא מנוהל – גם ברמה התהליכית, למשל בנושא של לוחות זמנים והספקים, וגם ברמת המענה הלאומי לאתגרים המונחים לפתחנו. תפקידו של בית הדין הוא לשמור על האינטרס הציבורי. השקענו בעבודה ארגונית וקיצרנו את משך ההליכים, והיום אנחנו סוגרים יותר תיקים מאלה שנפתחים. אורך החיים הממוצע של תיק היה חמישה חודשים ועלה לצערנו לשמונה חודשים בתקופת הקורונה, אבל נסגור את הפער. בפרספקטיבה רחבה, בית הדין מתייעל כל הזמן".
בעיית הדיונים המיותרים עשויה להיפתר, בין השאר, באמצעות גביית מחיר ממסתנן או עובד זר שהערר שלו נדחה. המרכז למדיניות הגירה ישראלית פרסם לאחרונה שני נתונים מעניינים: סכומי ההוצאות שפוסקים בתי הדין הללו נמוכים מאוד לעומת המקובל בהליכים מנהליים אחרים, ויותר מכך – אין כמעט גבייה של ההוצאות שנפסקו. בשורה התחתונה, רק שני אחוזים מתשלומי ההוצאות שהוטלו על מגישי עררים אכן הגיעו לקופת המדינה.
"זו בעיה מערכתית", אומרת צוק־שפיר. "תחום הגבייה אינו מצוי באחריותנו, ולא מתפקידנו לייצר פתרון לבעיה הזו. אתה מדבר על התמשכות הליכים בתיקים, אבל לא פעם הגורם המעכב הוא המדינה, שמתמהמהת מאוד עד שהיא מגישה את תגובתה".
מה דעתך על הרעיון שאדם שנפסקו נגדו הוצאות, לא יוכל להגיש ערר נוסף עד שישלם את חובו?
"אני לא יודעת, צריך לחשוב על זה. מניעת דיון נוגעת בזכות הגישה לערכאות, שהיא זכות חוקתית".
סמכות הביקורת
לארה אל־קאסם נחתה בישראל באוקטובר 2018, לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית, בכוונה להשתתף בתוכנית ללימודי תואר שני ב"זכויות אדם וצדק מעברי", במסגרת החוג למשפטים באוניברסיטה העברית. היא החזיקה בידה אשרת סטודנט תקפה, אבל כשהגיעה לנמל התעופה בן־גוריון ביטלה רשות האוכלוסין את האשרה. הסיבה: פעילותה הנמרצת של אל־קאסם כנשיאת "סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP) באוניברסיטת פלורידה, סניף של ארגון חרם מוביל במרחב האקדמי בארה"ב. הנהלת האוניברסיטה העברית נחלצה לעזרתה של אל־קאסם, והסטודנטית הגישה ערר לבית הדין לאוכלוסין והגירה.
לאחר ששמע את טענות הצדדים וביקש ממשרד הפנים לשקול שוב את ההחלטה, קבע הדיין דותן ברגמן שדין הערר להידחות. "הוכח שהעוררת שימשה בעבר בתפקידים בכירים בארגון BDS, והוכח כי בתקופת כהונתה קרא הארגון להטלת חרם על מדינת ישראל, כמשמעות המונח בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א – 2011", הוא פסק. "לעוררת אין זכות קנויה להיכנס לישראל ולשהות בה כסטודנטית, תיירת או בכלל, ולמדינת ישראל אין חובה מקבילה לאפשר כניסה לישראל של אזרחים זרים בנסיבות מעין אלה, ובפרט כאשר מובהר כי השקיעו ממרצם וזמנם למטרות הפוגעות במדינת ישראל".
אל־קאסם ערערה על ההחלטה בבית המשפט המחוזי, וערעורה נדחה. בערכאה הבא, בית המשפט העליון, נפסלו החלטותיהן של הערכאות הקודמות, והאשרה של אל־קאסם חודשה. "נוכח פרק הזמן הממושך שחלף מאז שלחה המשיבה את ידה בפעילות פסולה זו, ואופייה המינורי יחסית של הפעילות המדוברת, די בהחלטתה ללמוד בישראל כדי להטות את הכף ולשלול את החשש מפני ניצול לרעה של השהות בישראל", קבעו השופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן וענת ברון.
החוק מעניק אומנם לשר הפנים את שיקול הדעת בהחלטות כאלה, אבל הדיינים, כמו השופטים, זכאים למעשה לקחת את שיקול הדעת לידיהם. לאחרונה אף דווח על דיין שהעניק מעמד תושבות לשוהה בלתי חוקי, בטענה שהמדינה התמהמהה מלטפל בו; לפי חוק הכניסה לישראל צריך להרחיק אותו, אני שואל את צוק־שפיר, אז מדוע יש לדיינים סמכות להעניק לו מעמד? "במקרה שאליו אתה מתייחס, דיין נתן מעמד לקורבן סחר", היא משיבה. "זה מקרה חריג, וצעד כזה נעשה במשׂורה. ככלל, אם הדיין סבור שנפל פגם בהחלטת הרשות המבצעת, הוא יחזיר לה את התיק. בכל מקרה, בית הדין הוא ערכאה מנהלית, ויש לו סמכויות ביקורת על פעולות המנהל. אני לא חושבת שאפשר להגיד שאין לדיין סמכות".
בית הדין לא רק מחזיק בידיו את הכוח לשנות את החלטות הרשות באופן פרטני, אלא גם משנה מדיניות כללית לפי ההתפתחויות בשטח. "פתאום פורצת מלחמה במזרח אירופה, והממשלה מחליטה לבטל את הפטור מוויזה לאזרחי מדינות מסוימות; או שהממשלה משדרגת יחסים בינלאומיים עם מדינה אחרת, ומחליטה דווקא להעניק לאזרחיה המגיעים ארצה פטור מוויזה. השינוי הוא לא רק במדיניות הממשלה, אלא גם בכוחות הפועלים בשטח. עד לפני כמה חודשים התייחסנו לאוקראינה כמדינה בטוחה, ולכן החזרנו אליה מהגרים גם אם הם באו מאזורים הנתונים בסכסוך כמו דונייצק ולוהנסק. עם פרוץ המלחמה גדל מאוד מספר האזרחים האוקראינים שרצו להיכנס לישראל ולקבל מעמד, והיינו צריכים לתת מענה ראשוני למצב החדש, עד שהממשלה תגבש מדיניות.
"לפעמים השינויים נובעים מהחלטות בג"ץ. למשל, מתקן המעצר למסתננים 'חולות' יצר המון עבודה אצלנו, וכל הזמן הוגשו עררים על החלטות לשים מסתננים במשמורת. ברגע שמתווה ההרחקה למדינה שלישית נפל ומתקן חולות נסגר, מאות תיקים שנידונו אצלנו התייתרו ונסגרו באחת".
כוחו של בית הדין לתת סעד למקרים פרטיים, גם כשהם עומדים בניגוד למדיניות ממשלתית מקיפה, גורם להגשת עתירות מופרכות לכאורה. למשל, עוד לפני פרוץ המלחמה באוקראינה הצטברה מסה גדולה של בקשות מקלט מצד אוקראינים תושבי חצי האי קרים, הנתון מאז 2014 תחת כיבוש רוסי. בשלב מסוים קיבלה רשות האוכלוסין החלטה עקרונית על החזרת אזרחים אוקראינים בנוהל מהיר: נקבע כאמור שאוקראינה היא מדינה בטוחה ברובה, ולמרות המתיחות בקרים אפשר לחיות בשלום באזורים אחרים במדינה. מול המדיניות הזאת היו אוקראינים שביקשו לקבל מעמד פליט, על בסיס עילות פרטניות. מקרה מעין זה התגלגל לבית הדין: זוג חירשים מקייב טענו שיש להכיר בהם כפליטים, משום שתושבי קייב רודפים חירשים.
איש לא באמת מעלה על הדעת שרודפים באוקראינה חירשים באשר הם חירשים, ובכל זאת, הנוהל מאפשר להגיש גם תביעות כאלה. "אני לא משתמשת בביטוי הליך סרק", קובעת צוק־שפיר. "אני צריכה לבחון כל פנייה ללא משוא פנים, אבל בתוך עמי אנוכי יושבת, ואני מכירה כל מיני מצבים. לא רק חירשים שטוענים לרדיפה, אלא גם מקרים של אזרחים זרים שהגיעו לארץ בעקבות מודעה האומרת – 'בוא, תעבוד בישראל, תחתום לנו על ייפוי כוח, ואנחנו נגיש בשמך בקשת מקלט'. לפעמים האדם שהבקשה הוגשה בשמו, לא יודע בכלל מה כתוב בה. לדיינים יש מומחיות בזיהוי הדברים האלה, ולי כמנהלת יש תמונה ברורה של מצבת התיקים במערכת. חשוב לזכור שמהצד השני יש בקשות אמיתיות הנשענות על תשתית עובדתית מוכחת".
מחוץ לאולם המשפט
צוק־שפיר עובדת במשרד המשפטים זה עשרים שנה. היא החלה את דרכה ברשות לאיסור הלבנת הון והתקדמה עד לתפקיד ממלאת מקום ראש הרשות, לאחר מכן בילתה עשור במחלקת הבג"צים בפרקליטות, והמשיכה לתפקיד היועצת המשפטית של בית הנשיא בכהונותיהם של פרס וריבלין. משם הגיעה לתפקידה כדיינת וכראש בתי הדין לאוכלוסין והגירה. "בית הדין עובד נהדר, אבל הוא יצור חדש ויש עוד הרבה מה לשפר בו", היא אומרת.
התנאים של הדיינים שווים לאלו של שופטים?
"עוד לא. חשוב לשפר את מעמד הדיין. יש ביקוש לתפקיד הזה, ואנחנו בוחרים את המועמדים בפינצטה, ובוחנים את הכישורים והיכולות המקצועיות. פעם זה היה רק ריאיון, היום זה ריאיון וגם מטלת כתיבה. בסופו של דבר הדיינים נדרשים ליושרה ולמומחיות. פסקי הדין שלהם נתונים לערעור, ודיין צריך לעמוד מאחורי ההחלטות שלו".
איך מכשירים את הדיינים לתפקיד הזה?
"אנחנו מקבלים מראש רק מועמדים מוכשרים שיש להם היכרות טובה עם החומר, ועדיין זה לא מספיק. לכן בנינו כאן מערכת שמותאמת לכל מי שנקלט אצלנו כדיין: אנחנו מצמידים אותו לדיין ותיק שיכול לחנוך אותו, ומוציאים אותו להשתלמויות והכשרות מקצועיות שיהפכו אותו לבקי יותר ומיומן יותר. בסוף זה תפקיד שיפוטי, וחשובה לנו המקצועיות והנראות. מי שיושב באולם צריך להיות גם מקצוען וגם אדם שיכול לראות את האנשים ולגלות רגישות למצבים שמוצגים מולו. מחקרים גילו שכאשר החוויה בתהליך המשפטי היא טובה, אנשים נוטים לשתף פעולה עם התוצאות, גם אם הם לא קיבלו את מה שרצו. לכן אני מקפידה שאפילו המזכירויות פה יהיו הכי אדיבות ויעילות שיש".
ולמה בעצם אתם לא חלק ממערכת המשפט?
"היום יש במערכת חשיבה הפוכה: רואים את ההצלחה שלנו ושואלים למה לא לשכפל אותה לתחומים נוספים, כדי להוריד עומס ממערכת המשפט. למשל, חושבים היום על הקמת ערכאה שתחליף את בתי הדין לתעבורה. היתרון שלנו הוא השילוב בין מומחיות בתחום ספציפי, מה שמאפשר ניהול יעיל של הרבה תיקים חזרתיים, ובין היכולת לאזן ברגישות את האינטרס הלאומי והשיקול ההומניטרי. יתרון נוסף הוא כלכלי – אנחנו מערכת חסכונית וזולה יותר".
אתם נאלצים לפעול תחת לחץ פוליטי לא פשוט, ולא פעם עומדים מולכם ארגוני סיוע שיש להם לובי תקשורתי חזק. איך זה משפיע על הדיינים?
"לחץ יש מכל הכיוונים, והתמודדנו גם עם הפגנות מול בתיהם של דיינים. במובן הזה אין הבדל בינינו ובין כל שופט אחר במערכת המשפט הישראלית. התפקיד של הדיין איננו לקבוע מדיניות פוליטית, אלא למתוח ביקורת שיפוטית מקצועית על החלטות מנהליות. לנגד עיניו עומדים החוק והפסיקה וזהו. כל מה שמחוץ לאולם, נשאר מחוץ לאולם. גם מהסיבה הזו אנחנו לא מקבלים כל אחד".
