שיר והוד קמות ברבע לשבע ורז קמה בשבע. הן מתארגנות לבד, מכינות לעצמן מה שהן רוצות לאכול ויוצאות לאולפנות. "אנחנו כבר אחרי הגיל שמכינים לילדים אוכל לבית הספר, הן דואגות לעצמן ואנחנו עצמאיים".
לוקה // הכלבה איתם כבר ארבע שנים. "שנים רצינו לאמץ כלב ולתת לו בית חם, אבל חיכינו שנעבור לבית עם חצר. ברגע שזה קרה, הלכנו לצער בעלי חיים. היא הייתה בת שלושה חודשים וזה היה ממש כמו להביא תינוק הביתה. התעוררתי אליה יותר משהתעוררתי לארבע הבנות שלי".
ייצור // אלעד הוא מוביל תפ"י – תכנון פיקוח הייצור – בחברה בתעשיות הביטחוניות.
ניהול // כרמית היא אחות אחראית במחלקת פנימית ב' ברמב"ם. בזמן הקורונה הייתה מנהלת במחלקת הקורונה. "עוד לא ידעו אז מי ומה, והיינו מגיעים לעבודה מכוסים מכף רגל ועד ראש. היו יממות שנפטרו לנו שמונה מטופלים במשמרת וזה היה עצוב מאוד. הייתה אי ודאות גדולה. עם הזמן תוכניות העבודה השתנו".
במחלקה הזו היא עברה בעצם מלהיות אחות בלבד לקריירת ניהול, ומשם המשיכה לנהל את המחלקה הפנימית.
פנימית // "לעבוד במחלקה פנימית זה אתגר גדול וסיפוק גדול. יש בה גם צעירים וגם מבוגרים, ואנחנו מנסים לתת מענה לכולם. יש הרבה מה לשפר ברפואה הציבורית, ואנחנו בחיפוש מתמיד אחר מענה לכלל החולים על הצד הטוב ביותר".
תמיד אחות // כרמית גדלה בקריית־מוצקין לאמא עובדת בנק ואבא אזרח עובד צה"ל. יש לה אחות גדולה ואח קטן. היא למדה באולפנת סגולה בקריית־מוצקין ושירתה במחלקה האונקולוגית ברמב"ם במשך שנתיים ("שירות לאומי מאתגר מאוד אבל מלא סיפוק"). בסיום השנה החליטה ללכת ללמוד סיעוד בתוכנית של אוניברסיטת חיפה והטכניון.
אבא // אלעד גדל בקריית־מוצקין. הוא הבן השלישי מארבעה, ונולד לאמא מורה ולאבא שעבד בחברת החשמל. הוא נכה צה"ל, קטוע רגל ממלחמת ההתשה, "אבל שום דבר לא מגביל אותי. גם אם קשה – מצליחים: זה מה שהרגילו אותנו. אין דבר כזה 'לא יכול', הכול אפשרי". הוא למד בכפר הנוער בכפר־חסידים ואז במכינת קשת ברמת הגולן. משם התגייס לגולני, לגדוד 51.
לבנון // "היינו בתקופת השיא של לבנון והשטחים – שנות התשעים המאוחרות. הרבה חיילים נפלו בלבנון בתקופה הזו. זו הייתה תקופה מעצבת מבחינת האישיות. היינו הולכים למארבים בלילה, כל צעד שלנו היה עלול להיות הצעד האחרון בחיינו, אבל גם היינו מסתכלים אחורה ורואים את האורות של יישובי הצפון ומרגישים סיפוק אדיר מכך שאנחנו עושים משהו חשוב ושומרים עליהם.
הפחד לא הנחה אותנו, היינו מתוכנתים לצאת לפעולה ולא לחשוב יותר מדי, וטוב שכך כי בדיעבד הדברים שעשינו היו מפחידים מאוד".
מילואים // הוא עדיין מתנדב לשירות מילואים כסמל מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני.
ההיכרות // כשאלעד היה בן 21 וכרמית בת 19, הם הכירו דרך בת דודה של כרמית, "שהיא גם חברת ילדות שלי". הם התחתנו אחרי שנתיים, כשכבר השתחררו מהשירות. בתחילה גרו בדירה של אחיו במשך חמש שנים, ואז רכשו את דירתם הראשונה בקריית־שמואל – דירת ארבעה חדרים. משם עברו לפני כחמש שנים לבית החדש. "עברנו בעיקר כי רצינו בית גדול עם גינה, כדי שנוכל לאמץ כלב".
התנדבות // במקביל לעבודה השוטפת וללימודים של הבנות, כל המשפחה מתנדבת – במד"א, בגמ"ח מזון וגם ביחידת הנוער של קריית־מוצקין, בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים. "שנינו מתנדבים ב'עזר מציון מחוברים לחיים'. לארגון יש מוקד שמקבל פניות ממשפחות של אנשים חולים שצריכים הסעות לטיפולים, ארוחות לשבת. המוקד מקבל משימה ומעביר אותה לניהול של מוקד קרוב גיאוגרפית למקור הפנייה, ומשם זה עובר למתנדבים. הכול מנוהל בקבוצות ואטסאפ. את הפלטפורמה הזאת מנצלים כדי לעשות חסדים גדולים. כל הזמן יש לנו שאיפה להגדיל את מאגר המתנדבים שלנו, וזה אף פעם לא מספיק".
כרמית היא ראש קבוצת מחוברים לחיים של בית חולים רמב"ם, ואלעד ראש קבוצת הקריות וראש קבוצה במקום העבודה שלו. "זה עולם ומלואו למי שזקוק לעזרה הזו, והרבה פעמים דורש לא יותר מעשר דקות מהמתנדב".
במקביל הם מתנדבים גם באיחוד הצלה. אלעד הוא חובש: "אני מגיע למקומות במהירות עם האופנוע". כרמית יוצאת לטפל גם כן, והשתתפה בהחייאות ובטיפול באנשים שאיבדו את ההכרה. "בגדול, רק במקרים קשים".
ספורט // עד הקורונה אלעד עשה תשעה מרתונים בארץ. מאז הקורונה, בגלל עומס החיים, הוא לא מוצא פנאי ומתקשה לחזור לזה. "אני מנסה מדי פעם לצאת לרוץ, אבל זה לא פשוט בכלל".
איש הפאזלים // לפני חצי שנה התחיל אלעד מיזם של חלוקת פאזלים מטעם עזר מציון, פעם בשבוע, במחלקה האונקולוגית בבית החולים רמב"ם. הוא מרכיב את הפאזל עם הילדים במחלקה, "בניסיון להוציא אותם קצת מהמסכים ולהעביר להם את הזמן אחר הצהריים. אני יושב איתם שעתיים פעם בשבוע. הרבה ילדים התחברו לעניין הזה וממש מחכים לזה. "המטרה היא להרחיב את הפרויקט לרחבי הארץ. לי אישית יש עניין להגיע גם למחלקות של מבוגרים".
