"הרגשתי שאומרים לי: עד שמתחיל לך טוב בחיים נראה לך שלא. הצילום הרגיע לי את הנפש"

לפני ארבע שנים עמדתי במטבח וחתכתי סלט כהרגלי לארוחת הבוקר. פתאום הרגשתי שאצבעות רגל ימין שלי מתחילות להתכווץ", מספרת שולי גרינשטיין, בת 53, צלמת טבע מחוננת, על היום שבו התגלתה אצלה מחלת הפרקינסון. "הרגל מתכווצת, אני מותחת אותה – והיא חוזרת למצב של כפיפות", היא מסבירה. "זה לא מצא חן בעיניי, אבל ביטלתי את זה בתוכי: אה, זה שום דבר. אבל חלפה במוחי המחשבה שאולי זה פרקינסון, כי סעדתי את דודה שלי שחלתה בפרקינסון ויש לי גם דוד שחולה בזה קשה. הכרתי את זה מקרוב. אבל הם בני שבעים – ואני צעירה".

ההתכווצויות המסתוריות הללו הובילו את גרינשטיין למסעות ספארי באפריקה ולטיולים אחרים בארץ ובעולם, יחד עם המצלמה שלה, שלוכדת רגעים אנושיים, דרמטיים, עצובים ומשעשעים, בממלכת בעלי החיים. היא בעלת דוקטורט בביולוגיה, ועובדת כמתאמת מחקרים קליניים במחלקה פנימית בבית החולים בילינסון בפתח־תקווה. אחד מצילומיה – תמונה של כוס חורבות צועד במרץ וכאילו בכוונה מלאה, כשכנפיו מתוחות לאחור – נתלה לאחרונה על קיר המחלקה שהיא עובדת בה, אחרי שהפך לוויראלי בחודש אוגוסט ושעשע רבים ברשת.

את האפרוחון המפורסם צילמה גרינשטיין כשראתה אותו משחק עם גוזלים אחרים ופתאום מתחיל לרוץ כמו משוגע. היא מיהרה לצלם תמונות רבות וכשהגיעה הביתה כמעט התעלפה ממה שראתה. "הגוזל נראה לי כמו הארנב עם השעון מעליסה בארץ הפלאות, שהזמן בורח לו. העליתי את התמונה לרשתות וכתבתי 'מהר מהר, אני כבר מאחר'. התמונה הפכה לתמונה ראשית בקבוצת צלמי טבע, נהייתה ויראלית והתגלגלה עד לידיעות אחרונות". בדצמבר היא תשתתף בתחרות "עדות מקומית" לשנת 2022, ותוצג בתערוכת התחרות במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב.

בדף הפייסבוק שלה מרבה גרינשטיין לשתף את החברים בסיפורים ממסעות צילומי הטבע שלה. "נולדתי ב־1.4.1969, מתתי ב־22.8.2019, עת אובחנתי בפרקינסון, ובאותו יום גם החלה חזרתי האיטית לחיים וצמיחתי מחדש", כתבה פעם. "חזקה יותר, מאושרת יותר, אופטימית יותר, אמפתית יותר ומבינה שאפשר בנחישות, בעקשנות, בסבלנות ובתושייה רבה, להפוך את החיים מלימון מר ללימונדה מתוקה וקרירה ביום קיץ חם ולוהט". "יש אנשים", היא אומרת, "שיש להם יום הולדת אחד, ויש כאלו שיש להם שניים. בזכות חברה טובה הבנתי שאני שייכת לקבוצה השנייה".

"בהחלט היה כעס גדול בהתחלה. לא מספיק שגדלתי במשפחה קשה ושאין לי תמיכה, אני גם צריכה לקבל על הראש את הפרקינסון הזה? הרגשתי שמישהו מלמעלה אומר לי: עד שמתחיל לך טוב בחיים אני אראה לך שלא. אבל עם הזמן עברתי תהליך. הצילום הרגיע לי את הנפש"

צירי הלידה של לידתה השנייה – ההתכווצויות המוזרות ברגל – לא גרמו לה ללכת מיד להיבדק אצל חבריה הרופאים בבית החולים. רק לאחר יומיים, כשהן הלכו ותכפו, היא פנתה לרופא. הוא ביטל את הרגשתה, אמר שהוא רואה שהיא לא חולה, והמליץ לה ליטול מגנזיום שישחרר את השרירים התפוסים – ואם זה לא עוזר, לקחת קצת ויטמין איי. גרינשטיין נרגעה, אבל המגנזיום והוויטמין לא הועילו.

"כשאנחנו הולכות הידיים מיטלטלות קדימה ואחורה – אבל אצלי יד ימין לא זזה, והתחלתי לגרור את רגל ימין", היא מספרת. "אני חושבת שבתוכי ידעתי, אבל לא רציתי להכיר בזה. כשחזרתי לרופא הוא שלח אותי למומחית להפרעות תנועה. היא הביטה בי ואחרי חמש דקות אמרה לי: 'טוב, יש לך פרקינסון'. שאלתי כמה אחוזי טעות היא נותנת לאבחנה, והיא אמרה שאין אחוזי טעות, אולי אחד. הייתי בהלם מוחלט, עליתי למחלקה שלי והתחלתי לבכות בלי סוף".

מישהו היה איתך? סיפרת למישהו?

"עבר אחד הרופאים, אדם טוב לב. אמרתי לו שהרגע אבחנו אותי בפרקינסון, והוא הובך ולא כל כך ידע מה להגיד. הוא לא ציפה לזה, כי אני עמיתה ולא מטופלת. הוא מלמל 'אוקיי, תרגישי טוב', והלך. רק אז התקשרתי לחברים שלי. הייתי בהלם. ראיתי את עצמי כמו דודה שלי שסובלת מפרקינסוניזם, מצב גרוע עוד יותר לצערנו כי הוא מערב יותר מערכות, התרופות הרגילות לא פועלות עליו והתופעות יותר חמורות. אמרתי לעצמי: אוי ואבוי, אני אהיה המסכנה הזו שתמות לבד במיטה.

"אחד מידידיי ראה אותי כשכולי דמעות, ושאל פתאום: מה הדבר שהכי היית רוצה לעשות? עניתי: לנסוע לאפריקה ולצלם בספארי. הוא אמר לי שיש לו חבר שמדריך קבוצת צילום פוטו־טבע שנוסעת לטנזניה. למחרת נרשמתי לנסיעה".

חמושה במצלמה

האבחון בפרקינסון נטע בה תחושת דחיפות. "רציתי להספיק כמה שיותר, כי מי יודע מה יהיה? כמה שיותר להספיק, לראות. כי החיים כאילו נגמרו, והכול נראה שחור, ואולי יותר לא אוכל ליהנות".

בילדותה עסקה גרינשטיין באמנות כתחביב, בעיקר דרך רקמה, אך אל הצילום נחשפה רק בעקבות מחלת הפרקינסון. אצל רבים מהחולים במחלה נפרץ פתאום מעיין של יצירתיות, היא אומרת. "השתתפתי בסמינר לחולי פרקינסון – אני שונאת את המילה 'מתמודדי' – ודיברנו על זה: אנשים משפצים רהיטים, יוצרים תכשיטים. מישהו התחיל לרקוד. אני התחלתי לצלם. אולי אנשים מבינים שהחיים הטובים לא ימשיכו להיות כמו שהיו, שהם יהיו יותר קשים ונוקשים, אז הם מגדילים את נפח הדברים החבויים בתוכם".

למסע הצילום בטנזניה, מסעה הראשון אך לא האחרון, היא יצאה עם טלפון סלולרי פשוט. "כולם הגיעו עם מצלמות משוכללות ועדשות משוכללות, ואני נלחצתי נורא. אבל החוויה הייתה חזקה מאוד. הבנתי שאני רוצה ללמוד צילום". היא ביררה איזו מצלמה כדאי לקנות, בהתחשב בכך שידה הימנית – היד ה"חזקה" שלה – הלכה והכבידה. "המליצו לי על מצלמה קטנה, והתחלתי לצלם אנשים בפארק. בסוף הבנתי שבעלי החיים מעניינים אותי יותר. קניתי עוד עדשה, ויצאתי שוב לאפריקה".

מסעות הצילום בספארי באפריקה לא הדאיגו אותה מבחינה פיזית, בהתחשב בפרקינסון. "למזלי אין לי רעד בידיים", היא אומרת. "אני גם הולכת רגיל, אבל לאט יותר. ה'מתנה' שקיבלתי מהפרקינסון היא נוקשות ביד ימין, ולאחרונה גם ביד שמאל. אבל לא חששתי. אני טיפוס הרפתקן וסקרן, והרופאים אמרו שאני יכולה לנסוע. בטנזניה רוב השעות את נוסעת בג'יפ, אין הליכה רבה. למזלי לא יושבים שעות על ענפים כמו בדימוי של צלמי הטבע. אסור לצאת מהג'יפ כי השטח שורץ צ'יטות, אריות ולביאות. אז בפעם הראשונה זה לא הקשה עליי, אבל כן הייתי צריכה קצת חילוץ איברים".

מסעותיה באפריקה, היא אומרת, הם חוויה רוחנית חזקה. "הטבע מתגלה שם במלוא הדרו. זה לא גן חיות: את פוגשת את הצ'יטה ואת הנמר במרחבים האמיתיים שלהם, חווה מרדפי ציד ורואה איך הנחשים רבים אלה עם אלה. יש כאן הוד. המישורים הללו נקראים בסוואהילית 'סרנגטי', מילה שפירושה ערבה אינסופית. אין קצה. זה משהו עוצמתי, והזריחות במיוחד ממלאות את הלב. זו חוויה שכל החושים משתתפים בה – הראייה והשמיעה והריח. אחרי שיורד גשם יש ריח מתקתק לאדמה, וזה ממכר בצורה בלתי רגילה. אני טיפוס שמאחר בדרך כלל, אבל את הזריחות לא פספסתי שם אף פעם. מאז נסעתי לא מעט פעמים לאפריקה כדי לחוות ולצלם".

את מוצאת איזו נחמה בהתבוננות בטבע מאז האבחון בפרקינסון?

"אני חושבת שכן. ביום האחרון של אחת הנסיעות לטנזניה עמדנו על גבעה וכל העמק נפרש מתחתינו. התחלתי לבכות ואמרתי למדריך: שמע, אני לא יכולה לעזוב, אני מתמכרת למקום הזה. יש בו עוצמה אדירה, של הטבע עם הבריאה. בכיתי על הכול וגם על הפרקינסון, כי אני לא יודעת כמה בעתיד אוכל לחוות את זה. בשלב מסוים כבר לא אוכל להחזיק מצלמה ולחוות את החיים.

"בעלי החיים מסקרנים אותי, אולי כי התאכזבתי מבני אדם והחיות לא מאכזבות. הן תמיד שם והן לא שופטות אותנו. אם אדרוך על החתול שלי בטעות, הוא יילל – אבל אחר כך יתכרבל לידי. הטבע גם מחבר אותך לחיים. זה חיבור חזק – את יודעת שאת בחיים, שאת נמצאת, שאת נושמת. את שואפת לתוכך את החיים. זה הבסיס של כולנו".

"בערב האחרון לשהותנו בשמורה התחיל לרדת גשם סוחף, שלא נתקלנו בשכמותו כל הימים שהיינו שם. כל האזור הפך לביצה טובענית. כשמי הגשמים הגיעו עד לקצה גלגלי הג'יפ, הגבוה ממילא, הנהגים לא היו בטוחים שנצליח לחזור בשלום. נסענו ודאגנו לצ'יטה ולגורים (מימין) שנותרו בסערה"

טבע הדברים

למתבוננים ברבות מהתמונות שלה יש תחושה חזקה של הקפאת הרגע. "אני אוהבת לצלם חיות בתנועה, ואולי לכן אני נמשכת למשפחת החתוליים", היא אומרת. בפרט היא מוקסמת מן הצ'יטות. "יש בהן משהו אלגנטי", היא מודה, אבל לא בגלל עוצמתן: "בניגוד למה שאנחנו חושבים עליהן, הצ'יטות הן חיות חלשות. הן צריכות להילחם על החיים שלהן כדי לשרוד. הן חיות לבד ולא בחבורות, לא בהרמון כמו הלביאות. הן צדות רק במשך היום ולא יכולות לטפס על עצים ולשים את הטרף גבוה כמו חתולים אחרים, ולכן הן חייבות לאכול מהר, שלא יתקיפו אותן אריות או צבועים. לכן כשהן אוכלות הן תמיד מרימות את הראש ובוחנות את הסביבה, לוודא שהיא שקטה, ורק אז חוזרות לאכול. הצ'יטות חוששות לחייהן כל הזמן. כמה יפות – ככה פגיעות".

באחד המסעות ראתה החבורה של גרינשטיין צ'יטה שאכלה בתיאבון גור צבי שצדה זמן קצר לפני שהגיעו לקרבתה. "המדריכים אמרו לנו שלדעתם יש לה גורים בסמוך, כי היינו בעונת ההמלטות", היא מספרת. "עקבנו אחריה, ואכן אחרי כמה דקות היא נכנסה אל השיחים הגבוהים במרכז הביצה, ולפתע צצו לידה שלושה גורים חמודים מאוד, בני חודש. הם התרפקו עליה, והיא בתמורה הרעיפה עליהם ליקוקי אהבה".

במעקבם אחר הצ'יטה, היא מספרת, לא הייתה יכולה פיזית לעלות על גג הג'יפ ולצלם ממנו כפי שעשו כל השאר. "צילמתי מה שיכולתי", אומרת גרינשטיין, "אבל יש לי תמונה פחות טובה. צריך להכיר במגבלות. זה מה שקשה בפרקינסון, כי המוח חושב שאת בריאה אבל הגוף מדבר אחרת לגמרי. הם לא מבינים זה את זה".

ביומיים הבאים המשיכה הקבוצה לעקוב אחר הצ'יטה וגוריה. ואז הכתה הטרגדיה: "בערב האחרון לשהותנו בשמורה התחיל לרדת גשם סוחף, שלא נתקלנו בשכמותו כל הימים שהיינו שם. כל האזור הפך לביצה טובענית. כשמי הגשמים הגיעו עד לקצה גלגלי הג'יפ, הגבוה ממילא, הנהגים לא היו בטוחים שנצליח לחזור בשלום. נסענו ודאגנו לצ'יטה ולגורים שנותרו בסערה.

"הדבר הראשון שעשינו למחרת בבוקר היה לנסוע שוב לאזור הביצה ולחרדתנו ראינו אותה עם גור אחד בלבד, כשלא רחוק ממנה נחים בשלווה שני אריות צעירים. הצ'יטה בחנה אותם ללא הרף, מוודאת שנשמר מרחק גדול ביניהם ובין האריות. היא והגור היו ספוגים במי הביצה האפורים, והתחילו ללכת לכיוון הגבעה הירוקה שממול לביצה. שאלנו את הנהגים איפה הגורים הנוספים. חשבנו שאולי היא העבירה אותם לחוף מבטחים. אבל ההשערה שלהם הייתה שהגורים כנראה טבעו בגשם החזק או שנטרפו. נקרע לנו הלב.

"התמונה האחרונה שצילמתי הייתה כשהגור ואמו הגיעו לגבעה ירוקה ובטוחה יחסית, וחשבתי שהם מסתכלים אל האופק בתקווה לחיים טובים יותר. ואז, כשסיימנו לצלם, יצאנו מהג'יפ והתפרצנו בבכי עז. הלב שלי לא עמד בזה. זו הייתה חוויה מזככת, מרגשת ועצובה".

הטבע אכזר לפעמים.

"מאוד אכזר".

יום אחד, היא מספרת, ראתה הקבוצה עיט לוחם שבדיוק תפס יאורית מצרית, סוג של אווז. "הטופרים שלו ננעצו בה. כשהוא זיהה אותנו, הוא התחיל לקפוץ ולדדות כי לא רצה שנפריע לו, והתחיל להוציא את הנוצות ממנה בעודה בחיים. הוא גם קרא כנראה לאחרים שיצטרפו אליו בזמן שהיא הייתה בהלם. זה היה מחזה מטורף.

"לקראת סוף היום השלישי בטנזניה לעת ערב, כחצי שעה לפני שהיינו צריכים לעזוב את השמורה, הנהג־מדריך שלנו קיבל הודעה שמשהו מעניין מתרחש. בדרך כלל הנהגים לא אומרים לאן אנחנו נוסעים ומה הם שמעו בקשר, כדי לא לאכזב אותנו אם לא יקרה כלום. הגענו במהירות למעין קרחת יער, ולעינינו התגלה מחזה מרתק. כמה חסידות מרבו, מבעלי החיים המכוערים ביותר בטבע, עמדו וצפו בנחש קוברה שהתפתל, ניפח את חזהו ורשף עליהם.

"חלק מהמרבו ניסו לנקר את זנבו, אך הוא הצליח להתחמק מהם פעם אחר פעם. למזלנו הצלחנו לצלם את הסצנה המיוחדת, כי נדיר למצוא מפגש אינטימי וצמוד כל כך ביניהם. בשלב מסוים החל לרדת גשם, והנחש ניצל את המומנטום, ברח לכיוון השיחים וניצל ממקור החסידה".

און ואוף

היא גדלה בבית דתי־לאומי בחיפה, ולמדה באולפנת כפר־פינס. היחסים בין הוריה לא היו פשוטים. אביה היה ניצול שואה, ואמה, היא אומרת, "צברית שלא כל כך תפקדה". ההורים לא הסתדרו ביניהם. "אבא לא סיפר כלום על מה שעבר, ורק ידעתי שסבתא שלי הייתה בטרזיינשטט וסבא שלי היה בצעדת המוות. אני זוכרת שישבתי ערב אחד בילדותי בחדר שלי והכנתי שיעורים – רק מנורת הקריאה דלקה – ואבא ישב על המיטה. פתאום שאלתי על השואה, והוא סיפר שהיה בן שבע והתגנב מעבר לגדר להביא תפוחי אדמה, שיהיה להם מה לאכול.

"וזהו. הוא לא סיפר יותר. אבל מאותו הרגע הרגשתי חלולה, הרגשתי שהעתיד לא יהיה טוב. החיים עד אז היו רגילים, אבל פתאום נכנסנו למשהו אינטימי. נלחצתי. למה הוא אומר לי את זה? חששתי שהוא לקראת מוות, ונכנסתי לחרדה. לסבתא שלי, שנפגעה בשואה, היה נמק ברגל, ותמיד היא גררה רגל חבושה ושחורה. גדלתי בבית עם מתחים, ואף פעם לא הבנתי למה אני מרגישה נעים אצל חברות ואילו אצלי היו תמיד מריבות ואי נוחות. בטיפול פסיכולוגי שעברתי אמרתי שכשהייתי מגיעה הביתה אמא הייתה יושבת וקוראת ספר ולא פונה אליי. זה הזיכרון שלי ממנה".

היום היא לבדה, ללא משפחה – רק כלב וחתול. "אני נסמכת על עזרתם של חברים טובים. עוד לפני הפרקינסון ראיתי את עצמי שוכבת במיטה ופוחדת למות לבד עד שאחד מחבריי אימץ אותי כאחותו הנוספת, והוא ואשתו לקחו עליי אחריות, כולל ייפוי כוח שהם תומכים בי עבור היום שבו לא אוכל להחליט על עצמי, אם חס וחלילה זה יגיע. זה היה מאוד מרגש ונאמר עוד לפני גילוי הפרקינסון.

"הייתי פסימית מאוד בעברי, ואם משהו טוב היה קורה הייתי אומרת 'איזה מזל'. היום אני מסתכלת על זה אחרת, לא לוקחת דברים קשה, לא ממורמרת. אני מבינה שמה שאפשר לקבל זה טוב, גם אם אני נכנסת למצב של 'אוף'".

יש מצבי "אוף" ו"און"?

"בפרקינסון, התאים שמייצרים דופמין נהרסים ומפסיקים לעבוד, ותאי המוח מתחילים למות. הטענה היא שהמחלה מתחילה לפחות עשרים שנה לפני הגילוי שלה. התאים מתחילים למות, וברגע שמגיעים למצב קריטי אז מתחילים לראות תסמינים. כשמופרש דופמין אנחנו פועלים כרגיל, וזה מצב שנקרא 'און'. כשהפרשת הדופמין יורדת אנחנו נוטלים כדורים, והם משפיעים לזמן קצר, עד שהגוף חוזר לנוקשות או רעד, וזה ה'אוף'. לא כיף. כשאני נכנסת למצב כזה הרגל מתקשחת, כל הגוף זז לאט וכוח הכבידה מושך למטה. את מרגישה כמו סלע שתקוע באדמה. יש התכווצות לא רצונית של השרירים. אלה כאבים נוראיים, והצורה מתעוותת.

"בפעם השנייה שטסתי לאפריקה המצב שלי החמיר ולקחתי כדורים באופן מסודר כדי שאהיה כשירה לחוויות ולצילומים. דווקא בארץ אני מבולגנת יותר. למשל, לא לקחתי כדורים בשעות האחרונות ואני מרגישה כבר שהמוח מתחיל להתבלגן. הכדורים יכולים לסייע בשנים הראשונות, אבל ככל שהזמן מתקדם יש יותר מצבי 'אוף'.

"כשהמצב ממש קריטי אפשר לעבור ניתוח גירוי מוח עמוק, 'דיפ בריין סטימיוליישן', שהגה חוקר ישראלי, פרופ' חגי ברגמן. זה מסייע מאוד. אבל זה אומר שכולנו צריכים ניתוח חמש שנים מגילוי המחלה, לכל היותר עשר שנים, שאז התרופות כבר לא מסייעות. הניתוח מקל על התסמינים ונותן יותר אפשרות להיות במצב של 'און'".

בתור עובדת במחלקה למחקרים קליניים, היא מודעת לכך שהתרופה למצבה כנראה רחוקה מאוד. "המוח מסובך, ואני לא חושבת שימצאו תרופה בקרוב. עד שימצאו, יעברו עוד הרבה שנים".

מדכא.

"האמת, כן. בגלל הידע שלי בביולוגיה וברפואה אני מפוכחת. אולי יש סיכוי שיצליחו למצוא תרופה בעוד שישים שנה. מנסים היום כיוונים גנטיים, אבל המחקר עדיין בחיתוליו".

צייד על הכבל

תוך כדי השיחה, שולי מאבדת מילים. "הפרקינסון הזה… רציתי להגיד פתיתים, ואני יודעת מה אני רוצה להגיד ואני נתקעת והמילה לא מגיעה. אבל התחלתי להשתמש בתוכנה לעידוד המוח באמצעות תרגילי זיכרון. זה מתאים לאנשים בגיל 55 או חולים במחלות כרוניות… זה נורא. ולאנשים ורבליים כמונו זה מייאש מאוד.

"אני מאמינה שהמצב שלי ילך ויידרדר, כי הפרקינסון אצלי הוא על רקע גנטי. ייתכן שיש לו גם קשר לכך שנחשפתי לחומרים רעילים כשעבדתי במעבדה בלי הגנה לפני שלושים שנה. אולי הרעילות היא טריגר. אבל אני לא יודעת למה דווקא אני מכל המשפחה, למה דווקא אצלי".

יש לך כעס על א־לוהים?

"בהחלט היה כעס גדול בהתחלה. לא מספיק שגדלתי במשפחה קשה ושאין לי תמיכה, אני גם צריכה לקבל על הראש את הפרקינסון הזה? הרגשתי שמישהו מלמעלה אומר לי: עד שמתחיל לך טוב בחיים אני אראה לך שלא.

"אבל עם הזמן עברתי תהליך. הצילום הרגיע לי את הנפש. הפרקינסון חידד לי שלא צריך לרוץ אחרי כל דבר, אלא ליהנות. ואני באמת עושה את זה. אני נוסעת לטיולים האלה, יש לי כלב וחתול, אני מגשימה את החלומות שלי עכשיו ומודה על מה שיש. לא יודעת אם על הטוב, כי אי אפשר להגיד שהפרקינסון הוא מתנה, אבל הדברים שהוא הביא איתו והוצאתם מהכוח אל הפועל הם בעצם המתנה. אילולא הוא, אולי לא הייתי מגיעה לבד לשלוות הנפש שיש לי היום. אני פחות כועסת על אנשים, ובאופן כללי נלחצת פחות ממה שחושבים עליי ועושה יותר דברים בדרכי".

יש גם מחירים להתקדמות של המחלה, כמובן: למשל, היא אומרת, "פעם הייתי נועלת נעלי עקבים, עד שהבנתי שאני נופלת מהן. אלו החיים. אבל דרך המחלה התחברתי לצילום, ודרכו אני מרגישה את האהבה שלי לבעלי החיים. כשלמדתי לתואר הייתי צריכה להוציא דם מאוזן של ארנב, ולעמוד מול סבל של בעלי חיים, אבל היום אני לא עוסקת בכך".

גרינשטיין מצלמת הרבה באפריקה, אך גם בארצנו הקטנה היא מצליחה ללכוד רגעים אנושיים בטבע המפעים. כשצילמה אדם חרדי מוביל בחור בכיסא גלגלים ושניהם מאכילים ציפורים היא כתבה: "מהמקום שעמדתי בו, נראה כי שחף האגמים והחרדי ממש מתקשרים זה עם זה".

רגע מעניין שלכדה נדמה כאכזריות טהורה: "נסעתי לצלם בבריכות הדגים של מעגן־מיכאל", היא מספרת. "בעודי מחפשת אובייקטים מעניינים לצילום, ראיתי בזווית העין שלדג לבן־חזה עומד על אחד הכבלים הפרושים בבריכות הדגים. זו ציפור נפוצה ליד מקווי מים, ואני אוהבת אותה בשל הצבע הכחול העז של כנפיה. השלדג שייך למשפחה של ציפורים שמהממות את טורפן בהכאה חוזרת ונשנית על האבן או הכבל שהן עומדות עליהם. הספקתי לצלם רק שתיים־שלוש תמונות והשלדג עף. הייתי בטוחה שלא ישוב, אבל בתוך חמש שניות הוא שב עם טרף והטיח אותו נמרצות בכבל.

"התחלתי לצלם תמונות ברצף במהירות גבוהה, כפי שעושים כשרוצים 'להקפיא' תנועה. הייתי מרותקת. התרגשתי לצפות במחזה כזה, שמתרחש קרוב כל כך אליי. כעבור כמה שניות השלדג עף עם שללו ולא חזר יותר. רק אז התפניתי לראות מה צילמתי ולסתי נשמטה. הצלחתי לתעד צייד שנחשב לטורף־על מפרק את טרפו לגורמים. רגליו של הסרטן נשרו מגופו בזו אחר זו עם כל הטחה רבת עוצמה בכבל. זה היה אחד המחזות המרתקים ביותר שצפיתי בהם דרך עדשת המצלמה".

רבים מצילומיה לוכדים רגע מזוקק של חיים בטבע, אנושיות ושפע אהבה. אבל התמונה שנחרתה בליבי יותר מכול הייתה תמונה של להקת ציפורים לבנות מרחפת מעל הגלים הנשברים, ברגע של מחזוריות ומעוף, שכולו ריקוד של סערה ושל תקווה.