תתפלאו, חלום הילדות של נח בכלל לא היה להיות טייס. זימנו אותו לקורס, אז הוא הלך. ואיכשהו התקדם משלב לשלב עד ששובץ במערך הקרב של חיל האוויר. התחיל עם אוראגן, עבר לסקייהוק, ומאוחר יותר הגיעו הפנטומים.
הוריו של נח, וולטר ונחמה הרץ, הגיעו שניהם ארצה במסגרת העלייה החמישית. הם התמקמו בעפולה, הכירו והקימו משפחה. כשילד הסנדוויץ' שלהם היה בן שבע, הדרימו לאשקלון. נח היה פעיל מאוד בתנועת הצופים, סיים לימודי הנדסאות בתיכון סינגאלובסקי בתל־אביב, ובפברואר 68' התגייס. בתקופת השירות בטייסת פגש ברחוב באשקלון את שולי, שהייתה אז מורה חיילת באילת, והם הפכו לזוג. "הקב"ה מזווג זיווגים", הוא אומר, או בגרסה שהולמת יותר את אורח חייו אז – הוא התחיל איתה. "הייתה מסיבת גיוס, הצעתי לה לבוא והיא סירבה. אז אמרתי לה: טוב, ניפגש מחר בעשר בבוקר בצומת. וכך היה".
שולי (שולמית) היא בתם של קיבוצניקים מעין־גב שבעקבות הפיצול הטראומטי הגיעו לעיירה הדרומית. "אמא מפא"י ואבא אחדות העבודה – כדי להישאר יחד היו צריכים מקום ניטרלי", אומר נח. "האם עוד השתתפה בקרבות מלחמת העצמאות בעין־גב, נפצעה מכדור והמשיכה להילחם. היא נפטרה בגיל תשעים, ועד יומה האחרון הייתה בוכה כשדיברה על הפילוג".
אחרי השחרור של שולי, כשנח עדיין בקורס מדריכי טיסה, הם נישאו ועברו לבאר־שבע ומשם לרמת־דוד. באוגוסט 73' השתחרר גם נח מהצבא. "עברנו לגור בקיבוץ עין־יהב. שכונה בלי מדרכות, דירה בלי חשמל – חלוציות אמיתית. העבודה לא הייתה סדירה: משקיעים בגידולי חורף כמו עגבניות ובצל, ובקיץ מטיילים. ב־20 באוגוסט מתבצעת זריעה ראשונה, ואנחנו זורעים וקוטפים הכול בעצמנו". נח עמל שם במסירות באותה שנה, עם שתי רגליים על הקרקע. עד 20 באוגוסט הבא הוא יחצה גבולות גיאוגרפיים ונפשיים, ותמונת הזריעה תיראה אחרת לגמרי.
שניהם צמו ביום כיפור תשל"ד; "אני נהגתי כך תמיד, ומאז החתונה שולי הצטרפה אליי", מספר נח. "אמא שלי באה מבית חרדי והלכה לשומר הצעיר, אבל הנשמה שלה נשארה יהודית. לעת זִקנה חזרה למקורות". בעת שבני הזוג טיילו בקיבוץ עם בכורתם ענת, הרעידו לפתע רעשי מנועים את השקט של שמי הערבה. "אמרתי לשולי: מטוס עובר מעלינו בכיפור – זו מלחמה". תוך זמן קצר מצא עצמו על ג'יפ בדרך לבסיס עציון, הסמוך לאילת. שולי נותרה בקיבוץ, בהיריון מתקדם ועם בת קטנה. עודד ותמר יפה, תושבי עין־יהב, אימצו אותה אליהם וסיפקו לה תמיכה.
"הטייסת שלי בעציון הייתה בהקמה ועדיין לא הוכשרה מבצעית, אז פרסנו לתל־נוף", משחזר נח. ובעברית פחות צבאית? "העברנו את כל המטוסים לתל־נוף". ההלם ואי הוודאות הלכו וגברו ככל שחלף זמן מפתיחת המלחמה. "בהתחלה היה ברור לנו שאנחנו גומרים את המצרים. אבל אחרי יום וחצי, כשאנחנו שומעים על עוד הרוג פה ועוד אחד שם, ואנחנו רואים את השריון המצרי נכנס, ואין מי שיעצור אותם! אין! – אנחנו מבינים שאנחנו בבעיה".
"המטוס הראשון שחדר לתחומי סוריה טס בשיטה שלא מתאימה למציאות של טילים. הוא הופל, והטייס נהרג. גם אחרי ששלושה מטוסים ננטשו, וחמישה טייסים נפלו בשבי, עדיין לא ירד האסימון. המשכנו לעבוד עם מידע מודיעיני לא מעודכן. ואז הגיע תורי"
נח נשלח לכמה וכמה גיחות, רובן בחזית המצרית. "לפי המודיעין, האזור היה אמור להיות נקי מטילים נגד מטוסים, אבל כבר בימים הראשונים חטפנו מכות של טילים. ביום שלישי נהרג מפקד הטייסת, אהוד שלח. לא יכולנו לסייע לכוחות הקרקע, והמצב היה מדוכדך ביותר. ביום חמישי צה"ל הבין שזו מלחמה אמיתית".
כשהתגבש מערך התקפי מספק, הותיר הפיקוד הבכיר את השריון "להחזיק את מצרים", והטייסת פנתה צפונה עם תוכנית עבודה להדיפת הסורים – "האיום הגדול יותר על ישראל". חיל האוויר יצא לרכך את השטח בגלי הפצצות ("מבוקר עד בוקר"), כדי לאפשר לשריון לנוע קדימה. אלא שהתוכנית הזו לא לקחה בחשבון את המצב האמיתי בשטח.
בתדריך הבוקר של 11 באוקטובר, ט"ו בתשרי, דווח שאין טילים נגד מטוסים בחזית הסורית. "הטייסת תקפה שם במבנים של שני מטוסים. המטוס הראשון שחדר לתחומי סוריה טס בשיטה שלא מתאימה למציאות של טילים. הוא הופל, והטייס נהרג – במבי, חבר טוב שלי. אגב, אחיו נהרג בבקעה באותו תאריך בשנה אחרת". אחרי נפילתו של יצחק (במבי) עופר, נשלחו לשם שני מטוסים נוספים, תקפו וחזרו. נח מרים את כף ידו ומתחיל למנות: "זוג נוסף – אחד נפל, ואחד חזר לתל־נוף; עוד שלושה זוגות המריאו לשם מחצרים, ואיבדו מטוס אחד – זה כבר שלושה מטוסים שננטשו, טייס אחד הרוג וחמישה בשבי. ועדיין לא ירד האסימון, אנחנו ממשיכים לעבוד עם אותו מידע מודיעיני שאיננו מעודכן. ואז מגיע תורי".
באחת בצהריים, כשהוא אינו מודע לגורל חבריו לטייסת, קיבל נח משימה זהה לזו שהביאה להפלתו של במבי, שמונה שעות קודם לכן: להיכנס בגובה נמוך, להתרומם ולהפציץ. "כשהתחלתי להתרומם, בן הזוג שלי למבנה נפגע מנ"מ ואיבד את מערכות הקשר. הוא ראה טיל מגיע אליי, ואת המטוס שלי מתפוצץ. אני לא ראיתי כלום". נח איבד הכרה לשניות אחדות, בעוד מטוסו צולל מטה. "פקחתי עיניים, ובאינסטינקט משכתי את ידית ההפלטה ועפתי החוצה".
הוא שב ואיבד את ההכרה. הפעם התעורר רק בלילה, ומצא עצמו בבית חולים בדמשק. "אני מתעורר בידיעה ברורה שאני בשבי, שאין לי רגל, ושאני חייב להודיע לשולי שאני חי. ומשם אני מיד מתחיל להתארגן בהתאם למצב החדש". היום הוא מגדיר את מה שאירע לו כהשגחה פרטית, מתנה ליומולדת 26. "קיבלתי שתי מתנות מהקב"ה – החיים והשבי. אני מאמין שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. בשבי קיבלתי הרבה תובנות שלא הייתי מגיע אליהן לעולם, לולא הייתי שם. אולי זה גם מה שגרם לי שמונה שנים אחר כך לחזור בתשובה. אם כן – היה שווה כל השבי הזה".
למחרת צלצל הטלפון היחיד בעין־יהב. עודד יפה, שהיה תורן לילה, שמע שנח מוגדר כנעדר. כששולי יצאה עם בתה כמדי בוקר לשבת בחצר תחת התמר, משהו בסביבה נראה לה שונה לגמרי. "אני רואה תנועות חשודות, אנשים שלא היו שם בבקרים הקודמים", היא מספרת, "ואני אומרת לעצמי: הם באו". הם – קצין העיר מלווה באחות ובצוות חירום – אכן באו כדי להודיע לה את הנורא מכול, כנראה. הם סיפרו שמטוסו של נח נצפה מתפוצץ באוויר, ולא נראה מצנח. דווקא שולי הייתה זו שהציעה לחברים על הדשא להירגע. "זה לא שאמרו לנו את הכי גרוע. אמרתי להם שישנתי טוב בלילה, ושאם היה משהו – הייתי מרגישה. אתם יודעים, שטויות של בחורה צעירה. ככה איכשהו הקב"ה שם לי את זה בלב".
באותה שבת התראיין נח בבית החולים לעיתונאי שהציג עצמו כאמריקני – אך למעשה היה רוסי, וביקש להתפאר בשלל האנושי שתפסו הסורים. "נתתי לו המון פרטים עליי כדי שיזהו שזה אני", אומר נח. וזה עבד. המודיעין הישראלי מצא את הידיעה בלה־מונד, ושבוע אחרי הנפילה בשבי קיבלה שולי את הבשורה: נח חי. רק ארבעה חודשים מאוחר יותר היא תשמע מהצלב האדום שהוא איבד רגל.
ביום ראשון נלקח נח מבית החולים כששק שחור על ראשו, ונזרק לרצפת צינוק בבית הסוהר אל־מעזה. שתי שמיכות, חדר מאוד לא נקי, נטול שירותים – לא ממש הסביבה הסטרילית הרצויה למי שעבר כריתת רגל מעל לברך שלושה ימים קודם לכן. "תקופת החקירות נמשכה שישה שבועות, אבל עברתי אותה די בחסד. הייתי פצוע קשה, ולמזלי שיקרתי טוב". לחוקריו סיפר כי חזר לא מכבר משהות של שנים ארוכות באמריקה, ולרוע מזלו הטיסה הראשונה שלו במסגרת הצבא הישראלי הייתה עכשיו במלחמה, כך שהוא לא יודע כלום. "היו להם שבויים מעניינים יותר. אני לא הייתי מעניין, אז הניחו לי יחסית".
טיפול רפואי ראשון הוא קיבל אחרי שספג אגרוף שהפיל לו שן. חובש הגיע כדי לעצור את הדם, "אבל הוא לא העז לגעת ברגל, שכבר הפכה שחורה ומלאת מוגלה. אז חבשתי את עצמי". שבוע אחרי כן הוציאו לו את התפרים, ומאז לאורך שלושה חודשים וחצי זכה נח להחלפת תחבושות מדי ארבעה ימים, בלי אנטיביוטיקה או משככי כאבים. במשך כל התקופה הקשה הזאת דאג לשמור על אופטימיות ושמחת חיים. מאיפה הכוחות? "ירושה מההורים, ומהקב"ה". ארבעה ימים אחרי שאיבד את רגלו, כשעלו מהתאים הסמוכים קולות המכות והזעקות, הוא עמד ודרש שיביאו לו רופא – ובין הקריאות זרק בעברית מילות עידוד לחבריו: "דוקטור! חבר'ה, יהיה בסדר!"
"בחקירה האחרונה סיפרתי שההורים שלי באו מגרמניה", ממשיך נח. "אחד החוקרים אמר לי שהוא ערבי מחיפה שברח לסוריה, ואז הוא צעק עליי שגנבנו את פלסטין, ונתן לי סטירה. הוא הביע את אמונתו בזכות שלו על ארץ ישראל, ולא ציפה שאני אענה לו. ואני יושב אחר כך שעות ארוכות בצינוק וחושב – על מה אני נלחם כאן בעצם. היום אני אומר על זה את רש"י הראשון לתורה: 'ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'".
"תקופת החקירות נמשכה שישה שבועות, אבל עברתי אותה די בחסד". לחוקריו סיפר כי חזר לא מכבר משהות ממושכת באמריקה, ולרוע מזלו הטיסה הראשונה שלו במסגרת הצבא הישראלי הייתה עכשיו במלחמה, כך שהוא לא יודע כלום. "היו להם שבויים מעניינים יותר, אז הניחו לי יחסית"
שבוע אחרי סיום החקירות שב השק השחור לראשו, והוא לרצפת הצינוק. בשלב הזה גם זכה נח למקלחת ראשונה אחרי שישה שבועות בשבי. "ארבעה חודשים וחצי הייתי בצינוק, ובתקופה הזו קיבלתי מקלחת פעם בשבוע. לא סבלתי מעניין התזונה", הוא אומר, אבל שולי מעידה שחזר רזה מאוד. "הדבר הכי קשה בשבי זה הבידוד וחוסר הוודאות. אתה לא יודע מתי זה ייגמר, לא יודע אם יודעים שאתה חי או לא, וגם אין לך מושג אם נגמרה המלחמה ואיך. אין לך שום קשר עם הבית. לא התביישתי לבכות, בכיתי הרבה. אבל הייתה לי הרבה אמונה". במה? הוא לא ידע אז להגדיר עדיין. "לילה אחד באמצע ינואר הרגשתי שהוא מגיע: מלאך המוות. קור אדיר, אני פצוע, עם ארבעים מעלות חום, בוכה. ופתאום בתוך הבכי עולה לי 'שמע ישראל'", הוא מספר, עדיין נרגש. "ולא רק אני. לכל אחד שם היה הא־לוהים שלו, והצעקה שלו, והשמע ישראל שלו".
דרך חריץ קטן בדלת נהג נח להציץ החוצה, ללמוד את תנועת השומרים במסדרונות. לקראת סוף תקופת הצינוק הוא הקים "רדיו" – רשת שיח בצעקות בין התאים. זמן קצר אחר כך הגיע השיפור בתנאים: השבויים הישראלים הועברו לאגף משותף. "זה כבר עולם אחר לגמרי, פתאום אתה לא לבד. הכנו לנו קלפים ושיחקנו ברידג'". בשלב זה הגיעו אליהם גם אנשי הצלב האדום, ובארץ התחילו להתעדכן מי בשבי ומי לא. שני טייסים שנשותיהם כבר ישבו עליהם שבעה, היו ברשימת החיים, ולהפך – שניים שנחשבו כשבויים התבררו כחללים.
בסוף מרץ גם נודע לשבויים על הילדים שנולדו בינתיים. "הודיעו לי: לפני ארבעה חודשים נולד לך בן ושמו אוהד". למען האמת, נח כבר ידע – או חש היטב – את הפרטים. "ביום שהוא נולד בכיתי המון והרגשתי ששולי יולדת בן. בחנוכה צעקתי מבעד לדלת הצינוק: היום נר ראשון של חנוכה ולפני חודש נולד לי בן. או בת".
הדודות לחצו על שולי לתת לילד שם כמו אביחי, אבל היא סירבה בנימוס. "שמונה ילדים נולדו לנו עד היום, ולאף אחד מהם לא קבענו שם מראש", היא מספרת. "רק אצל אוהד – בעולם בלי אולטרסאונד – הרגשנו שיהיה בן, והחלטנו שזה יהיה שמו. היה לי ברור שאקרא לו בשם שסיכמנו".
השבויים בכלא הסורי השתדלו לציין את מועדי ישראל. "חגגנו יחד את פורים, הדלקנו נרות שבת מהשומן של המרק; לא יודע אם זה דלק, אבל את הנשמה זה הדליק", מספר נח. "היה רק דתי אחד איתנו, אבל נשמה יהודית הייתה לכולם. הפגנת הכוח הראשונה שלנו הייתה בערב פסח. הודענו לסורים שאנחנו לא אוכלים פיתות, וקיבלנו דרך הצלב האדום מצות, גפילטע פיש ואפילו הגדות". ארבע כוסות? בטח, של נס קפה.
במהלך השבי הם פתחו טוטו הימורים על תאריך השחרור. "האופטימי ביותר היה יעקב יעקובי, שאמר שנשתחרר ב־20 במרץ. אני אמרתי ב־21". הזוכה היה השריונר דני לוין, שהימר על ארבעה ביוני –שלושה ימים אחרי המועד הנכון.
סימנים לשחרור ניכרו כבר שבועיים לפני כן, בדמות שיפור דרסטי בתנאי הכליאה. השבויים קיבלו יותר מכתבים, חבילות מזון וספרים, זכו לשיפוץ שיניים, וגם עידן הקפיצה על רגל אחת הסתיים: לשלושה קטועי רגליים הותאמו לראשונה פרוטזות ("תארו לכם מה זה להיות בצינוק בלי שירותים ובלי רגל"). ב־25 במאי, בעת שהשבויים התכנסו לתפילת שחרית של שבת במניין, הועבר נח לטיפול שיניים. כולם המתינו לבשורה טובה בדמות שן חדשה בפיו, שתסמן את סיום השבי, אולם הוא שב עם פה מחורר. "המורל ירד קצת, אבל אז שלפתי מהכיס את השן שהחבאתי, וכולם שמחו".
על פי רוב נשלחו השבויים למקלחת במוצאי שבת. בשבוע של סוף מאי המקלחת נפתחה בפניהם כבר בליל שבת, "ואז הבנו שזהו זה". בבוקר י"א בסיון נפתחה דלת התא, והפצועים הוצאו החוצה. "היה קשה להשאיר את האחרים בשבי, אבל בשדה התעופה בדמשק הובטח לנו שהם ישוחררו כבר בסוף השבוע הקרוב, וכך היה". י"א בסיון היה מאז ליום חגם של נח ושולי – ושל הצאצאים הרבים שנולדו להם לאורך השנים. השנה הגיעו לביתם למעלה ממאה בני משפחה, לציין את יום השחרור.
השיבה הביתה הייתה מבולגנת ומשונה להפליא. "המראנו בדמשק, נחתנו בבן־גוריון. הדלת נפתחת ועומדים שם הגנרלים וראש הממשלה וכל החבר'ה. אני מחפש את שולי, ואין. קטסטרופה. מגיע אמבולנס שלוקח אותנו לבדיקות בתל־השומר, ואנחנו מקבלים עדכון על תוצאות המלחמה ועל פטירתו של בן־גוריון. כל הקהל מחכה בחוץ, ובתוכו המשפחות. השערים נפתחים, כל עם ישראל נכנס פנימה, ושולי דוחפת בין האנשים ומנסה להגיע אליי". הלקחים הופנמו ויושמו עם שובו של גלעד שליט, אז דאגו שמשפחתו של החייל החטוף תמתין לו בנפרד מהציבור הרחב, ותפגוש אותו יחד עם ראשי המדינה.
בתקופת שביו של נח עברה שולי להתגורר בפלמחים אצל משפחת אחותו, עד שהבית בעין־יהב יהיה מוכן לקראתו. מיד לאחר השחרור הם קפצו לתל־נוף ("בדיוק באותו יום מצאו ברמת הגולן את חליפת האש והקסדה שלי מוכתמות בדם"), ואז הגיעו לפלמחים. "לקחנו שמיכה ותרמוס קפה, ונכנסנו לפרדס של פלמחים למפגש פרטי", אומרת שולי. "הביאו אלינו את הילד, שהיה כבר בן שבעה חודשים, ונתנו לנו כמה דקות משפחה לפני הבלגן בקיבוץ והפסטיבלים של החזרה הביתה".
כשנאלמה תרועת הפסטיבלים שב נח לתל־השומר לשיקום, וגם זכה לקבל פרוטזה מוצלחת יותר מזו שנתנו לו הסורים. הוא למד מחדש ללכת, והתאמץ לשוב לחיים כמה שיותר מהר. ב־20 באוגוסט של 1974 כבר עמל במסירות בשדות עין־יהב, עם שתי רגליים על הקרקע – אחת שלו, אחת תוצרת תל־השומר. הוא שב במהירות גם לחיל האוויר, הפעם בתפקידי מטה. ב־75' החל ללמוד הנדסת חשמל בטכניון, והמשפחה העתיקה מגוריה לרמת־דוד ובהמשך למכמורת. שולי עסקה באמנות ובידיעת הארץ, ובין היריון להיריון למדה קורסים שונים. "ראיתי פרסום לקורס ב'מחשבת ישראל'. חשבתי שזה ידיעת הארץ וציונות, אז הלכתי. אני באה לשם ורואה מרצה דתי שמדבר על הכוזרי. בהתחלה התלבטתי אם להיכנס, אבל חזרתי נפעמת".
נח הכיר את הכוזרי מהתיכון, אז הם למדו יחד. "אחד הקצינים אצלנו חזר בתשובה", הוא מספר. "היו לנו ויכוחים גדולים, והוא שלח אותי לרב בישיבת 'נתיבות עולם'. לאט־לאט שולי ואני הבנו שהדברים רציניים". בימי מבצע של"ג, ורגע לפני קידומו של נח לדרגת סגן־אלוף, הם קיבלו אומץ להכיר את העולם החרדי. "הכי טבעי היה ללכת למכון מאיר, אבל התייעצנו עם בת משפחה ניטרלית והיא אמרה לנו: רוצים יהדות? לכו לשחורים". היא גם הקדישה לו ספר: "לידידי נח שעובר מחילה של אומה לחילה של תורה".
חוזרים בתשובה, מדגיש נח, זקוקים להרבה מזל. סליחה, לסייעתא דשמיא. "אנחנו נפלנו טוב, על הרבנים הנכונים". כשנסעו ממכמורת לבני־ברק כדי ללמוד, "איש לא העיר לשולי שאין לה כיסוי ראש, ומעולם לא אמרו לי להניח תפילין או לשמור שבת. רק ללמוד". הלימוד הוביל לקיום מצוות, וממילא לשינוי בחינוך הילדים. ענת בת ה־11 הגיעה לבית הספר בכפר־ויתקין עם גרביים, והמורה העירה לה: "אם אבא שלך השתגע, גם את חייבת להשתגע?"
איך באמת קיבלו הילדים את השינוי הדרסטי בחיי הוריהם? בקלות יחסית. "כל החבר'ה במכמורת יצאו בשישי בלילה, ובשבת בבוקר הלכו לים. אבל נח אסף את הילדים, סיפר להם סיפורים, והיה להם פשוט כיף בבית אז הם לא יצאו", מסבירה שולי. "אמרנו להם: אבא ואמא שומרים שבת, אתם תעשו מה שאתם רוצים. והם פשוט התאהבו בזה".
במהלך החיפושים אחר מסגרת מתאימה לילדים ולמעשה גם לעצמם, הם התגלגלו למושב יסודות. "המשרד שלי עבר אז לבסיס בחפץ־חיים, ובדרך לשם נכנסנו לכאן. לא ידענו כלום על המקום, לא היה לנו מושג מה יש כאן. ופתאום אני רואה חרדי נוהג על טרקטור, ומישהו עם זקן לבן ארוך וציציות עובד בנגרייה, ואחר במסגרייה. אנשים שחיים בפשטות, וכולם תלמידי חכמים". נח, שמאז ומתמיד שנא בטלנות, הוקסם כששמע שתושבי יסודות קמים בחמש בבוקר, מתפללים ולומדים, ואז מתחילים ביום עבודה מאומץ. "אחרי העבודה חוזרים לשחור־לבן, ויושבים שוב ללמוד. הייתי בהלם כשגיליתי שיש דבר כזה".
המושב השיתופי יסודות הוקם בתש"ח על ידי גרעין של ניצולי שואה חרדים, "אודים מוצלים מאש שבנו לעצמם משפחה אלטרנטיבית ביישוב חקלאי בארץ ישראל". כששולי ונח החליטו לעבור הנה, לא היו ביישוב בתים פנויים להשכרה, אבל זה לא מה שיעצור אותם. עם ארבעה ילדים והיריון מתקדם, הם עזבו וילה של 160 מ"ר במכמורת ונכנסו לחירבה של 55 מ"ר ביסודות – בלי שירותים ובלי תשתיות. את החדרים הנוספים בנו עם הזמן, בידיהם ממש.
נח המשיך לשרת בחיל האוויר, "אבל פה אי אפשר סתם לשכור דירה, צריך לעבוד במושב. אז התחלתי ללמד בערבים לימודי ליבה במסגרות חרדיות. השלמתי להם בגרויות ב־160 שעות אקדמיות בסך הכול. תלמידים בלי רקע קיבלו מאיות באנגלית ובמתמטיקה".
אנחנו יושבים בחדר שבני הזוג בנו יחד, בבית שמעוטר כולו ביצירותיה היפות של שולי. נח ממשיך עד היום להרצות בקורס טיס, מעביר מור"קים מלאים באופטימיות ובאהבת ישראל ("נותנים לי כי אני לא מנסה להחזיר אף אחד בתשובה"). יסודות המופרטת הפכה ליישוב קהילתי רגיל. "דור הבנים הלך לישיבות וללימודי רבנות, והמקום התרוקן. כמעט הפכנו למושב זקנים, אז פתחו את המקום לקליטה. היום כבר אין דירות פנויות להשכרה".
גם ילדי משפחת הרץ עלו על המסלול החרדי. "היה לי קשה מאוד לחשוב שהילדים שלי ילכו לישיבה חרדית, ולא יתגייסו לצבא. אני מהנדס, טייס, איך זה יכול להיות? אבל הבנו שזו האמת. היום אני מאמין שאם נתחזק בתורה, לא נצטרך צבא". הוא מצר מאוד על הבורות שיש בציבור הרחב בעניינים יהודיים, ויותר מכול הוא מוטרד מהאיבה בין המחנות. "המסר שלי הוא: אהבת ישראל. לקבל את האחר גם אם הוא לא חושב כמוך. אני אוהב את כולם, יש לנו עם נהדר".
