האוויר בחדר האוכל הישן של מושב בני־דרום דחוס נוסטלגיה. אט־אט הם נכנסים לאולם. חלקם הגיעו לכאן בזוגות, חלקם לבדם. יש שצועדים על רגליהם ללא כל סיוע, אחרים נעזרים במקל או בהליכון. קרוב למאה מחברי שבט "איתנים" של בני עקיבא שבו והתכנסו כאן, ביום שלישי שעבר, בעשור התשיעי לחייהם, כדי להיפגש, להתעדכן ולהתגעגע.
התמונות שנתלו מבעוד מועד על הקירות או קובצו באלבום מיוחד בפתח האולם, מספרות מעט מההיסטוריה שעשו חברי השבט. תמונה מחתונתם של מוטק'ה ולאה רובינשטיין מעידה על השינוי שחוללו בתחום המחולות בתנועת בני עקיבא: לא עוד ריקודים מעורבים של בנים ובנות, יד ביד, אלא מעגל בנים ובתוכו מעגל בנות. תמונה אחרת, שבה נראים כמה מבני השבט בישיבת הדרום, מזכירה את ההכרעה המהפכנית על יציאה לשנת לימוד בישיבה לפני הגיוס לגרעין – החלטה שהעבירו חברי השבט בוועידת התנועה, למורת רוחה של ההנהלה הארצית. תצלומים נושנים מתקופת הגרעין בבני־דרום מזכירות את תרומתם המשמעותית של חברי השבט לקיבוץ, שחווה משבר כלכלי קשה באמצע שנות החמישים.
אבל התמונות חושפות רק מעט מהמהפכה שעליה חתומים חברי שבט איתנים. למעלה משישים שנה חלפו מאז ימי פעילותם בתנועה, אך את טביעות האצבע שלהם אפשר למצוא היום בכל מפעלותיה של הציונות הדתית, וגם באופי שגיבשה לעצמה. על שמם של חברי השבט רשומות, בין השאר, הקמת ישיבת "כרם ביבנה", הישיבה הגבוהה הראשונה של בני עקיבא; השתתפות בהקמת כפר־מימון, מושב בני עקיבא הראשון; ותרומה משמעותית להפיכתה של ישיבת "מרכז הרב" לכוח משפיע בציונות הדתית ובציבוריות הישראלית.
חלק לא מבוטל מהנפשות הפועלות של השבט הפכו לשמות מוכרים, במגזר ומחוצה לו. מלבד ראשי ישיבות ורבני ערים – כמו הרב צפניה דרורי, הרב זלמן מלמד והרב יעקב פילבר – יצאו מאיתנים גם מנהיג המפד"ל השר זבולון המר ז"ל, שופט בית משפט השלום בדימוס דוד פרנקל, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה חיים פיזם ז"ל, יו"ר המועצה להשכלה גבוהה ביו"ש פרופ' עמוס אלטשולר ועוד רבים אחרים. מי ששימש כ"מדריך הארצי" של איתנים וריכז את פעילות השבט מטעם ההנהלה הארצית הוא הרב חיים דרוקמן, ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. עד היום הוא מגיע לכל כינוס של חברי השבט, הצעירים ממנו בארבע שנים. בשביל רבים מהם הוא עדיין חיימק'ה.
את סיפור איתנים אי אפשר לספר בלי להזכיר את גחל"ת, "מחתרת תורנית" שהקימו חברי השבט, והרב דרוקמן נאלץ לפרק. עד היום, בכל כינוס של איתנים, ממשיכים החברים להפוך בשאלות עד כמה הגחל"ת הייתה זו שהפכה אותם לשבט ייחודי, מי היה חבר בה ומי לא, והאם הקבוצה הסודית והאליטיסטית הזו גם הזיקה לשבט. "את הגחל"ת הקמנו בסיומה של השנה הראשונה שלנו בישיבת כפר־הרא"ה, אחרי שהרב משה צבי נריה הרים אותנו", אומר הרב מלמד, ראש ישיבת בית־אל ומרבני מפלגת תקומה. "בזמן שאחרים בתנועה שרו על רצונם להקים קיבוץ חדש, קבוצה שלישית של בני עקיבא, אנחנו שרנו על הקמת ישיבה גבוהה. בדיעבד, בגלל שפירקו לנו את הגחל"ת, קמו ישיבות".
מרעה משובח בשדות זרים
חברי איתנים נולדו בשנת 1936. את שם השבט שלהם קיבלו מהתנועה כעבור 14 שנה, עם כניסתם לתיכון. באופן חריג לאותה תקופה, רבים מבני השבט בחרו ללמוד בישיבת בני עקיבא בכפר־הרא"ה, שמנתה אז כמה עשרות תלמידים בסך הכול. ראש הישיבה, הרב נריה ז"ל, החדיר בתלמידיו לא רק אהבת תורה אלא גם תודעת שליחות, כשהפנה אותם למשימות לאומיות. כבר בשנה הראשונה בישיבה הם נשלחו להתנדב במחנות של העולים החדשים שהגיעו ארצה, ומאוחר יותר יצאו לסייע בהקמתה של ישיבה שפתחה תנועת בני עקיבא במירון, בעיקר עבור עולי תימן.
בהיותם בני 15 בלבד חברו זה לזה כמה מחניכי השבט, רובם מסניף תל־אביב, וייסדו את גחל"ת – גרעין חלוצים לומדי תורה. המפגש שלהם עם עולם התורה, מספר הרב פילבר, הוא שהניע אותם לכך. הקבוצה הוקמה כגרעין פנימי בתוך איתנים, במטרה לחזק את הצד התורני בשבט ובתנועת בני עקיבא כולה. חבריה שאפו, בין השאר, להפסיק את הריקודים המעורבים של בנים ובנות שהיו נהוגים אז בתנועה, ולהעצים את לימוד התורה כערך עליון. כצעירים שחונכו להגשמה באמצעות התיישבות, הם סימנו מטרה גם בתחום הזה – הקמת קיבוץ שחבריו יקדישו מחצית מיום העבודה ללימוד תורה.
הרעיון של "קיבוץ תורני" חדש לא תאם כל כך את רוח התנועה באותם ימים. בני עקיבא, שהונהגה אז על ידי אנשי הקיבוץ הדתי, דחפה את חניכיה להצטרף לקיבוצים הדתיים הקיימים. אלו נזקקו לחיזוק לאחר התקופה הקשה שעברו במלחמת העצמאות. חברי גחל"ת, שחששו מתגובתה של ההנהלה הארצית להתארגנותם, החליטו לשמור את קיומה של הקבוצה בסוד, לפעול באופן חשאי ולמשוך אליה חניכים נוספים מתוך שבט איתנים באופן סלקטיבי, בשיטת חבר־מביא־חבר. בתום שנה מהקמתה גדלה הקבוצה מעשרה חברים לעשרים, והוחלט לצרף לשורותיה גם בנות. מכיוון שהמדריך שלהם, הרב דרוקמן, היה גם איש ההנהלה הארצית, החברים לא שיתפו אותו בסוד העניינים.
המהלך התורני הראשון שיזמו חברי גחל"ת היה הישארותם לשנה שלישית של לימוד תורה בישיבת כפר־הרא"ה – ולא להסתפק בשנה או שנתיים, כפי שהיה מקובל. הלימודים לבחינות הבגרות לא היו אז חלק ממסגרת הישיבה, והיא התנהלה כמוסד ללימוד תורה בלבד. במאמר בעיתון התנועה "זרעים" (חשוון תשי"ג) הסביר יעקב פילבר את המהלך: "ראינו שלמרות האור הרב השופע מלומדי התורה באותן הישיבות, חסר שם – דבר שנחוץ לנו ביותר – אווירה שלנו, חמימות תנועתית, כיוון חינוכי לקראתו מחנך הארגון. על כן ידענו: המשך לימודים בישיבה אחרת, פירושו לרעות בשדות זרים, ויהיה המרעה המשובח ביותר. (…) אין אנו מסתפקים בלימוד. אנו שואפים אף לכוון את עצמנו לאופקים נוספים, ליצירה ובניין והתנחלות באדמת האבות, על כן אחת דרכנו ואותה הגשמנו: ישיבת בני עקיבא גבוהה". דווקא הניסיון להקים ישיבה גבוהה בתוך ישיבת כפר־הרא"ה לא עלה יפה. לולא קמה שנה לאחר מכן ישיבת כרם ביבנה, חברי גחל"ת היו ממשיכים ככל הנראה לישיבות אחרות, חרדיות, וכדבריהם הולכים "לרעות בשדות זרים".
בטבת תשי"ג, כשחברי איתנים היו בכיתה י"א, התקיים כינוס ארצי של השבט, בהשתתפות כ־230 נערים ונערות. בהשפעת חברי גחל"ת עסקו הדיונים בעיקר בדרכים לחיזוק הצדדים התורניים של התנועה. הרב דרוקמן, ששימש באותה שנה גם כעורך "זרעים", דיווח בעיתון על הכינוס של חניכיו בסיפוק רב. "הצלחתו היוצאת מן הכלל של כינוס שבט איתנים הארצי לא הייתה רק תוצאה של שבת יפה עם תפילה נאה, זמירות בהתלהבות וכו'. חלק נכבד מההצלחה יש לזקוף על חשבונם של הדיונים אשר עמדו על רמה גבוהה ביותר. (…) הרגשה טובה כזאת הנחילו הדיונים כאשר הם לא עסקו בעניינים קטנוניים. הציר המרכזי שלהם היה: כיצד לתקן ולשפר את עצמנו על מנת להכשיר אותנו למילוי תפקידנו".
בהמשך אותו גיליון דיווחה רחל רוזנברג, חברת שבט איתנים מסניף ירושלים, על חוויותיה מהכינוס. "כל התוכניות שהיו עד שבת אחר הצהריים – שיחתו של חיים, התפילה, פרשת השבוע שהייתה מוצלחת מאוד, הזמירות שזימרו בהתלהבות רבה – היו מלאות מרץ והחברים יצאו מרוצים". החלק המשמעותי, כתבה רוזנברג, היו הדיונים שהתקיימו לקראת סיום השבת. "כבר מהחבר הראשון שקם לדבר הורגש הרצון הכללי להתקדם ולהיות מה שאנחנו צריכים להיות, כדברי חיים".
החברים הציעו להקים חוגים תורניים, לחזק את התפילות בסניפים ולהגביר את הקשר עם הישיבה בכפר־הרא"ה. באותו כינוס עלתה לראשונה ההצעה בדבר דחיית גיוסם של הבנים לנח"ל, לטובת שנה של לימוד תורה בישיבה גבוהה. יש לזכור שחברי איתנים היו אז בני 16 בלבד; שנתיים לפני הגיוס הם כבר ביקשו לשנות את המסלול הצפוי להם, שכלל טירונות בנח"ל, תקופת הכשרה חקלאית והקמת קיבוץ חדש או הצטרפות לאחד הקיבוצים הקיימים. גם את המהלך של דחיית הגיוס הובילו חברי גחל"ת, שסוד התארגנותם עדיין לא נודע אז. הרב דרוקמן תמך בהתלהבות ברעיון. "מיד אחרי סיכומו של חיים פרצו החברים בהורה סוערת", סיפרה רוזנברג.
"לא נקרא לך חיימק'ה"
בחודש סיוון תשי"ג (1953), במהלך ישיבה של המועצה הארצית של בני עקיבא, העלה הרב דרוקמן את ההצעה של חניכיו. "אי אפשר לקיים חיים דתיים שלמים מבלי ללמוד קודם לכך תורה ולהתבשם מריחה. (…) על כן מציעים אנחנו בזה דרך חדשה של לימוד בישיבה, לפחות שנה אחת, לפני היציאה לנח"ל", כך צוטט אחר כך ב"זרעים". בהמשך דבריו הסביר מדוע דווקא החניכים שלו מתאימים להיות הראשונים שיצעדו במסלול הזה. "רצינו גם רצינו להתחיל בכך בשבטים קודמים, אולם לא היה רקע מתאים לכך, מה שאין כן בשבט 'איתנים' שהרקע קיים הודות להצלחתו של החינוך לישיבה בארגון. (…) רצינותם של בני הישיבה לגבי עתידו של השבט נותנת לנו להניח שהם יעשו את כל שביכולתם על מנת שהצעה זאת תצליח".
בין חברי ההנהלה הארצית היו שהסתייגו מהיוזמה. אריה גלזר מקיבוץ טירת־צבי טען שלא כל חברי השבט ירצו מסלול כזה או יתאימו לו, ושמשרד הביטחון יסכים לדחייה רק במקרה שרוב הבנים בשבט אכן ילמדו בישיבה והבנות בסמינר. הוא אף הביע חשש שדחיית הגיוס בשנה תהרוס את הגרעין. מנגד, אסתר גבירצמן, רכזת ההדרכה של התנועה, הדגישה את חשיבות ההיענות לשאיפותיהם התורניות של הנערים. גבירצמן ציינה שבני הישיבה בשבט הם בסיס איתן, ויש לחזקו ולא לאבדו. "הפעם יש אפשרות ליצור מפנה", היא אמרה. בסופו של דיון, ההנהלה הארצית והמועצה הארצית של בני עקיבא קיבלו את ההצעה לדחות את גיוסו של שבט איתנים. במבט של שנים לאחור, היה זה צעד קטן אך משמעותי בדרך למהפכה תורנית בתנועה, שהיום מחזיקה שישים ישיבות ואולפנות, ובהן 20 אלף תלמידים ותלמידות.
לאורך כל החודשים הללו המשיכה להתקיים המחתרת של גחל"ת ללא ידיעתו של המדריך חיים, וחבריה אף הדפיסו ביטאון שבו כתבו מהגיגי ליבם ופירטו את תוכניותיהם לעתיד התנועה. הטעות שלהם הייתה כשבחרו להדפיס את הגיליונות בדפוס "המכפיל" שברחוב שינקין בתל־אביב. באותו מקום הדפיסה גם ההנהלה הארצית של התנועה את חוברות ההדרכה. באחד מימי קיץ תשי"ג, כשהרב דרוקמן הגיע ל"המכפיל" כדי לקחת חומרי הדרכה, הגיש לו בעל בית הדפוס בתום לב גם את הביטאון של גחל"ת. המדריך הופתע לגלות את ההתארגנות החשאית של חניכיו, אך בתבונה של מחנך בחר להמתין בינתיים ולא לשתף בגילוי את הנהלת התנועה. גם לחברי גחל"ת הוא לא סיפר כי סודם נחשף. הם גילו זאת בעצמם כעבור זמן לא רב: בחודש אלול תשי"ג נפטר אביו של הרב דרוקמן, וחניכיו שהגיעו לנחמו הופתעו לראות את הביטאון המחתרתי שוכן בספריית ביתו של המדריך. גם הם שתקו ולא העלו את הנושא.
בחשוון תשי"ד (אוקטובר 1953) הוקמה ישיבת כרם ביבנה על ידי 13 חברי שבט איתנים, רובם חברי גחל"ת. למשימה הם גויסו על ידי הרב דרוקמן ויעקב דרורי, אנשי ההנהלה הארצית. בין חברי המחזור הראשון של הישיבה ניתן למנות את הרבנים מלמד, דרורי ופילבר, וכן את הרב בנימין הרלינג הי"ד, הרב שבתאי זליקוביץ, השופט דוד פרנקל וידידיה כהן ז"ל, שלימים שימש כמזכ"ל בני עקיבא.
זמן קצר לאחר הקמת הישיבה החדשה התגלה לחברים נוספים בהנהלה הארצית דבר קיומה של גחל"ת. היו מהם שראו בהתארגנות הזו פילוג מיותר בשורות שבט איתנים, והחלו לפעול לפירוקה. הרב דרוקמן, שדווקא הביט בחיוב על שאיפתם של חניכיו לחיזוק הצד התורני בתנועה, ניסה לסנגר עליהם ולהסביר את מניעיהם. אלא שעמיתיו היו נחושים בדעתם, והוא נאלץ לקבל את דין התנועה.
המתח הגיע לשיאו בכינוס של השבט, שהתקיים באחת השבתות בהתיישבות גבעת־מיכאל שליד נס־ציונה. חברי ההנהלה הארצית, והרב דרוקמן איתם, דרשו בתוקף מחברי גחל"ת להפסיק את פעילותה של הקבוצה. הוויכוח באותה שבת נגע לא רק לעתידו של הגרעין הזה, אלא גם לדרך ההגשמה המועדפת בעיני התנועה. הרב פילבר זוכר ויכוח בינו לבין יעקב דרורי: "אני טענתי שעד היום היה לבני עקיבא רק מסלול הגשמה אחד, והוא הקיבוץ, ומעכשיו צריכים להיות שני מסלולי הגשמה – אחד לישיבה גבוהה ואחד לקיבוץ. דרורי טען כנגדי שהקיבוץ הוא דרך לרבים, והישיבה היא דרך ליחידים. תנועת נוער צריכה לסמן דרך לרבים, הוא אמר, ולא ליחידים".
הרב דרוקמן נקרע בין הדרישה של ההנהלה הארצית לבין הזדהותו עם הדרך החדשה שהתוו החניכים. במהלך אחד הדיונים הסוערים, כשהרוחות התלהטו, הוא ניסה להרגיע את האווירה המתוחה והחל לשיר עם החניכים את תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק – "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". "שרנו את השיר כמעט שעה שלמה בדבקות עצומה, כתשובה למתח וליריבות", נזכר הרב פילבר.
בסופה של השבת הוחלט על פירוק גחל"ת, למורת רוחם של חבריה. הרב צפניה דרורי – לימים הרב של קריית־שמונה וראש ישיבת ההסדר בעיר – שלח לרב דרוקמן מכתב נוקב: "מעתה לא נקרא לך יותר חיימק'ה, אלא רק חיים", כתב בו. בצד הכעס על מדריכם ועל ההנהלה הארצית, הייתה לחברי גחל"ת גם תחושת סיפוק מההישג המשמעותי שרשמו – ההסכמה על דחיית השירות הצבאי בשנה לצורך לימוד בישיבה. יישום ההחלטה דרש פעולות הכנה משמעותיות בשטח, ובראשן קבלת אישור מצה"ל. לשם כך נפגשו ראשי בני עקיבא עם שר הביטחון פנחס לבון, והסבירו לו את תרומתה של שנת הישיבה לגרעיני הנח"ל. לבון השתכנע ואישר את הדחייה. האתגר השני היה לדאוג לכך שיהיו מספיק מסגרות תורניות שבהן ייקלטו עשרות מחברי שבט איתנים. ישיבת כרם ביבנה, שכאמור אך זה הוקמה, לא הייתה יכולה להכיל את כולם. לפיכך הוחלט לשלוח קבוצות גם לישיבת מרכז הרב, לישיבת נתיב מאיר שהוקמה שנה קודם לכן בשכונת אבו־טור בירושלים, ולישיבת הדרום ברחובות. שתי האחרונות היו אמנם ישיבות תיכוניות, אך בשל המחסור בישיבות גבוהות ציוניות הוחלט לשלב בהן את חברי איתנים ולקיים עבורם מסגרות ייחודיות של ישיבה גבוהה.
גם לבנות השבט נדרשה מסגרת תורנית. הפתרון שמצא עבורן הרב דרוקמן היה הקמת "אולפנה" בקריה החינוכית בגבעת־וושינגטון. באותה תקופה פעל בגבעה סמינר למורות בניהולו של דב רפל, איש קבוצת יבנה. כמו מקביליהן הבנים, חברות שבט איתנים שבחרו במסלול הזה הקדישו חצי יום לעבודה וחצי יום ללימודי קודש.
המיעוט הפך לרוב
"שנת הישיבה" של איתנים יצאה לדרך בראשית תשט"ו. כשבעים בנים דחו את גיוסם לנח"ל והשתלבו בישיבות, וכעשר בנות החלו ללמוד באולפנה. אלא שחברי שבט איתנים לא הסתפקו במסגרת הייחודית שנוצרה עבורם, וסימנו יעד חדש: הם רצו ששנת הישיבה תתאפשר גם לשבטים הבאים של התנועה. ההזדמנות להפוך את הזמני לקבוע נקרתה בפניהם בפסח של אותה שנה, כשבירושלים התכנסה וועידת התנועה השישית.
בדיוני הוועידה בא לידי ביטוי הפער בין חניכי שבט איתנים, ובפרט יוצאי גחל"ת, לבין אנשי הקיבוץ הדתי שבהנהלה הארצית. ידידיה כהן הביע חוסר שביעות רצון מכך שבחורי הישיבות הם מיעוט קטן בתנועה, וקרא לחייב כל חבר בני עקיבא לצאת לשנת ישיבה לפני גיוסו לנח"ל. כהן גם טען שריבוי המשימות התורניות מחייב שחלק מבני הישיבות יוותרו על הגיוס עם הגרעין לקבוצה, וימשיכו ללמוד בישיבה גם שש או שבע שנים. צפניה דרורי הדגיש שחשיבות לימוד התורה לא נובעת רק מהצורך של הציבור במחנכים ורבנים, אלא גם מהצורך של החברים בהתעלות רוחנית לפני צאתם לקבוצה. אם לא נדאג לכך, הזהיר, יש סכנה של יצירת תהום בין איש הקיבוץ ואיש הישיבה. כמו חברו ידידיה כהן, גם דרורי קרא לאפשר הישארות בישיבה לכמה שנים, ולא לחייב את כולם לצאת לנח"ל לאחר שנה אחת.
מנגד, חיים ריבלין מקיבוץ סעד טען שכל החברים הלומדים בישיבות חייבים להתגייס לאחר שנה, שכן גם עליהם חלה מצוות הגנת הארץ. את המוכשרים לעמל התורה, אמר ריבלין, נשלח לאחר ההכשרה בנח"ל להמשך לימודיהם. רפי אילן, חבר עין־צורים, יצא נגד האפשרות שלימוד בישיבה יוגדר כמסלול הגשמה שווה ערך לקיבוץ: "איך ייתכן שכל אחד יחליט לעצמו מה נקראת הגשמה חלוצית? (…) חלוציות זוהי קבלת משימות על ידי הכלל ולא על ידי הפרט, ומטרתנו אינה ישיבה לשמה אלא תורה ועבודה". צוריאל אדמנית, איש קיבוץ יבנה, הזדעזע כשחברים משבט איתנים ביקרו את הרמה התורנית של הקיבוצים. "גם ביבנה חיים חיי תורה!", הוא זעק.
אחרי הדיונים הפומביים והדיונים בוועדות, הגיע השלב המכריע והחשוב – ההצבעות על החלטות הוועידה. לפי חוקת התנועה, כל ההצעות מגיעות תחילה אל "הוועדה המתמדת", וחבריה הם שמחליטים האם ובאיזה ניסוח תעלה כל החלטה להצבעת הצירים במליאה. גם ההצעה לחייב כל חבר בני עקיבא לצאת לשנת ישיבה או אולפנה לפני גיוסו לנח"ל, הגיעה לוועדה המתמדת. רוב חבריה לא ראו מקום לכלול מרכיב של חיוב בהחלטה, וביקשו להסתפק במתן האפשרות למסלול כזה. הרב דרוקמן, שהיה חבר בוועדה המתמדת, תמך בהצעה של בני שבט איתנים וניסה לשנות את עמדת המתנגדים, אך ללא הצלחה. שוב הוא מצא את עצמו חצוי בין חבריו לבין חניכיו.
בכך לא נסתם הגולל על יוזמתם של חברי שבט איתנים: לפי חוקת התנועה, גם במקרה שהוועדה אינה מאשרת הצעת החלטה, עדיין קיימת אפשרות להביא אותה להצבעה במליאה כ"הצעת מיעוט". המתח הגיע לשיאו בלילה האחרון של הוועידה, כשבפני הצירים הובאו שתי ההצעות – זו של הוועדה המתמדת וזו שביקשה להפוך את שנת הישיבה לחובה. למרבה ההפתעה, הצירים תמכו בהצעת המיעוט, כנגד דעתם של רוב חברי ההנהלה הארצית. כשהתבררו התוצאות, פרצו הצירים הצעירים בשירה אדירה: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". בהחלטות הוועידה נכתב: "הוועידה מטילה על ההנהלה הארצית לבצע את הוצאת חברי השבטים הבוגרים לשנה של השתלמות תורנית בישיבה ובאולפנה לפני צאתם לנח"ל, ומייפה את כוחה לחייבם לכך". חברי שבט איתנים ומדריכם רשמו לעצמם הישג תורני נוסף.
כשסיימו האיתנים את שנת הישיבה שלהם, הצטרפו רבים מהם לגרעין ונמנו מאוחר יותר עם מקימי המושב כפר־מימון בנגב. כמה אחרים, יוצאי גחל"ת, בחרו להמשיך בעולם התורה. יעקב פילבר, זלמן מלמד, צפניה דרורי ובנימין הרלינג עברו מכרם ביבנה לישיבת מרכז הרב בירושלים, שם היוו חלק משמעותי בהתחדשותה של הישיבה ובהפיכתה למנוע צמיחה של הציונות הדתית. הרב דרוקמן הגיע לספסלי מרכז הרב כשנתיים מאוחר יותר, כדי להוות יחד עם חניכיו את דור התלמידים הראשון של הרב צבי יהודה קוק.
חלומות של ילדים
השאלה המרכזית שהפניתי לחברי איתנים בכנס בבני־דרום הייתה מה לדעתם הפך את השבט שלהם לייחודי ולמשפיע כל כך. הרב מלמד סבור שמחתרת גחל"ת היא שעשתה את ההבדל בינם לבין שבטים אחרים. "זה התחיל כבר כשהגענו לישיבת כפר־הרא"ה, כקבוצה מגובשת של עשרה חברים מסניף תל־אביב. מי שהשפיע עלינו ללכת לישיבה היה אליעזר אליגון, המדריך שלנו. בכפר־הרא"ה הפכה הקבוצה שהקמנו ללב של הישיבה".
גם חבר השבט יוסי לוי, לשעבר מנהל מחוז תל־אביב ומחוז הצפון במשרד החינוך, סבור שהגחל"ת הייתה זו שהדליקה את התנועה כולה. "הקמת הקבוצה הזו יצרה משבר בבני עקיבא. עד אז הקיבוץ הדתי הוביל עם משנת תורה ועבודה שלו, ואז הגיעו החברים הצעירים וחוללו את המהפך. הרבה ממה שרואים היום בתנועה ובציונות הדתית הם פירות הגחל"ת של שבט איתנים. השבט הזה הפך לספינת הדגל של בני עקיבא".
עמדה מעט שונה מציג הסופר והעורך שלמה רוזנר, אביהם של העיתונאים שמואל וישראל רוזנר. "המרכיב המרכזי היה התקופה שבה פעלנו", אומר רוזנר, מי שערך את ספר היובל של תנועת בני עקיבא. "המדינה השתנתה אז, באו עולים חדשים, ותמיד החדשים מרימים את הוותיקים. באותה תקופה גם החינוך התיכוני נהיה פונקציה והאוניברסיטה נהייתה פונקציה. נכון שהייתה בתוך השבט קבוצה אנושית מעניינת, אבל בחוברות של גחל"ת אתה רואה גם חלומות של ילדים. מרידות תורניות היו גם לפנינו, בגרעין ז', וגם אחרינו, בגרעין אמונים. בסוף, כמו שבטים אחרים, גם אנחנו רצינו להקים את קבוצת בני עקיבא השלישית (אחרי סעד ועין־צורים – א"ר). היינו גרעין גדול וחזק שהלך יחד לנח"ל, וזה יצר שינויים. חלק מהדברים שהקמנו כשבט היו בגלל צורך שנוצר. מציאת מענה לצרכים היא תופעה כלל־חברתית שהייתה קיימת אז, לא רק בציבור הדתי".
חברת השבט דידה (רבקה) פרנקל, שארגנה את הכנס בבני־דרום, מציעה עמדה מורכבת. "היה פה שילוב של השעה והזמן עם אוסף של חברים שהתקבצו בשבט. זו הייתה תקופה מיוחדת, שנים ספורות לאחר הקמת המדינה. והייתה אופוריה. מאוד רצינו להקים קיבוץ חדש, אבל ההנהלה הארצית לא אישרה לנו ושלחה אותנו להשלים את קיבוץ בני־דרום, שהיה אז במשבר נוראי. זו גם הייתה תקופה של אידיאלים ושל פשטות. לא הייתה רדיפה אחרי כסף. יענק'ה (הרב פילבר – א"ר) הסביר פעם שרוב חברי השבט שלנו באו מבתים אירופיים פשוטים, וכשיצאו לישיבה הם גילו שם עולם אחר. הישיבה גרמה להם להיות שונים מהוריהם".
ולבסוף, אי אפשר להתעלם מחלקו של מדריך השבט. אף שנאלץ לפרק את מחתרת גחל"ת, לרב דרוקמן הייתה תרומה משמעותית למהלכים הגדולים שהובילו חניכיו. באותה תקופה עדיין לא היה לו רקע ישיבתי משמעותי, ובכל זאת הוא השפיע על הנערים כדמות סוחפת וכריזמטית בעלת נשמה חסידית. הם מצידם השפיעו עליו בחשיבתם המהפכנית וביוזמותיהם התורניות, ומתוך ההפריה ההדדית הוגשם החזון.
"המזל הגדול של שבט איתנים הוא שהמדריך שלנו היה הרב חיים דרוקמן", אומר הרב פילבר. "קודם כול, הוא זה שקיבץ אותנו לישיבת כרם ביבנה. לולא הוא היינו מתפזרים, והישיבה לא הייתה קמה. עוד לפני כן, בוויכוחים שלנו עם ההנהלה הארצית, הוא היה זה שעזר למצוא את שביל הזהב – לדחות את הגיוס בשנה לטובת לימודים בישיבה, וכך למנוע קרע. אף שהיוזמות באו מאיתנו, הוא היה המבוגר האחראי. יש שאלה ידועה, האם המנהיג הוא לפי הדור או שהדור הוא לפי המנהיג. יכול להיות שאם הרב חיים דרוקמן לא היה המדריך שלנו, השאיפות של שבט איתנים לא היו מצליחות להגיע לידי מימוש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
