"אם היה נביא בדורנו, זה היה יאיר", אומרת לי דליה הר־סיני בחוות הר־סיני ליד סוסיא בדרום הר חברון. "הייתה לו השקפת עולם מאורגנת ומבוססת שהוא הגה וגם כתב. זו לא הייתה קריזה. זה לא היה משהו בסגנון 'אני לא רוצה שיהיו פה ערבים'. היו בו הרבה ראייה קדימה וחזון ואמונה ויכולות ונחישות ודבקות במטרה. לא פגשתי עוד אנשים כאלו.
"לא מזמן חבר אמר לי שיאיר התחיל לפני שלושים שנה תנועה שסוחפת אחריה מאות היום – ואז כל המערכות היו נגדו וסברו שהוא משוגע, אבל היום גם הן מגויסות לעניין".
עברו 21 שנה מליל הירצחו של יאיר הר־סיני, ועדיין לרגע אחד דליה משתנקת כשהיא מדברת עליו; מבקשת ממנו סליחה שלא תמיד הייתה איתו באותו הראש. מאז מותו היא המשיכה לבנות את חייה, ולפני כמה שנים גם התחתנה, ובכל זאת "אין מלכות נוגעת במלכות", היא אומרת.
והמלכות ההיא התחילה לפני 39 שנים, כשלאחר מסע של חזרה בתשובה ונדודים הגיעו יאיר ודליה אל סוסיא, יישוב חדש בראש גבעה קטנה ובו כעשר משפחות. הם ביקשו להיות חקלאים. "יאיר למד את האזור, את השפה הערבית, את הנהגות החיים של הערבים, וגם את החולשות ונקודות התורפה שלהם, מתוך גישת 'כבדהו וחשדהו'", אומרת דליה. "הוא התרועע איתם והעריך אותם, וגם הם עם הזמן למדו להעריך אותו".
"היינו במצב כלכלי קשה, ולא תמיד היה לי קל", היא מכה על חטא, אבל "הוא היה חוזר ואומר 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו – לכם נתתיו'. הוא הבין שאין מצב של ריק: או אני או הם"
אחרי מחקר והבנת תנאי השטח, הבין יאיר שכדי לקיים יישוב משגשג ומתפתח יש לשמור על הקרקעות באזור, ולשם כך יש להקים עדר צאן. "הוא באמת היה יחיד במערכה", דליה אומרת. מה שנראה לנו היום כמו דבר טבעי לחלוטין – ביו"ש פועלות ברגעים אלה חוות צאן רבות מספור – נראה אז כמו שיגעון גדול. "אמרו שזה יכול לעורר פרובוקציות. שזה מסוכן ויעשה פה בלגן. היה מין סטטוס־קוו בין היהודים, הערבים והמנהל, והמדיניות ששלטה היא 'שמירה על השקט'. לא לעורר את ההר מרבצו. ופתאום רועה צאן עברי יסתובב פה?"
יאיר ניסה לקבל כסף כדי להקים עדר צאן, היא מספרת: הוא פנה לסוכנות, למועצה, ליישוב דל האמצעים, ושום דבר לא הלך. "כולם התנגדו, אבל הוא היה עקשן. מהכלום כסף שהיה לנו הוא קנה עשר כבשים. החיים בסוסיא של אז היו כמו במצור. ישבנו עשר משפחות על ראש הגבעה, וכל המרחב הזה שילדים מטיילים בו ונשים יוצאות בו להליכה לא היה אזור שמישהו מתקרב אליו. חלשנו על רדיוס קטן, ועדרי צאן של ערבים היו מגיעים עד חבלי הכביסה שלנו. ובכל זאת אף אחד לא הבין את השיגעון של רועה צאן יהודי".
אז, היא אומרת ומצביעה על שדה אספסת שהם זורעים לצורכי מרעה העדר, לא היה פה כל הירוק היפה שמתחתינו. "הכבשים היו פשוט רצות לגינות של השכנים. זה לא הוסיף לנו נקודות זכות כאן", היא צוחקת. "'מה זה הטירוף הזה? מספיקים לנו הערבים!'. גם הם היו משקים אז את העדרים סמוך למקום שהיום עומד בו בית הכנסת של סוסיא".
יאיר הר־סיני התחיל לרעות את העדר ברדיוס קטן סביב היישוב. "הוא לא ניסה להתנגח בערבים אלא לעשות מהלך ארוך, איטי וחכם. מהקשרים שהיו לו עם הערבים הוא הגיע להבנות עד איפה הוא רועה ועד איפה הם", מסבירה דליה. הם קיוו שהוא אפיזודה חולפת, אבל בספר המדבר, בין חום צורב לקור קיצוני ובמיעוט משקעים, יאיר התמיד.
אחרי מאמצי שכנוע כבירים הוא הצליח לחכור לצורכי רעייה את אדמות המדינה סביב היישוב. 3,500 דונם של "אדמות מדינה כבושות, שערבים הסתובבו בהן בחופשיות, הפכו לשטחי מרעה חוקיים המנוהלים בחוזה", מספרת דליה. "ברגע שהוא חכר את השטח מההסתדרות הציונית הוא היה יכול להזעיק את המשטרה ואת אנשי המנהל האזרחי במקרי פלישה".
"אין היום מושב או קיבוץ שלא מגודרים ומבוצרים, בין השאר בגלל הגנבות והפשיעה החקלאית. במקום לתת מענה אנחנו כל הזמן עסוקים ב'איך זה לא יקרה לנו'. הם משתכללים ביכולות שלהם ואנחנו משתכללים במיגונים"שטח הפקר"
דליה לא תמיד זרמה עם התורה של יאיר. "היינו במצב כלכלי קשה, ולא תמיד היה לי קל", היא מכה על חטא, אבל "הוא היה חוזר ואומר 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו – לכם נתתיו'. הוא הבין שאין מצב של ריק: או אני או הם. הוא היה יוצא למרעה 365 ימים בשנה. אפילו בשבתות הייתי אוכלת לבד עם הילדים. מבוקר עד לילה הוא היה עם העדר בהרים, ואם לא הוא, הילדים מילאו את מקומו. הוא לא הפקיר את השטח אפילו ליום אחד".
ובאמת, לאט־לאט כל מקום שדרכה כף רגלו בו – הערבים נתנו. "הם התחילו להתפנות ולהתרחק מהאזור. לא דונם אחרי דונם, אלא מטר אחרי מטר. אחרי 17 שנה חלשנו על עשרת אלפים דונם. אין לזה אח ורע ביו"ש. ועדיין, תמיד היו מלחמות מול המערכות, כל הזמן היו התנגדויות וגם איומים של הערבים. השב"כ היה מאוד מעורב. הזהירו אותו שזה מסוכן, אבל הוא מאוד האמין במה שעשה ושום דבר לא הזיז אותו".
ואת היית האישה שליד?
"האישה שאחרי. אהבתי את יאיר, והוא היה חברי למסע החיים, והערכתי ואפילו הערצתי אותו, אבל גם לי היו המון התנגדויות ואני מבקשת עליהן סליחה. זו הייתה דרך קשה ומלאה מהמורות. היא כללה טבעונות וחקלאות אורגנית וגידול ילדים בדרך שאף אחד לא גידל, עם צומות, ובלי חיסונים ובלי לראות רופא. וכל העולם היה בצד השני. אנחנו מדברים על לפני ארבעים שנה. הגענו לסוסיא עם הלחם המלא שלנו, ואנשים חשבו שנפלנו מהירח".
היא הלכה אחרי יאיר בעיניים עצומות, והייתה הגשר שלו לעולם המצוי. "יאיר היה ברצוי. הוא לא היה מסוגל להבין ולקבל ולעכל ולחיות את העולם הזה. תמיד היה כמה צעדים קדימה. זה כמובן עורר בינינו קשיים. הוא רצה שאהיה שם איתו, ואני הייתי במציאות. עד היום אני מתנדנדת בין המציאות לרצוי. וככה זה המשיך. מתי הבנתי שזה באמת שלי? אחרי הרצח".
זה קרה בי"א בתמוז תשס"א, 2 ביולי 2001. יאיר נעדר, לא חזר הביתה, ואחרי חיפושים נרחבים מצאו אותו מת. רוצחים פלסטינים ירו בו מאחור מטווח קצר, דקרו אותו והותירו אותו בשטח, מתבוסס בדמו. "בהלוויה, שהייתה גדולה ומתלהמת ונקראו בה קריאות נקמה, הייתי כואבת ומבולבלת. בבית היו לי תשעה ילדים, ברוך השם, ובהם תינוק קטן, ואני הייתי בתחושה של חושך מוחלט. תהיתי מה אני עושה עם החיים.
"אומנם הייתי בתוך החושך שלי, אבל אני אדם עם אמונה. התפללתי לקדוש ברוך הוא שיאיר לי את הדרך, ובלוויה עצמה קיבלתי תובנה מלמעלה: הבנתי שאני רוצה להמשיך את המקום הזה. אמרתי: הם צודקים, צריך נקמה, אבל היא תהיה בכך שהמקום הזה ימשיך לפרוח ולצמוח. לא ניתן להם את הזכות של 'רצחת וגם ירשת'".
והם ניסו לרשת. בין השאר, לפני 11 שנה, בליל סערה שבו "אף אחד לא מוציא את האף מהבית", נגנב כל העדר. "זו הייתה מכה קשה, גם כלכלית וגם נפשית", היא מספרת בצער. "זה היה עדר מיוחד מאוד, חסון. במשך השנים לא הבאנו וטרינרים לטפל בכבשים, ככה שרק החזקות שרדו. היו צוחקים עלינו שיש להקים בשבילן בית אבות כי הן ימותו רק מזקנה.
"ברור לי שדרושה מהפכה בתחום הטיפול בפשיעה. המצב גרוע. לי נורא קשה שכל הזמן אנחנו עסוקים רק בהתמגנות ובשמירה על עצמנו, ואין באמת מענה אמיתי כשקורה משהו. אני לא מאמינה בהתמגנות. לכן אני חושבת שהדבר הכי נכון ליישוב זה שלא תהיה לו גדר. סוסיא זה אחד היישובים היחידים ביו"ש שאין לו גדר. זה מאוד נדיר.
"יש פה אמירה חזקה: יצאנו מהגלות. אנחנו בארץ שלנו ואנחנו לא צריכים להתבצר. המצב לא טוב יותר בתוך הקו הירוק. אין היום מושב או קיבוץ שלא מגודרים ומבוצרים, בין השאר בגלל הגנבות והפשיעה החקלאית. במקום לתת מענה אנחנו כל הזמן עסוקים ב'איך זה לא יקרה לנו'. רק שזה לא יקרה. הם משתכללים ביכולות שלהם ואנחנו משתכללים במיגונים שלנו. אבל זה לא הכיוון הנכון".
מי שמתמודד עכשיו עם קשיי היומיום של הטיפול בעדר והשמירה בלילות הוא יעקב שכטר, חתנה של דליה, אבל במשך 15 שנים היא זאת שניהלה את החווה, בעזרת מתנדבים. "בהתחלה חשבתי שזו הנצחה. אבל אז הבנתי עד כמה החווה היא שלי, בדרך שלי. סטיתי מהרבה דברים שיאיר חלם ורצה ועשה – ועשיתי בדרכי שלי. אבל על הלב שמרתי".
