עשרים חברי המשלחת הישראלית שמעו את השיחה הערה שהתקיימה מולם, אך לא הבינו ממנה דבר. מהצד האחד המה גור קטן, שלושה מטרים בלבד אורכו, ומהעבר האחר ענתה לו אמו בקולות משלה. פחות מיממה קודם לכן הגיח הצאצא לעולם, וכבר החל לעבור שיעורים אינטנסיביים בכישורי חיים. ככה זה כשאתה עתיד להיות אחד היונקים הגדולים ביותר על כדור הארץ, לווייתן גדול סנפיר שאורכו מגיע ל־16 מטרים – משהו כמו אוטובוס וחצי – ורוחבו חמישה מטרים. כשלושה חודשים עתיד להימשך הקורס המזורז של הפעוט, ואז הוא יצטרף אל שאר חברי הלהקה במסע הנדידה דרומה, אל אנטארקטיקה.
זו השנה החמישית שמשלחת ישראלית יוצאת למוזמביק במטרה לחקור את הלווייתנים גדולי הסנפיר, ובעיקר את הקשר בין אימהות לגוריהן. בחודש שעבר חזרו חברי המשלחת מהביקור בחציו האחר של הגלובוס, מלאים בחוויות מפעימות ובסיפורים מרתקים על עולם לא מוכר. כשבוע לאחר שובם ארצה הם נפגשו בחוף הים בעתלית כדי לסכם את המסע. חלקם סיפרו כי הייתה זו הפעם השנייה שנסעו בעקבות הלווייתנים, אחרים כבר רשמו לזכותם חמש גיחות כאלה, וכולם הבטיחו שבשנה הבאה הם יצאו שוב לראות מקרוב את היונקים הימיים הענקיים.
נורית אפשטיין: "כשאנחנו פוגשים לווייתן, התפקיד שלי הוא לרשום את כל הנתונים ולצייר במחברת את סנפיר הגב שלו. מספיקות לי שתי שניות של התבוננות, ואני יכולה לדעת אם אני מכירה את הלווייתן הזה מלפני כן"
בראש המשלחות הללו עומד ד"ר עוז גופמן, מומחה לחקר לווייתנים ודולפינים, איש המכון ללימודי ים בבית הספר למדעי הים באוניברסיטת חיפה, ומנכ"ל עמותת מחמל"י (מרכז חקר וסיוע ליונקים ימיים). "אתה לא יכול לתאר לעצמך עד כמה המפגש כאן מרגש", הוא מספר בעיניים בורקות. "החוויות שעברנו יצרו חיבור ומכנה משותף, שרק מי שנפגש עם החיות העצומות האלה יוכל להבין. כולם בחבורה כאן מסביבי משוגעים על דולפינים ולווייתנים, והמחקר הזה היה עבורם הגשמת חלום".
במסגרת המחקר, שמתקיים בכל שנה בשיא עונת ההמלטות, עוקבים חברי המשלחת אחר להקות לווייתנים גדולי סנפיר (Megaptera novaeangliae, למעוניינים בשם המדעי) ואחר הדולפינים החיים סביב הארכיפלג באזרוטו שבאוקיינוס ההודי. לאזור הזה מגיעים הלווייתנים במהלך הנדידה שלהם, כאשר בדומה לציפורים, גם הם יוצאים למסע של אלפי קילומטרים עם חילופי העונות. בחודשי החורף בחצי הכדור הדרומי מרחיקים הלווייתנים מאנטארקטיקה הקרה צפונה, לאוקיינוס ההודי, ושם הם מזדווגים. בדרך חזרה הם עוצרים לשלושה חודשים בארכיפלג, בעיקר כדי לטפל בגורים ולהעניק להם חינוך הולם. עבור החוקרים, זו תקופה מצוינת לצפות בלווייתנים, לבחון את התנהגותם ואת מבנה הלהקות, למפות את האוכלוסייה ולעקוב אחרי מצבה.
ארכיפלג באזרוטו, מסביר לי ד"ר גופמן בעוד אני מתקשה להגות את המילה, הוא שטח ימי שגודלו כגודל ימת הכנרת שלנו. חמישה איים גדולים תוחמים אותו, ומדי יום בשעות השפל הוא מתרוקן ממים כמעט לגמרי, והסירות העוגנות בו נתקעות על שרטונים. במחזור הגאות הבא שבים המים לארכיפלג, והסירות יכולות לצאת למסעות דיג – מקור הפרנסה העיקרי של תושבי האזור.
חברי המשלחת הפליגו כמעט בכל יום מבאזרוטו ללב האוקיינוס כדי לתעד את מספר הלווייתנים, את מצבם ואת ההתנהגות הכללית שלהם. התיעוד נעשה באמצעים מתקדמים – רחפן, מצלמות תת־ימיות, מיקרופונים להקלטה בים (הידרופונים) וציוד שתוכנן במיוחד על ידי גופמן לצורך המחקר.
"אנחנו מבקשים להבין ולדעת יותר על היונקים הימיים שנמצאים שם, להכיר את הפרטים אישית, ולתעד הכול בקטלוג שמאפשר לזהות כל אחד מהם לפי סנפיר הגב הייחודי שלו", הוא מסביר. "עיקר המחקר שלנו עוסק בזווית לא מוכרת של התקשורת ביניהם: אנחנו יודעים הרבה יחסית על שירת הלווייתנים, אבל אין לנו כמעט מידע על התקשורת בין האם לילדיה.
"מהשעות הראשונות אחרי צאתו לעולם, הגור צמוד לאמא שלו. היא נמצאת איתו במים הרדודים, הזכרים משגיחים ושומרים מרחוק, בעומק הים, ומרחיקים טורפים. האם מסמנת לגור מהו המיקום שלה ודואגת שלא יאבד – הן במגע באמצעות הסנפיר שלה, שאורכו מגיע עד חמישה מטרים, והן באמצעות קולות שהיא מפיקה. על המגע הזה והקולות האלה אנחנו עוד צריכים ללמוד".
הנשימה נעצרת
מוזמביק היא מדינה ענקית שמאוכלסת בדלילות. ב־800 אלף הקילומטרים הרבועים שלה – פי 40 משטח מדינת ישראל – חיים לא יותר מ־34 מיליון בני אדם. זו מדינה ענייה מאוד, ש־80 אחוז מתושביה מתפרנסים מחקלאות פרימיטיבית, ורק כ־6 אחוזים עובדים בתעשייה.
ד"ר עוז גופמן: "אנחנו יודעים הרבה על שירת הלווייתנים, אבל אין לנו מידע על התקשורת בין אם לילדיה. האם מסמנת לגור באמצעות המגע בסנפיר שלה והקולות שהיא מפיקה. עליהם אנחנו עוד צריכים ללמוד"
בתקופת המחקר מתארחים חברי המשלחת בעיר וילנקולוס שנמצאת במרכז מוזמביק, לא הרחק מהארכיפלג. למעשה זהו כפר דייגים גדול, שרק השנה הוכרז כעיר. את איי הארכיפלג מתארים החברים כמרחב פלאי, גן עדן של חופים מרהיבים, דקלי קוקוס, קופים מדלגים בין צמרות עצים, ואוקיינוס אחד בצבע טורקיז, שבו יצורי ענק מעוררי השתאות מקימים לעצמם את הדור הבא.
הדרך מישראל לווילנקולוס ארוכה. תחילה יש לטוס ליוהנסבורג שבדרום אפריקה, ומשם להמשיך בטיסה למוזמביק. המחקר אינו ממומן בידי גורמים רשמיים, וכל משתתף נדרש להוציא מכיסו כ־15 אלף שקלים על טיסות, לינה, כלכלה, השתתפות בשכירת הסירה ועוד. ההצטרפות היא בעיקר בשיטת חבר־מביא־חבר, או חבר־מדביק־חבר בג'וק הלא שגרתי הזה – וכשמשוחחים איתם קל מאוד להידבק ולהתחיל לפתח רגשי קנאה עזים. טווח הגילים רחב מאוד, ולצד משתתפים בני עשרים־פלוס יש גם כאלה שנמצאים כבר בעשור התשיעי לחייהם.
משתתפי המחקר מגיעים בדרך כלל למחזור בן שבועיים, ואז מחליפים אותם אחרים. לכל חבר במשלחת יש משימה מוגדרת שהוא אמון עליה. "ברגע שאנחנו פוגשים לווייתן, התפקיד שלי הוא לרשום את כל הנתונים", מספרת נורית אפשטיין (72), שהשתתפה במסע זו הפעם החמישית. "אני מציינת את התאריך והשעה המדויקת, ומציירת במחברת את סנפיר הגב שלו בדיוק כמו שהוא, כדי שאפשר יהיה אחר כך להשוות את זה לצילומים".
כל לווייתן, היא מוסיפה, מקבל מספר או שם, וזוכה ל"תעודת זהות" ולתיקייה דיגיטלית מסודרת המתעדת את תמונותיו לאורך השנים, המיקום שנצפה בו ועוד. "את חלק מהלווייתנים אנחנו כבר מזהים, אחרי שראינו אותם פעמיים או שלוש. מספיקות לי שתי שניות של התבוננות, ואני כבר יכולה לדעת אם אני מכירה את הלווייתן הזה מביקורים קודמים".
ענת שושן (50) היא הצלמת הראשית של המחקר בשנתיים האחרונות. "נתקלתי במקרה בהזמנה להצטרף למשלחת של מחמל"י – ארגון שאני מכירה כבר יותר מעשרים שנה. עבורי זה היה חלום חיים, לראות את היצורים האלו מקרוב. כשחזרתי לארץ מהמסע בשנה שעברה, היה לי ברור שאצטרף גם השנה. עכשיו כשחזרתי, אין לי ספק שאצא גם בשנה הבאה, זר לא יבין זאת".
חבר אחר במשלחת הוא רותם תעסה (27), סטודנט שסיים לאחרונה תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל במכללת כנרת. "כל החיים שלי אני מחובר לים", מעיד על עצמו תעסה, המתגורר כיום ביישוב הקהילתי האון שלחוף הכנרת. "יש לי רישיון סקיפר, רישיון צלילה והסמכה כמציל. השתתפתי בעבר בשיט לווייתנים באוסטרליה ובאיסלנד, אבל זה לא דומה בשום צורה לחוויה הזאת של שבועיים בלב ים, לצד עשרות ומאות לווייתנים ודולפינים. אי אפשר לתפוס את הכמות הזאת. התפקיד שלי היה לצלם ולתעד את הזנבות והסנפירים שלהם, כדי שיהיה אפשר לתייג אותם ולהכניס אותם למחקר".
אשתו איילה, שנמצאת בחודש השביעי להריונה, זרמה עם השיגעון ועודדה אותו להצטרף למשלחת. "כשסיפרתי לה על המסע הזה, היא לא התלבטה אפילו לרגע", אומר תעסה בגאווה. הבעיה האמיתית הייתה גיוס הכסף הנדרש להשתתפות במשלחת. "הלכתי למכללה ושאלתי אם במקרה יש להם תקציב למחקר. לא חשבתי שיצא מזה משהו, אבל כשסיפרתי על המסע הם נדלקו ומימנו לי 1,600 דולר, ואני אסיר תודה.
"מעבר לכך, כדי לחסוך בעלויות, לא ישנתי בחדר כמו שאר המשלחת, אלא הקמתי אוהל בכפר הנופש שהתארחנו בו. זה גם היה כיף חיים. כאדם דתי ששומר על כשרות, אכלתי בעיקר ירקות ובשבת גם דגים. זה לא היה קל, אבל עובדי המתחם קנו לי שני סירים חדשים, הטבלתי אותם בים, והעובדים בישלו לי אורז והכינו סלטים. הסתדרתי".
ענת גולד: "אני לא יוצאת כמעט לים. מספיקות לי פעמיים־שלוש, אלו ימים ארוכים מאוד ולא פשוטים. אבל גם מי שלא מתעניין, כשהוא רואה את הדבר הענק הזה קופץ לו מול הפרצוף, זו חוויה עצומה"
הוא מנסה להדביק אותי בהתלהבות שלו – כי זו שלי התפוגגה ברגע ששמעתי על תנאי הלינה ועל המגוון הקולינרי המוגבל שעמד לרשותו. "תקשיב אחי, זה פשוט לא נורמלי. הנשימה נעצרת ברגעי המפגש עם הלווייתנים האדירים האלו, במיוחד כשאתה צולל לצידם. כשיצאתי מהמים אחרי המפגש הראשון איתם, רצתי אל עוז, חיבקתי אותו ואמרתי: תודה רבה שזיכית אותי בחוויה הזו".
דקות קודם לכן, כשהיונקים הימיים עטפו אותו במלוא הודם מימין ומשמאל, הוא היה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין. "אתה יוצא לים, ולא משנה לאיזה כיוון אתה מסתכל – אתה רואה סנפירי ענק, שפריצים של מים, זנבות של לווייתנים, וביניהם מתמרנים מאות דולפינים. הלווייתנים הם יצורים מדהימים, ובכל צלילה התאהבתי בהם יותר. הם חמודים ובכלל לא מפחידים. לפני שיצאתי מישראל קניתי במיוחד מארז מוגן מים לציוד הצילום, כדי שאוכל לצלם אותם".
מי שעובדת מאחורי הקלעים כדי לאפשר את קיומו של מסע המחקר היא ענת גולד, זוגתו של ד"ר גופמן. בכל שנה היא מצטרפת אליו כשהוא יוצא בעקבות חלומו, ודואגת לניהול הטכני־פרקטי של ארבעת שבועות החקר. "האמת היא שאני לא יוצאת כמעט לים. מספיקות לי פעמיים־שלוש, אלו ימים ארוכים מאוד ולא פשוטים", היא מודה. "אבל גם מי שלא מתעניין, כשהוא רואה את הדבר הענק הזה קופץ לו מול הפרצוף, זו חוויה עצומה".
גולד היא מורה ליוגה, והספורט הרוחני הזה אפשר לה להתחבר במפתיע לילדים המקומיים במוזמביק: "באתי בעקבות הלווייתנים, ומצאתי את עצמי פוגשת ילדים לשיחה. אנחנו נפגשים על החוף ואני מדריכה אותם ביוגה ומשחקת איתם. אני לא מבינה את שפתם והם לא מבינים את שפתי, אבל את שפת הלב כולנו מבינים היטב".
הכול התחיל בשנה שעברה, כשפגשה על החוף ארבעה ילדים סקרנים. עוז הציע לה ללמד אותם יוגה. "אמרתי להם 'מניאנה (מחר) בארבע'. למחרת הגיעו לחוף עשרה ילדים, ואחרי יומיים מספרם עלה כבר לשלושים ויותר. נהיה מעגל גדול מאוד של ילדים, ופגשתי אותם יום־יום על החוף. השנה היינו במקום אחר בעיר, והפעם נוצרה קבוצה קטנה של כ־15 ילדים שהגיעו בכל יום, ואנחנו עשינו איתם את כל התרגילים ביוגה ושיחקנו איתם כדורגל. היה לנו גם ביקור בבית הספר שלהם, עוז העביר להם הרצאה וזה היה מדהים. ניסינו להעביר שם יוגה, אבל כשעומדים מולנו קרוב לאלף תלמידים, זה לא היה ממש אפשרי".
מעל לכלב, מתחת לאדם
היונקים הימיים נחשבים נבונים יותר מיונקים אחרים, ומאמץ מחקרי רב מוקדש ללימוד התנהגותם. גופמן מסביר שיכולות הלמידה של הלווייתנים והדולפינים גבוהות אפילו יותר מיכולות של כלבים, ורק בני האדם מתעלים עליהן. התפריט שלהם רחב וכולל לא רק דגים אלא גם ציפורים ויצורים אחרים בעלי דם חם. הדולפינים, מעיר גופמן, נראים זעירים ליד הלווייתנים, אך הם בני אותה המשפחה.
במסגרת המחקר מקליטים חברי המשלחת גם את מה שמכונה "שירת הלווייתנים". באמצעות הקולות הללו, שנשמעים למרחק של עשרה קילומטרים ויותר, מסמנים הלווייתנים זה לזה את מיקומם, מעדכנים על מציאת מזון ועוד. "זו שירה מלאת תוכן וגיוון, וכך גם הקולות של האם וילדיה", מתאר פרופ' מיכה לשם, ומדגים בקולו שיחה לווייתנית משפחתית: "האמא אומרת לגור שלה 'אאעעהה אייי', והוא עונה לה 'צייי תיייי צייי'. אפשר להאזין לזה ביוטיוב".
רותם תעסה: "אחי, זה פשוט לא נורמלי. הנשימה נעצרת ברגעי המפגש עם הלווייתנים האדירים האלו, במיוחד כשאתה צולל לצידם. כשיצאתי מהמים אחרי המפגש איתם, רצתי אל עוז, חיבקתי אותו ואמרתי: תודה"
לדבריו, שפת הלווייתנים עשירה כמו שפה אנושית, ואולי אף יותר. "זו לא שפה שנועדה להעביר מידע כמו אצלנו, אלא יותר לייצר תקשורת ביניהם. יש שירה ייחודית שמאפיינת קבוצות שונות באזורים שונים".
לשם, הקשיש בחבורה, הוא מומחה בפסיכו־ביולוגיה. לדבריו, העיסוק במחקר התת־ימי סיפק לו חוויה בלתי רגילה. "אחרי שכל החיים חקרתי התנהגות של חיות על בסיס ביולוגי, לראות לווייתן מקרוב היה עבורי כמו שיהודי דתי יפגוש לראשונה בחייו את הכותל. זה דבר שלא ייאמן. החיות האלה הן שריד מההיסטוריה של כדור הארץ. זה יצור ענק במשקל עשרות טונות, גדול כמו הדינוזאורים שנכחדו. הלווייתנים הם אלה שנשארו מאז, וזה נותן לך פרספקטיבה לעידנים קודמים. אין חיה דומה להם מהבחינה הזו, אפילו פיל נראה קטן לידם. זה דבר שלא יכול לחיות על האדמה, כי הוא כבד מדי. מדהים לראות את החיה הזאת, את ההתנהגות שלה ואת היכולת הקוגניטיבית שלה, שמתגלה דרך ניתוח השירה".
את ממצאי המחקרים ממוזמביק מציגים אנשי מחמל"י בכנסים מדעיים ובפרסומים בכתבי־עת. "המחקר שלנו מאפשר להתחקות בפעם הראשונה ולאורך זמן אחר אוכלוסייה של לווייתנאים ודולפינים באזור שלא נחקר", אומר גופמן. "בעזרת החומר שאנחנו אוספים, אפשר להבין מה קורה באוכלוסייה כאן".
למה האנושות צריכה לדעת מה מצבם ושלומם של הלווייתנים במוזמביק?
"הלווייתנים הם טורפי־על, ונמצאים בראש מארג המזון. יש להם תפקיד חשוב במערכת האקולוגית של האוקיינוס. הם צוללים לעומקים גדולים מאוד בחיפוש אחר מזון, וגופם העצום מערבל את המים ושכבות הקרקע, מוריד איתו חמצן כלפי מטה, ומעלה את הפלנקטון המשמש מאכל ליצורים אחרים. ביום שלא יהיו לווייתנים בימים ובאוקיינוסים, נדע שהמצב של הים שלנו מאוד לא טוב, שהים לא בריא".
"לשמור על הדולפינים והלווייתנים ועל מרקם הקיום והאיזון בים זה כמו לשמור על האיזון ביבשה", אומרת שולי פויר־שיין, חוקרת אמנות שיצאה למסע הזה יחד עם בעלה ד"ר נדב קשטן, היסטוריון ימי. "היום מדברים הרבה על שמירה על כדור הארץ והאיזון האקולוגי בו. אנחנו רואים מה קורה עם הקרחונים, אנחנו רואים חיות שנכחדות בגלל מחסור במים ועוד. ברור שכל זה כבר לא קורה רק בגלל האדם, אלא בגלל שינויי האקלים. חשוב מאוד לשמור על האיזון בכדור הארץ, כי בסופו של יום גם בני האדם עלולים להיפגע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
