אביהם, שמואל יוסף סט, הגיע ארצה בתחילת שנות העשרים בעקבות אחיו זדונסקה וולה ("היה מהצעירים שהתרחקו מהדת, ברוך השם, ועלה לארץ כחלוץ"). שמואל, שאימץ את הכינוי ניסן על שם אח נוסף שנעלם בפולין, נישא כאן לשרה לבית פוקסמן. "אמא באה ממשפחה עשירה בעיר קוברין בבלארוס. היא למדה בגימנסיה והייתה רשומה באוניברסיטה בוורשה", מספרים איתן ואלי. לא ברור אם שרה החלה בכלל את לימודיה האקדמיים, כי ב־24' היא עלתה עם אחותה ארצה. כאן הסתובבה בין בני משפחה בחיפה ובירושלים, למדה רוקחות וגם השלימה תואר בספרות באוניברסיטה בהר הצופים. כדי לממן את הלימודים עבדה בריצוף. "היא הייתה סוחבת על הגב עשרים בלטות לקומה השלישית", מספרים בניה ומוסיפים בחיוך: "המשורר אברהם חלפי היה מאוהב בה עד מעל לראש. הוא כתב לה פואמות שלמות, הרוב ביידיש אבל לפחות אחת בעברית". כמה שורות מתוך השיר מונצחות על מצבתה: "בסערי לא אדע מי המטורף / אנוכי או הליל / ומי הצועק / אהבתיך".
לאחר נישואיה עבדה שרה בלשכת המס, וניסן נעשה דמות מרכזית בהסתדרות בחיפה, בארגון הפועל. הייתה לו יד אפילו במה שיהפוך לימים לבנק הפועלים, ואז עוד התפאר בשם הבלתי חסכוני בעליל: "קופת מלווה וחסכון של העובד העברי בארץ ישראל". המשפחה התגוררה בקריית־חיים, שמנתה אז עשרים רחובות, מסומנים באותיות. "גרנו ברחוב ט'", מספר איתן. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לחיפה, שם נולד אלי. בימי מלחמת העולם השנייה, כשחיל האוויר האיטלקי הפציץ את בתי הזיקוק בחיפה, הבריח ניסן את משפחתו לכפר־יהושע, והגיע פעם בשבוע לבקר. "היינו שם קרוב לשנה", מספר איתן. הוא זוכר את עצמו הולך יחף, מסרב בעקשנות לנעול נעליים, ומתמיד בסירובו גם כשאביו ביקש לקחת אותו לבקר בפינת החי. "כבר אז היה לי אופי של מושבניק. אני הולך איתו יחף, ובדרך אני מתפוצץ מהחום ברגליים, אבל אבא אומר לי: תמשיך ללכת, אין מה למהר".
החוויות המשותפות פסקו כשניסן נפטר, והוא בן 42 בלבד ("היה מעשן שתי חבילות סיגריות ביום"). שרה נותרה לבדה עם הילדים. את אלי היא השאירה עמה בחיפה, ואיתן נשלח לקיבוץ גבת, סמוך לנהלל ("נהלל סמוך לגבת", הם מעירים בקריצה). רק שמונה שנים מאוחר יותר, ב־1950, הצטרף אלי לאחיו הבכור. "אמא הייתה צריכה לעבוד. קשה להסביר למי שלא עבר את זה", הוא אומר. "זה היה דבר מצוי. בכיתה שלי בקיבוץ היו שבעה בני משק, ולא פחות מ־11 ילדי חוץ".
כדי לממן את הלימודים עבדה אמם בריצוף. "היא הייתה סוחבת על הגב עשרים בלטות לקומה השלישית. המשורר אברהם חלפי היה מאוהב בה עד מעל לראש. הוא כתב לה פואמות שלמות, הרוב ביידיש אבל לפחות אחת בעברית"
עד המעבר לקיבוץ הוא התגורר עם אמו בקבוצת בניינים שמועצת פועלי חיפה בנתה לעובדיה. "כניסה 6 הייתה מופרדת מהשאר: בה גרו הקצת־יותר־חשובים, כמו אבא חושי. הכניסו אותי לגן אמהות עובדות, ומשם הזיכרון הראשון שלי", הוא אומר ודמעות עולות בגרונו. "אני זוכר אחר צהריים אחד, כל הילדים כבר אינם, הגננות איתי. ואני מחכה לאבא שלא יבוא".
הוא לא למד בריאלי אלא בבית ספר עממי ("שם היה להסתדרות כוח להכניס את הילד"), והישגיו הלא מבריקים הדאיגו את אמו. "הייתי פרא אדם, ולאמא כבר לא היה כוח. היא באה מבית עשיר שהיה בו הכול, למדה בבית ספר שנוהל על ידי סבא שלה. אבל המורה דב בבית הספר בחיפה אמר לה: הילד הזה צריך קצת יותר סבא שיחנך אותו וסבתא שתלטף אותו".
איתן גדל בינתיים בגבת, שם גם פגש את הכשרות הפלמ"ח השונות שהתבססו בקיבוץ, דוגמת הגרעינים שהקימו את מעיין־ברוך, תל־רעים ואחרים. "זה היה פטנט של טבנקין. הוא זה שהציע שהגוף הלוחם של ההגנה יביא את החברים לקיבוצים". בכל הכשרה היו כארבעים חבר'ה שהתאמנו יומיים בשבוע, ובשאר הזמן עבדו במשק. "במהלך מלחמת העצמאות הבינו שיש בזה אלמנט נהדר להקמת יישובים. אנחנו הילדים עבדנו איתם בשדות ובקטיף, ונחשפנו לפעילות שלהם. היה פה מהנדס בשם יצחק קננוביץ, לימים נבו, שתכנן את הסליקים ביישובים. בגבת היה סליק מתחת לאורווה, ועוד סליק מתחת לשובך היונים באזור של חברת הילדים, עם קשר אלחוטי לחו"ל. זה שם עד היום".
על "חברת הילדים" חתום מאיר איילי ("מחנך מיוחד. התברר בהמשך כמפא"יניק ועבר לקיבוץ יפתח"). אז מה זו החברה הזו, שכל הקיבוצניקים מדברים עליה? כפשוטו: חבורה שמתנהלת עצמאית, עם ועדות מסודרות והחלטות שמתקבלות על ידי הילדים. "איילי היה בשליחות בשבדיה, טיפל בילדים פליטי השואה, חזר לגבת והקים אצלנו את חברת הילדים".
דמות חינוכית נוספת שזכורה להם היטב היא המחנכת חייצ'ה, שלימדה את ילדי הקיבוץ עברית וכתיבה תמה. "היא לימדה אותנו את השיר החדש 'הכפר על ההר'", הם אומרים ושרים. "הייתה זייפנית, לא ידעה לשיר, אבל לימדה בעקשנות. כשהיה צריך, הייתה מפליקה".
***
איתן זוכר כיצד פעמון הקיבוץ צלצל ב־29 ביוני 1946, יום שבת, בשעה חמש בבוקר. אנשי גבת ידעו שלא מדובר בקריאת השכמה לעבודה, וגם לא בהזמנה לאספת חברים. הם היו מוכנים היטב לפשיטה של הצבא הבריטי, במה שיכונה "השבת השחורה". "לכל אחד מהילדים היה מקום שנקבע מראש, והוא רץ לשם מיד", מספר איתן. "המקום שלי היה בשער הראשי. מולנו עומדים חיילים בריטים וקוראים למוכתר של הקיבוץ, ישראל פרלוב. הוא מסרב לפתוח להם. ואז כולנו נותנים ידיים ומתקבצים מול השער. בריטי אחד מגיע עם מקלע כבד, נותן מכה והשער נפרץ. אנחנו מצטופפים עוד יותר, אבל מאחורינו חיילים כבר עוברים בתוך הקיבוץ. חתכו את הגדר במקום אחר".
החברים נעצרו והוקפו בקונצרטינות, "והבריטים מתחילים למיין. ילדים זורקים לפה, נשים לשם. ואז מגיעה אחת מה'חיות'", הוא אומר במלעיל, ומתכוון לשם הכי נפוץ אז בקרב החברות – חיה. "היא מחזיקה אשכול ענבים ותוקעת לחייל הבריטי בפרצוף. הייתה אחת מגיבורות הקיבוץ". הבריטים לא מצאו את הסליקים, אבל לקחו כחמישים גברים למחנות המעצר ברפיח ובלטרון, שם הוחזקו במשך חודשים ארוכים. הדוד מיכל, שנשא בתפקיד רשמי כאחראי על מחסן הנשק של הנוטרים, נעצר גם הוא.
איך התקיים המשק בהיעדר כוח עבודה גברי? "הבחורות אז היו אחרות, וגם אנחנו עבדנו יותר". כמה יותר? איתן צוחק. "היינו צעירים ושובבים, לא עבדנו ברצינות". בחברת הילדים החליטו להקים קבוצת עבודה שתהיה זמינה כשיש צורך אמיתי, "ומי עבד שם? הבטלנים הכי גדולים, כמוני למשל. אבל מהר מאוד זו הפכה להיות הקבוצה הכי חרוצה והכי מבוקשת בקיבוץ".
מלחמת העצמאות, הוא מספר, לא הורגשה במיוחד בגבת, "אלא שכיתות י"א ברחו מבית הספר והצטרפו לגדוד קומנדו של משה דיין. אחד מהם נפל בקרב בלוד". אלי, שבאותה עת היה עדיין בחיפה, מעיד על הגעגוע לאחיו: "היה חסר לי מישהו שיגן עליי בזמן צרה".
שנתיים אחרי כן הם התאחדו כאמור בגבת. "איתן כבר הכין לי את הקרקע. הוא תפס את הפיגורה הכי חשובה בין הבנים בשכבה שלי, פנחס גודמן, ונתן לו הוראה לדאוג לי. וכך היה. כשהיינו בכיתה ו' לקחו את פנחס לעבוד בדיר, והוא קבע עובדה: אלי איתי". כמה שנים מאוחר יותר, כשהם כבר בני 16, נדרשו אלי ופנחס לקחת את כדי החלב מהדיר לקירור בעזרת עגלה רתומה לחמור. הם ויתרו על החמור: "אחד יושב על היצול, השני יושב מאחור שיהיה שיווי משקל, ומידרדרים ככה עד למטה. מורידים את הכדים, ואז מתחיל הדבר האמיתי: מי מגיע ראשון למקלחת. היינו נפרדים מהבגדים תוך כדי ריצה לשם".
לפני פתיחתו של יום הלימודים היו הצעירים עובדים במשק, "כדי לעזור במשימות דחופות של החקלאות". לבצור לא נתנו להם. מה כן? לסחוב ארגזי קרטון מלאי ענבים אל צריף האריזה. הם עוד זוכרים את המשוררת הידועה פניה ברגשטיין – מי שחתומה על קלאסיקות דוגמת "שתלתם ניגונים", "פרפר נחמד" ו"האוטו שלנו גדול וירוק" – יושבת שם ואורזת ענבים.
חברי גבת היו פעילים מאוד, כלשון האחים סט, סביב הפילוג הגדול של הקיבוץ המאוחד בראשית שנות החמישים. על פי החלטת אספת החברים, נציגים משם אפילו נסעו לאשדות־יעקב, בניסיון למנוע את הקרע. אבל לא רק שהמאמץ נכשל, גבת עצמה התפלגה שלושה חודשים מאוחר יותר. המיעוט המפא"יניקי ("קצת פחות מחמישים אחוז") הקים את יפעת, יחד עם חברים מקבוצת השרון.
למקרה שהעניינים לא היו מורכבים דיים, הקרע הורגש גם בין הילדים והוריהם. הרוב הגדול בחברת הילדים הבוגרת של גבת הזדהה עם אחדות העבודה, בעוד חלק מההורים היו בכלל מפא"י. על הפרק עמדה הזיקה לברית המועצות, ובכלל זה ויכוחים על אודות הבחירה בינה ובין ארה"ב האימפריאליסטית, ומחשבות על אגירת נשק בסליקים הישנים של שנות הארבעים – "כדי שאם הצבא הרוסי יגיע, נוכל להילחם לצידו. עד כדי כך". בפועל זה לא קרה, "אבל אומרים שהיו סליקים כאלה בקיבוצי מפ"ם".
***
איתן היה עדיין תיכוניסט כשמזכיר גבת הורה לו לעלות למחניים. "זה היה יישוב שהקמתו לא צלחה, ואז הקימו שם מושבה שגם היא נסגרה, ואז קיבוץ. גם זה לא צלח כל כך. בשנת 50' החליטו להעביר את כל החברים לקיבוצים אחרים, וקיבוץ גבת התבקש להחזיק את מחניים יחד עם חברים מגבעת־השלושה, עד להקמת יישוב קבע. מי שהיה אחראי שם על הרפת חלה, אז קיבלתי פתק שציווה עליי לנסוע לרפת במחניים". במקום היה גם מחנה עבודה של תנועת המחנות העולים, ושם הכיר איתן את ציפקה שפירא, לימים אשתו הראשונה ואם בנו הבכור. "הגרעין שלה עלה 'להשלים את גדות', ובעקבותיה באתי לכאן גם אני, ב־58'".
הרוב הגדול בחברת הילדים הבוגרת של גבת הזדהה עם אחדות העבודה ועם ברית המועצות, בעוד חלק מההורים היו מפא"י. נשמעו שם מחשבות על אגירת נשק בסליקים הישנים – "כדי שאם הצבא הרוסי יגיע, נוכל להילחם לצידו. עד כדי כך. אומרים שהיו סליקים כאלה בקיבוצי מפ"ם"
קיבוץ גדות, שהוקם על חורבות משמר־הירדן ההיסטורית, נקרא בתחילה הגוברים, על שם קבוצת הנוער העובד שהקימה אותו. "אלה היו חבר'ה מהרצליה, רמת־גן ותל־אביב, שבמלחמת השחרור ברחו מהלימודים והצטרפו לפלמ"ח. עוד לא הספיקו אפילו להתלכד, לא עברו הכשרה צבאית כי כבר היו קרבות. עשרה מהם נהרגו". בהמשך קיבל הקיבוץ חיזוק התיישבותי מחברות הנוער ומקיבוץ יפתח ("הפילוג שם הגיע למכות"). המתיישבים החדשים לא אהבו את השם הגוברים, והעניקו למקום את שמו הנוכחי, על שם הגדה המערבית של הירדן.
איתן התחתן עם ציפקה בעת ששירת בצה"ל, בחטיבת גבעתי. "רצינו רק צנחנים, אבל בצבא רצו לחזק את גבעתי, אז לא נתנו לנו. התנדבתי לשייטת, וגם זה לא עזר". רוב חבריו המשיכו לקצונה, ואילו איתן היה מהבודדים שלא נשלחו לבה"ד 1 – אולי משום שכאשר נשאל בלשכת הגיוס את מי הוא מעריץ, בחר לענות בכנות: "לנין". לבסוף הפך בכל זאת לקצין בסיירת גבעתי ("אז קראו לזה בשם אחר"), ומשם פנה לשש"ש – שנת שירות שלישית. "זו הייתה המצאה של השכבה שמעליי: שנת שירות שאחרי השירות הצבאי".
במהלך השש"ש שלו פרצה מלחמת קדש. איתן, שלא שובץ אז עדיין ליחידת מילואים, היה אחראי על בני משק בצבא. "אמרו לי לקחת דחוף את ישראל גלילי אל דוד בן־גוריון בירושלים. בדרך שאלתי אותו אם זה רציני, והוא אמר לי: 'זה רציני. קח את האוטו מירושלים וסע'. נסעתי לסיירת חטיבה 9, שהמפקד שלה היה אריק נחמקין מנהלל, לימים שר החקלאות. מאז שירתי שם, וב־68' החלפתי את נחמקין".
ב־62' הוא נפרד מציפקה, ושנתיים מאוחר יותר הכיר את אשתו השנייה, "הדסה מעין־חרוד". הדסה הגיעה ארצה עם עליית הנוער מפולין, בלי זיכרונות ילדות ובלי משפחה. "מצאו אותה ברכבת מוורשה, ילדה קטנה שאין לה אף אחד. היא זוכרת שמישהו הביא אותה לרכבת, וזהו. זה היה בזמן המרד השני של גטו ורשה, אז הניחו שהיא משם. שמו אותה בבית יתומים בלודז'. שליחים שהגיעו מהארץ לפולין כדי למצוא פליטים יהודים, הביאו אותה לכאן". ארבעה ילדים משותפים נולדו לו ולהדסה.
אלי התגייס בתורו לנח"ל, ופיקד בשבטה. "גרעין המחנות העולים שיועד לגדות היה בקציעות שליד ניצן. כשהמפקד של קציעות חלה, אני נשלחתי להחליף אותו עד שיבריא. שם הכרתי את אראלה. לא נעשינו חברים בכלל, למעשה היא הציקה לי". אתם כבר מנחשים לאן זה הולך.
עד מלחמת יום הכיפורים שירת אלי כקצין בחטיבה המרחבית באזור מגוריו. אחרי המלחמה היה ממקימי יחידת אית"ן, איתור הנעדרים של חיל האוויר. בתפקידו האחרון הוא היה סגן מפקד היחידה, בדרגת סגן־אלוף. אחרי השחרור יצא להדריך בנוער העובד, וריכז את קן בורוכוב. "איתן היה חסר לי, אז באתי לבקר אותו בגדות". ואת מי הוא פוגש כאן? את אראלה. "פחדתי שאף אחת אחרת לא תיקח אותי, אז התחתנו פה". הם התכוונו להישאר שנה ליד איתן, ואז לעבור לגבת. ובכן, התוכניות השתבשו מעט הודות לחבר אורי, "איש פלמ"ח שעבר מיפתח לגדות. כל פעם שהמנוול הזה היה רואה אותי, הוא היה אומר: 'שם אתה תהיה עוד אחד, פה צריך אותך'", מספר אלי בחיוך. יחד עם זאת, הכרת התודה שלו לגבת רק הלכה והתעצמה לאורך השנים, "חוב בלתי ניתן לפירעון".
***
בתחילת 67', עוד בטרם נשבו רוחות מלחמת ששת הימים, הגיחו מטוסים סוריים פעם אחר פעם והטרידו את היישובים סביב הכנרת. כוחותינו הצליחו להפיל שישה מיגים ביום אחד, והאויב לא התכוון לשתוק. "הסורים החליטו לנקום דרך גדות", אומר איתן. "ביום שישי, שלוש אחר הצהריים, הם הורידו עלינו משהו כמו 400־300 פגזים. במקרה, שליש מהקיבוץ היה בטיול. מה שהציל אותנו זה חמישה פגזים שהסורים ירו קודם, לצורך טיווח. בעשר דקות שבין לבין, אלה שהיו פה – בעבודה ובבתים ובכל מקום – הספיקו לרוץ לבתי הילדים, לתפוס ילד או שניים תחת הזרוע, ולקפוץ לתעלות".
בסופו של אירוע נרשם פצוע אחד בלבד, שנפגע קל ברגלו. שכונת המגורים, לעומת זאת, נמחקה. "הצריפים נשרפו, ומתוך עשרה בתים, רק אחד היה שווה בכלל תיקון". האירוע הזה הוליד את השיר המזוהה כל כך עם הקיבוץ, "בתי את בוכה או צוחקת". במהלך המלחמה שפרצה כעבור חודשיים ירדו על גדות פגזים רבים יותר, אבל הם היו מדויקים פחות, ולא נרשמו פגיעות משמעותיות.
רוב חייו של אלי עברו עליו כאן, אבל לא ממש. "עבדתי בגדות בעיקר במטעים, בתעשייה מרגע הקמתה, וגם בחוץ – בחברה להגנת הטבע ובקואופרטיב גליל עליון. אבל החיים שלי היו בחוץ. גם את התפקיד באית"ן אי אפשר היה לעשות במקביל לחיים בגדות". הוא סיים לימודי ספרות באוניברסיטת תל־אביב, הוכשר כפסיכולוג באוניברסיטת חיפה, כתב שירים שחלקם תורגמו לאנגלית, והוציא שני ספרי שירה. שיר אחד שלו הולחן על ידי מתי כספי והושר בהופעות של צוות הווי הנח"ל, שיר אחר הולחן על ידי מוני אמריליו ומי ששר אותו היה יהורם גאון. הבן הצעיר לבית סט הוא גם זה שהביא ארצה את ענף אופני השטח, והוא חתום על שלושה ספרים שנחשבים "התנ"ך של הרוכבים", ועל מסלולי רכיבה הטבועים במפת הארץ. חיידק אחר שלו הוא שירי עם רוסיים. בגיל עשר שמע לראשונה שיר כזה (הוא ואיתן מתחילים לזמר לנו יחד "ידידי יש לו כובע גדול"), והתאהב. לאורך השנים הפך למומחה בתחום, והיום הוא מרכֵּז באתר זמרשת את השירים שמקורם רוסי. שני שירים שתרגם קיבלו לחן מדודו זכאי.
הבסיס הכלכלי של גדות נשען על הרפת, אך זו הועתקה לקיבוץ עין־המפרץ, מרחק של שעה וחצי נסיעה. "קצת באשמתי", אומר איתן. "בשנים 1995 עד 2001 הייתי מנכ"ל רשות ניקוז ונחלים כנרת. יצאנו בזמנו נגד הרפתות שמזהמות את הכנרת – חלקן בשטח סוריה ולבנון, וחלקן ברחבי הגליל המזרחי. מאחר שלא הקפידו על הנושא, אנחנו נכנסנו בכוח וחייבנו את היישובים לטפל ברפת ככה שלא תזהם".
ממרומי גילה ומיקומה הגיאוגרפי צופה גדות על מדינת ישראל שמתבגרת לצידה, ואוהבת מה שהיא רואה. היום יש בקיבוץ משכורות "מופרטות", אבל הנכסים משותפים לכולם. חדר האוכל כשר, אגב, למקרה שבאנו רעבים, וחדרי האירוח במקום זה כבר סיפור של שכונה שלמה.
הדסה של איתן נפטרה לפני שנים אחדות. הוא גר בשכנות לאלי ואראלה, והאח הצעיר קופץ לבקר אותו. כשאיתן טוען שהזיכרון כבר לא מה שהיה, אלי משלים לו פרטים. הוא גם יודע לתת פתרונות יעילים למצוקה דיגיטלית: במהלך השיחה נשמע צלצול מכשיר סלולרי, ואיתן מביט בטלפון שלו בחוסר אונים ושואל "איך משתיקים את הדבר הזה?". אלי עונה בתכליתיות: "זורקים חזק על הרצפה".
