הר כרכום המבודד בנגב הדרומי, כ־25 ק"מ ממערב לצומת ציחור, הוא תופעה גיאולוגית מרשימה: אורכו כ־9 ק"מ ורוחבו כאלף מטר, והוא מתנשא לרום 842 מטר מעל פני הים וכ־200 מטר מעל הרמה סביבו; הוא בולט היטב בשטח, ונראה למרחוק. רובו סלעי גיר, אבל פזורות בו גם אינספור אבני צור. במשך אלפי שנים הוא היה מוקד תרבות ופולחן לחברת הנוודים והרועים בנגב, ועדויות לכך עולות מן המרחב כולו, בעיקר במצבות, מזבחות וכלי אבן שנמצאו באזור, ובאלפי ציורים פרימיטיביים החרותים בשכבה החיצונית הכהה העוטפת את סלעי הגיר.
פרופ' עמנואל ענתי: "הייתי הראשון ואני האחרון להוציא את כל מה שאפשר משם. אחרים לא ראו – כי קשה לראות, הכול סמוי. בארכיאולוגיה מדברית, אם אין לך עין מיוחדת לראות, לא תראי שיש שם בכלל ארכיאולוגיה. את תחשבי שזאת שממה"
את הרמזים הראשונים לקביעתו השנויה במחלוקת ליקט ענתי, כיום בן 92, בהיותו סטודנט לארכיאולוגיה שעבד ברשות העתיקות במדינת ישראל הצעירה, שנתיים לפני מבצע קדש. דוד בן־גוריון ביקש אז מהרשות לערוך סקר ארכיאולוגי בנגב, חבל הארץ החביב עליו, אך הארכיאולוגים הוותיקים סירבו במחשבה שהנגב הוא "כמו סיביר", כדברי ענתי, ושלחו למשימה את חברם הצעיר. במהלך הסקר הוא היה בקשר יומיומי עם דוד ופולה בן־גוריון: הוא ישן בצריף שלהם בשדה־בוקר, וכשהיה יוצא לשטח – בטרמפים עם ג'יפים צבאיים – אכל את הכריכים שהכינה לו פולה. יום אחד, בעודו מסייר בהר כרכום, חווה הארה: "הייתי חצי מיובש, לא היו לי מים", מספר ענתי. "התיישבתי על סלע והבטתי בנוף האדיר שלפניי, ופתאום שמעתי מוזיקה סוריאליסטית לגמרי. למטה בעמק ראיתי כתם ירוק, ירדתי לשם ומצאתי מים. זאת הייתה באר כרכום. מילאתי מים ושתיתי. הביקור הזה הרשים אותי".
הרושם התחזק כשכמה שנים לאחר מכן הגיע שוב להר כרכום עם אדם שהבטיח להציג לו ציורי סלע מעניינים בלב המדבר, וגילה שהם נמצאים באזור שבו שמע את המוזיקה המוזרה. "מאז התקשרתי להר. האזור משך אותי מאוד", הוא אומר. במשך שנים חזר לשם: גם כשהקריירה שלו התקדמה באזורים אחרים – באיטליה, באוסטרליה, בטנזניה, במקסיקו, בפפואה־גינאה החדשה ועוד – הוא לא שכח את הר כרכום. בראשית שנות השמונים שב לנגב כדי לסקור את ההר מחדש, עמוס בידע שפיתח במחקריו ברחבי העולם. "הקמתי מחנה", מספר ענתי, "ישבתי שם חודש, ולאט־לאט חידשתי את הקשר עם ההר. שלוש שנים אחרי שהתחלתי את המחקר שם התחלתי לחשוב: אולי זה הר סיני?"
עד אז איש לא חקר את ההר, הוא אומר, אף שהדברים שמצא שם בסקר הראשוני שלו בשנות החמישים היו ידועים; איש לא התעניין ואיש לא טרח. "הייתי הראשון ואני האחרון להוציא את כל מה שאפשר משם. אחרים לא ראו – כי קשה לראות, הכול סמוי. בארכיאולוגיה מדברית, אם אין לך עין מיוחדת לראות, לא תראי שיש שם בכלל ארכיאולוגיה. את תחשבי שזאת שממה".
בסרט "הר הא־לוהים", אותו ביימה הבמאית והיוצרת עטורת הפרסים תמר טל ענתי, (שגם נשואה לאחיינו של פרופסור ענתי) שזכה לאחרונה בפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, הוא אומר ש"הנוף המדברי מעורר זיכרונות מכובים, שיוצאים מהנשמה שלנו ושאנחנו סוחבים כבר אלפי דורות". בצילום ועריכה פיוטיים הסרט מעורר את הכמיהה למקום הזה, המיוחד, ולאנשים שעברו בו לפנינו במשך אלפי שנים. "המומחיות שלי היא מחשבת האדם", אומר ענתי. "בהר כרכום ובמקומות אחרים שאני חוקר, אני מחפש אחר הדמיון האנושי ואחרי שורשי התרבות האנושית. אני מקבל השראה מיוחדת כשאני יושב במדבר. יש בו נוסטלגיה ומגע ישיר עם הסביבה שהייתה לפני מיליון שנה, והנוף המדברי מדבר דרך הרוח ומעורר זיכרונות. הכול נמצא כבר בתוכנו, וההווה שלנו מורכב מזיכרונות בני אלפי שנים. הממצאים מהמקום הזה בעצם מספרים את רצף תולדות האנושות, כי אנחנו עשויים מזיכרון".
א. וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ
ענתי נולד ב־1930 בפירנצה שבאיטליה, במשפחה יהודית שלא שמרה כמעט מצוות: "סבתא שלי הייתה הכי דתייה במשפחה", הוא אומר, "והביטוי של הדתיות שלה היה שביום כיפור היא לא אכלה חזיר". בבר מצווה שלו, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיע לבית הכנסת באופניים והכניס אותם פנימה – הוא פשוט לא ידע אחרת: "הרב אמר לי להוציא אותם החוצה".
במהלך המלחמה נאלצו הוא ובני משפחתו לברוח מאימת הנאצים ולנדוד בין כפרי טוסקנה, עד שמצאו מחסה במערה שחפרו ביער בגבעות ליד סיינה. אבל את הימים ההם הוא מחק ממחשבתו למשך שנים רבות; רק ב־2016 גררה אותו טל־ענתי – כמעט בניגוד לרצונו – למסע עם שני אחיו, אנדריאה ובובי, לחיפוש המערה ההיא, בסרט "שלושה אחים ומערה". "לא רציתי להיזכר", הוא אומר על ימי הבריחה. "בזמן שצילמנו את הסרט דיברתי על החוויות שלי בכנס של פסיכולוגים, ומאז הזיכרונות שהיו מחוקים אצלי התחילו להשתחרר".
דרור אבירם, שתיעד את ענתי במחקרו: "יש לתפיסות של ענתי מתנגדים, אבל אי אפשר לקחת ממנו את הלימוד הגדול של המקום שהביא לעולם לראשונה תפיסה של א־ל מופשט. הפולחן היה אלילי פיגורטיבי, אבל מאז הנוודים שחרתו את הציורים האלה והקימו את המצבות, נמוגה האלילות"
טראומת האנטישמיות הכתה בו לראשונה בגיל שמונה, כשסולק פתאום מבית הספר. הפשיזם שלט באיטליה מאז 1922, מסופר באתר יד ושם, אבל רק בשנות השלושים החלה הרטוריקה האנטישמית להשתלט על המדינה, וב־1938 הפעילה איטליה סדרת חוקים אנטי־יהודיים שנגעו בכל תחומי החיים. בין השאר, מורים יהודים פוטרו וילדים יהודים גורשו. "הלכתי לבית הספר, ואמא ליוותה אותי כמו תמיד", מספר ענתי. "ניגשתי לשולחן שלי והתיישבתי ליד החבר שלי כשאמא דיברה עם המורה. ואז היא קראה לי ואמרה: תגיד שלום לחברים שלך, כי מהיום אתה לא הולך לבית הספר יותר. לא ידענו שיש חוק שאוסר עלינו ללמוד, והייתי בהלם. המורה הסתכלה עליי בפה פעור ולא אמרה מילה. תחת שלטון הפשיזם היה אסור לה לומר משהו נגד".
תמר טל־ענתי עם ענתי, בצילומי הסרט. צילום: תולי חן
בפברואר 1940 הכריז מוסוליני שאיטליה תיפטר מכל יהודיה בתוך חמש שנים, ובחודש יוני הצטרפה איטליה למלחמה. בשנים ההן, אומר ענתי, "לקחו מאיתנו את הבית ואת כל מה שהיה לנו. אבא מכר את העסק שלו בעשירית המחיר ונשארנו בלי כלום". בספטמבר 1943 באה המכה הקשה מכול, כשהגרמנים כבשו את צפון איטליה, השליטו באזור ממשלת בובות שצייתה להם בכול והחלו לשלוח את היהודים לאושוויץ, להשמדה. "היינו אמיצים וברחנו להרים", מספר ענתי, שהיה אז בן 13 וחצי. "ידענו שאחרת זה ייגמר רע. לא לקחנו איתנו כלום, רק מה שיכולנו לסחוב על הגב. אפילו הנעל שלי נפלה בדרך. היה עלינו כסף מזומן, והיינו קונים אוכל בכפרים. הייתי ממש רעב שם, לא היה לנו מה לאכול. אכלנו שליש סרדין קטן ביום. זה היה מצב נוראי ולא רציתי להיזכר בזה. סבתא שלי, שהייתה איתנו, נפטרה שם".
באפריל 1945 נפלה סופית הממשלה הפשיסטית, ומשפחת ענתי עלתה לארץ ישראל. מימיו ביער, בשנות הבריחה, הוא למד להתבודד בטבע ולהתבונן בסביבתו – בחרקים, בזוחלים ובעצים. וכך כשהגיע לארץ ורכש את השכלתו האקדמית, השתמש בכישורי המבט הללו כדי להבחין בדברים שאחרים לא ראו. "נמשכתי לגלות את האדם", מהדהד קולו בסרט "הר הא־לוהים": "למדתי מכל אבן שהסתכלתי עליה, למדתי מהנוף, למדתי מהרוח, משרידי האדם שם, בעיקר למדתי על החיים". "אני חושבת שהוא התאכזב מהעולם האנושי שבגד בו בילדותו", אומרת היוצרת טל־ענתי, "וזה הוביל אותו לחקור את המקור. הוא למד כל כך הרבה, ובכך ניצח את כל מי שאמרו לו בילדותו: לא תוכל ללמוד יותר. אולי נחמד לו שאומרים עליו שהוא הולך נגד הזרם, כי מישהו הוציא אותו מהזרם".
ב. מַחְסֶה מִזֶּרֶם צֵל מֵחֹרֶב
בעשרות שנות מחקר ופעילות הניב ענתי יבול ממצאים עשיר ופורה, והסיק מסקנות שמאתגרות את החשיבה של כל מי ששומע ולומד אותן. מוקיריו ומתנגדיו גם יחד מעריכים את סקרנותו והרפתקנותו – שתי תכונות יסוד באישיותו. הוא למד ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת הדוקטורט שלו באתנולוגיה – חקר אמונות ומנהגים – עשה בסורבון בפריז ב־1960. אבל עוד לפני כן, בתור ארכיאולוג בעל תואר שני, הוא חקר ציורי סלע פרהיסטוריים בעמק ואל קמוניקה שבמורדות האלפים באיטליה. מחקרו, שפורסם ב־1961, הביא לו הצלחה עולמית, והוא הקים את המכון ללימודי הפרהיסטוריה בעמק האיטלקי. בזכות מחקריו פורצי הדרך על ציורי הסלע שם הוכרז ואל קמוניקה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
הוא הרצה במגוון מוסדות אקדמיים, ובהם הרווארד, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל־אביב, וכאמור חקר אתרים פרהיסטוריים בכל רחבי הגלובוס. ואז, ב־1980, חזר להר כרכום. "כמו שאמר לי אחד מעמיתיי, לא חיפשתי את הר סיני אלא הר סיני חיפש אותי", הוא אומר. אחרי שלוש שנים פרסם את הערכתו המדעית שזהו הר סיני המתואר במקרא, ולדעתו זו הערכה מבוססת ביותר. "יש שם יותר מ־1,300 אתרים ארכיאולוגיים, מאתיים מהם מקדשים ומזבחות", הוא אומר. "אלפי ממצאים נרשמו ופורסמו לאורך השנים, אבל יש עוד המון עבודת פענוח. ארבעים שנה אני חוזר לאותם אתרים ובכל פעם אני מגלה דברים חדשים. זו לא חפירה של עשרים יום, אלא מלאכה אינטלקטואלית".
"היינו אמיצים וברחנו להרים", מספר ענתי על 1943. "ידענו שאחרת זה ייגמר רע. לא לקחנו איתנו כלום, רק מה שיכולנו לסחוב על הגב. אפילו הנעל שלי נפלה בדרך. היה עלינו כסף מזומן, והיינו קונים אוכל בכפרים. הייתי ממש רעב שם, לא היה לנו מה לאכול. אכלנו שליש סרדין קטן ביום. זה היה מצב נוראי ולא רציתי להיזכר בזה"
בין שאר טיעוניו, הוא מזכיר התייחסויות מקראיות שעולות מתוך ציורי הסלע הפזורים בהר כרכום, עדויות קדומות – לפי פרשנותו – לתרבות המאמינה בסיפורי התנ"ך. למשל, באחד מציורי הסלע מופיעה עין מסתורית, בעלת שבעה ריסים מלמעלה ושבעה מלמטה, מספר טיפולוגי, ולדבריו זוהי "עין הא־לוהים" המשקיפה על האדם בכל מעשיו; בציורים אחרים נראים אדם מתפלל, מנורה, נחש, שרף ועקרב זה לצד זה, או עשר משבצות הנראות כלוחות הברית. על ההר נמצאו 12 מצבות סלע בלתי מסותתות הנטועות באדמה בשני טורים, ומולן מזבח אבנים בלתי מסותתות. במערה קרסטית קטנטנה ונדירה בפסגת ההר מזהה ענתי את "נקרת הצור" מפרק ל"ג בספר שמות. ועוד, ועוד, ועוד: העדויות והראיות, לטענתו, אינן מפסיקות.
באקדמיה כולם מסכימים שזה היה הר קדוש שנהגו לעלות אליו לרגל; שמו המקומי, ג'בל עידיד, מרמז על כך: "עיד" פירושו "חג" בערבית. אך על המסקנה שזהו הר סיני המקראי חולקים רבים וטובים. "את סיפור יציאת מצרים הכרתי מילדותי באופן שטחי מאוד", אומר ענתי. "אני חוקר את הר סיני בגלל עניין אנתרופולוגי, ולא כאדם דתי. אבל אני שלם לגמרי. אין לי ספק שכשהתנ"ך מדבר על הר סיני הוא מתייחס להר כרכום. מה מהסיפורים הם היסטוריה ומה אגדה – זה כבר ענין אחר לגמרי.
"אני יודע שזה הר סיני. במשך ארבעים שנה היו לי הרבה חיזוקים לדעה הזאת. את תוצאות המחקרים שלי אני מפרסם לאט, ובשנה האחרונה פרסמתי עוד שני מאמרים שמבססים את העובדה הזו. אין אפשרות אחרת. כל החוקרים שמתנגדים לא מכירים את ההר כמו שאני מכיר אותו. אני חושב שהם מהססים כי ההר נמצא בשטח ישראל. אז הם אומרים: 'לענתי יש דמיון'. אבל מי שהתנגדו לפני הרבה שנים כבר שכחו שהתנגדו, ובעוד כמה שנים תהיה ודאות מוחלטת שזה הר סיני. עוד חזון למועד. בחיים אני זז ממקום למקום לדברים שמושכים אותי, אך במחקר אני יציב מאוד".
ג. וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר
בשעת צהריים, ביום הקצר בשנה, קרן שמש פוגעת בפתח באחד הסלעים בקצה ההר, ומאירה את שוליו. כדור אש כמו מופיע בתוך הסלע הבהיר, וצבעי זהב, כתום, אדום וצהוב בוהקים ממנו למרחוק. מורה הדרך יגאל גרנות ממדרשת שדה־בוקר זיהה את התופעה, וד"ר חיים ברגר, אקולוג מדברי מהמדרשה, כינה אותה "הסנה הבוער". "הייתי בטוח שמה שאני רואה זה לא אמיתי", הוא אמר לצוות של חדשות 13 שהתלווה אליו לצפות בפלא יחד עם עשרות ישראלים שמגיעים להר כרכום בכל שנה, להתכנס מול הסלע הזורח באור. לא כולם שם מאמינים שזהו הר סיני המקראי, אבל הסיפור מספיק כדי למשוך אותם לטקס.
אחד מהאנשים שנלכדו בקסמו של הסיפור שמספר ענתי הוא דרור אבירם, אדריכל ממרכז הארץ, שעוקב זה יותר מעשור אחר ענתי ומתעד אותו. "אני מטייל במדבר מגיל צעיר", הוא מספר, "ויום אחד הגעתי להר כרכום – ונגנב לי המוח לחלוטין. ציורי הסלע סובבו לי את הראש, מבחינת הנאיביות והשמחה שבהם. ערן, חבר נפש שלי מלוס־אנג'לס, אמר לי שהוא בדיוק קרא את הספר של פרופ' ענתי, 'חידת הר סיני'. יצאנו יחד עם הספר אל הר כרכום ועקבנו אחר המקומות עם ההקבלות לתנ"ך. אני חילוני, אבל הרגשתי שמעמד הר סיני קם לתחייה ממש. עמדתי שם, הנחתי תפילין והתפללתי. התרגשתי – פה היה משה ופה ניתנה התורה. אחת המצבות המדהימות שראיתי שם היא של שלושה אבות וארבע אמהות. פשוט זרחתי. ואז הסיפור התחיל לבעור בעצמותינו ורצינו לספר אותו לעולם, כי לא ייתכן שהוא לא תופס כותרות.
"אני הדיוט מבחינת הידע, ורוצה לדעת הכול. כך נסחפנו אחרי עמנואל, וצילמנו אותו בכל הזדמנות. רצינו להביא לעולם את הבשורה שלו. אחרי שלוש שנים ערן פרש מהמלאכה. אני עדיין ממשיך. יש לתפיסות של ענתי מתנגדים רבים, אבל אי אפשר לקחת ממנו את הלימוד הגדול של המקום שהביא לעולם לראשונה תפיסה של א־ל מופשט. יש בהר המון מצבות לא־ל אחד מופשט. עד אז הפולחן היה אלילי פיגורטיבי, אבל מאז הנוודים שחרתו את הציורים האלה והקימו את המצבות, נמוגה האלילות במרחב הזה.
"לאט־לאט התפכחתי מההתלהבות הראשונית שהייתה לי. אני חושב שהפולחן נולד מתוך חוסר, מתוך כמיהה לתחושת שלמות, והיום אני מבין שהחוסר תמיד יהיה חלק מאיתנו, וחלק מההיסטוריה. אבל הלימוד שלי מהמסע הזה הוא שמשם באנו, ומשם התפתחה האמונה. זו הסנסציה בעיניי: שבמרחב המצומצם הזה שהוא חלק מהמדינה שלנו נוצרו עקרונות האמונה בא־ל אחד. זה הכול פה. לא סתם המדינה שלנו טעונה בכל כך הרבה אנרגיה".
איך אתה מתחבר לסיפור הזה כאדם חילוני? איך אתה מתחבר ליציאת מצרים ולמתן תורה?
אבירם: "יציאת מצרים ומתן תורה הם סיפורים מיתולוגיים שנבנו על גבי מציאות שהייתה. ליל הסדר עבורי הוא הנאה צרופה, כי הוא מסמל בעיניי את הרצון לבחור את החופש ואת ההתאגדות שלנו בתור עם, אך אני לא מתייחס לזה כאילו הסיפור קרה באמת".
מתוך אהבה למדבר ולממצאים, ניסה אבירם להקים בשדה־בוקר מוזיאון שיציג את אוסף הממצאים של ענתי, אבל הדבר טרם צלח. בינתיים החליט להפיק סרט מהחומרים התיעודיים שצבר לאורך השנים, וכשפנה למפיקת הקולנוע הילה מדליה היא חיברה אותו לבמאית תמר טל־ענתי – קרובת המשפחה של ענתי עצמו. כך נולד הסרט הפיוטי, שמומן בעידוד קרן הקולנוע ערבה. "הר כרכום הוא פרויקט החיים של עמנואל", אומרת טל־ענתי. "הוא לא טוען ששם משה קיבל את הלוחות, אלא שזה המקום שהתנ"ך מתייחס אליו כהר הקדוש, הר סיני, לפי כל התיאורים הגיאוגרפיים, פני השטח והשרידים. אבל הסרט לא עוסק בשאלה המהותית אם זה הר סיני או לא. אותי עניין איך הוא רואה את הדברים.
"מה שמיוחד בתפיסת העולם שלו, וזה גם קצת גורם לו להיתפס כמעורר מחלוקת, הוא שיש לו תפיסת ארכיאולוגיה רב־תחומית. בשיטתו הוא מעודד את החשיבה, החקירה ואת שאילת השאלות, שהן המפתחות את התרבות. אם לא שיניתי את המחקר שלי כבר שלושים שנה, הוא טוען, אז אני שלושים שנה בפנסיה. לכן הוא מגיע למקום ולא מחפש רק את התארוך של האבן, אלא גם מקשיב לרוח, למוזיקה שנוצרת בין הסלעים, ומייצר דיאלוג עם השטח. 'האבנים מדברות', הוא אומר בסרט. דרכן הוא מקבל מידע והבנה על המקום. זה לא תמיד מסתדר עם תפיסות אחרות. הוא מאוד הוליסטי, כמעט רוחני, למרות שהוא לא איש דתי".
בסרט "הצלמניה" תיעדה טל־ענתי את מרים ויסנשטיין בת ה־96, אלמנתו של רודי ויסנשטיין, הצלם שהנציח במצלמתו רגעים חשובים רבים בתולדות מדינת ישראל ובין השאר את טקס הכרזת העצמאות; לאחרונה סיימה את יצירת הסרט "ענת גוב, על החיים ועל המוות", המתעד שיחה אחרונה ומרתקת עם גוב קצת לפני שמתה ממחלת הסרטן. "המוות, הזקנה וניסיון החיים חוזרים בכל הסרטים שלי", היא אומרת. "העובדה שהגיבורים נמצאים אולי בעשור האחרון של חייהם מרתקת אותי. יש תובנות מהקרבה שלהם לסוף, ואריכות החיים נותנת פרספקטיבה. המוות נוכח, והוא זה שנותן חיבור חזק לחיים. הדיבור על הסופיות בסרט עם עמנואל הוא לא על המוות, אלא על הכלת הזיכרון של כל החיים שהיו לפנינו".
ואכן, זה מה שהוא מדבר עליו בסרט וגם במחקר שלו: "כל מה שעבר הוא לא מת, הוא חי", אומר ענתי בסרט הפיוטי. ולי הוא אומר: "זה הר קדוש, יש שם אווירה של קדושה, אבל אי אפשר להרגיש אותה בביקור נחפז. בהר כרכום אפשר לראות מנהג שהיה אז: אנשים נהגו ליטול סלע קטן ולדחוף אותו לסדק שמצאו בסלע גדול. הם האמינו שהסדק הוא פתח שדרכו אפשר לדבר עם הרוחות או הנשמות שיש בתוך הסלע. ככה אני מנסה להבין למה אנשים עשו מה שעשו ולהיכנס לנשמה ולמחשבות שלהם".
ועדיין יש לך כוח לזה? או שאתה חושב על הסוף?
"אני יוצר עכשיו הרבה יותר מאשר לפני ארבעים שנה. היצירה שלי שוטפת. אני עובד 12 שעות ביום, יש לי רעיונות, אני מתעמל, נפגש עם חברים, משתתף בכנסים, נע בין הבתים שלי בגבעתיים, במצפה־רמון ובאיטליה, ובהר כרכום הייתי שוב לפני כחודש. אני חושב שלחיים אין סוף, כי ברגע שזה נגמר לא מרגישים שזה נגמר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
