בחזרה לאוגנדה: הוועדה שיצאה אל לב אפריקה כדי לחפש מדינה יהודית

שלושת האורחים בלטו בעורם הבהיר, בבגדיהם האירופיים ההדורים ובשפתם הזרה. מול עיניהם השתרעו מישורים שוממים ויערות עד, מאוכלסים בחיות פרא מסוכנות ובשבטים פרימיטיביים הנוהגים לשדוד ולרצוח את הנקרה בדרכם. אבל מאחורי השלושה המתין עם נרדף ולמוד פרעות, שהיה זקוק נואשות לארץ משלו – ואולי דווקא כאן, ביבשת אפריקה, יימצא מנוח לכף רגלו.

הפנטזיה האפריקנית של המפעל הציוני, שבשמה יצאה משלחת החקר הזו, הייתה קצרת ימים. ממשלת בריטניה הציעה ב־1903 להרצל להקים מושבה יהודית אוטונומית במזרח אפריקה הבריטית, במרחב הכלול היום בארצות קניה ואוגנדה. המחוז שהוצע ליהודים הוא מישור גואס־נגישו, ארץ מרעה דלילת אוכלוסין ברמה המתנשאת לגובה כ־2,000 מטרים מעל פני הים, ממזרח לאגם ויקטוריה.

פלשתינה הייתה אז בידי האימפריה העות'מאנית, שעל אף חולשתה קשה היה לנחש שהיא עומדת להתפורר ולאבד את רוב שטחיה במזרח התיכון. מאמציה של הציונות המדינית בהנהגת בנימין זאב הרצל להשיג רישיון להקמת בית לאומי לעם היהודי במולדתו הישנה לא צלחו, לא מול הסולטאן העות'מאני ולא מול הקיסר הגרמני, וכך הלכו והתחזקו "הטריטוריאליסטים" בתוך התנועה הציונית. ישראל זנגוויל, מנהיג ציוני מלונדון, ביקש למצוא את הפתרון אצל האימפריה הבריטית, שהחזיקה מרחבי ענק באסיה, באפריקה, באוסטרליה ובאמריקה. בשעה שלא הייתה ליהודים כל מדינה משלהם, המחשבה לקבל לידיהם אפילו חבל ארץ נידח באפריקה המזרחית נראתה לאחדים מהציונים כפתרון מועיל.

אבל אצל רובם לא היה כל תחליף לארץ ישראל. הדיונים בהצעה סערו בקונגרס הציוני השישי, שהתקיים בבזל חודשים אחדים לאחר פרעות קישינב, ובסופם הוביל הרצל החלטה לשגר משלחת חקר למחוז המרוחק. על אף ההכרעה לכאורה לטובת הטריטוריאליסטים, הפולמוס נמשך בשנה הבאה. ג'וזף צ'מברלין, שהציע את גואס־נגישו בשם ממשלת בריטניה, כבר עזב את תפקיד שר המושבות, והמתיישבים הבריטים באפריקה המזרחית הביעו את התנגדותם לבואם של יהודים. נותרה רק משלחת החקר, וכבר כשיצאה לדרכה – לאחר מות הרצל ב־1904 – ידעו רבים מצירי הקונגרס הציוני שהיא תשוב בלי בשורה.

במשלחת שהגיעה לאפריקה בינואר 1905 היו שלושה חברים, מהם יהודי אחד בלבד: נחום וילבוש, בן למשפחה שתיעשה לאצולת ארץ ישראל. הוא עצמו עלה ארצה ב־1903 וכבר הכיר את מולדת העם היהודי; כעת יצא לאפריקה, כדי לשוב ולדווח לקונגרס הציוני על היתכנותה של התיישבות שם. את מסקנותיהם ורשמיהם הגישו חברי המשלחת גם לממשלת בריטניה וגם לקונגרס הציוני השביעי. הדו"ח שלהם הביא למותה של תוכנית אוגנדה (ובעקבות זאת לפרישת הטריטוריאליסטים מהתנועה הציונית), ואיתה גוועה גם המחשבה למצוא פתרון זמני לצרות העם היהודי מחוץ לארץ ישראל.

וילבוש תיעד את המסע לפרטי פרטים, כתב יומן ודיווחים ארוכים, והוציא לאור את זיכרונותיו מאותם הימים. בגיליון הזה אנחנו מביאים קטעים נרחבים מהיומן הארוך הזה, השמור בארכיון המדינה, עם כותרות משלנו והרחבות ותוספות להעמקת ההבנה של המסע אל הארץ הזרה שהייתה, לרגע, אפשרות של בית. במדור פוקוס בסוף הגיליון מציג ישי פלג חומרים תיעודיים המתארים את המסע ומלווים אותו, מקטעי עיתונות ועד מפות ששרטט וילבוש במו ידיו. המאיירת דגנית רודובסקי, מעצבת בדיוקן, צירפה לטקסט היומן את פרשנותה באיורים העשויים ביד אמן. כל אלה, יחד עם קריאה חוזרת ביומנו של וילבוש, כמעט 120 שנה לאחר כתיבתו, מספקים מבט נוסף על הפרק הנשכח הזה בתולדות הציונות.

"למה לא אוגנדה? ונפתרו פה כל הבעיות", שרה שלישיית "מה קשור" בתשס"ב. את התשובה לשאלה הזאת תמצאו בעמודים הבאים.

ובו יוסבר כיצד התגלגל וילבוש לאפריקה המזרחית, כדי לבדוק אם תוכל לשמש מקלט ליהודים הנאלצים להגר

אוגנדה זו הידועה בכל תפוצות הגולה אינה אוגנדה האמיתית. המדובר הוא בחבל ארץ קטן ודל, שבשום אופן לא יוכל לשמש מרכז היהדות לפי שאיפת הטריטוריאליסטים. אוגנדה האמיתית נמצאת מערבה וצפונה מאגם ויקטוריה, ארץ גדולה פי שניים מאנגליה, ארץ חקלאית פורחת ועשירה ומיושבת צפוף.

הארץ הזאת המוצעת, שמה גואסו־נגישו, בקצה הצפון־מזרחי של קניה של היום. חבל ארץ בגודל של 15 אלף קילומטר מרובע, אינו רשום אפילו על מפות רגילות. זו ארץ ערבה חד־גונית, בין הר אלגון, 4,300 מטר גובה, ובקעת אלגיו, רמה בגובה של 2,000 מטר מעל פני הים, בלי יישובים ובלי תושבים, בלי יערות ובלי צמחייה עשירה כמו בסביבה. הרמה הזאת מכוסה עשבים פראיים ומלאת חיות בר, נראתה כגן עדן רק בעיני אנגלי חובב ציד.

למה נקראה הארץ בשם אוגנדה? כידוע קיבל הרצל בהתחלה הצעה מחברי הממשלה הבריטית ובהמלצת סר הארי ג'ונסטון שהיה פעם מושל אוגנדה, על טריטוריה זאת באוגנדה (תחליף לכישלון התוכנית של אל־עריש) כדי להקים שם יישוב יהודי. הוצע חבל ארץ זה הבלתי מיושב, כדי למנוע סיבוכים עם התושבים הקודמים. לזכותו של חבל זה חשבו שהמקום בריא ליישוב האדם הלבן, היות ואקלים כל ארץ הנמצאת בגובה של 1,500 מטר ומעלה מעל פני הים הוא בריא בדרך כלל.

בשנת 1903 עליתי ארצה. בדרך התעכבתי בקונגרס השישי. כשבאה הצעת אוגנדה, אף איש לא התעניין לשמוע פרטים על עצם הארץ הזאת, אף איש לא רצה לדעת איה היא נמצאת. מר דיוויס טריטש, שהתעניין בארץ ישראל המורחבת על ידי צירוף ארצות שכנות, צייר מפה גדולה ותלה אותה בחדר הסמוך לאולם, ומצא שארץ זו נמצאת אומנם במרחק של 3,000 מיל מארץ ישראל, על יד האקווטור, אבל היא גובלת מערבה בבקעת אלגיה, שהיא המשך טבעי של בקעת ים המלח וים סוף, ולכן יש לה הרשות להיכנס לרשימת הטריטוריות של ארץ ישראל המורחבת. אף איש לא שם לב למפה זו, כולם היו יותר מדי מבולבלים בשאלות פרינציפיוניות.

מבזל נסעתי ישר ארצה. במשך חודשיים עברתי את הארץ ברכיבה משני עבריה לאורכה ולרוחבה. עד דמשק הגעתי. חקרתי אפשרות של ענפי תעשייה שונים, מדדתי נהרותיה, בדקתי אוצרות הטבע, את אספלט ים המלח והביטומנים של נבי מוסה ושל הירמוך, את העצים לתעשיית נייר ואת האבנים לתעשיית מלט ואת החמר לתעשיית רעפים. במיוחד שמתי לב לתוצרת החקלאית, בפרט לסחיטת שמן זית ולמיצוי שמן גפת על ידי בנזין וכו' וכו'. רשמתי תוכניות רבות וחישובים מפורטים בשביל ייסוד חברה לפיתוח תעשייה בארץ ישראל. כשחזרתי בקיץ הבא לרוסיה בקשר לכך, פרצה מלחמת רוסיה־יפן. התגשמות תוכניותיי נדחתה ובינתיים נסעתי לברלין להשתלמות. שם נפגשתי עם מר דיוויס טריטש ועם פרופ' ורבורג, אשר מצאו עניין רב בחקירותיי על ארץ ישראל. פרופ' ורבורג התעניין אז במשלחת לאוגנדה, והציע לי להשתתף בה ולחקור את אפשרויות התעשייה בחבל גואסו־נגישו. עליי היה לחזור ארצה רק בפסח הבא. קיבלתי את הצעתו.

פרופ' ורבורג נתן לי ספרים על מסעי מחקר באפריקה המזרחית ותיאר נכון את המקום באופן כללי. לפי דעתו אין חבל ארץ זה יכול לבוא בתור תחליף לארץ ישראל וליהפך למרכז היהדות, אבל עלינו לחקור ולראות אם אפשר להשתמש בו בתור פליאטיב ליישוב, לאמיגרציה של היהודים שמוכרחים להגר.

 

ובו חברי המשלחת נפגשים לראשונה, ומבינים את גודל המשימה

בזל, העיר המוקדשת להרצל ולציונות, נועדה לכינוסה של המשלחת. ב־25 בדצמבר 1904 הגעתי לבזל ונפגשתי עם מארגן המשלחת,מר לאופולד גרינברג מלונדון, טריטוריאליסט נלהב שלא פקפק בטיב הארץ המוצעת והאמין שזה ייתן אפשרות לפתרון של בעיות היהדות, וקרא לה "הארץ המיועדת".

בראש המשלחת נקבע מאיור א. סט־היל גיבנס, שבא מאנגליה. הוא השתתף קודם במלחמת הבורים ופרסם מחקר על אפריקה הדרומית. אנגלי נוצרי כבן ארבעים, גבה קומה, זקוף, אלגנטי בתלבושתו ובהתנהגותו. שתקן וגאה, נימוסי אבל לא לבבי. תפקידו היה לנהל את האקספדיציה, לדאוג לכל הדרך ולטפל בעניינים הפוליטיים עם השלטונות המקומיים.

החבר השני אלפרד קייזר, שווייצרי, מומחה למדעי הטבע. הוא השתתף באקספדיציה לחקירת אפריקה המזרחית, שביקרה בארצות השכנות לחבל שלנו. הוא היה זמן מה פרופ' למדעי הטבע באוניברסיטה בקהיר, ידע ערבית, התמסר בייחוד לחקירות חצי האי סיני. מר קייזר התעניין בשאלת המספר הגדול של יוצאי מצרים שהתגוררו במדבר סיני ארבעים שנה. הוא התכונן לחקור את חצי האי ערב ובגלל זה קיבל את הדת המוסלמית, אבל לאחר שבנו יחידו מת ממגפת הדבר, חזר עם אשתו לאירופה. קייזר היה בגיל למעלה מארבעים, קצר קומה, שמנמן, מתון וזהיר בחוות דעת ופסימי קצת לדרכי התיישבות קולוניאלית. קייזר היה ישר, לבבי, ואני התיידדתי איתו מהרגע הראשון ולמדתי ממנו הרבה בידיעות הטבע.

ואני הצעיר הייתי החבר השלישי במשלחת המורכבת במקרה מנוצרי, מוסלמי ויהודי.

ובו סיור במומבסה האירופית, ההודית והכושית, עיר נקייה ועושה רושם טוב. אבל אומרים שבפנים הארץ הכול יהיה פראי יותר

בדרך מבזל לטריאסט התעכבנו יום בוונציה ויום במילאנו, וב־28 בדצמבר הפלגנו באונייה "אפריקה" של הלויד האוסטרי ישר למומבסה. בפורט־סעיד ירדנו העירה. שם קיבלתי את כלי המדידה שלי, ששלחו לי מדירתי ביפו. הים היה שקט והנסיעה נעימה.

בדרך עד מומבסה התעכבנו רק כמה שעות בעדן. לא נתנו לרדת מהאונייה מחשש דבר בעיר.

למומבסה הגענו ב־12 בינואר 1905 בערב. פה מתחילה מסילת הברזל של אוגנדה, 584 מיל אורכה, המובילה לפורט־פלורנס, על יד קיסומו, על חוף אגם ויקטוריה. משם הולכות אוניות לאוגנדה, לחופיו המזרחיים של האגם.

העיר מומבסה כוללת שכונה אירופית גדולה עם בתי אבן יפים למגורים, משרדים ובתי מסחר, אחריה שכונת ההודים, כמו כן עם בתים אירופיים משני צידי הרחוב וחנויות רבות, ומאחוריהם שכונת כושים עם אלפי צריפים. בשכונת הכושים הקירות עשויים מענפי דקלים מטויחים בטיט בין עמודי עץ והגג מונח על העמודים, מורם כחצי מטר מעל הקירות בשביל אוורור. הצריפים עומדים במגרשים מלאי ירק, בלי רחובות ובלי חנויות, אבל די נקי ועושה רושם טוב.

בעלי החנויות וכל בתי המלאכה וכל בעלי המקצוע בעיר הם הודים. כל הפקידים הנמוכים והשוטרים והחיילים – כולם הודים, שהיגרו הנה עם כניסת הבריטים והתחלת מסילת הברזל. ביניהם גם גואסים, בני תערובת של פורטוגזים והודים.

הכושים של המקום הם משבט סוואהילי, הכי מפותחים בין הכושים, לובשים בגדים ועובדים כל עבודה שחורה, בו בזמן שהכושים מפנים הארץ פראים לגמרי, הולכים ערומים ואינם מסוגלים לשום עבודה, אינם יודעים ערך הכסף ואינם רוצים לקבלו.

בבתי הכושים ראינו רק נשים וילדים. הגברים נמצאו בעבודה. בפתח אחד הצריפים ראינו כושית עושה מחצלות יפות באופן מוזר לנו: קודם משבצת סרטים מענפי דקל ברוחב 4 ס"מ, צובעת שחור ואדום, ואחרי כן תופרת אותם יחד. קייזר ניגש לכושיות אחדות ודיבר איתן סוואהילית. הוא למד את השפה במסעיו הקודמים. בשפה הסוואהילית אפשר להביע כמעט הכול. בפנים אפריקה המזרחית, אמר קייזר, הוא פגש שבטים שכל שפתם מורכבת מכמה עשרות מילים, ושאינם יודעים לספור יותר מעשרים, דהיינו עד חמש לפי מספר האצבעות וכן הלאה, שתי כפות ידיים ושתי רגליים.

 

ובו חישוב ההשקעה הנדרשת מחקלאי אירופי המבקש להתיישב באפריקה המזרחית, והכול לפי שער הרופי העדכני

ב־14 בינואר יצאנו ברכבת לניירובי, בירת אפריקה המזרחית, 327 מיל ממומבסה. במרחק קטן אחרי מומבסה נפסקה הצמחייה הטרופית העשירה, התחילה ערבה עם עשבי בר יבשים ושיחים. פה ושם נראו עצי שיטים בודדים ולעתים חורשות שיטים. בלילה עברנו מדבר רחב ידיים. בבוקר התחילה שוב ערבה מכוסה עשב ושיחים ועצי שיטים. נראו גם עצי באובאב יחידים, גם פלגי מים וחיות בר התחילו להופיע, עדרים גדולים וקטנים של איילות וצבאים מכל המינים, עם ובלי קרניים, בגודל של בקר וקטנים בגודל עז. גם עדרי זברה בעלי פסים הופיעו, עדרים גדולים של אלפי ראש, ופה ושם נראו גם שוורי גנו בודדים. ככה הגענו למחרת בערב לניירובי הבירה ומרכז הממשלה הבריטית של כל הארץ, כולל פרוטקטורט אוגנדה.

למחרת ביקרנו מר קייזר ואני את מר מרכוס, ראש העדה היהודית. מרכוס הוא יליד רומניה, התגורר 18 שנה בהודו ובא לניירובי ב־1899. יצואן לדגנים וסוחר במכשירי חקלאות. הוא מכיר טוב את תנאי המקום, ונתן לנו תיאור מקיף על תנאי ההתיישבות ועל המצב החקלאי, הכלכלי והפוליטי.

הממשלה דואגת להתיישבות של אירופים ובמיוחד של אנגלים. כל תושב יכול לקבל 640 אקרים (2,590 דונם) מהממשלה. הפועל הכושי מקבל 4 רופי לחודש עבור 30 ימי עבודה, כולל אוכל. אישה כושית או ילדים מקבלים שניים־שלושה רופי לחודש, בלי אוכל. הכושי זקוק לאוכל ליום רק 1.5 ליברות (680 גרם) קטניות או אורז שמחירם 1.5 פזה.

הבקר האירופי אינו מחזיק מעמד פה, הם מתים ממחלת הריאות ומדבר הבקר.

המתיישבים באזור קיקויה זורעים בעיקר:

1. תפוחי אדמה שעולים פה יפה וטעימים מאוד, אבל התצרוכת המקומית קטנה וניסיונות של ייצוא לחו"ל לא הצליחו כי התפוחים נרקבים בדרך. מחיר התפוחים 14 אננה למטען של 60 ליברות (27 ק"ג).

2. פול שחור, שולחים לחו"ל בכמויות קטנות, המחיר שני רופי ושני אננה למטען.

3. תירס אדום ותירס לבן זן חו"ל וגם התירס הקטן המקומי עולים יפה. טרם עשו ניסיונות ייצוא במשלוחים גדולים להיווכח עד כמה זה כדאי.

4. עולים יפה הדגנים, חיטה זן רך, שעורה ושיבולת שועל, אבל טרם עשו ניסיונות ייצוא.

גם יוטה צומחת פרא על גדות הנהר אטהי.

מר מרכוס אופטימי בנוגע לעתיד החקלאות באזור זה. לפי דעתו יכול המתיישב להתחיל בסכום של 100־150 ליש"ט לפי החשבון דלקמן:

• 600 אקר קרקע, לשלם לממשלה החצי לפי 2 רופי האקר: 600 רופי
• זוג שוורים מקומיים לעבודה מאזורי ויקטוריה או קילימנג'רו: 100 רופי
• 1 פרה 80 רופי, 10 עיזים 50 רופי, 20 תרנגולות 10 רופי: 140 רופי
• צריף זמני עשוי ענפי עץ עם טיח טיט וגג של קש: 60 רופי
• רהיטים וכלי בית להתחלה: 50 רופי
• מחרשה 75 רופי, עגלה 100 רופי וכלי עבודה 30 רופי: 205 רופי
• כלכלה למשפחה, בעל, אשתו ושלושה ילדים, 6 חודשים לפי 60 רופי: 360 רופי
• זרעים למזרע ראשון (גשמים יורדים פעמיים בשנה: נובמבר־פברואר ואפריל־יולי, ומקבלים שני יבולים לשנה): 60 רופי
• שני פועלים במשך חצי שנה, לפי 4 רופי לחודש: 50 רופי
• רפואות 15 רופי, הוצאות בלתי נראות מראש 500 רופי: 515 רופי
• בסה"כ (לפי 15 רופי = 1 ליש"ט) כ־143 ליש"ט = 2,140

 

 

ובו המשלחת מכירה קצת יותר את המקומיים: ישרים, אבל יש גנבים. וגם: פרופ' קייזר מסיק שכושר החקלאות של הארץ אינו מן המשופרים

כעבור יומיים יצאנו ברכבת לנאקורו. עברנו את אזור קיקויה לרוחבו כארבעים מילין. הארץ היא חקלאית פורייה ומיושבת צפוף מאוד, כפר על יד כפר, וכפרי הכושים תושבי קיקויה קטנים מאוד, לרוב בני עשר עד עשרים סוכות חומר קטנות עגולות עשויות קש וטיט, בלי חלונות ובלי דלתות. השדות פה מעובדים, זרועים תירס, קטניות ואבטיחים ובננות. במקומות בלתי מעובדים עשב ירוק יפה ועצי בניין. הכושים עצמם נראים בריאים וחזקים. דרך חלונות הרכבת ראינו לפעמים בתי מתיישבים אירופים.

מנאקורו יצאנו ביום 23.1.1905 בדרך לראוונה. לפני צאתנו התחיל הנער שלי להשתעל ולירוק דם. עזבנו אותו בנאקורו ואני נשארתי עם נער מאסאי אחד שהבין קצת אנגלית. בדרך ברח סבל אחד עם מטען אורז. באותו יום עברנו 18 מילין וחנינו בשעה ארבע על גדות הנהר רונגאי.

פרופ' קייזר חושב שהצמחייה היא פה רק בעונה זו, בגמר עונת הגשם, שהתאחר השנה, וכעבור חודש־חודשיים הנוף ייראה קש יבש בלבד. אילו חקלאות בלי השקאה הייתה אפשרית פה בלי קושי היינו פוגשים סימנים לכך. לפי דעתו כל מקום הראוי לחקלאות טבעית תמיד מנוצל ומיושב, בפרט במקומות אלו בשכנות עם חבלי נאנדי וקאמאסיה המיושבים חקלאים באופן צפוף.

אחרי הצהריים עברנו את קו המשווה בלי להרגיש את הקו המבדיל את כדור הארץ, ובחמש בערב חנינו על יד ראוונה, על גדות הנהר אלדומה, שרוחבו כמטר וחצי ועומקו 0.30 מטר. ראוונה נמצאת כארבע מילין צפונה מהאקווטור, בגובה 7,240 רגל (2,200 מטר) מעל פני הים, ובמרחק כשמונה מילין בקו ישר מגבול גואסו־נגישו. העיירה ראוונה היא מבצר בריטי, מושב המושל של הסביבה רחבת הידיים, מרכז המשטרה והחיילים של המחוז. רוב הבניינים, כמאתיים לערך, היו סוכות עגולות עשויות סבכת ענפים מטויחים בטיט וגג של קש בשיפוע גדול, הנתמך על עמוד עץ באמצע ועובר מעל לקירות הסוכה כשני רגל. הבניין פשוט מאוד, זול מאוד ורעוע מאוד. לפעמים עמדו סוכות אחדות כאילו יחד. הסבירו לי שאם לגבר נשים אחדות, הוא בונה לכל אישה סוכה לחוד.

המושל פאוקר הגיע אחר הצהריים מלינדיאנה. נפגשנו איתו בערב ושוחחנו על המצב. מר פאוקר נמצא זה שמונה עשרה שנה בחלק ארץ זה, ועושה רושם של איש מעשי ונבון היודע את תנאי המקום על בוריים. על האוכלוסייה של המקום והסביבה סיפר לנו מר פאוקר דברים מעניינים מאוד. הכושים הם בדרך כלל ישרים, חוץ מאנשי אוסוגה שהם גנבים מפורסמים, עוד לא היה מקרה שייתנו לשיירה לעבור דרכם מבלי שיגנבו אצלה דבר מה. גרועים מכולם הם הכושים מסומלי, ולממשלה יש תמיד עסקים ואי נעימויות איתם. הם עוברים את כל הארץ לרוחבה ולאורכה ועוסקים בסחר־מכר, למשל הם קונים פרה בקיסומו או בערי החוף בצפון ב־40 רופי, מביאים אותה הנה ומחליפים אצל המאסאי או אצל הכושים קאמאסיה (המתגוררים בדרום מערב מארצנו) כנגד שלושים ראש צאן, מביאים את הצאן לניירובי ומוכרים אותן לקצבים במחיר של ארבעה עד שישה רופי כל אחת. הם מרוויחים הון רב ותמיד רבים עם כל אחד בכל מקום.

כל הידיעות האלו שקיבלנו מפי איש העומד בראש המחוז, איש מעשי ונבון, הפיצו אור על מצב המקום לכל פרטיו, ולכן רשמתי אותן בשלמותן.

ובו אורז של גרמנים מבהיר פסוק תמוה בספר משלי

יצאנו ב־27 בינואר בשעה שמונה וחצי בבוקר. מר פאוקר נתן לנו שלושה מאסאי מאנשיו ושלושה רובים, כי אמרו שצריך להיזהר בדרך מהתנכלויות ומשוד, בפרט בעוברנו את יערות הגבול הדרום־מזרחי שלנו המיושב שבטי וואגאנרי. אין אנו, לפי דעתו, מצוידים בביטחון מספיק בשביל מסע. כרגע אומנם שורר שקט במקום ובכל זאת אין הוא מייעץ ללכת בקבוצות קטנות כדי לא לגרות את השודדים להתנפלות. הרובים היו מיושנים וכבדים, סוג שניידר, שבהם מכניסים ומוציאים את הכדורים אחד־אחד מלמעלה, אבל הקנה היה כבר עם תבריג בפנים, המועיל למהלך הכדור ישר למטרה.

מר פאוקר נתן לנו כמו כן מהתחנה שלו שני שוורים וכבשים אחדים להובילם איתנו כדי להוכיח שהם יאכלו ברצון ובתאבון את העשבים בערבות גואסו־נגישו. השוורים האלה ברחו בלילה, אור ליום השני למסענו, אבל בשובנו לראוונה סיפרו לנו כי הם נמצאו על ידי אנשי המאסאי והוחזרו לתחנה. בהמלצתו לקחנו עוד חמישה סבלים וקנינו עוד ״פושו״ אורז למנות הכושים.

האורז היה כאן יותר זול בהרבה מהמחיר ששילם מר גיבנס במומבסה לבית המסחר סמית מקנזי ושות׳. בעד רופי אחד אפשר היה לקבל 5 ליברות אורז הודי טוב או 7 ליברות אורז רגיל לכושים, נקי ובלי חול. פה היה גם אורז יותר זול במחיר 9 ליברות ברופי שהובא מטאנגאניקה, המושבה הגרמנית השכנה באפריקה המזרחית, שהובא לכאן דרך האגם ויקטוריה. אלא שאורז זה היה מלא אבק וחול, כי כנראה משתמשים להסרת הקליפה מהגרגר בשיטה הפרימיטיבית על ידי גירור האורז בחול חריף בתוך מכתש.

השיטה הפרימיטיבית הזאת לגירור זרעים ולהסרת הקליפה מהם, שהשתמשו בה בימים קדומים, מסבירה את הפסוק הבלתי מובן במשלי, פרק כ״ז, כ״ב: ״אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות בעלי, לא תסור מעליו איוולתו״. בעמק החולה היו הערבים זורעים מעט אורז והיו משתמשים בשיטת עיבוד זו.

את אוהלינו נטינו בקרבת היער על יד מעיין קטן, בלילה קשה היה להירדם מזעקות תקיפות ומפחידות, דומה לזעקת אריות. מר קייזר הרגיענו באומרו שאלה הן זעקות של קופים.

ובו הולכים בין שיחים ועצים עקומים, בקור ובערפל וביובש, ואפילו חיות לא נראות

יסתנו לארץ המיועדת לא הייתה מרהיבת עין. השדות והגבעות מכוסים קש יבש, לא נראו עדרי צאן וגם לא עדרי בר, מקום היער עם העצים הרמים תפסה חורשת עצים קטנים ועקומים ושיחים. עברנו את קינויינו, כרבע מיל רוחבו בלי מים זורמים, רק פה ושם שלוליות של ביצות. במקום זה חנינו. מייג'ור גיבנס הצליח לצוד אייל והייתה לנו ארוחת ערב טובה עם בשר טרי.

בלילה היה כל כך קר שהמים קפאו בכוסי שעמדה על השולחן. המדחום הראה בשש בבוקר 42 מעלות פרנהייט (5 מעלות צלזיוס), בשעה שלוש אחר הצהריים 72 פרנהייט (22 צלזיוס). נמצאנו על רמה מעל ל־6,200 רגל (1,890 מטר) מעל פני הים, והפרשי הטמפרטורה כאן בין יום ולילה גדולים וגם הרוחות עזים עד מאוד.

הבוקר היה מעורפל. יצאנו במאוחר והמשכנו דרכנו צפונה. בדרך עברנו אפיקים יבשים אחדים ואת הנהר נסויי, שלושה מטר רוחבו 0.4 מטר עומקו, וכמות המים בו לפי מדידותיי הייתה 95 ליטר לשנייה. הנהר הוא פה בראשיתו. הוא זורם מזרחה, לבקעת אלגיה, שם הופך לנהר גדול וזורם לאגם רודולף. כל יתר הנהרות שלנו זורמים מערבה לאגם ויקטוריה. לנהר נסויי אין ערך ממשי בגבולותינו, לא להפקת כוח חשמלי ולא להשקאה, כי בעונת היובש מתמעטים מי המקורות עד מאוד.

הנוף שעברנו ביום זה היה דומה לזה של אתמול, מישור מכוסה עשב יבש, חורשות קטנות של עצים דלים ועקומים, ראויים רק להסקה, ושיחים שהקשו את דרכנו. אנשים ועדריהם וגם חיות בר לא פגשנו כל היום. על הערתי בקשר לזה אמר פרופ' קייזר: כל דבר בטבע תלוי אחד מהשני. במקום שהקרקע גרועה צומח רק עשב חמוץ וגרוע ושיחים במקום עצים יפים. היעדרו של עולם החי מראה על ליקויי עולם הצומח, וכל זה על חסרון טיב הקרקע. אחד קשור בשני, ומאחד נוכל ללמוד על השני.

ובו החברים מחליטים לצאת לסייר כל אחד בכיוון אחר

בערב הודיע מר גיבנס כי עליו לשלוח מחר לראוונה 21 סבלים עם פארג'י, ראש הקבוצה, בלוויית מאסאי אחד עם רובה, כדי להביא פושו, מנות מזון לכושים. עלינו יהיה לחכות ארבעה־חמישה ימים לשובם. היות שהפסדנו יותר משבוע ימים בנאקורו וראוונה מסיבות שונות, הזמן שלנו מוגבל. לכן הוא מציע שנתחלק לשלושה ראשים וכל אחד מאיתנו יסייר בחלק ארץ לחוד. הוא מציע שאני אלך מערבה, ואחרי שבעה ימים אחזור לחניה הראשית על יד הר סירגוי; פרופ' קייזר ילך ישר צפונה להר סירגוי ויסדר שם את החניה הראשית במקום מתאים, ומשם ילך לסייר את הארץ עד מרגלות הר אלגון; והוא עצמו יסייר בגבול המזרחי ויתרחק צפונה עד כמה שאפשר. לסייר בצפון הרחוק מעבר להרי טשיפטשאנגאני אין שום אפשרות. הצעתו נתקבלה, בעצם מצאה חן בעיניי והחילותי מתכונן לדרך.

ובו מתגלה מישור פורה יותר, אבל בני אדם אין

מר גיבנס שלח איתי עשרה אנשים, ביניהם שלושה סוואהילים שבאו איתנו ממומבסה, ביניהם היו שבעה סבלים להובלת האוהל והחפצים שלי, בעיקר להובלת הפושו, טבח שהוא ראש הקבוצה והמחלק את הפושו. חוץ מהם היה הבּוֹי המשרת שלי, היחידי שידע מספר מילים אנגלית, ומאסאי אחד עם רובה ו־15 כדורים. לי היה מאוזר שלי, שקניתי בטריאסט. לקחתי איתי את כלי המדידה שלי, מודד מהירות מים וולטמאן, קומפס לקביעת זוויות וכו'. ציוד הביטחון עם 15 כדורים בלבד לא היה מספיק, אבל הייתי צעיר ולא פחדן ולא הרגשתי בזה.

יצאנו ב־30 בינואר 1905 אחרי הצהריים וצעדנו במישור צפונה־מערבה בלי דרך. השדות מכוסים היו עשב גבוה ויבש, קשה היה ללכת. ביום זה התרחקנו כחמש מילין בלבד ונטינו אוהלינו על יד נחל שנמצאו בו שרידי מים. הנוף שעברנו בתחילת דרכנו היה דומה לזה של אתמול. בסוף פגשנו שלושה דישונים. דרומה באופק נראו דלקות של קש בוער.

הערב נשארתי לראשונה יחידי. היה קצת עצוב וגם קר. בלילה קפאו המים בכוס על שולחני. הודות לשמיכתי, שק שינה מצמר שנתכנסתי בו, יכולתי לישון למרות הקור. בשעה שש בבוקר הייתה הטמפרטורה 43 מעלות פרנהייט, אחר הצהריים 76 מעלות פרנהייט.

למחרת השכמנו לקום והמשכנו דרכנו מערבה כעשרה מילין. רק שלושה מילין הראשונים נמשך הנוף הדל והיבש, אחרי כן נשתנה לקצת יותר משמח. המישור שצעדנו בו היה גבנוני, עשב ירוק נראה למטה בין הגבעות. פה ושם עברנו חורשות קטנות של עצי שיטים ועצי עלים אחרים, עצים נמוכים מתאימים להסקה בלבד, אבל טובים בתור צל לעדרי מרעה בצהרי יום בשמש הלוהטת. פה כבר נראו חיות בר, איילים ודישונים יחידים וגם בעדרים קטנים, בני 10־15 ראש. הטבע התחיל להתעורר, יותר חיים בצמחייה, יותר בעלי חי, גם ציפורים נראו בשמיים. אבל אנשים ועדרי צאן ובקר לא פגשנו. זה הפליאני, כי אחרי הערבה היבשה נדמה לי המקום די טוב ומתאים למרעה.

בצהריים התחילו הכושים שלי להתמרמר ולצווח שאינם רוצים להמשיך את הדרך מערבה ולהתקרב לאזור נאנדי, כי אנשי הגבול ידועים בתור שודדים. אחרי שהבטחתי שרק היום נמשיך מערבה, ומחר נשנה את הכיוון ונלך צפונה, נרגעו הכושים והתחילו לצעוד קדימה. בערב נטינו מחננו על יד הנהר לואזיס.

ביום השלישי צעדנו כ־12 מילין צפונה עד הנהר אלגוריני. במידה שהתקרבנו יותר צפונה נתגלה נוף יותר רענן וחי. פגשנו עדרים גדולים של איילים וצבאים ועדרי זברות בעלות הפסים, העדרים היו בני שלושים עד שישים ראש, וגם חזירי בר. במקום אחד ראינו עדר גדול של מאות ראש איילים ואיילות וצבאים מכל המינים, גדולים וקטנים, עם ובלי קרניים, ביניהם הרבה דישונים עם קרניים גליליות. עמדנו להתבונן בהם, עמדו גם הם על גבעה ממולנו, ערוכים כחיילים בשורה עם אלופיהם בראשם והתבוננו עלינו היצורים הזרים שהופיעו כאן. פתאום נפרד מהעדר עופר קטנטן ויפה ובקפיצות ובמרץ רב התקרב אלינו, התבונן וברח חזרה. זה היה מחזה נהדר. ואנו רק התחלנו לצעוד – הם הסתובבו וברחו במהירות.

היום הייתה הדרך יותר ישרה ויותר קלה, העשב לא היה כה גבוה כמו אתמול, גם שיחים לא חסמו את דרכנו, עצים לגמרי לא ראינו, גם כושים עם עדריהם לא פגשנו היום אף על פי שהמקום נראה מתאים למרעה בעיניי. הקרקע סלעים וולקניים ועליהם שכבה לא עבה של חמר חום־בהיר. מרחוק נראו דלקות בכל האופק הדרום־מזרחי.

ובו שרידי יישוב וסוכת קש מעידים שמישהו עוקב אחרי הסיירים

בערב, כשעה לפני שקיעת החמה, ואני יושב בחוץ על יד אוהלי ואוכל ארוחת ערב, הארוחה החמה היחידה שהיינו מקבלים ביום, הופיע במרחק של כרבע מיל בגדה השנייה של הנהר קרנף ענק בעל שתי קרניים על אפו. לא נבהלתי והמשכתי ארוחתי, הכושים גם הם לא נבהלו, גם הקרנף לא נבהל, הוא בכלל לא הסתכל בנו, לא שם לב אלינו, צעד לאט, קטף עשב בדרכו והסתלק.

ביום הרביעי המשכנו דרכנו כ־12 מילין מערבה, קצת צפונה, בכיוון לקבוצת הרי אילדאלט וקיקופה. הלכנו סמוך לצידו הדרומי של הנהר אלגוריני, הנקרא במקום זה בשם נאלוסיגילי. הנוף היה יפה, מקומות רבים עשב ירוק, לפעמים נראו גם פרחים. באמצע דרכנו גדלו בעמק אחד שני דקלים עם סנסיני תמרים, וכשני מילין משם שני דקלים עם סנסיני מניפה. חורשות לא היו, רק עצי שיטים ועצי עלים אחרים יחידים. גם היום פגשנו הרבה חיות, עדרים של עשרים עד חמישים זברות ועדרים גדולים של מאות איילים מכל המינים, שעמדו מולנו על גבעה באופק. גם היום התפרץ עופר ובא להסתכל בזרים שבאים מרחוק לדחוק את החיות האלו הבלתי מוגנות מיישוביהן הקדומים. אנשים לא ראינו אבל עקבות של יישוב פגשנו היום לראשונה. כמיל ממקום החניה שלנו נמצא "מוגואן", הוא מבצר עגול של הכושים הקדומים, קוטרו כ־15 מטר וקירותיו כשני מטר גובהם, בעובי של מטר וחצי, בנויים מאבני פרא בלתי מעובדות. בפנים נמצאה סוכת קש, שניים על שלושה מטר, ועל רצפתה עצמות אייל וענפים שהעידו על הימצא אנשים במקום זה. המאסאי שלי אמר שהוא בטוח שאלה אנשי שבט נאנדי שביקרו כאן זה לא מכבר. לא רחוק משם נמצא מוגואן שני, עזוב והרוס למחצה, מלא שיחים בפנים. בקרבת החניה של הערב מצאנו סוכה של קש, על גדות הנהר, נסתרת בסבך ושיחים, ובה שרידים טריים, עצמות אייל ונוצות עופות. כנראה הכושים שומרים על צעדינו ולעת עתה פוחדים מפגישה איתנו.

בערב מדדתי את הנהר אלגוריני שנית ומצאתי בו 360 ליטר לשנייה, פי שניים מאתמול, אף כי מצד הדרומי שעברנו לא נכנסו פלגי מים לנהר. כנראה תוספת המים קיבל הנהר מצפון. חשבתי אילו היה פה מפל מים היה לנהר זה ערך רב.

למחרת ביום החמישי למסעי באמת גיליתי מפל מים במרחק של 3.5 מילין ממקום החניה. את רעש המפל שמעתי מרחוק והלכתי למדוד את עוצמו. הנהר נופל מסלע וולקני מגובה של 25 מטר. במקום זה אפשר להפיק 90 כוח סוס, אם ניקח בחשבון כמות מים של 360 ליטר לשנייה שמדדתי אתמול. זה חשוב בשביל היישוב העתיד לבוא, היות וכל האזור חסר פחמי אבן לחלוטין וגם עצי הסקה הם מעטים. אבל רוב המקומות הם חסרי נהרות מתאימים להפקת כוח. בחושבי על בעיה זו הגעתי לפתרון שנראה לי מתאים, והוא להשתמש ברוחות העזים הנושבים בכל ארץ הרמה הזאת. על ידי מנועי רוח אפשר להפיק את הכוח הקטן הדרוש ליישוב חקלאי, להשקאה, לגריסת זרעים ולמאור. לדאבוני לא היה בידי מכשיר למדידת מהירות הרוח, חוץ לזה מדידות כאלו צריך לעשות בקביעות במשך זמן ממושך.

בערב חנינו על יד אגם קטן שהיה דומה לביצה גדולה, בוץ על חופיו וצפרדעים אין־סוף מקרקרות, וחסידות רבות, מוזרות, גדולות ומגושמות, בעלות מקור רחב ומכוער, ובעורף ראשן צרור נוצות. קוראים להן באנגלית חסידת ראש־לווייתן (Whale Headed Stork) ובלטינית Balaehiceps Rex והן נמצאות באפריקה המרכזית.

הערב התחיל להחשיך, הנה שומעים אנו קול צריחות חזירים עצום, והנה זוג בהמות (סוס היאור) יוצאים מהביצה ומתקרבים; לא נבהלתי, אך חששתי שהאורחים הבלתי רצויים יקלקלו לנו את המחנה. ציוויתי להביא קש יבש ולהדליק מדורה גדולה סביב המחנה, כי כל החיות פוחדות מאש. את המדורה החזקנו כשעתיים עד היפסק הצריחות, והאורחים הסתלקו. רק אחרי כן הלכנו גם אנו לישון.

בבוקר המשכנו דרכנו צפונה, כעבור שעתיים ואנו התרחקנו כחמישה מילין, והנה נעלמו שני סבלים עם מטען פושו. עמדנו ושלחתי משמרת לחפשם. חיכינו עד שחזרה המשמרת והנעדרים אינם. התרחקנו עוד כשני מילין וחנינו על גדות הנהר קובקונג. שלחתי עוד פעם משמרת לחפש אחרי הסבלים. היה כבר חושך כשחזרה המשמרת והביאה סבל אחד עם מטען פושו. השני הלך בעצמו ישר לעבר הר סירגוי, שנראה מרחוק, כי שמע על החניה הראשית שם, רצה לקצר לו את הדרך והלך יחידי.

הנהר קובקונג אינו נהר גדול, כפי שדימיתי לפי המסומן על המפה. רוחבו היה באמת כחמישה מטרים והגיע במקומות עד עשרות מטר, אבל זרם המים היה איטי, וכמות המים הייתה רק 70 ליטרים לשנייה, כמות נעדרה ערך.

בדרכנו במישור, בשדה ריק, בלי עצים ובלי בעלי־חיים, רק קש יבש מסביב ושמש לוהטת והנה נראה מרחוק עץ, בגודל עץ שיטים ועליו פרי עגול, גדול מופלא מבריק בלובנו מקרני השמש, ניגשתי אליו ונדהמתי, זה היה עץ שיטים בלי עלים ועל ענפיו תקועות גולגלות של בני אדם, עשרות עשרות גולגלות נוצצו באזור השמש החזק. המחזת היה איום ועשה עליי רושם רע. איני מאמין באמונות הבל ובסימני ייעוד, אבל עליי להודות כי מזמן הופעת האות המבחיל נשתנה מזל מסעי לרעה.

ובו מגיעים להר סירגוי, אבל איפה נמצאים גיבנס וקייזר?

בא היום השביעי, 5 בפברואר, המיועד לפי התוכנית לחזרה למחנה הראשי על יד הר סירגוי ולפגישה עם מר קייזר שם.

בזמן שסיבבנו את ההר והנה איש רץ לקראתנו. זה היה הסבל שברח אתמול והלך ישר לסירגוי. הוא חיפש את המחנה הראשי כל היום ולא יכול לגלותו, ושמח למצוא אותנו פה.

בבוקר בהתחלת דרכנו עברנו את הנהר קובקונג פעמיים. במרחק קטן מהחניה נמצא מפל מים בגובה של שבעה מטרים. מהכמות הקטנה של המים בנהר זה אפשר לקבל במקום זה רק חמישה כוח סוס.

במרחק של ארבעה מילין מסירגוי עברנו את ראשית הנהר עוד פעם. כמות המים לא השתנתה פה והייתה 70 ליטרים לשנייה כקודם.

הנוף היה חדגוני במחצית דרכנו הראשונה, דומה לזה של אתמול. אחר כך התחיל להשתפר, פגשנו עדרים בני שלושים־חמישים ראש של איילים ודישונים וזברות, גם חזירי־בר ועינות נראו פה, אבל שרידי יישוב בני אדם היו נעדרים.

המחנה הראשי שלנו איננו. הדבר לא היה מובן כי לפי התוכנית היה על קייזר להגיע יומיים לפניי. נשארנו פה לחכות לבואו. זה היה המקום היחידי שמצאנו בו מים בסביבה.

ובו הסבלים צדים אייל, ואז גונבים את הרובה

אחרי הצהריים יצאתי עם המאסאי לחיפושים. היה כבר היום התשיעי מאז יצאתי לשבעה ימים למסע יחידי, ומר גיבנס נתן לנו פושו לתשעה ימים בלבד. היום ייגמר המזון ומה לעשות אין לי מושג. סיירתי שוב את הסביבה, ולא גיליתי שום עקבות של השיירה הראשית. חזרתי כלעומת שיצאתי.

למחרת, ביום 8 בפברואר, נגמר המזון. הסבל שהחליף את הבוי שלי הציע לי שיביא אייל אם אתן לו את הרובה. הוא טען שיודע לירות ולצוד חיות. אני ידעתי לקלוע למטרה מאקדח, אבל צייד לא הייתי ולהרוג חיות לא היה לפי רוחי. נתתי לו רובה וסבל לעזרה. הם הלכו וחזרו רק בערב עם אייל על שכמם. זה עלה לנו ביותר ממחצית 15 הכדורים שהיו לנו. הם הכריזו שלא את כל הכדורים הוציאו על הציד, אלא פגשו בקרנף בדרכם וירו בו. כעת בא תורו של הטבח להראות את אומנותו. את הבשר חתכו לפרוסות דקות והתקינו אותן על גחלים לצלותן. האנשים הרעבים אכלו את הצלי בתיאבון, אבל שלושת הסוואהילים שבאו איתנו ממומבסה קלקלו את הקיבה ולא יכלו לזוז. מצבנו היה קטסטרופלי. להישאר כאן ולחכות לא היה בזה שום היגיון. החלטתי לחזור לחניה האחרונה שלנו על הנהר סאמאבולו.

לקחתי שלושה אנשים – הסבל שהוביל שמיכה ושק שינה שלי ואוכל ליום, הבוי והמאסאי בתור גשש – לגלות עקבות השיירה. הלכנו כחצי שעה והמאסאי לא מצא עקבות. שלחתי אותו חזרה למחנה ופקדתי שמחר בבוקר יוביל את אנשינו ישר צפונה. המשכתי ללכת עם שני הכושים. כעבור חצי שעה נגלו לפנינו עקבות צעדים רבים וגם גרעיני אורז מפוזרים על יד השביל. "הם נחו וסעדו פה", אמרתי, "גילינו אותם, קדימה!". לא הרחקנו הרבה והנה הסתעף השביל לשניים, שביל אחד פנה צפונה־מזרחה והשני צפונה־מערבה, באיזה מהם לבחור?

התבלבלתי מרוב הדרך וההתרגשויות, עייפתי והשתרעתי על האדמה לנוח ולהתיישב בדעתי לאן לפנות. פתאום קפץ הסבל מבלי להגיד מילה, לקח את הרובה ונעלם בכיוון מזרחה. נבהלתי. "האיש סחב את הרובה וברח", עבר בראשי, היות ולכושים אסור לרכוש נשק חם. תכף שלחתי את הבוי שירדוף אחריו. אני מחכה חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, כל רגע נדמה לי ארוך מאוד, אין קול ואין עונה. פתאום קול ירייה מצד מזרח. קפצתי ורצתי מזרחה קרוב למיל. הסבל איננו.

חזרתי. גם הבוי חזר. נתתי לו את החפצים ואני לקחתי את המימייה ותרמיל־צד עם אוכל ופניתי בשביל המזרחי. כך הלכנו כשני מילין, והנה עמוד עשן עולה מהיער המזרחי, והכושי אומר שהוא רואה דמות בן־אדם עומד על יד אוהל. לבטח שם נמצא המחנה. הלכנו, נכנסנו לתוך היער וכשיצאנו אל קרחת היער עמד לפנינו הסבל עם הרובה, והמחזה שראה הבוי היה חיזיון מטעה. עמוד העשן בא משיח קטן שבער, והמחנה שלנו עקבותיו אינן. שניהם ראו דברים שרצו לראות ונדמה להם שזה קיים באמת.

ובו וילבוש כמעט נופל טרף לעוף דורס, אבל סוף־סוף מוצא את חבריו

השמש שקעה ונעשה חושך. אין דמדומים אורכים זמן רב על יד האקווטור כמו אצלנו. התכוננו להישאר כאן הלילה. אספנו ענפים יבשים, הדלקנו מדורה והשתרענו לישון. זה היה הלילה הראשון בחיי שביליתי בחוץ תחת כיפת השמיים ועל אף העייפות הגדולה, כי עברתי ביום זה מרחק רב, לא יכולתי להירדם.

שכבתי ותיארתי לעצמי את המצב. המחנה צריך להיות פה בקרבת מקום. אם נלך בשביל הצפוני־מערבי מההסתעפות נמצא את קייזר ואת גיבנס ביחד. השחר אור ומיהרנו לקום. את הסבל עם הבוי שלחתי בחזרה (כי פחד ללכת יחידי), שיובילו תכף את האנשים שלי דרך השביל הצפון־מערבי, ואני החלטתי לקצר את הדרך וללכת ישר מערבה בלי שביל. נדמה לי שלבטח אמצא את המחנה הראשי בקלות. עברתי כשלושה מילין, את המחנה לא גיליתי, גם את המשך השביל לא מצאתי. הייתי צמא.

על יד אפיק יבש פגשתי עדר גדול של איילים, אבל מים לא היו בו. ההר נראה לי קרוב מאוד, אין היגיון ללכת הלאה מערבה. פניתי צפונה והמשכתי מילין אחדים, עייפתי כל כך שנפלתי ארצה והשתרעתי בלי לזוז, והנה ציפור גדולה מין נשר מסתובבת מעל לראשי בשמיים, כנראה חשב אותי לפגר מת, ויורד עליי בסיבובים למטה. התעוררתי, קפצתי על רגליי וקידמתי את הנשר ביריית אקדח.

להמשיך לא היה כוח. החלטתי לחזור למחנה שלי השוכן על מעיין מוסיגאווי. הלכתי והלכתי דרומה עד שהגעתי למקום ההסתעפות. סימני האורז נתגלו שוב, אבל השיירה שלי איננה. חזרתי לחניה, מצאתי שם את כולם. כנראה לא הבינו את פקודתי.

צמא ועייף מרוב הדרך וחוסר שינה, לא היה לי כוח להמשיך. שלחתי את המאסאי בלוויית סבל עם מכתב אל קייזר וביקשתי לשלוח לי מעט אורז ופקדתי עליהם לחזור עוד הערב. הלכתי להתרחץ ולהחליף כוח במי המעיין. הסבון שלי נגמר מזמן. נחתי על מיטה. האנשים ששלחתי לא חזרו עד חשכה. שכבתי לישון בחרדה מה יגיד יום מחר. האם יבוא פעם קץ לצרות?

למחרת באה ההצלה. ב־11 בפברואר, 12 יום למסע היחיד שלי, כשעה לפני הצהריים, נראתה שיירה של 11 סבלים באים מדרום ומביאים מטען אורז למחנה הראשי צפונה לסירגוי. עצרנו אותם ולקחנו פושו, סוף־סוף יש מזון לאנשים שלי. כעבור שלוש שעות חזר המאסאי עם הסבל ואורז ששלח מר קייזר. גם שני מכתבים קיבלתי מהבית, המכתבים הראשונים אחרי שבעה שבועות פרידה, וממר קייזר מכתב ידידותי, בו הוא מביע את שמחתו שסוף־סוף נגליתי ומוסר שהוא מחכה לי ללכת ביחד להר אלגון. הייתי מאושר ביותר באותו יום.

ובו וילבוש כותב את הדו"ח שלו, קייזר חוזר מהמערב, ומר גיבנס מתפעל מהארץ הרבה יותר מדי

למחרת יצאנו כבר בשש בבוקר, מטען כמעט לא היה לנו, והדרך קלה בשביל דרוך. הלכנו מהר בלי להינפש, ובשש שעות וחצי עברנו את המרחק של 13 מילין. בסוף דרכנו, כשנכנסנו למורד הבקעה, נראו לנו מרחוק כשישה מוגואנים הרוסים נסתרים בתוך שיחים. והבקעה, כשלושה מילין צפונה מסירגוי, נסתרת במישור רחב ידים, לא רואים אותה משום צד. זה מין שקע עמוק, דומה לאגם קדמון שהתייבש, ובתוכו מעיין קטן, נובע לתוך ביצה קטנה ומתאדה שם. על יד המעיין הזה נטה מר קייזר את החניה הראשית.

את בואי קידמתי בשלוש יריות אקדח, ומר קייזר, שרק עתה גמר את ארוחת הצהריים שלו, בא לקראתי ובירך אותי בידידות רבה. סיפרתי לו את תלאות הדרך האחרונה ואת שמחתי להמשיך את המסע יחד איתו. הנה נודע לי כי מר גיבנס טרם הגיע, ולפי תוכניתו החדשה יש לשלוח מחר 18 סבלים עם ראש קבוצה לראוונה להביא פושו. על מר קייזר ללכת בליווי מאסאי, שני משרתים ו־11 סבלים לסביבות הר אלגון, ועליי להישאר בחניה הראשית עם המאסאי שלי, שני משרתיי ושישה כושים. כל הפושו שנשאר פה יספיק בשביל שמונה ימים בלבד.

הידיעה הדהימה אותי, כי בזה נחסמה בפניי האפשרות לסייר את הארץ, ואני נידון להישאר במקום זה עד הגמר.

נשארתי בחניה הראשית כמעט שבועיים. במשך השבוע הראשון יחידי לגמרי. מר קייזר הלך למחרת בואי מערבה עם ליווי של 14 איש ותוכניתו לסייר את מדרון הר אלגון ולהגיע עד הנהר נזויה, כארבעה ימים ללכת וכשלושה לשוב.

במשך השבועיים הכנתי את הטיוטה של הדו"ח שלי, ציירתי את מפת המסע, וסיירתי את הסביבה הקרובה והרחוקה. בסביבת הביצה ועל גדות המעיין צמחייה יפה וכנראה בעלי חיים נמצאים שם, כי פעם באמצע היום ביקר אותנו אריה. הבוי שלי נבהל ובא בצעקות "מיאבא", זאת אומרת אריה. יצאתי, האריה היה כבר רחוק, יותר מחצי מיל מאיתנו על גדות המעיין, ונעלם בסבך הביצה. בערב שמענו את האריה שואג מרחוק.

ביום 19 בפברואר מלאו שבעה ימים מאז הלכו הסבלים לראוונה להביא אורז וטרם חזרו. אם לא יחזרו מחר לא יהיה לי בערב פושו לתת לכושים שלי. החזרה על בעיית הארגון הבלתי מוצלח של המאיור הרגיזה אותי. לשמחתי הגיע למחרת בצהריים מר קייזר. הסיור שלו הצליח והוא הספיק לבקר את האזור באופן יותר מקיף משהתכונן תחילה.

הסבלים הביאו לי מכתב מאבי, בעל אחוזה וטחנת־קמח בלסוסנו על יד גרודנה. במכתב תוספת ממורה ילדותי הזקן, המכיר את כל המשפחה שכולם ציונים, החל באחי הבכור אייזיק הביל"ואי שעלה ארצה ב־1893 ואחי גדליהו שעלה עשר שנים אחריו, ועד תלמידו הצעיר (אני), ומכתבו כתוב עברית, בו הוא מדגיש את מצב היהודים שהוא בכל רע, וכי ארץ הגירה נחוצה להם, ולכן עליי לחקור את התנאים בלי משוא פנים מפלגתית, לברר ולהכיר כל דבר לאמיתו כי עיני כל ישראל מתבוננים אלינו ומחכים לתשועה, כי אחריות גדולה מוטלה עלינו כלפי העם היהודי כולו והתפקיד שלנו הוא תפקיד של חשיבות עליונה ועלינו להיות זהירים ונאמנים לתעודה היסטורית זו. התרגשתי עד מאוד מהמכתב. עם מסכן המצפה לישועה ממרכז השחור הזה, מארץ שגם הכושים אינם רוצים בה.

ביום 25 בפברואר הופיע סוף־סוף המאיור. הוא אמר שהגיע כבר אתמול והסתובב כל היום על יד ההר סירגוי ולא יכול למצוא אותנו בשקע הנסתר הזה. כשהתחיל גיבנס לפרט את מסעו התברר שהוא לא התרחק בהרבה צפונה מהמקומות שביקר בהם קייזר. הוא התלהב מיופי וטיב האזור וסיפר גוזמאות, למשל הוא מעריך את נהר נזויה שרוחבו 25 רגל ועומקו 18 רגל, שיש בו כמות מים עצומה, דבר שלא יכול להתאים למציאות. לפי הערכתו של קייזר אין מקומות בנהר נזויה שעומקם יעלה על ארבעה־חמישה רגל. אנו חשדנו מלכתחילה שאין המאיור חוקר נאמן, והארץ נדמית לו בצבעים בהירים כי רצונו בדו"ח חיובי, וכי שולחיו בלונדון שילמו לו סכום הגון ומחכים ממנו לסקירה מלבבת וסיכום יפה.

ובו המטען נשדד, אך השודדים מתחבאים ביער

רק יום אחד נשאר המאיור בחניה הראשית איתנו. מיהרנו לחזור הביתה, בפרט מיהרתי אני כי היה עליי לחזור לחג הפורים ליפו, שם קבעתי להיפגש עם מר א' ברלין, שצריך היה לבוא במיוחד לחתום על חוזה שותפות להקמת בית־חרושת למיצוי שמן על ידי בנזין, ולבחור את המקום להקמת המפעל.

ב־27 בפברואר קמנו לפני עלות השחר ובשעה שבע צעדה כבר כל השיירה בשביל הצר, בשורה, אחד אחרי רעהו, 58 איש כושים ואנחנו בראש. במשך זמן המסע החסרנו במשקל למרות התיאבון והאוכל הרב שבלענו.

שלושתנו הלכנו בראש והתקדמנו לפני שיירת הסבלים וישבנו לנוח על גדות הנהר אסידון ולחכות לשיירה. והנה בא רץ ועמד לפנינו, כושי זה היה הבוי הראשון שלי שהענשתיו והעברתי אותו לדרגת סבל. הוא בא כולו זיעה, הצדיע כדרך החיילים והודיע כי שודדים משבט נאנדי התנפלו על הסבלים האחרונים שבזנב השיירה. תפסנו רובים ומיהרנו בחזרה, עברנו יותר ממיל, שם מצאנו את ראש הסבלים פארג'י יושב פצוע וראשו זב דם. הוא סיפר כי תשעה שודדי נאנדי התנפלו עליהם ושדדו מטען אחד עם דברי מזון ומטען שני עם חפצים ישנים של המאיור, בתוכו גם אקדח ישן שלו וכדורי עופרת. ופרט לזה הם לקחו רובה שניידר שקיבלנו אצל מושל ראוונה, שנשא אותו הסבל האחורי, וברחו לתוך היער. פארג'י הספיק לבוא תכף ולתפוס אחד השודדים בעוצם ידו. הוא הפיל אותו והתחיל לקשור אותו בחבל. אז חזרו השודדים לקול צעקותיו, פצעו את פארג'י פצע עמוק בראשו, שחררו את חברם ונעלמו.

הסבלים שלנו, שנמצאו בקרבת מקום, נבהלו, השליכו את מטענם וברחו. אנו רחצנו את ראשו של פארג'י וקשרנו את הפצע במטפחת, והמאיור החליט לעזוב את העניין ולהמשיך בדרכנו, כי לא היה שום היגיון לרדוף אחרי השודדים ולהשיגם ביער. רק פנינו ללכת והנה הכושי שהביא לנו את הידיעה יושב על אם הדרך ובוכה מר בקול רם. כששאלנו לסיבת הבכי ענה הכושי כי הוא כל כך נרגז שאין אנו רודפים אחרי השודדים להענישם, שאינו יכול להתאפק מבכי.

התנהגותו השפיעה עלינו והחלטנו לפעול לפי עצתו לתפוס ולהעניש את עושי הפשע. לקבוצה הצטרפו שבעה איש – המאיור, אני, פארג'י, הסבל ועוד שלושה כושים. קייזר, שהגיע במאוחר, חזר אל השיירה כדי שלא לעזוב את הכול בלי ראש להגנה. הלכנו כשלושה מילין בחזרה ומצאנו עקבות. השודדים הסתתרו עמוק בתוך היער ולמצוא אותם שם לא הייתה לנו שום אפשרות. אנו חזרנו לשיירתנו. חזרנו בידיים ריקות וצעדנו באותו יום עוד כשישה מילין דרומה עד שהגענו לנחל שמצאנו בו מעט מים. חנינו שם עייפים מהמהלך הארוך, יותר מ־25 מילין באותו היום.

הגענו לראוונה וחנינו על יד הנהר אלדומה. למחרתו בבוקר הלכתי עוד הפעם לראות את העיירה ולהתבונן לבנייני המקום. דעתי נתחזקה, כי בנייני אבן גזית הם הכי מתאימים בשבילנו, וכי המתיישבים היהודים לא יוכלו לחיות באופן פרימיטיבי, עם חלונות וריהוט של עורות חיות בר. אם יהודים יבואו, דרוש להם מהתחלה שיכון אנושי בשבילם ובשביל משפחותיהם, שיכון מתאים לאירופאים.

ובו גיבורנו שב לארץ ישראל, מסכם את הדו"ח שלו, ומסביר מה בכלל אפשר לעשות ב"אוגנדה" זאת

בארבע וחצי ב־8 במרץ הפלגתי באונייה הגרמנית "קאנצלר". אונייה לא גדולה, 3,000 טון בלבד, אבל נעימה יותר, הנוסעים פשוטים יותר. הייתי שבע רצון לנוח אחרי מסע של שלושה חודשים ויכולתי בשקט לחזור לעצמי ולחשוב על עתיד אחר, בארצנו אנו, שהתקרבתי אליה בכל יום ובכל שעה. הים שקט. עברתי בשקט על הדו"ח שלי, שהיה כמעט מוכן, והכנסתי תוספות ותיקונים. נגמר. הסיכום אומנם שלילי אבל עצם המסע היה מעניין.

ביום 27 במרץ 1905 עליתי על חוף יפו.

* * *

לחבל ארץ זה ניתן הכינוי "ארץ מרעה", כי אי אפשר להשתמש בה לשום דבר אחר, אבל השאלה היא אם הארץ מתאימה לגידול מקנה בשיטות המקובלות באירופה. המומחה שלנו מר קייזר בדעה כי רק רועים נודדים כמו המאסאי יוכלו להתקיים כאן, היות ועליהם לנדוד ממקום למקום מילין רבים בעונות היובש, ואי אפשר ליישב כאן איכרים על חלקות מסוימות, כי בשיטה זו יכלה המקנה מרעב. המושל של אלדומה־ראוונה חושב כי שטח של 10,000 אקרים (40,470 דונם) שמשתרע לאורך מילין אחדים של הנהר יספיק אולי למתיישב אירופי. לפי דעתו דרושים אלף אקרים לגידול חמישים ראש בקר.

על המתיישבים להתחשב עם תקלות רבות: שטח המרעה מתייבש בעונת היובש, ובעונת הגשמים מתקרר המקנה וגם טובע בזמן שיטפונות. אבדות מרובות נגרמות ממגפות הדבר, מחלת הריאות וכו'. בשנת 1891 פגע הדבר בשטח נרחב והשמיד את המקנה של המאסאי ושל השבטים השכנים, ואלפי ילידים מתו מרעב ומגפות. בזמן ההוא הושמדו התאואים של החבל כליל, ורק שלדיהם מעידים על קיומם מקודם. גם הארבה והחרקים הזוללים משמידים שטחים שלמים, ויש לקחת בחשבון את המזיק הרציני הזה.

השאלה הכי חשובה היא אם בקר מגזע משובח יוכל בכלל להתקיים כאן, כי הבקר שמכניסים מאירופה סובל קשה מהאקלים, והרי גם הבקר שמביאים מקיסומו ומאזור חופי אגם ויקטוריה החם לא מחזיק מעמד כשהוא עולה לאזור הקר ומקבל מחלת הריאות וכו'. הכבשים של הילידים לא נותנים צמר, והשאלה היא אם צאן ובקר טוב יוכלו להתרגל כאן, או אם חלק ממנו יישאר בחיים ויתאקלם גם אז ישנה אפשרות שיתנוון וידמה בטיבו לגזע המקומי.

אולי יוכל להצליח ענף גידול עינות, שהן חיות חופשי במישור זה.

על מומחים לדון ולהציע את הדרכים למנוע את התקלות בשלמותן או בחלקן, אם אפשרי וכדאי לזרוע מיני עשב טובים ומתאימים במישור, אם על ידי הרכבת נסיובים אפשר לעצור את מגפות המקנה, ואם על ידי חניה זמנית של בקר מחו"ל במחנות ביניים אפשר להשיג הסתגלות לאקלים הקר באופן איטי, ולמנוע על ידי זה מחלת ריאות.

נדמה לי כי ברור שחוות קטנות פרטיות לא תוכלנה להתקיים כאן. אולי ייתכן שחברת זיכיון גדולה, שתשרור על הארץ כולה ותוציא כספים רבים על ניסיונות ושכלולים, תוכל פעם להצליח במפעל.

במקרה זה אני מתאר לעצמי את התמונה להוצאה לפועל: במקומות שונים יש לבנות תחנות עם אורוות גדולות בהן יחנה המקנה בזמן נדודיו לפי העונה, ויש להקים תחנות לניסיונות בהנהלת מומחים לגידול בקר וצאן ועינות. על החברה לרכוש מקנה מתאים לתנאי האקלים והמרעה ולמסור אותו בחכירה בידי אנשים מובחרים, ואלו יעמדו תחת פיקוח החברה. רצוי שמתיישבים אלו יהיו חופשיים בפעולתם עד כמה שאפשר, ושיהיה להם אפילו דעה בבחירת המנהל המפקח, כדי למנוע חיכוכים. כי חיכוכים אלו בין האיכרים וההנהלה גרמו בארץ ישראל ובארגנטינה להוצאות מיותרות וכישלונות. ברוסיה אפשר לבחור את האנשים בין חוכרי משקי חלב של האצולה, שהם שם מטפלים במשקים גדולים של חמישים וגם מאה פרות. יהודים רבים מתעסקים בענף זה ברוסיה המערבית, ידועה שם גבינה מיוחדת מחלב פרות הנקראת גבינה יהודית. יהודים מתאימים למפעל בתור חוקרים אפשר למצוא שם. כעבור זמן יש ליישב אותם בבתים, בקבוצות של עשרים עד ארבעים משפחות לפחות במקומות שימצאו מים להשקאת גינות של ירקות, עצים להסקה וכו' וכו'. גם בית ספר שיוכלו לשלוח את ילדיהם ללמוד. רק חבר הרועים יצטרכו להיות באוהלים ולנדוד בעונת היובש למקומות מרוחקים.

מובן כי תמונה דמיונית זו היא אופטימית מאוד, היות שמתוך תפיסה מעשית וביקורת של המצב מוכרחים להגיד:

"במקום שאין כלום, אין לעשות כלום!"