אירוע אלים בעל מאפיינים חריגים התרחש ביפו בערב פורים תרס"ח, 1908. במהלך קטטה שהתלקחה בין ערבים ליהודים בני העלייה השנייה, נדקר צעיר ערבי ונפצע באורח אנוש. משפחתו התלוננה בפני השוטרים העות'מאנים, ואלו יצאו לעצור את התוקפים וגם ירו ופצעו 13 יהודים. התפנית המעניינת הגיעה מיד לאחר מכן: ממכתב שנשלח למרכז הציוני בווילנה מאת מנחם שינקין, איש חובבי ציון ביפו, עולה שהיהודים הספרדים בעיר גינו דווקא את הצעירים היהודים עולי רוסיה שהיו מעורבים בקטטה. "הם כמעט שמחו על מפלת הרוסים", כתב שינקין, "ויש מהם שאמרו לערבים: עד עתה חיינו בשלווה, עתה כשבאו המוסקובים, באו כל הצרות. מאחדים היינו יכולים לשמוע כי מן היושר לשלח מפה את כל אלו הרוסים שבאו במשך חמשת השנים האחרונות".
את ספרו "שונאים סיפור אהבה – על מזרחים וערבים (ואשכנזים גם) מראשית הציונות ועד מאורעות תשפ"א" בחר ההיסטוריון פרופ' הלל כהן לפתוח בתיאור התקרית היפואית ההיא ותגובתם של היהודים הספרדים לה. לזכותו של כהן ייאמר שהוא לא מבסס את חיבורו עב הכרס על אירוע נקודתי שהתרחש לפני יותר ממאה שנה; לאורך כל הספר הוא חוזר ומציין שהיכולת להגיע למסקנות על סמך אירועים יחידים היא מוגבלת. עם זאת, הבחירה שלו להתחיל דווקא מהסיפור הזה את המסע להבנת מערכת היחסים בין מזרחים לערבים מראשית הציונות ועד היום אינה מקרית. יש בה אמירה: בניגוד לתפיסה הדיכוטומית הרווחת היום, שלפיה המזרחים במדינת ישראל הם השכבה הלאומית יותר, הימנית יותר והרחוקה יותר משיח עם הערבים, מבט על 120 השנים האחרונות מוכיח שלא תמיד זו הייתה המציאות.
"לא באתי לטעון שהמכתב של שינקין מבטא את הגישה הרווחת בקרב היהודים הספרדים בימים ההם", מקדים כהן ומבהיר בתחילת שיחתנו. "אני גם מודע לקוצר ראייתו של ההיסטוריון, שלא באמת יכול לדעת מה הייתה הגישה הרווחת. מבחינתי, עבודה היסטורית פירושה להראות מפה רחבה ככל האפשר של מציאויות, כי המציאות מורכבת. מצד שני, אם אתה מראה הכול, לא עשית כלום. צריכים לנוע בין התייחסות לייחודי ובין יצירת הכללה. כשאני כותב את ההיסטוריה של התקופה הזו, אני מצד אחד מספר על הפיוטים הספרדיים שמאז ומתמיד דיברו על הכחדת הגויים כחלק מהשאיפה לגאולה, ומצד שני אני מביא מקרה כמו הקטטה ביפו, כדי להגיד שהייתה גם תפיסה כזו".
"הקיבוע שיש לנו בראש מאז בחירות 81' הוא לא הכרחי. לא אגיד שברית העבר בין מזרחים לערבים יכולה להיות העתיד, כי היחס של המזרחים לערביות השתנה לאורך המאה ה־20. בתחילת המאה המזרחים היו מעורים בתרבות הערבית וידעו ערבית, והיום זה קיים בצורה מצומצמת הרבה יותר. אבל גם זה יכול להשתנות"
כהן מציין למעשה ארבע תפיסות שונות של התייחסות לערבים, שהתקיימו זו לצד זו בקרב הוגי עדות המזרח. הראשונה מדברת על ברית מזרחית־ערבית, "אחוות מדוכאים" נגד הציונות שלא רק פגעה בערבים אלא גם הפלתה לרעה את המזרחים. זו הייתה תפיסה שולית, שתומכיה מעטים. בתפיסה השנייה המזרחים רואים בעצמם גשר לשלום, מתוקף היכרותם עם הערבים והיותם בני התרבות הערבית לצד היותם ציונים. גם הגישה הזו, מודה כהן, מעולם לא זכתה להשפעה של ממש. התפיסה השלישית של המזרחים בעיני עצמם אומרת שדווקא מתוך היכרות עם הערבים, הם דורשים יד קשה כלפיהם. לפי התפיסה הרביעית, המזרחים הם שונאי ערבים ומתנגדים עיקשים לכל מהלך של פיוס בין העמים.
שתי התפיסות האחרונות, אומר כהן, קיבלו תאוצה בעשור שבין המהפך הפוליטי של 1977 לאינתיפאדה הראשונה, וכך התקבעה ההנחה המקובלת היום שהמזרחים הם ימנים. הוא עצמו סבור שהאקסיומה הזו יכולה להשתנות: "ההשלכה הפוליטית שעשויה לעלות מהספר שלי היא שאם בעבר יחסי מזרחים וערבים היו שונים, זה אומר שגם בעתיד יכול להיות אחרת. הקיבוע שיש לנו בראש מאז בחירות 1981 בערך הוא לא הכרחי אלא תוצאה של מהלכים היסטוריים שאני מנתח בספר. לא אגיד שברית העבר בין מזרחים לערבים יכולה להיות העתיד, כי היחס של המזרחים לערביות השתנה לאורך המאה ה־20, ולא רק מסיבות פוליטיות פנים יהודיות. בתחילת המאה המזרחים היו מעורים בתרבות הערבית וידעו ערבית, והיום זה קיים באופן מצומצם הרבה יותר, ואצל חלק גדול מהם אין תחושה של קרבה לערביות. אבל גם זה יכול להשתנות".
טרמפ מהמסגד עם כצל'ה
ספרו של פרופ' הלל כהן מורכב ורב פנים, ממש כמו אישיותו וכמו הביוגרפיה שלו. בתחילת "שונאים סיפור אהבה" (ראה אור בהוצאת "עברית", מייסודו ובניהולו של אחיו יוסף כהן) הוא מתאר את עצמו כך: "יהודי, ירושלמי, ממוצא אפגני־פולני, לא ממש אשכנזי ולא מזרחי על מלא, דובר ערבית שחש לרוב בנוח במרחבים ערביים, שהתחנך במוסדות של הציונות הדתית האשכנזית וברח מהם, מסורתי למחצה, משתתף לסירוגין בשיח המזרחי ובשיח השמאלי, מרגיש זיקה לכל הקבוצות האלה אבל לא משתייך באופן מלא לאחת מהן".
הוא נולד בירושלים ב־1961, לאב שעלה מאפגניסטן עשור קודם לכן ולאם שהגיעה ארצה מפולין כילדה בשנות השלושים. "הבית שגדלתי בו היה אשכנזי יותר ממזרחי", הוא אומר. "אני חושב שאבא שלי קיבל החלטה מודעת בעניין הזה, וההבדל בין המשפחה האפגנית למשפחה הפולנית היה בולט מאוד". אביו בחר להתפלל בבית הכנסת הישן של חסידי סוכטשוב בשכונת בית וגן. באותו בית כנסת התפלל גם רב השכונה, הרב שלמה מן־ההר, וכהן מספר שלמד אצלו משניות בין מנחה לערבית.
כשהגיע לגיל תיכון, שלח אותו אביו לישיבה הטכנולוגית "קריית נוער" בשכונת מגוריהם, "מתוך מחשבה שאנחנו צריכים ללמוד מקצוע. זה היה בית ספר מזרחי מובהק. למדתי שם שנה אחת, ובמהלכה השתתפתי בעליות לסבסטיה. אפילו הגבהתי שם את ספר התורה, באחד המניינים שהתקיימו ביום האחרון של חנוכה". אחרי שנה עבר כהן לישיבה התיכונית "נתיב מאיר" שמעבר לכביש, אבל גם שם לא מצא את מקומו ועזב. "כבר ביסודי לא הייתי יושב הרבה בכיתה. הייתי יורד לוואדי ליד בית הספר ומתחבר לרועים הערבים, או הולך לערבים בעיר העתיקה. אפילו קניתי ספר ללימוד ערבית".
בשנת 1977, בן 16 בלבד, הצטרף כהן למקימי הישיבה הגבוהה ביישוב החדש בית־אל – הישיבה שלמעשה ייסדה את בית־אל ב'. "אמרו לי להיות בשבע וחצי בכיכר דניה, ושיבואו לאסוף אותי בפיג'ו 504 סטיישן. זה היה חודש אלול. במקום שהגעתי אליו היו ארבעה קרוואנים ומעט מאוד אנשים. סמוך אלינו היו מחנה הפליטים ג'ילזון ועין־יברוד וג'יפנא וביתין. התחלתי להסתובב בכפרים, בהרגשה שכל העולם פתוח בפניי. לפעמים הייתי תופס טרמפ בחזרה לבית־אל עם כצל'ה (יעקב כץ, מראשוני גוש אמונים – א"ר). הייתי מחכה לו בסיבוב של אל־בירה, ליד המסגד. הסתובבתי אז בעשרות כפרים, וזכיתי להכנסת אורחים בכל מקום שהגעתי אליו, למעט שניים־שלושה מקרים. הנוהג אצלם היה שאם מגיע אדם, מזמינים אותו ומארחים אותו".
בשיחותיו עם הפלסטינים התעניין כהן לשמוע את הזווית שלהם על אירועי הקמת המדינה. "זה היה רק שלושים שנה אחרי מלחמת העצמאות. מי שהיה אז בן חמישים היה בן עשרים במלחמה. אתה שומע אותם ואומר – רגע, זה לא דומה למה שאני מכיר. אומנם לא ממש למדתי היסטוריה בבית הספר, אבל אצלנו לומדים היסטוריה בגן. התודעה ההיסטורית שלנו מתעצבת עד גיל חמש וחצי, כשאנחנו עוברים את כל מסכת החגים ושומעים איך בכל חג רצו להרוג אותנו. אחרי שני מעגלי שנה זה כבר חלק מהזהות שלנו, ואנחנו לא צריכים לדעת שום דבר היסטורי נוסף. בעצם, כל ההיסטוריונים – החדשים והישנים, הביקורתיים והלא ביקורתיים, כולל אותי כמובן – הם בין קצף על פני המים ובין הערת שוליים, כי הזהות הבסיסית שאומרת שאנו עם קטן ונרדף ושהארץ היא שלנו כבר טבועה בנו עמוק.
"כשדיברתי עם תושבי ג'ילזון גיליתי שגם הסיפור שלהם עובד באותה צורה ותקף באותה צורה. הם מספרים שהם עם שישב תחת גפנו ותאנתו בלי לפגוע באף אחד, הם אפילו עזרו ליהודים כשהיו בצרה, נתנו להם לגור בירושלים – ואז באו היהודים וניסו להפוך את הארץ ליהודית. יש פה שתי אמיתות שונות, ועוד לפני הפוסט־מודרניזם הבנתי שכאשר אתה מעמיד אותן זו מול זו, אתה לא יכול לומר בוודאות שאחת מהן הבל ורעות רוח. ואז, השאלה האישית, האמונית וההיסטורית היא איך אתה מתמודד עם המציאות של אמיתות מקבילות. לומר בפשטות 'אנחנו צודקים והם טועים' זה פתטי, כי אם מישהו מבית־אל היה נולד בג'ילזון הוא היה חושב אחרת".
העובדה שיכולתי להיוולד בג'ילזון לא מחייבת אותי לקבל את האמת של מי שחי בג'ילזון.
"אז בעצם העמדה שלך היא: 'מה שאני אומר זו האמת שלי, ולא האמת'. זו בעיניי גישה פוסט־מודרניסטית שאנשים לא מזהים אותה כך".
לא, אני אומר משהו אחר. אני חושב שהאמת שלי היא האמת, ולכן גם אלחם עליה.
"כי נולדת לתוך מערכת טיעונים מסוימת. זה מהלך פוליטי, במובן הזה שאם כל צד יחשוב שהאמת שלו היא האמת, הם ימשיכו תמיד להילחם. לעומת זאת, כשאתה נותן בתודעה שלך מקום לאפשרות שגם האמת של מישהו אחר היא אמת, זה לא אמור לאיים על האמת שלך".
בסופו של דבר זה כן מאיים, כי התוצאה היא שאתה מתייחס אחרת לאמת שלך, ולא נלחם עליה.
"לא אלחם על האמת שלי אם אפשר להשיג אותה בלי להילחם. נכון, זה מותנה בכך שגם הצד השני יעשה את אותו הדבר. אנחנו צריכים שכל צד יבין את האמיתות המנוגדות, ונחשוב מה עושים עם זה".
אם לחזור לתקופתך בבית־אל – בעצם עברת שינוי פוליטי בעקבות השיטוטים שלך בכפרים?
"במובן הפוליטי עברתי אז שינוי מינורי, אבל במובן המחשבתי עברתי שינוי עמוק. הסתובבתי שם בהרגשה שאני יהודי בארץ ישראל, ומותר לי ללכת בכל מקום גם בלי נשק. בשלב ההוא הייתי עדיין יהודי של אהבת תורה, אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל. הלכתי עם כיפה במחנות פליטים, אמרתי דברי תורה והסברתי לפליטים פלסטינים את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל ואת רעיון הבחירה. לאט־לאט תחושת העליונות שלי התפוגגה, ונוצרה תחושת קרבה – תרבותית ובזמן מסוים גם פוליטית. התחלתי להתנגד לשליטה הישראלית על הפלסטינים.
"היו גם כמה דברים שלא אהבתי בבית־אל. למשל, ההסעה שיצאה מדי יום לישיבת 'מרכז הרב' בירושלים ספגה מדי פעם יידויי אבנים, והיו מקרים שהחבר'ה יצאו מהטרנזיט ושברו בתגובה זגוגיות של מכוניות. שאלתי למה הם עושים את זה, הרי בעל המכונית לא זרק עליהם אבנים. אמרתי גם שזה בניגוד להלכה, ואני חושב שמישהו הביא לי צידוק הלכתי, אבל לא השתכנעתי".
יהודים בעד המרד הערבי
אחרי תקופה קצרה בישיבת בית־אל הוא התגייס לצה"ל. לאחר שחרורו החל כהן להשלים בחינות בגרות ובמקביל עבד בענף הבנייה, ושם שוב מצא חיבור עם פועלים ערבים. הוא נרשם ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית, ובגיל 26 עזב את הדת. "עד אז לא היה יום שלא הנחתי בו תפילין. ופתאום הורדתי את הכיפה, הפסקתי להניח תפילין וגם הודעתי את זה להורים שלי. הייתה לי אי נחת משמירת מצוות. כמה שזה נשמע אבסורד, הפסקתי להאמין. עכשיו אני לא יכול לומר שאני לא מאמין, אבל אז זה לא דיבר אליי".
בתחילת שנות התשעים, במקביל ללימודי התואר השני, הוא החל לעבוד ככתב השטחים של המקומון הירושלמי "כל העיר". אחד מעורכי העיתון במחצית השנייה של העשור היה אחיו יוסף. "אומנם תמיד הסתובבתי בכפרים הפלסטיניים, אבל כעיתונאי זה כבר היה שונה", מספר פרופ' כהן. "גם הסיפורים שמספרים לך כשאתה בתפקיד הזה הם שונים. אגב, באינתיפאדה הראשונה עוד חשבתי שאני ימני, כי אני מאמין בארץ ישראל השלמה ובזכות של יהודים לחיות בכל מקום. אחר כך הייתי מעורב בהקמה של ארגון זכויות אדם והתנדבתי בו, ודרך ההתייחסות אליי כשמאלני הבנתי שאני נגד ההתיישבות היהודית ביו"ש, שזו הייתה טעות חמורה להתיישב שם, ושזה פוגעני כלפי הערבים".
הוא התחתן עם אפרת, אדריכלית במקצועה, בת לוותיקי היישוב עפרה. כמוהו גם היא חצתה את המפה הפוליטית מקצה לקצה, והצטרפה לעמותת השמאל "במקום". בשנת 1999, כשנולדה הבכורה משלושת ילדיהם, עזב כהן את העיתונות והתמסר לעולם האקדמי. הדוקטורט שלו עסק בפלסטינים ששיתפו פעולה עם היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי, וכיום הוא חוקר ומלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית.
בעבר היה כהן פעיל בארגון השמאל היהודי־ערבי "תעאיוש" ובחוג השמאל "בני אברהם", אך מאז הפך ל"איש של בית" שנמנע ממעורבות פוליטית. "בעשור האחרון אני לא פעיל, וזה מתערובת של סיבות. הסיבה העיקרית היא שקשה לי עם אלימות. אני יהודי בן שישים, יש הרבה אלימות בשטח, ובמצבים כאלה יוצא ממני משהו שאני לא אוהב".
בעצם, עסקת שנים רבות רק בציבור הערבי. מתי התעוררה אצלך המזרחיות והתחלת להקדיש גם לה תשומת לב?
"המזרחיות הייתה קיימת כל הזמן. אולי המשיכה שלי לערבים קשורה לזה בחלקה. במשך הרבה שנים אלו היו זרמים תת־קרקעיים אצלי, אבל הייתה להם נוכחות. כבר בקורס שהעברתי בשלב מוקדם מאוד, עוד לפני הדוקטורט, נתקלתי בכתיבה של יוסף חיים שלוש ואליהו אלישר, שדיברו על דחיקת הספרדים מעמדות השפעה ביישוב ואיך זה השפיע על יחסיהם עם הערבים. בפועל התחלתי לעקוב אחרי הנושא הזה בסוף שנות התשעים. אני יושב בארכיונים כבר עשרות שנים ומצלם מסמכים שמעניינים אותי, גם בלי לדעת מה אעשה בהם אחר כך. כבר בספר שלי 'תרפ"ט', שיצא לפני עשור, עסקתי במזרחיות. מצאתי כתבה בעיתון 'דבר' על יהודי מזרחי שנפצע ביפו באירועי תרפ"ט, וכותבים שם: מה הערבים רצו ממנו, הרי הוא נראה אחד מהם. מתוך תרפ"ט התחלתי להרחיב את הסיפור המזרחי, וכך נולד הספר הנוכחי".
כהן מדגיש שההתנגדות הראשונית של ערביי ארץ ישראל ליהודי ארץ ישראל, לפחות בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט, הופנתה לציונות ולא ליהדות. ההבחנה בין יהודים לציונים המשיכה להתקיים במסמכים הפלסטיניים גם לאחר הקמת המדינה, אבל בשטח, בדיבור היומיומי, ההבחנה הזאת נעלמה. "קיים פער בין שיח פוליטי של אליטות לשיח פוליטי של המונים", אומר כהן, "וזה נכון גם בנוגע לדיבור הפלסטיני על ברית אפשרית עם המזרחים. העובדה היא שבאירועי תרפ"ט רוב הנפגעים בצפת ובירושלים היו מזרחים, וכך גם בפיגועים של שנות השבעים בקריית־שמונה, במעלות ובבית־שאן. במציאות כזאת, הדיבור על ברית בין ערבים למזרחים מתרוקן מתוכן. אתה לא יכול להגיד 'אנחנו רוצים להיות בני ברית', ובמקביל להרוג.
"קיים פער גם בשיח הפלסטיני על ציונים ויהודים. לחמאס יש שתי אמנות, אחת משנת 1988 ואמנה מחודשת מסביבות 2017, ובשתיהן נכתב: אין לנו שום בעיה עם היהודים, היהדות היא דת שמיימית, הבעיה היא רק עם הציונים. מצד שני, באמנה של 1988 הם גם כותבים שהיהודים עומדים מאחורי כל הרעות בעולם, כך שיש שם נימה אנטישמית. גם באמנת אש"ף מ־1964 נאמר שהיהדות היא דת שמיימית, אבל הציונות היא תנועה גזענית פשיסטית. באידיאולוגיה של הארגונים זה חד־משמעי, אבל בפועל, בתהליך ההיסטורי, התנועה הציונית שאפה לייצג את כל היהודים בעולם, כולל אלו שלא רצו בכך. בתרפ"ט עוד היו יהודים בדמשק ובעיראק שאמרו 'אנחנו לא מסכימים לציונות'. יש ויכוח אם הם היו רוב או מיעוט, ואם המוסלמים לחצו עליהם לומר את זה. גם ב־1936 ראשי הקהילה היהודית בבגדד הכריזו שהמרד הערבי בפלסטין מוצדק. אבל ככל שהציונות הצליחה יותר יהודים הסתפחו אליה, והזיהוי בין יהדות לציונות נתפס כנכון גם בעיני הקהילות במדינות סביבנו. הזיהוי הזה הפך למוחלט, למעט סאטמר אולי".
הטוקבק נגד מגילת העצמאות
בניגוד ללא מעט ספרים אקדמיים, "שונאים סיפור אהבה" הוא ספר קריא וקולח. "כשאני כותב, אני רואה מול העיניים בין השאר גם תלמיד נבון בכיתה י"א", אומר כהן. "אני לא כותב לשיח האקדמי באוניברסיטאות, אלא למי שמתעניין. שמחתי כשמורה בתיכון ירושלמי סיפר לי שהשתמש בכיתה בפסקאות מהספר 'תרפ"ט'".
אתה מצטט בספר גם תגובות מהרשת. עד כמה אפשר להסיק מסקנות ממקור כזה?
"כל מה שקיים בעולם – שיר או טוקבק, מאמר או הצהרה – הוא העולם. מי שכתבו את הטוקבקים הם אנשים שפעלו בעולם וחיוו את דעתם על העולם. אני לא אומר שזו המציאות היחידה. טוקבק הוא טוקבק, אבל למה יש יותר תוקף היום במדינת ישראל – למגילת העצמאות או לטוקבקים? התשובה לא חד־משמעית. אם אתה שואל מה מעיד על האטמוספירה הציבורית הנוכחית, אז הטוקבק בהחלט מעיד עליה".
אתה מתייחס בספר גם לכותבים עכשוויים רבים, אבל באופן די מפתיע לא מזכיר אפילו פעם אחת את ד"ר אבישי בן־חיים ואת הבחנותיו בנושא הזהות הפוליטית של המזרחים. זה בגלל התנגדות לדיכוטומיה הברורה שלו בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה", חלוקה שלא קיימת אצלך?
"גם אבישי לא מזכיר אותי בספר שלו", מחייך כהן. "אענה לשאלתך דרך פוסט שכתב לא מזמן הסטנדאפיסט מני אסייג: 'מזרחי שמצביע לגוש השמאל זה מביך, דתי שמצביע לגוש השמאל זה מביש, מזרחי דתי שמצביע לגוש השמאל זה שיא כל המבוכות והבושות'. זו דרך אחת להסתכל על הנושא, והמטרה שלה היא גיוס פוליטי. כך גם אצל אבישי, והוא אומר את זה במפורש.
"הפסק של הרב עובדיה יוסף היה ברור מאוד, וגם החזרה ממנו בהמשך הייתה ברורה. הוא תמך בהסדר מדיני כדי שלא ימותו יהודים, אבל אם ההסדר מביא לכך שאוטובוסים מתפוצצים בירושלים, אין סיבה לוותר. המשמעות היא שזה גם יכול להיות הפיך. אם תביא הסדר שבזכותו אנשים לא נהרגים, אנחנו נקבל את זה"
"אני לא טוען שאפשר להשתחרר לגמרי מהפן הפוליטי של הנושא העדתי, אבל כשאבישי אומר שראוי שכל מי שמוגדר כ'ישראל השנייה' יצביע לביבי, ברור שהמהלך שלו פוליטי. אני מנסה להציג תמונה שאין בה קריאה לפעולה. יש בה רעיונות, אבל לא קריאה. אגב, אני מסכים עם חלק גדול מהניתוח של אבישי, אבל חולק על המסקנות הפוליטיות שלו. לשיטתו, אם ההמונים המזרחים בוחרים בביבי, אז 'קול המון כקוֹל ש־די'".
לפי כהן, אחד המחוללים של התקבעות ההלימה בין "מזרחים" ל"ימנים" הייתה תנועת התשובה של הרב ראובן אלבז. "מדברים תמיד על שתי תנועות חשובות שצמחו בשנות השבעים, שלום עכשיו וגוש אמונים, אבל בשנים ההן פעלה גם התנועה של הרב אלבז, וההשפעה שלה על החברה הישראלית הייתה עצומה. היא הגיעה לשכונות כדי להיאבק בעבריינות נוער ובשוליות של התושבים, והאמצעי היה ההזמנה לבתי המדרש. זו הייתה בהמשך התשתית החברתית של תנועת ש"ס. גם בהקשר של היחס לערבים נוצר שם משהו. ההתקרבות לדת הייתה דרך תפיסה של עליונות יהודית".
נראה שש"ס עצמה עברה שינוי ביחס לערבים. הרב עובדיה יוסף פסק שאפשר להחזיר שטחים תמורת שלום, וש"ס ישבה בממשלת רבין. היום המפלגה הזו נחשבת ימנית יותר מהליכוד.
"בש"ס היו שני זרמים מההתחלה. לצד הזרם המתון היה גם זרם כהניסטי שהצביע לש"ס כי תנועת כך נפסלה. לגבי הפסק של הרב עובדיה יוסף – הוא היה ברור מאוד, אבל גם החזרה ממנו בהמשך הייתה ברורה. הרב יוסף אמר שהוא בעד הסדר מדיני כדי שלא ימותו יהודים, אבל אם ההסדר מביא לכך שאוטובוסים מתפוצצים בירושלים, אין סיבה לוותר. מצד שני, המשמעות היא שזה גם יכול להיות הפיך. אם תביא הסדר שבזכותו אנשים לא הורגים זה את זה, הוא יהיה מקובל.
"אומנם יש מי שדוגלים ב'אף שעל', אבל רוב האנשים יסכימו להסדר כזה, כי בסופו של דבר מה שקובע הוא הדם שנשפך. גם המיינסטרים המזרחי יקבל הסכם אם הוא יביא שלום. הרב בן־ציון עוזיאל הסכים כבר בשנת 1942 לקיומן של שתי אוטונומיות לאומיות שוות, בתנאי שהיהודים לא יידרשו לוותר רשמית על החזון של חידוש מלכות דוד, ועל העלייה לארץ".
לא הספקת להתייחס בספר לתופעת איתמר בן־גביר, שזוכה לאהדה רבה בפריפריה ובקרב מצביעים מזרחים.
"גם מאיר כהנא, שהיה אשכנזי, הצליח לתפוס את קולות המזרחים בעיירות הפיתוח. במדעי המדינה זו תופעה מוכרת – בשכבות הנמוכות יש יותר שנאת זרים. אצל מזרחים מהמעמד הנמוך יש תחושה ש'גם דפקו אותנו וגם מכרו אותנו לערבים', ולפעמים הערבים אפילו במצב כלכלי טוב משלהם. עובדה, מכפר־קרע יוצאים יותר רופאים מאשר מעיירה בפריפריה. מפלגה כמו של בן־גביר מציעה לאנשים החזרה של תחושת המשמעות והחשיבות, ולפעמים גם תחושת עליונות".
כהן עצמו פרש כאמור מפעילות פוליטית, אבל תפיסות השמאל שאימץ בשנות התשעים עדיין תקפות מבחינתו. "החזון שלי הוא מרחב שוויוני ליהודים וערבים. אני דוחה תפיסה של עליונות יהודית, ורוצה שיהיו פה שתי קבוצות לאומיות שחיות באותו מרחב, עם מובחנות תרבותית ודתית. ההגדרה העצמית שלנו יכולה להישאר יהודית, אבל היא לא חייבת לבוא עם מדינת לאום. השאיפה הבסיסית של הציונות הייתה להביא לפה הרבה יהודים שיחיו בביטחון ושלום, עם אפשרות לפתח את תרבותם ולחיות חיים מלאים. אחרי החזון הזה אפשר לשאול שאלות קטנות יותר, כמו מה אפשרי עכשיו ואיך מגיעים לזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
