מעין־שמר הועברו העולים לאוהלים בזרנוגה. יוסף זוכר בוץ וגשם ששוטף את הציוד כולו. אכזבה? לא באוהל שלהם.
בני הזוג נעזרו בסוכנות כדי לפתח חממת פרחים. "העבודה קשה ואינסופית – שתילה, הדליה, קיטום, קטיף, מיון ואריזה. זה לחיות במתח, לא לדעת אם תבוא פרנסה, להיות תלויים במזג האוויר כשרוחות האביב מביאות קטסטרופה והורסות הכול"
הוא היה בן שלוש שנים, היא בת שלושה ימים, כשמשפחותיהם עלו על משאיות מחבאן שבתימן למחנה עולים ליד עדן, בדרך לארץ ישראל. הם טסו יחד על כנפי נשרים לארץ הקודש, הובלו לקיבוץ ומשם למעברה ולבסוף למושב – אבל הכירו בכלל על רחבת הריקודים.
על שולחן הסלון בביתם בחדיד מונחת תמונה מוגדלת של בחורה צעירה שאוחזת בדאגה בבתה התינוקת. "אמא החזיקה את הראש שלי כל הטיסה, שהמוח לא יהיה דייסה", אומרת פנינה ושולחת מבט חומל על אמה מזל ועל עצמה, כפי שהונצחו בקיבוץ עין־שמר ב־1950. "תראו כמה היא צעירה, בת 17 בקושי. אבא עבד עם הסוכנות ונסע הרבה, הם התאחדו על המטוס". כשהגיעו ארצה כבר נפוצה השמועה ש"תינוקות נעלמים". "אבא היה זורק כל היום אבנים, וכשאמא אמרה לו: 'סעדיה, מה יש לך?', הוא ענה: שייזהרו מאיתנו, שלא יחטפו לנו את הילדה". תשעה ילדים נוספים נולדו למזל ולסעדיה מפעי אחרי בכורתם פנינה.
בטיסה שהביאה אותם ארצה ישבו גם עובדיה וזוהרה הלל, לימים מנצור, עם ילדיהם. "כל ראש משפחה בחמולת הלל לקח שם משפחה על שם הסבא־רבא. אצלנו זה היה מנצור", מסביר יוסף, השלישי מתוך חמשת ילדי המשפחה. במקרה שלהם, החשש לגורל הילדים הפך מוחשי ביותר. "הייתה לי אחות קטנה ממני, נכנסה לבית חולים בת שלושה ימים. יום אחד אמרו לאמא לבוא לקחת אותה, ונתנו לה ילדה בתוך סדין – בלי זיהוי ובלי תעודת פטירה, בלי מסמך. כלום".
מעין־שמר הועברו העולים לאוהלים במחנה בזרנוגה. יוסף זוכר בוץ וגשם ששוטף את הציוד כולו. אכזבה? לא באוהל שלהם. "אבא שלי ממש אהב את הארץ. הוא נישק את האדמה כשהגיע הנה. בשבילם זו הייתה גאולה". מהמעברה בזרנוגה עברו המשפחות לברקת. "היה שם כפר ערבי, א־טירה, שהמנהיגים שלהם אמרו להם ב־48': 'תעזבו, נחזור בכוח גדול יותר ונהרוג את היהודים'. אותנו הכניסו לבתים העזובים שלהם", מתארת פנינה. האבות עבדו בהכשרת הקרקע ובעבודות יזומות, הילדים למדו בבית הספר המקומי, עד שזה התפרק כשהילדים עברו לישיבות. יוסף נשלח ללמוד בטירת־יהודה ובישיבת חב"ד בלוד. "למדתי יחד עם אחי שגדול ממני בארבע שנים. זמנים כאלה, עשו סלט בכיתות עם כל מיני גילים. לא ליקקנו דבש פה".
האמהות עבדו במשק בית "אצל הגבירות בשכונות היוקרה", אבל זוהרה הייתה גם מיילדת. "אמא שלו הייתה כמו עובדת סוציאלית", אומרת פנינה בהתפעמות ושולחת נשיקה אוהבת לשמיים. "הייתה מחלקת אוכל לנזקקים, עוזרת לחולים. אישה מיוחדת במינה". יוסף מספר איך אמו טיפלה בנימולים אחרי הברית, הדריכה כלות והלבישה אותן, למדה תפירה ולימדה אחרות, "הכול כמעשי חסד". ופרנסה? "כמו כולן, עבדה במשק בית".
עובדיה נפטר בגיל מאה וזוהרה הלכה לעולמה שנים רבות אחריו, אבל בגיל 92. הפרש הגילים ביניהם, מספר יוסף, היה קרוב לעשרים שנה. "היא הייתה ילדה בת שבע כשחיתנו אותם, ואחרי החופה חזרה לבית ההורים עד שהתבגרה. מהפחד שהגויים ייקחו את הבנות היהודיות, היו מחתנים אותן קטנות. בנשואות הגויים לא היו נוגעים".
חבאן, הם מספרים, הוא אזור נידח ועני בדרום תימן. "לתושבים לא היו שטחים, רק ארבעה־חמישה בניינים שבנו מטיט וקש. לגברים היו כלי צורפות והם נדדו בין הכפרים ליצור ולמכור תכשיטים לכלות הערביות. היו חוזרים כל חצי שנה, לחגים. רוב הזמן הנשים היו כמעט לבד, היו עצמאיות". אבותיהם של יוסף ופנינה, בניגוד לרוב שכניהם, היו שוחטים ו"בעלי מעמד של תלמידי חכמים שמשמשים כבית דין בקונפליקטים": עובדיה היה דיין, וסעדיה מנהיג העדה.
למרות המסע המשותף מתימן והשכנוּת בברקת, יוסף ופנינה הכירו רק בחוג לריקודי עם. הוא היה "עלם חמודות" ("רק היה? והיום?", הוא שואל) ששירת במשמר הגבול, היא נערה בת 15. "אמא לא הרשתה לי ללכת לריקודים, פחדה שיהיה לי חבר (וצדקה, אנחנו מעירים). אז הייתי מתגנבת לחוג יחד עם חברה שלי שושנה". ויוסף? אח, יוסף! "כל הבחורות היו רצות אליו, אבל אני הייתי הכי חמודה". יוסף צוחק ונותן את הגרסה הרומנטית שלו לאירוע: "ראיתי שהיא הכי מתאימה לי". פנינה מבהירה: "עד היום, אין עליו. איזה בחור חרוץ".
הבחור החרוץ התכוון לקנות משק בשדה־יעקב, ויצא לדרך כשבידיו 12 אלף לירות. חבר שראה אותו ברחוב, שאל למה הוא לבוש יפה כל כך. כששמע מיוסף על תוכניתו, המליץ לו בחום לחזור הביתה: המושב שם בהליכים משפטיים, השטח תחת עיקול. "החלפתי לבגדי עבודה ועליתי חזרה לטרקטור", מספר יוסף. בערב פגש שוב את אותו בחור, והלה סיפר שקנה שטח בחדיד, אבל אבא שלו רצה שיישאר לגור לידו ועכשיו הוא כועס. "הוא הציע שאקנה ממנו את השטח בסכום שהוא שילם – 3,000 לירות. רצתי הביתה, הבאתי את הכסף וסגרנו עניין".
כך חתם יוסף את עתידו בחדיד, כשהוא לבוש בגדי עבודה ועומד באמצע הרחוב, "בלי לראות את המקום בכלל", מדגישה פנינה. מה היה לחברה להגיד בעניין? ובכן, התלהבות לא הייתה שם. "יוסף אמר לי שמישהו מוכר משק בחדיד. לא אהבתי את השם, לא ידעתי איפה זה בכלל". וההורים? "הם היו מבוגרים, לא הבינו בזה ולא יכלו לדעת מה טוב לקנות".
הם נישאו בברקת ("במגרש ליד המכולת"), ומהחתונה נסעו ישירות לבית בחדיד. "כל המושבים בסביבה הגיעו. שומעים חתונה, באים. כולם יושבים ואוכלים, ורק אנחנו לא. אז כשהגענו הביתה הכנו לנו חביתה". פנינה למדה מהר מאוד איפה זה חדיד (דקות אחדות של נסיעה מברקת, אגב), ומיהם התושבים – שבעים משפחות ממוצא תימני, הודי ורומני. "כשאנחנו באנו, ההודים עזבו ללוד והרומנים לבן־שמן. נשארו רק חבאנים. הייתי בת 19 בשכונה ריקה. איך אגור בלי שכנים? ואיפה? היו פה בתים הרוסים, אפשר לראות את הכביש מהסדק שבקיר. בנייה מהירה של שנות החמישים, כשניסו ליישב פה מהר־מהר".
יוסף הביא למשק המשפחתי שלוש פרות שקיבל מאמו, והזוג הצעיר התפרנס משיווק החלב וממכירת העגלים שהומלטו. הם גם גידלו ירקות: "לא הייתה בזה הרבה פרנסה, אבל היה בסדר. עשינו גם בדיקת קרקע ואמרו שהיא מתאימה לזיתים או לפקאנים. הלכנו על הפקאן, אבל זה עונתי, אז גם מזה אי אפשר להתפרנס". יוסף החליט לעבוד על טרקטור בבני־עטרות, ובמקביל נעזרו בני הזוג בסוכנות כדי לפתח חממת פרחים. "העבודה קשה ואינסופית – שתילה, הדליה, קיטום, קטיף, מיון ואריזה. משאית קירור העבירה הכול לשדה התעופה, לייצוא. זה לחיות במתח, לא לדעת אם תבוא פרנסה, להיות תלויים במזג האוויר כשרוחות האביב מביאות קטסטרופה והורסות הכול". רווחים? "תודה לאל שלא צברנו חובות".
אחרי שנולדו שניים מחמשת ילדיהם, יוסף החליט לעבור לגידול עדעד, "פרח קש כזה שלא נובל ומתייבש, אלא נשאר באותה צורה ובאותו צבע תכלת יפה". במקביל נכנס יוסף לעסקי היהלומים. "הוא למד את התחום, קנה מנסרה עם חבר, ואני נשארתי עם העדעד", אומרת פנינה. "היו באים פועלים ערבים, עובדים איתי עד 12 בלילה. לפעמים גם ישנו פה אצלנו, כי גרו רחוק. ויוסף עם בעיית גב הולך לישון".
משבר בענף היהלומים בארץ גרם להעברת חלק ניכר מהתחום שלו להודו ולרוסיה. יוסף הפך למשגיח כשרות, "וברוך השם, זה מה שהוא עושה עד היום, בצומת שילת". על פנסיה אין מה לדבר במקרה שלו – "פנסיה זה למעלה". פנינה דווקא מבסוטית מאוד מתקופת הפנסיה. אחרי 42 שנות עבודה כסייעת בגני ילדים, היא נהנית כיום מלימודים במסגרת האגף לאזרחים ותיקים של מועצת חבל מודיעין.
בחדיד לא תמצאו כמעט עיבוד אדמות היום, הם מספרים. "המִנהל לקח את החלקות הגדולות, ונשארו רק אלה שצמודות לבתים". בשטח של משפחת מנצור עוד פורחים עצי פקאן בעונה, ושלד החממות עדיין ניצב שם, מספר סיפור על עידן חקלאי שהיה ואיננו. היישוב הצדדי שאליו הגיעו בני הזוג דרך כביש מפותל מכיוון בן־שמן, הפך לנקודה מרכזית שמחברת את הערים שקמו סביבה – מודיעין ושוהם. כבישים 1, 6 ו־4 מתנקזים כולם לכאן, הופכים את המושבים באזור לטבור הארץ. יש אומרים שחדיד וגמזו יהפכו בעתיד לשכונות של העיר מודיעין. יוסף מקווה שזה לא יקרה. ופנינה? – "מה אכפת לי? אנחנו מאושרים עד היום, זה מה שחשוב".
