מאז שבתאל (26) ונדב (28) שוורץ הקימו את חוות אל־נווה בצפון השומרון, עין תמיד פקוחה. "כבר שלוש שנים וחצי מישהו ער, 24/7", הם אומרים. השרפות הן מלחמת התשה. "אני מכירה חקלאים שעזבו את השטח כי גם ככה החקלאות לא קלה, ושרפת שטחי המרעה עלולה להיות 'המכה בפטיש'", אומרת בתאל. "כשעלינו לשטח הייתה מוכנות נפשית לזה. ידענו שיהיו הצתות ושנצטרך לשמור בלילה. זה חלק מהמשימה".
נדב: "לפעמים זו קריאת השכמה. אם יש שרפה, זה מראה לנו שמה שאנחנו עושים נכון. אם לא היו מתנגדים לא היה דרייב. הערבים בודקים את הערנות שלנו, וככל שאנחנו מגיבים יותר טוב, אנחנו מצליחים למנוע מראש את האירועים. הערנות שלנו מפחיתה את ההצתות ואת ניסיונות החבלה. אי אפשר להיות שאננים, אם מתעלמים ממשהו קטן הוא הולך ומחריף. אסור לפתוח פתח".
הם הכירו בכיתה י"א. בתאל קנתה סוס, נדב קנה סוסה, והם שמו אותם זה לצד זו. החיים שלהם היו מוכוונים במסלול הרגיל של זוג צעיר: תואר ראשון, ילדים, עבודה. בתאל התחילה ללמוד עבודה סוציאלית, נדב נרשם לקורס פסיכומטרי. קרקע בקרני־שומרון, היישוב ששניהם גדלו בו, כבר הייתה. הם אפילו התחילו יציקות לקראת בנייה. אבל שבת ששבתו בחווה באיתמר הסיטה אותם לעבר חייהם הנוכחיים בחווה המבודדת הסמוכה למחסום ריחן. "במוצאי שבת כבר החלטנו שאנחנו מקימים חווה", מספרת בתאל. "זה היה חלום של שנינו, אבל לא דיברנו עליו אף פעם. פתאום החלום, שהיה רדום אצל כל אחד מאיתנו בנפרד, ניצת".
הם חשבו שהבירוקרטיה הישראלית תספק להם זמן לעכל את ההחלטה, ופנו לחטיבה להתיישבות כדי להתחיל בתהליך לקראת עלייה לקרקע. "מתברר שחיפשו במשך שנתיים זוג שיגור פה, והיה לחץ שמישהו יעלה לשטח". וכך, רק חודשיים עברו מהיום שעלתה בליבם המחשבה ועד שהייתה למציאות. הם סיימו לשפץ במהירות את המשאית שקנו כדי לטייל בארץ לפני ההתברגנות הצפויה, ועלו לנקודה.
התנאים היו קשים. הם הגיעו באמצע חורף גשום וקר, חסרי ניסיון, לקרחת יער חשופה. חושך מכל הכיוונים. "המשאית הייתה זזה ברוח כמו אונייה בים. היו לילות בחורף שפחדתי שהיא תתעופף", נזכרת בתאל. לאט־לאט בנו אוהל, הקימו מחסן, הכשירו מטבח והוסיפו חדר שינה למתנדבים. החווה הוקמה במטרה לשמור על כל השטח סביב – 4,000 דונם של אדמות מדינה. "יוצאים למרעה בכל יום למשך שש שעות, וכך יוצרים נוכחות יהודית בשטח ומונעים השתלטות פלסטינית בשטחים האלו. זה שטח שמסומן כאדמות מדינה, אבל אין משמעות רק למה שמסומן במפה. הנוכחות שלנו מראה שיש בעל בית, וזה לבדו מעביר את המסר ומונע 99 אחוז מהפלישות. השטח הזה הוא לא הפקר".
כשבאים מתנדבים, בתאל אומרת להם שאם מישהו יניח טלפון בתחנה המרכזית וישים לידו פתק "נא לא לגעת", הוא לא ישרוד שם חצי שעה – וזה מה שהמדינה עושה עם שטחי C ביהודה ושומרון. "זה נכון גם לגבי השטחים הפתוחים בנגב ובגליל. לא מספיק לקחת מפה ולשים עליה פתק, 'אדמות מדינה'".
נטיעת עצי זית היא השיטה המקובלת ביותר להשתלטות על שטחים, אבל מלבדה יש גם פריצת שבילים, בניית בתים, כריתת עצים והצתות מכוונות. "אם לא היינו שומרים לא היה נשאר פה כלום. לאט־לאט השטח היה 'נאכל'".
בשנה שעברה איימה הצתה מכוונת לכלות את החווה. השרפה הקיפה את החווה מכל הכיוונים, והאש הגיעה עד המבנה שמשפחת שוורץ גרה בו עם בתם דבש בת השנתיים וחצי (מאז הצטרף תינוק קטן למשפחה). "בסוף האש לא נתפסה במשאית, אבל חצי משטחי המרעה נשרפו". אחרי ההצתה, חקלאים מכל הארץ תרמו לחוות אל־נווה באלות של חציר כדי לחפות על האובדן. "אנשים שלאו דווקא חולקים איתנו את אותה אידיאולוגיה הראו לנו שאנחנו באותה סירה. זה היה מרגש מאוד".
הם מספרים שהם במתח תמידי. "אנשים לא מרגישים את המלחמה שיש בשטח, את ניסיונות ההשתלטות", אומר נדב. "אנחנו חיים את המלחמה. כשיושבים בבית וקוראים בעיתון כותרות שמספרות שיש השתלטות על שטחי C, לא מבינים את המשמעות".
איך ההורים הגיבו כששמעו שאתם הולכים להקים חווה מבודדת על ראש גבעה?
"הם מאוד פחדו", מודה בתאל. "גם מהזווית הביטחונית וגם בקטע הכלכלי והחברתי. אבל מהרגע שעלינו לפה ההורים היו איתנו במאה אחוז. סבא וסבתא שלי עלו ארצה אחרי השואה. ההורים שלי הקימו את קרני שומרון, וההורים של נדב הקימו את דולב. אתה חלק משרשרת. לכל דור ודור יש משימה משלו.
"כשהקמנו את החווה ההורים שלנו שאלו: למה אתם עושים את זה? אמרנו להם: אתם לא יכולים להגיד לנו את זה. אתם הקמתם יישוב, עכשיו תורנו. לפעמים חושבים שהיום נגמרה המשימה, כאילו זה שייך לפעם. זה ממש לא שייך לפעם. יש לנו דרך ארוכה".
לתגובות: batelkol@gmail.com
