"המילה המנוגדת למלחמה היא לא שלום. היא אמנות", כך אומר לי טאצואו מיאג'ימה, אחד מארבעה אמנים יפנים שפגשתי לרגל פתיחת התערוכה "מנהרת זמן – יפן והיהודים" במוזיאון טיקוטין לאמנות יפן בחיפה. "אמנות מפרקת את הקונפליקטים ולא מדגישה אותם. היא מקשרת ומחברת. הקונפליקטים קיימים בה, אבל לאמנות יש גם כוח לפרק אותם".
התירוץ הרשמי לקיום התערוכה הוא מלאת שבעים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין יפן לישראל; אבל כידוע, מתחת לסיבות רשמיות לדברים גועש עולם שלם של דברים אחרים. הכול התחיל בצילום שאוצרת התערוכה ד״ר אתי גלס־גיסיס נתקלה בו בספר על תולדות הצילום היפני: תמונה של יהודי ביפן בעיצומה של השואה, אחת מסדרה מרתקת ומפתיעה שנקראת "יהודי נודד". הצילום הנדיר הזה שלח אותה לחקור את הקשר היפני לשואת יהודי אירופה, והתוצאה היא תערוכה מרתקת ורבת פנים, המתבססת בחלקה הגדול על סיפור ההצלה של קונסול יפן בקובנה ב־1940 צ'יאונה (סֶמְפּוֹ) סוּגִיהַָארָה, אך כוללת גם היבטים עכשוויים של הקשר בין ישראל ליפן.
כ־300 ישראלים הציבו את נורות הלד (למעלה) על הרצפה. במרכז הוצבו הנורות של ניצולי סוגיהארה ובני משפחותיהם. מציבי הנורות קבעו את קצב הספירה לאחור לפי תחושה שעלתה מזיכרונם האישי. 300 זיכרונות של אנשים שונים מנצנצים יחד
כל אחד מארבעת האמנים היפנים המציגים בתערוכה – טאצואו מיאג'ימה, יוקי אוֹנָדוֹרָה וצמד האמנים האחים המכנים את עצמם "שימוּרה ברוס", האחות יוּקָה והאח קֶנְטָארוֹ – התייחס בדרכו לנרטיב היהודי של הצלה והשמדה, ולחיבור המיוחד בהקשר הזה בין ישראל ליפן. "זה לא טריוויאלי שאדם שאין לו שום קשר ליהדות ייגע בנושאים כאלו", אומרת ד"ר גלס־גיסיס. "היצירות מעבירות מסר אוניברסלי של הומניות, סובלנות והבנת השונה, וזו נקודת החיבור המרכזית של האמנים היפניים העכשוויים לנרטיב היהודי".
בלב התערוכה ניצב מיצג שהכין מיאג'ימה במיוחד לתערוכה, לבקשת האוצרת. "ים של זמן" הוא חלל גדול, ובו שלוש מאות אורות לד כחולים המונים לאחור בספרות מ־9 ועד 1. כל אחת מהנורות מונה בקצב משלה, כבה כשהיא מגיעה לאפס, ומתחילה מחדש. לעולם לא נצליח להבין באמת את מכונת ההשמדה היעילה, את האטמוספירה שאפשרה לרצח ההמונים לקרות ובעיקר את הגודל, את המספרים הבלי נתפסים. לפעמים חדר עם כמה מאות אורות קטנים יכול לעזור בכך.
היצירה מזכירה את המיצג ב"יד לילד" ביד ושם – חלל מערה אפל שבו חמישה נרות הופכים לאינסוף, בטכניקה מיוחדת של שימוש במראות. כאן וגם כאן, נצנוצי כוכבים מתים, אור שנשלח אלינו מהמוות המטריד של המונים על המונים, מניחים לתודעה לתפוס ולו לרגע את גודל המאורע (או, לפחות, לתפוס בצלילות שאי אפשר לתפוס). אולם במיצג של מיאג'ימה נמצאת גם התקווה. מאחורי האורות האלו, שבזמן שהם כבים הם מייצגים את מותם של יהודים רבים, עומדים אנשים חיים, שחלקם שרדו את השואה בזכות סוגיהארה היפני.
כ־300 ישראלים, ובהם ניצולי סוגיהארה ובני משפחותיהם, הציבו את נורות הלד על הרצפה, שצבעה כחול עמוק ושטחה 50 מ"ר. במרכז הוצבו הנורות של הניצולים ובני משפחותיהם. מציבי הנורות קבעו את קצב הספירה לאחור לפי תחושה שעלתה מזיכרונם האישי. 300 זיכרונות של אנשים שונים מנצנצים יחד.
לפי הערכות, בין 40 אלף ל־100 אלף איש החיים כיום הם צאצאיהם של מקבלי "אשרות סוגיהארה"; לצד ייצוג המוות, היצירה מסמלת גם את החיים של השורדים. כל המקיים נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם מלא, וכל נצנוץ כזה הוא גם חיים.
כזה עוד לא היה
בקיץ 1940 היו שערי מדינות העולם סגורים בפני יהודי אירופה המבקשים להימלט מהאסון הנאצי המתרגש עליהם. אבל נדמה היה שבליטא שתחת השלטון הסובייטי יש פתח להצלה: שם בעיר קובנה, אמרה השמועה, מחלק סגן הקונסול היפני ליהודים אשרות מעבר מיוחדות ליפן, בלי לדרוש דבר. יהודים רבים, שחשו בסכנה האורבת להם, התדפקו על דלתות הקונסוליה, שעמדה להיסגר בהתאם להוראת הסובייטים על סגירת כל הקונסוליות בעיר.
וכך, בחודש האחרון של משימתו הדיפלומטית בקובנה, נענה הקונסול צ'יאונה סוגיהארה לפליטים המתדפקים על דלתותיו, בין השאר בזכות השתדלותם של עסקנים יהודים ממנהיגי הפליטים מפולין, ובראשם ד"ר זרח ורהפטיג, לימים שר במדינת ישראל. במהלך כל חודש אוגוסט 1940 הנפיק הקונסול יותר מ־2,150 ויזות מעבר ביפן, בכתיבה ידנית מרתונית יחד עם אשתו ועוזרו, עד סגירת הקונסוליה בראשית ספטמבר 1940. כל ויזה הייתה בעלת תוקף משפחתי, וכך הציל סוגיהארה לפי ההערכות יותר מ־6,000 יהודים, ובהם 300 תלמידי ישיבת מיר מבלארוס, שהצליחו בזכות האשרות להימלט מאירופה.
כדי לאפשר את מתן האשרות, השתמש סוגיהארה ביעד פיקטיבי – האי ההולנדי קוראסאו שבים הקאריבי, שהנסיעה אליו לא דרשה אשרת כניסה. הסובייטים נתנו את הסכמתם לכך שהפליטים יעברו לקוראסאו רק בתנאי שיקבלו אשרות מעבר תקפות. סוגיהארה הנפיק לפליטים ויזת מעבר דרך יפן, המאפשרת להם להיכנס למדינה ולצאת ממנה לאחר עשרה ימים, וכך הם היו רשאים לצאת מליטא, שהפכה אחרי הכיבוש לרפובליקה סובייטית, ולחצות את אסיה אל ולדיווסטוק שמול האיים היפניים, ומשם להפליג אל מעבר לים יפן.
לבסוף הגיע מועד סגירת הקונסוליה. ב־4 בספטמבר יצא סוגיהארה לתחנת הרכבת בקובנה, בדרכו למשימתו הדיפלומטית הבאה בקניגסברג (היום קלינינגרד) שבידי הגרמנים. גיליונות נייר ריקים אחרונים עם חותמת הקונסוליה וחתימתו האישית של הקונסול סוגיהארה הושלכו בייאוש מחלון הרכבת, בתקווה שהפליטים היהודים המתחננים על נפשם יוכלו להנפיק בעזרתם בכוחות עצמם אשרות מעבר ולהציל את חייהם. "בבקשה סלחו לי. אני לא יכול לכתוב יותר ומאחל לכם את הטוב ביותר", צעק וקד עמוקות בפני ההמון.
סוגיהארה, שכינה את עצמו "סמפו" באירופה כדי שהנפגשים עמו יוכלו לבטא את שמו ביתר קלות, זכה ברבות הימים לכינוי "שינדלר היפני". אבל סיפורו מודחק יחסית ביפן. במה יש להתבייש, ואת מה צריך להדחיק? אחת מהדרישות של היפנים הייתה שלפליטים שמגיעים ליפן תהיה יכולת כלכלית להחזיק את עצמם, ולפיכך רבים מהיהודים שעזבו את בתיהם חסרי כול לא עמדו בקריטריונים. סוגיהארה, במעשיו על רקע המצב הביטחוני המחמיר, המרה את פי הממונים עליו. הסיפור הזה מאיר אותו באור זוהר, אך גם מטיל צל על שאר סביבתו ועל מדיניות מקבלי ההחלטות ביפן.
יצירת הווידאו של האחים שימורה צולמה כולה באי קוראסאו, היעד הפיקטיבי ששום יהודי מהנמלטים ליפן לא הגיע אליו בסופו של דבר. זו יצירת אסקפיזם: אפשר לצפות בעבודה בשכיבה־ישיבה על ארבעה כיסאות חוף שמשווים לחלל תחושה שהנה תכף יוצאים לחופשת קיץ
בשובו לטוקיו ב־1947, לאחר ששירת את משרד החוץ היפני בקניגסברג, בפראג ובבוקרשט ונכלא במשך חודשים עם משפחתו במחנה שבויים סובייטי לאחר המלחמה, התבקש סוגיהארה לפרוש מהשירות הדיפלומטי, כנראה בגלל סירובו להישמע להוראות הממשלה שבע שנים קודם לכן. לימים הסביר את מעשיו בריאיון לעיתון: "חשבתי בליבי: אני יכול להנפיק אשרות מעבר בתוקף סמכותי כקונסול. איני יכול לתת לאנשים האלה למות, בני אדם שבאו אליי לקבל עזרה כשהמוות מרחף מעל ראשיהם. יהיה אשר יהיה העונש שאקבל, ברור לי כי עליי לפעול לפי צו מצפוני".
את התואר "חסיד אומות העולם" מיד ושם קיבל סוגיהארה, יליד 1900, רק שנה לפני מותו בגיל 86; כלומר, יותר מ־35 שנה חלפו בין סיפור ההצלה ובין ההכרה בו. הסיבה לכך היא שהגדרת "חסיד אומות העולם" ביד ושם כורכת את פעולת ההצלה לסיכון חייו של המציל, אך לא ברור אם סוגיהארה באמת סיכן את חייו במעשיו. הציניקנים יגידו שהאקזוטיקה הכריעה: חסיד אומות עולם יפני, זה עוד לא היה לנו.
חדר בריחה
ביפן, אומרת הצלמת היפנית־פריזאית עתירת הפרסים יוקי אונדורה, לא לומדים במערכת החינוך על פועלו של סוגיהארה, "בגלל הממשלה". "זה לא סיפור שרצו לדבר עליו הרבה ביפן", אומרת גם יוקה שימורה. היא ואחיה הקטן קנטארו החלו להתעניין בסיפור היהודי כשעברו להתגורר סמוך לעיר הנמל טסורוגה, שהפליטים היהודים מליטא הגיעו אליה באוניות כשבידיהם אשרות המעבר ליפן. "כשהבנו שהפליטים היהודים שברחו מהשואה הגיעו לטסורוגה התחלנו לחקור את הסיפור", אומרת יוקה.
השניים, שמעידים על עצמם שהם חולמים לעיתים את אותם החלומות, מספרים שהם גרים "על הקו" בין יפן לגרמניה, ושגם בברלין הסיפור היהודי רדף אחריהם. "גרנו באזור שגרו בו בעבר הרבה יהודים, בבניין של יהודי, ובסמיכות לבית הכנסת. בברלין חקוקים באבן, על הבתים, סיפוריהם של היהודים שגרו בהם. הרגשנו את ההיסטוריה ואת הקשר, והתחלנו לתהות מה קרה בזמן השואה".
יצירת הווידאו של האחים שימורה צולמה כולה באי קוראסאו, היעד הפיקטיבי ששום יהודי מהנמלטים ליפן לא הגיע אליו בסופו של דבר. זו יצירת אסקפיזם: אפשר לצפות בעבודה בשכיבה־ישיבה על ארבעה כיסאות חוף שמשווים לחלל תחושה שהנה תכף יוצאים לחופשת קיץ. החדר נצבע בצבע כחול; למעשה, ביצירה כולה שולטים הצבעים כחול ולבן, כצבעי פסי המדים של היהודים במחנות הריכוז (כן, הם לא היו בשחור־לבן, אלא כחול־לבן. באופן כללי, החיים אז לא באמת היו בגוני אפור).
הצבע הכחול הבוהק מייצג גם את ליקר קוראסאו, שיוצר והופץ לראשונה בידי משפחת סניור היהודית שהתגוררה באי במאה ה־19. והיצירה אינה מקושרת רק לשואה: שימורה ברוס גם הכניסו ליצירתם יסודות שקשורים למלחמת רוסיה־אוקראינה, ללמדנו שהומניות במצבי סבל וסכנה מתקיימת גם ברגעים אלו ממש. האחים שימורה, שעוסקים בסיפורי מהגרים, שואלים את עצמם ואת הצופים בעבודותיהם שאלות על פליטות. הם עובדים כעת על סרט עלילתי המתבסס על סיפורו של סוגיהארה.
ב"אמא" מוצגת פליטה שלראשה מטפחת. ב"אבא וילד" – אב לבוש שחורים היושב לצד בנו החובש קסקט. "יהודי" הוא תקריב של אדם המעשן סיגריה בריכוז רב. ב"חלון" פנים רזות, כמעט שקופות, מציצות אל הרחוב. ב"ללא כותרת" צמד יהודים שיושבים בפינת רחוב: האחד קורא, האחר כותב מכתב
יוקי אונדורה, שנולדה בטוקיו ב־1962, חיה ויוצרת בפריז מאז 1993. לאחר שביקרה בתערוכה "פזורה" (1993) של כריסטיאן בולטנסקי, שהגדיר בעבר את השואה כפצע שלו, היא יצרה את סדרת הצילומים "דיוקן של בגדים משומשים", ובה 52 תמונות בגוני אפור של בגדים המצולמים על רקע של שמיים. בגרסת המקור הדפיסה אונדורה תמונות עצומות, כדי להעצים את המוחשיות; במוזיאון טיקוטין השתמשו בצילומים קטנים יותר, שיתאימו לחלל.
הסדרה צוינה לשבח ב־1996 בתחרות פרס קודאק היוקרתית. "ערימות הבגדים המשומשים שהציב בולטנסקי במרכז התערוכה שלו עסקו בזיכרון קולקטיבי, במחיקת זהות אישית ובמוות, שעל רקע ההיסטוריה האישית שלו קשורים לשואה", מסבירה ד"ר גלס־גיסיס. "המבקרים בתערוכה שלו הוזמנו לרכוש שקית נייר שהודפס עליה שם התערוכה, ולמלא אותה בבגדים משומשים. כך נפוצה ה'פזורה' לכל קצות צרפת ומחוצה לה. אונדורה רכשה גם היא בגדים מהתערוכה, וביקשה להחיותם בהפרדתם מן המסה הגדולה שהיו בה, באמצעות הענקת זהות אישית לכל אחד מהם. לשם כך היא צילמה כל בגד בנפרד, וצילומי הבגדים נעדרי הגוף זכו בחיים חדשים. ההתערבות האמנותית של אונדורה נתפסת כפעולה של החייאה, תיקון העוול".
אונדורה משאירה מרחב פרשנות גדול לצופים. "אני רוצה שכל אחד יפרש את ההיסטוריה כפי שהוא רואה לנכון. מישהו יחשוב על השואה, מישהו יחשוב על דברים אחרים", היא אומרת. "בהיסטוריה האישית שלנו, היפנים, אנחנו גם פושעים. יש בנו שני צדדים, של קורבן ושל תוקפן". כשקנתה את הבגדים בתערוכה של בולטנסקי, היא ידעה ששקית הבגדים קשורה למוות המוני אבל לא ידעה אז על השואה. "לכל תרבות יש מוות המוני משלה", היא אומרת.
בריאיון למאיה אשרי בהארץ לפני ארבע שנים התגאה בולטנסקי, שנפטר מאז, באוניברסליות של עבודותיו. "אמן חייב להיות אוניברסלי", הוא אמר אז. "אני מציג הרבה ביפן, ובפעם הראשונה שהייתי שם הרבה מהיפנים אמרו לי, אתה מכיר את התרבות היפנית כל כך טוב, ואתה נראה קצת יפני, אולי יש לך שורשים יפניים? בטח סבא שלך היה יפני. זה שימח אותי מאוד, וגרם לי לקוות שאולי כשאהיה באפריקה יגידו, האמן הזה חייב להיות אפריקני. הם מסתכלים על היצירה ועל מי שיצר אותה, אבל כל אחד מפרש אותה עם הרקע האישי שלו. אז פה הם רואים את השואה, וזה בסדר, וביפן הם יראו דברים אחרים. הייתי בנגסאקי, ואני בטוח ששם כולם חשבו שהיצירה מדברת על פצצת האטום".
במיצג נוסף בתערוכה מציג מיאג'ימה יש ארבע תמונות גדולות מתוך סדרת הצילומים "עור מונה", המתעדת מפגש אנושי המבוסס על תקשורת בין־אישית, אמון והסכמה באזורי סכסוך, באזור הירושימה ובקו רוחב 38 מעלות, הגבול בין קוריאה הצפונית לדרומית. הפעם הספרות אינן מהבהבות ומשתנות, אלא כתובות בעור, ובאופן טבעי לוקחות את המוח היהודי אל השואה – אל אנשים שאנושיותם הייחודית צומצמה למספר המקועקע על עורם.
אבל מיאג'ימה הביא פרשנות אחרת לספרות המצוירות על העור: על גופם של המשתתפים בסדרת הצילומים צוירה ספרה שבחר משתתף נוסף, ובחירת הספרה ומיקומה על הגוף נעשתה בדיאלוג בין המצייר לאדם שהספרה צוירה על גופו. ללא תקשורת, מגע, שיח והקשבה, היצירה הזו לא הייתה יכולה להתקיים. "אחד הדברים הגדולים שיש באמנות הוא האפשרות לראות מעבר לסטיגמות", אומר מיאג'ימה. "מעבר לדת, לצבע, לגזע ולמין. האמנות מנסה לשבור את המחיצות האלו, וזה גם התפקיד שלה".
בניגוד לרעיונות הנאציים, שניסו להפריד את היהודים מכלל החברה האנושית, "כשמיאג'ימה עוסק בקונפליקטים – הוא מדגיש את האנושיות והבחירה האישית", אומרת גלס־גיסיס. "לחבר בינינו, בין האחד לאחר, זה חשוב מאוד לאנושיות", אומר מיאג'ימה.
31 הברות ותמונה
מיאג'ימה יוצר על רקע השואה זה שנים. לאחר שביקר באושוויץ גילה במחקרו שהיהודים הובלו למותם ברכבות פחם, ולכן יצר את העבודה "רכבת לשואה", שהוצגה בעיירת כריית פחם גרמנית. כעת מוצגת היצירה בגלריה בחיפה: רכבת בעלת עשרה קרונות נוסעת ברחבי הגלריה המרכזית, והקרונות עמוסים בנורות לד של ספרות המונות לאחור מ־9 עד 1, שמייצגות את היהודים בעודם בחיים.
על גופם של המשתתפים בסדרת הצילומים צוירה ספרה שבחר משתתף נוסף, ובחירת הספרה ומיקומה על הגוף נעשתה בדיאלוג בין המצייר לאדם שהספרה צוירה על גופו. ללא תקשורת, מגע, שיח והקשבה, היצירה הזו לא הייתה יכולה להתקיים
כן, זה אותו הטריק של "ים של זמן": מיאג'ימה נודע בשימוש שהוא עושה בספרות לד צבעוניות ביצירותיו, מסבירה ד"ר גלס־גיסיס. "הסְפרות של מיאג'ימה רצות מ־1 עד 9 או מ־9 עד 1. הספרה 0 נעדרת, ואת מקומה תופסים החשכה, השקט, עצירת פעולת הספירה. אחת מן המשמעויות של הספרה 0 היא אין, שום דבר. אצל מיאג'ימה היא משתקפת במשמעות הבינארית של ריק. הספרות הרצות מייצגות את החיים ואילו ההחשכה את המוות. מיאג'ימה מבטא ביצירותיו שלושה עקרונות חשובים – שינוי מתמיד, יחסי גומלין ומחזוריות. אלה עקרונות העומדים בבסיסה של המחשבה הבודהיסטית, שלפיה ההוויה כולה ובתוכה האדם עצמו הם ארעיים, משתנים בלי הרף, תלויים הדדית ויחסיים".
התערוכה נולדה כאמור בעקבות הצילומים של "מועדון הצילום טאנפיי", שבאחד מהם נתקלה גלס־גיסיס. שישה צלמים שהגיעו לעיר קוֹבֶּה בשנת 1941 במטרה לצלם את הפליטים היהודים ששהו בה לאחר שנמלטו מאירופה. סמוך למיצב הווידאו של האחים שימורה מוצגים הצילומים המקוריים של מועדון הצילום, ובהם גם הצילום שהצית את דמיונה של ד"ר גלס־גיסיס. "הבנתי שזו סדרה, ורציתי לראות את כל הצילומים בה. הצילומים הללו נדירים, והם לא מוצגים בדרך כלל – הם הוצגו ביפן אבל מעט מאוד מחוצה לה. הצלמים פעלו בשיתוף פעולה ולעיתים צילמו את אותו נושא מזוויות שונות, תוך מתן דגש מיוחד לאור וצל, מטאפורה למצבם של היהודים בשואה".
התמונות חזקות מאוד. ב"אמא" מוצגת פליטה שלראשה מטפחת. ב"אבא וילד" – אב לבוש שחורים היושב לצד בנו החובש קסקט. "יהודי" הוא תקריב של אדם המעשן סיגריה בריכוז רב. ב"חלון" פנים רזות, כמעט שקופות, מציצות אל הרחוב. ב"ללא כותרת" מתועדים צמד יהודים שיושבים בפינת רחוב, אולי בבית קפה (או תה?). האחד קורא, האחר כותב מכתב (האם הגיע ליעדו?). "לצד הצילומים שזורים שירי טנקה, שירים יפניים קצרים במקצב של 31 הברות", אומרת ד"ר גלס־גיסיס. "את השירים חיברה המשוררת הירוקו ימאגאטה, והם מבוססים על זיכרונותיה מהמפגשים עם הפליטים היהודים בהיותה ילדה בת 10. כל שיר הוא עולם ומלואו, ועל כך אמרה ימאגאטה: שיר של 31 הברות הוא בעל ערך רב יותר מרומן שלם".
מלבד כל אלה מוצגים בתערוכה שלושה מסעות בין ישראל ליפן: מסעותיו של האספן ומייסד המוזיאון פליקס טיקוטין, מסעו של האמן טצויה נודה, ומסעה של האמנית מרב דביש־בן־משה. שלושה מסעות, בזמנים שונים, המחברים בין ההוויה היהודית והישראלית ובין התרבות והאמנות של יפן.
לצורך יצירת התערוכה יצאו ד"ר גלס־גיסיס וצוות המוזיאון, ובו גם דביש־בן־משה, למסע־מחקר על סיפור ההצלה היפני־יהודי, ונפגשו עם ניצולי סוגיהארה ובני משפחותיהם. "זה היה מסלול נסיעה מופרך", אומרת גלס־גיסיס. "כשאנחנו שומעים על הסיפור הזה היום אנחנו אומרים איזה יופי, מליטא ליפן, אבל זה לא היה מסע פשוט. היה חשוב לנו לשמוע מה הניצולים היו צריכים לעשות כדי לעבור את כל המסע הזה.
"אחת השאלות שעניינו אותי הייתה מי היו האנשים שניצלו? האם אלה היו רק עשירים? אבל לא. למדנו שהיו אנשים שהגיעו רק עם הבגדים לגופם, וסיפרו שהאוכל שלהם היה צלוחית אורז ליום. מנגד, פגשתי גם אישה אמידה, שמשפחתה התגוררה במלון, והם טיילו כתיירים בערים היפניות. המנעד רחב מאוד, מפליטים שבקושי שרדו ביפן ועד אנשים שהיה להם כסף רב".
בארכיון שפילברג ביד ושם מתועדים כמה מניצולי סוגיהארה, אך צוות המוזיאון הצליח לאסוף ולתעד סיפורים נוספים מאנשים שלא מופיעים בו, "דרך כל מיני כתבות שהוזכרו בהן שמות של ניצולים, ודרך חנוכת כיכר ורחוב על שם סוגיהארה בנתניה ובירושלים".
בשולי התערוכה מוצגות עדויות הניצולים וסיפורי בני משפחותיהם, לאורך נקודות במסע שהיה עליהם לעבור בו: פולין, ליטא, ברית המועצות ויפן. "מצאנו בערך עשרים ניצולים", אומרת ד"ר גלס־גיסיס, "אבל גם בני הדור השני והשלישי חשובים בעיניי לא פחות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
