מנכ"ל השומר יו"ש אביחי סויסה לא מסתפק במטרת הליבה של הארגון שהוא מוביל – חיזוק החקלאות היהודית ברחבי הארץ לצורך שמירה על אדמות הלאום ועל החוסן הביטחוני והכלכלי של החקלאים. יש לו מטרה אחת נוספת: לשנות את הסטיגמה של המתנחלים ש"רצים על הג'בלאות ועושים מה שהם רוצים". לכן, את פעילות ההגנה על הקרקע הוא מבקש לעשות יד ביד עם המדינה, באישורן המלא של הרשויות ובתמיכתן. "אנחנו רוצים להיות שליחים נאמנים ומנסים לעשות את הכול בצינורות המקובלים", הוא אומר. אבל זה לא קל. המדינה פועלת בכיוונים שונים ומשמיעה קולות סותרים, מצד אחד עוזרת ומצד שני מפריעה ומשבשת.
השומר יו"ש הוא אחד מהארגונים העומדים בחזית המאבק על אדמות הלאום ברחבי הארץ (ולא רק ביו"ש). הוא מפעיל מערך מתנדבים התומך בחוות חקלאיות באמצעות שמירה והשתתפות במלאכות היומיום, מסייע ברכישה ובהתקנה של ציוד אבטחה ועוד. מלבד המתנדבים, העמותה מעסיקה גם שבעה עובדים. נפגשתי עם שישה מהם בחווה בדרום הר חברון: המנכ"ל אביחי סויסה, הסמנכ"ל שבתי קנייבסקי, אחראי קשרי החוץ מאיר ברטלר, מנהלת מוקד המתנדבים הודיה פורקוביץ, אחראית בנות השירות הלאומי צופיה מליחי וסייר השטח בגוש עציון ובהר חברון, יואב עציון. השביעי, סייר השטח בשומרון, בבנימין ובבקעה רואי בראל, לא נוכח במפגש, אך רוחו איתנו.
עציון, סייר השטח, הוא הצעיר שבחבורה – רק בן 19, לפני שירותו הצבאי. כיום הוא גר במדבר יהודה, באום־דרג'; כשנולד גרה משפחתו בגוש קטיף; כשגדל גרה כבר בטנא־עומרים. "לי כואב שאנחנו קוראים לעצמנו 'השומר יו"ש' והופכים את החלוקה בין יו"ש לשאר הארץ ללגיטימית", הוא אומר. "אידאולוגית זה לא נכון, ובגזרה שלי אני עוזר לכל חקלאי בלי התייחסות לגדר. בשטח אפשר לראות שלערבים לא אכפת מהחלוקה הזו. בשטחי C כל הזמן נעשות פעולות לא חוקיות של ערבים – סימוני חלקות, נטיעות, בניית טראסות, סימוני שבילים, בניית בתים, מחפרים שעובדים במרץ. מבחינתם אין הבדל, וגם מבחינתנו לא צריך להיות הבדל".
יואב עציון, סייר שטח: "בשטח אפשר לראות שלערבים לא אכפת מהחלוקה הזו. בשטחי C כל הזמן נעשות פעולות לא חוקיות של ערבים – סימוני חלקות, נטיעות, בניית טראסות, סימוני שבילים, בניית בתים, מחפרים שעובדים במרץ. מבחינתם אין הבדל, וגם מבחינתנו לא צריך להיות הבדל"
הארגון צומח במקביל לצמיחת החקלאות היהודית: לפני כעשור, אומר סויסה, פעלו תשע חוות חקלאיות בכל יו"ש, והיום פועלות 75. השומר יו"ש תומך ב־52 מהן, ומערך המתנדבים צומח בלי הרף: ב־2021 היו 270 מתנדבים קבועים, ב־2022 יש 340, וההערכה היא שב־2023 יהיו 450. ב־2022 תיעד הארגון 88 אלף ימי התנדבות, וב־2023 הוא מצפה ל־130 אלף. הארגון גם מסתייע בהתנדבות של מוסדות לימוד, כמו מכינות או סניפי בני עקיבא: ב־2021 השתתפו בפעילות השומר יו"ש 36 מוסדות, ב־2022 השתתפו 86 מוסדות, ולקראת השנה הבאה מקווה הארגון לעבוד עם יותר ממאה. מליחי מספרת שזו השנה השלישית שהשומר יו"ש זוכה להשתמש בתקני שירות לאומי רשמיים של המשרד לביטחון פנים. "התחלנו בקטן וגדלנו בשנתיים האחרונות", היא אומרת. "גם הביקוש מצד הבנות גדל. התפקיד שלהן מתרכז בחינוך ובשמירה על אדמות הלאום. הן לא באות להחליף עובדים אלא להיות כוח עזר בחוות. 35 התקנים שנקבל ב־2023 לא מספיקים לנו, הלוואי שנגדל".
התמיכה ממערך השירות הלאומי היא דוגמה ליד ימין של המדינה, המבקשת לסייע לשמירה על האדמות. אבל במקביל יד שמאל מחבלת באותו המאמץ ממש. "יש המון בעיות מול גופים של המדינה שלא עושים את התפקיד ההיסטורי שלהם – ליישב את הקרקעות ולהגן עליהן", אומר ברטלר. רשות מקרקעי ישראל, למשל, מספסרת בקרקעות: "במקום שייתנו ליהודים לבנות יישובים ובתים, להתפתח בגליל, בגולן ובנגב – הרשות מוכרת מגרשים במחירים מופקעים", מסביר סויסה. "פעם מגרש בפריפריה עלה 50 אלף שקל, היום הוא יעלה מיליון שקל – וזה מקשה על ההתיישבות בכל הארץ באופן דרמטי". ברטלר מסכים: "לרמ"י יש אינטרס בקרקעות. גם החטיבה להתיישבות ואגודות שיתופיות, קיבוצים ומושבים, משכירות שטחים לערבים". "הציונות שבעה משמירה על הקרקע", טוען סויסה. "החזון הציוני נזנח". והתוצאה היא טרור חקלאי – "לא רק גנבות, הצתות ונזקים, אלא מאבק יום־יום ולילה־לילה על אדמות ארץ ישראל", מבהיר ברטלר. "למדינה אין מענה לטרור החקלאי – לא ביו"ש וגם לא בצפון ובדרום. אירוע רודף אירוע".
סויסה: "המשטרה תיארה ירידה בתלונות על עברות של טרור חקלאי, אבל לצערנו מהנתונים שלנו עולה תמונה הפוכה. לא רק שאין ירידה, אלא שיש עלייה גדולה. אפשר ללמוד מזה דבר אחד: כמה עמוק הייאוש של החקלאים. הם פשוט התייאשו מלהתלונן במשטרה. למה לבזבז שעות בתחנת המשטרה, רק כדי לקבל אחרי כמה חודשים הודעה שהתלונה נסגרה מחוסר עניין לציבור?"
"אנחנו מקבלים פניות לעזרה מחקלאים בכל מקום", מספר ברטלר. "אנחנו זוכרים את החזון של אלכסנדר זייד: לקפוץ על הסוס ולשמור על החקלאות ועל ההרים. יש הרבה הבדלים בין החקלאות בקום המדינה ובין החקלאות היום, אבל 'אם חקלאות כאן מולדת כאן', כמו שאמר משה סמילנסקי. זה לא השתנה ולא הולך להשתנות".
סויסה, נשוי פלוס ארבעה ("אוטוטו חמישה"), גר בחוות יישוב־הדעת בגוש שילה. לפני כ־12 שנים סיים את השירות הצבאי בקרקל, והקים עדר. "מרעה חוקי", הוא מדגיש. "העדר היה מסודר ומבוסס, והמדינה גם תגמלה במענקי תמיכה במרעה דרך משרד החקלאות". הוא מנסה להדגיש שהחקלאים הם שליחי המדינה, אבל כיום רועי צאן ובקר יהודים ביו"ש כבר לא יכולים לזכות לתמיכות שקיבל הוא בעבר. "ב־2014 המנהל האזרחי הטיל וטו ונעל את התקציבים האלו, וכבר אי אפשר לקבל אותם ביו"ש", הוא מסביר. "מקבלים אותם מתי מעט חריגים. רק מי שקיבל מעמד 'בר רשות חקלאית' מהחטיבה להתיישבות קיבל אישור מהמנהל.
"המדינה בוחנת הקצאה של שטחי מרעה לפי זיקה לקרקע, ולא מעניין אותה מעמד המבנים בחווה החקלאית. אבל במנהל האזרחי עשו זיקה פסולה בין קיומם של מבנים לא חוקיים ובין הזיקה לקרקע. כלומר, אי אפשר לקבל את ההקצאה אם יש מבנים לא חוקיים. ובכל זאת, הבדואים בנגב מקבלים את התקציבים שלהם למרות שהם גרים בבתים לא חוקיים בתחפושת של 'מרעה עונתי'. זאת מדיניות מופקרת".
אתה אומר שהבדואים מקבלים יחס מועדף?
"כל יערות קק"ל מלאים בעדרים של בדואים. קק"ל מייבאת בדואים ליערות באזור בית־שמש. צריך לומר: טוב לכולם שהכבשים יהיו ביער. חורש טבעי טוב לכבשים, המרעה שומר על מגוון המינים ומשביח את הקרקע כי הכבשים עושות זיבול טבעי, והמרעה ביער עוזר למנוע שרפות. אבל עד עכשיו עשו את העבודה החשובה הזאת חוואים יהודים. היום יש צו פינוי לחווה החקלאית ביער אשתאול. במקום לתת לחוואי להמשיך להתקיים ולשמור על היער, כפי שעשה משנות השבעים, מייבאים בדואים בשכר, ונותנים להם אישור רעייה זמני כדי שיעשו את מה שהוא עשה".
למה?
"לא הצלחנו להיכנס לראש של המדינה, אבל אפשר להבין שאסטרטגית, המדינה לא רואה יתרון בחוות בודדים של חקלאים ששומרות על שטח עצום, והיא רוצה לנהל את הקרקע בעצמה על אף שהיא מתרשלת בזה. עד שנות התשעים, החקלאים בחוות הבודדים ברחבי הארץ היו הלוחמים שבחזית. הם שמרו על עתודות הקרקע של המון יישובים. אבל בשנים האחרונות המדינה מתנערת מהם".
הסמנכ"ל שבתי קנייבסקי מצטרף לתלונה על המדיניות הלאומית המגומגמת: "אנשים עם יוזמה אישית הם אלה ששומרים על עתודות הקרקע של המדינה. הם מקדישים לשם כך מכספם וממרצם, ולפעמים זה עולה להם בחייהם. אם נמשיך להירדם בשמירה – לא יהיה לנו בית. אנחנו מתעסקים בכוח וביכולות של צה"ל, אבל בפועל, מתחת לאף, גונבים לנו את האדמה. אלפי שנים יהודים חלמו לחזור מהגלות לארץ ישראל, וכשהגיע זמן המימוש אנחנו לא פודים את הצ'ק".
השומר יו"ש קם בבית אמו של קנייבסקי בליל חורף סוער ב־2013. זו הייתה שנת גשמים ברוכה: הגשם טוב לחקלאים, אבל רועי צאן טרוטי עיניים אחרי יום של מרעה אינם שומרים טוב כל כך על העדר בלילות הגשומים, ורועי הצאן ביו"ש סבלו אז מגנבות ענק. "כל אחת כזאת יכולה למוטט עדר", מסביר קנייבסקי. לו עצמו גנבו באותה השנה 88 כבשים: "נמנמתי תוך כדי שמירה ובתוך רבע שעה לא היה כלום".
כל אחד מהחקלאים סורב כשביקש לקבל עזרה מארגון השומר החדש, שאינו פועל ביו"ש. "אז התכנסנו בבית של אמא שלי בירושלים", אומר קנייבסקי. "היינו משהו כמו עשרה חקלאים ועוד שלושה־ארבעה אנשים שהנושא בער להם ובאו לעזור. החלטנו שם ששנית גמלא לא תיפול, שאין יותר גנבות", הוא קובע, מודע לפאתוס שבדבריו. "נאמרה שם אמירה קשה – שעדיף שמי שלא שומר בלילה ימכור את העדר שלו, שלא יישאר עם כבשים. כי מעבר למכה הכלכלית, זו גם השפלה לאומית. החלטנו שזאת חובתנו המוסרית לא לאפשר להשפלה הלאומית הזו להימשך. מעבר לפרנסה האישית, כל גנבה כזאת פירושה שהעדר מפסיק לתפוס אלפי דונמים. ואין חלל. ערבים משתלטים על השטח".
באותו הלילה הם החליטו להקים את העמותה, שתגייס מתנדבים לצורך סיוע בשמירה. הם פתחו במסע תרומות בפייסבוק, כדי לממן את משכורות המנהל והמזכירה שיארגנו את המערך. "לא ידענו מה יהיו התגובות", אומר קנייבסקי. "הסברנו מה שהיה ברור לנו – שמעבר להגשמה האישית שלנו כנוקדים, יש בפעילות שלנו ערך מוסף של קיום חקלאות יהודית. אחרי עשר שנים נראה מובן מאליו שהייתה התגייסות מדהימה, אבל אז זה לא היה מובן לנו בכלל".
היום מקיים השומר יו"ש מגוון פעילויות כדי לקדם את מטרותיו. "אנחנו כבר הרבה שנים רצים עם הסלוגן 'נותנים גב לחקלאים', ובעצם אפשר לומר שבשנים האחרונות חוות רבות קמו בחסות של השומר יו"ש", אומר סויסה. "כל חקלאי שפונה אלינו – אנחנו פותחים לו תיק, מגיעים לביקור, ממפים את הצרכים בשטח, ומשתדלים לעזור. לצערנו השמיכה קצרה ואנחנו לא מסוגלים לעזור לכולם. אנחנו צריכים עוד הרבה תמיכה כדי למלא את כל הצרכים שעולים מהשטח".
שבתי קנייבסקי, סמנכ"ל: "אנשים עם יוזמה אישית הם אלה ששומרים על עתודות הקרקע של המדינה. הם מקדישים לשם כך מכספם וממרצם, ולפעמים זה עולה להם בחייהם. אם נמשיך להירדם בשמירה – לא יהיה לנו בית"
אחת מתוכניות הדגל של הארגון היא גיוס תושבי היישובים עצמם לשמירות לילה ולהתנדבויות אחרות בחוות הסמוכות ליישוביהם. "בני נוער ופנסיונרים פורסים את חסותם על החווה הכי קרובה אליהם ועוזרים במה שהם יכולים". הסיבה, אומר סויסה, היא שהחוות משפרות לאין ערוך את הביטחון של היישובים: "ליישוב בינוני ביו"ש יש רדיוס קטן שהוא תופס, אבל תוסיפי לו חווה ממוצעת והיישוב יגיע לרדיוס גדול הרבה יותר, ויתפוס 30 אלף דונם. חקלאים יוצאים החוצה מהגדרות, וכך נמנעות גנבות והאיומים הביטחוניים מתרחקים מהיישוב. פעם הכול היה מאוים בתוך הגדרות, היום כל ההתעסקות היא בחוץ. האיום מתרחק, ויש אוויר ומרחב לגדול".
"צריך להבין את השטח של יו"ש", אומר ברטלר. "יש שם בסך הכול כ־6 מיליון דונם, ומתוכם 2 מיליון דונם של אדמות מדינה בשטחי C. ההתיישבות תופסת כ־9 אחוזים מהשטח הכולל, 540 אלף דונם, דרך היישובים ובעזרת כחצי מיליון איש – ו־75 חוות חקלאיות מחזיקות בעצמן יותר מ־300 אלף דונם. כמה עשרות משפחות וכמה מתנדבים חלוצים מחזיקים את הדבר הזה. זאת הקומה הבאה של ההתיישבות".
הוא מספר שהארגון מגייס גם מתנדבים מזדמנים מחוץ ליו"ש – "יותר מ־10,000 אנשים מכל הארץ – מחיפה, מרעננה, מדימונה, מתל־אביב, מפתח־תקווה – יצאו בשנה שעברה לעבוד בחקלאות בשטח עם הטוריות". סויסה מוסיף ש"זו דרך להפוך את יו"ש לקונצנזוס. שאנשים יסתובב במרחב, יחוו חוויה, ייקשרו למקום, ויחזרו לפה אחר כך בתור בליינים או תיירים".
ברטלר: "אין דבר מרגש יותר מלראות חקלאי שהעיניים שלו מצטעפות מהתרגשות ושמחה כשמאות אנשים ממרכז הארץ באים לעזור לו ב'סלינו על כתפינו'". פורקוביץ אומרת שהחקלאים וגם הארגון מבינים יותר ויותר שהחוות "לא שייכות לאנשים פרטיים: הן העורק הראשי של מדינת ישראל וארץ ישראל, וחייבים לשמור עליו חזק ויציב".
פרויקט אחר של הארגון, "טוב לנטוע בעד ארצנו", מבקש לשמור על הקרקעות הסמוכות ליישובים באמצעות נטיעות. "זה משהו שצריך להיעשות כל השנה", אומר סויסה. "הערבים מתמידים בזה, אנחנו חלשים בזה. ההתיישבות לא מממשת את הפוטנציאל הזה. התחלנו לעשות את זה באפרת, מחוץ לגדרות היישוב. יש חקלאי, מחנך בתיכון באפרת, שמקדיש את שעות הפנאי שלו לנטיעות, וגם בשמיטה הוא קיבל היתר מרבנים להמשיך לנטוע. הבאנו לו 500 מתנדבים, ואנחנו קוראים לעוד יישובים ללכת בדרך הזאת".
אחת הבעיות שהארגון מבקש לפתור היא המחסור בפועלים אמינים שההתיישבות החקלאית היהודית חשובה להם – ולא רק בהתיישבות ביהודה ושומרון. "הרבה חקלאים, בעיקר באזור הגליל, מתבססים על פועלים מהכפרים הערביים", מספר ברטלר. "הערבים זיהו שאנחנו בחולשה, והם מנצלים את זה לרעה. אם חקלאי סגר לעונה הבאה מאה ערבים לקטיף, מגיעים רק חמישים וחצי מהיבול נושר. בשנה הבאה לא מגיע אף אחד. וככה הוא נאלץ להשכיר את השטח, כי זה לא משתלם לו".
אין לזה שום פתרון?
"הפתרון הוא השומר יו"ש. פה אנחנו נכנסים לתמונה".
מכיוון שהארגון פועל גם ביו"ש וגם בישראל הקטנה (חמש חוות בתוך הקו הירוק מקבלות ממנו תמיכה קבועה), הוא חשוף להבדלים בין האיומים על החקלאים בתוך הקו הירוק ובין האיומים על החקלאים מחוצה לו. "בשונה מהנגב, הגליל והגולן, ביו"ש יש נתק כמעט מלא בין היהודים לערבים", מסביר סויסה. "הסיכוי שערבי יבוא לדרוש פרוטקשן שואף לאפס. אבל הלהט לעקור, להצית, לפגוע פיזית ולהשתלט על השטח גבוה הרבה יותר. הפגיעות החקלאיות הן טרור בלבד, פיגוע לאומני. רוצים שלא נהיה פה, שנסגור את הבאסטה ושהם יקימו מדינה פלסטינית".
המודעות לכך, הוא אומר, מביאה לארגון שלו יתרון: "אנחנו קוראים לילד בשמו, ולא מתחמנים את עצמנו במושגים. יש לנו בעיה עם הפלסטינים, עם הערבים, עם הבדואים. הם הגנבים, הם השודדים, הם אלו שמבצעים את הטרור החקלאי ביו"ש. אחת הבעיות הכי גדולות של המדינה היא שהחיילים כאן לא הוכשרו להתעמת עם טרור כזה. האויב מעומעם. מדינת ישראל לא יודעת, או חוששת, לשים את האצבע על הבעיה ולומר: הטרור החקלאי השיטתי ביו"ש נובע ממניעים לאומניים. נוח לה שזה ייראה כעוד מעשה עברייני פלילי, למרות שהאלימות החקלאית הזו יכולה להפוך בן רגע לפעילות חבלנית עוינת".
ברטלר אומר שלאט־לאט פעילות הארגון מביאה לשינוי – קודם כול בתודעה. "הרבה שנים יישובי יו"ש היו בלונים שקשורים בחוט: יוצאים לעבודה ולמוסדות החינוך, ובערב חוזרים הביתה", הוא אומר. "לא הייתה מודעות לאדמה, ל'צומוד'. לכך שאנחנו נאחזים בקרקע. בהרים האלו. בסלעים. שאנחנו חיים את זה. וזאת המהפכה החקלאית שמתרחשת ביו"ש ובאופן מעשי בחוות. זאת מהפכה של חיבור לארץ ישראל. אהבת ארץ ישראל ברמה שאפשר ללטף את האבנים מרוב תחושת חיבור עמוקה. כשרועה צאן הולך פה, הוא צריך לזכור שסבא וסבתא שלנו חלמו על זה אלפי שנים והוא מממש את חזון הדורות".
לפי סויסה, אף שגופים מטעם המדינה כמו המנהל האזרחי פועלים נגד החוות החקלאיות, המדינה "מאוד רוצה את זה" – את ההגנה של החוות על אדמות הלאום. "היא לא יודעת ליזום, ולכן אנחנו יוזמים, אבל בתכל'ס זה בשליחות המדינה", הוא קובע. "'כופים אותו עד שיאמר רוצה אני'. אנחנו יוזמים משהו ראשוני, משקיעים המון אנרגיה, משאבים ותקציבים אישיים כדי להרים פרויקט. ברגע שהמדינה רואה שזה מצליח, היא נרתמת".
הרבה שנים השיטה ביו"ש הייתה "גניבת סוסים": מדינה יקרה, תעלימי רגע עין כשאנחנו בונים פה. אבל סויסה אומר שהוא חותר לכך שזה לא יקרה כבר: "אנחנו הולכים בדרך הארוכה שהיא קצרה, שזה אומר לפנות למדינה כדי לקבל הכרה ותמיכה. זה מסובך ומורכב יותר, אבל נכון יותר". בארגון נוהגים להתבדח ולומר שארץ ישראל נקנית באישורים: "הייסורים של היום הם הדרך לקבלת הכרה ממלכתית. אנחנו כל הזמן שואפים שכל מה שאנחנו עושים יהיה על קרקע יציבה ושלא תהיה עלינו טרוניה ציבורית".
נדמה שהשיטה שלהם עובדת. "אנחנו נתמכים בידי משרד המשפטים, ואנחנו 'ארגון מפעיל' של משרד הרווחה וארגון יציג של משרד החינוך", מבהיר סויסה. "יש פה הסכמה רחבה ושיתופי פעולה עם כל מי שמוכן לשלב ידיים למען המטרה הזו. באנו להפוך את יו"ש לקונצנזוס". וברטלר מוסיף: "השומר יו"ש הוא לא ארגון פוליטי או דתי אלא ארגון שמגשים את הציונות במלוא מובן המילה. אין ענין של שמאל וימין או אינטרסים כלכליים, אלא הגשמה של משימה לאומית".
ארגון שמתמקד ביו"ש הוא לא עניין של שמאל וימין?
"על דרך השלילה אפשר לומר שמצד האויבים שלנו אין שום הבדל. את הערבי שגונב ומחבל ורוצה להשתלט על השטח לא מעניין אם זה ביו"ש או במועצה האזורית בני שמעון או בגליל. יכול להיות גנב מג'נין שיגנוב בנגב המערבי וגנב מחברון שיגנוב ברמת הגולן. אצל הגנבים, חזון ארץ ישראל השלמה חי וקיים. על דרך החיוב אפשר לומר שכל עוד השטח מוחזק בידי מדינת ישראל צריך לשמור עליו. אני באופן אישי מקווה שיחילו ריבונות, ומובן לי שכל הארץ שייכת לנו, אבל גם מי שלא חושב ככה ומוכן לוותר על שטחי מולדת לטובת שלום או משהו אחר אמור לקבל את העובדה שכל עוד השטח מוחזק בידי מדינת ישראל – החקלאים בו לא שונים מהחקלאים בשום נקודה אחרת בארץ, והם אלה ששומרים על השטח".
ומעל הכול, מבחינת השומר יו"ש החקלאות אינה עניין פוליטי. "כשחקלאי פונה אלינו, ולא משנה מאיפה הוא בארץ, אנחנו לא בודקים לאיזו מפלגה הוא הצביע", אומר ברטלר. "אנחנו עוזרים לו כי הוא עושה דבר חשוב. אגב, היו לנו גם מתנדבים ערבים־נוצרים, סטודנטים מאריאל. אחת האמהות שלהם הייתה פולנייה ממש. בכל שתי דקות היא התקשרה לבדוק שהכול בסדר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
