"איך נראה אדם שכותב את הטור האחרון שלו? הוא לובש ג'ינס ליווי'ס דגם 504, מידה 34 כי עדיף לא ללבוש משהו שלוחץ עליך ברגע כזה, חולצת טריקו אפורה בהירה, נעליים שחורות של טימברלנד מידה 44 עם מדרס אורטופדי. (…) לפני שהוא התיישב לכתוב הוא התגלח והתיז על עצמו אפטר־שייב. זהו נוהל קבוע אצלו, מפני שהוא רוחש כבוד למקצועו (…) הוא כותב לאט, בוחן כל מילה, מנסה למשוך את הרגע הזה ככל האפשר" (מתוך הטור האחרון של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, 19 באוקטובר 2012)
איך נראה אדם שמבקש לקרוא את הטורים האחרונים שכתב יאיר לפיד? הוא מנסה למצוא אותם ברשת, ולבסוף מרים ידיים ומבין שגיליונות המוסף הרלוונטי אינם קיימים במאגר מקוון ונגיש כלשהו. לכן הוא לובש על עצמו אוטובוס קו 14 ויוצא לספרייה הלאומית, שם הוא נאבק בשיטות קטלוג לא ידידותיות ובמחשבים שמנסים למשוך את הרגע הזה ככל האפשר. ולבסוף הוא מוצא את הטקסטים המיוחלים, אבל לא בהכרח את מבוקשו.
זה ארבעה חודשים יאיר לפיד עומד בראש ממשלת ישראל. למעשה כבר שנה וחצי הוא האיש שמנהל את המדינה; רוב מוחלט של שרי הממשלה מכהנים "בזיקה אליו" וכפופים לו. כבר עשור כמעט הוא עומד בראש מפלגה גדולה. ובכל זאת, דומה שככל שהפז"מ הפוליטי שלו הולך ומתארך, כך הידע שלנו על עמדותיו ותוכניותיו לעתידה של מדינת ישראל מצטמק. לפיד לא פורש משנה סדורה באשר לסכסוך עם הפלסטינים, לשיטה הכלכלית הרצויה, לפתרון משבר הדיור וכן הלאה. ומי בכלל צריך את כל הפרטים האלה? לפיד הלא הכריז כי תוכנית העבודה שלו היא "לאהוב את ישראל", ובהתאם לכך, תוכנית העבודה של ישראל צריכה להיות לאהוב את לפיד. לכן הוא מעדיף להסתפק באמירות כלליות על חוסן וחופש, חמלה ותקווה, אחדות כלפי פנים ועוצמה כלפי חוץ; העיקר לא להגיד משהו שיכול לעורר כעס כלפיו.
אם הפוליטיקאי לפיד מנסה להישמע כעיתונאי נטול פניות, לא נותר לנו אלא לחפש בכתביו המאוחרים של העיתונאי לפיד, שהתאמץ להישמע כמו פוליטיקאי. רגע לפני שהוא עומד שוב למשפט הבוחר ומבקש לזכות בקדנציה מלאה כראש ממשלה, חזרנו אל העמוד שנחשב לפופולרי ביותר בעיתונות הישראלית באותם ימים. ניסינו לדלות ולהרכיב מתוכו את השקפותיו ותפיסותיו של הכותב, לחבר אותן אל הצהרות ומעשים מאוחרים יותר, ולשער כיצד תיראה ותפעל ממשלת לפיד־על־מלא.
"האדם הוא חיה המספרת סיפורים", כתב לפיד באחד הטורים הללו. "זוהי התכונה המייחדת אותנו. זה מה שתמיד היינו. זה מה שמבדיל אותנו מהחיות האחרות – היכולת לשבת ליד המדורה ולספר אחד לשני סיפורים מפוארים על הבריאה, על אלוהים, על עצמנו". אם יש מסקנה מההשוואה בין לפיד העיתונאי ללפיד ראש הממשלה, היא כנראה זו: העקרונות חשובים פחות, העיקר שאפשר לספר לעצמנו סיפור טוב.
טבעת חנק בינלאומית הולכת ומתהדקת על גרונה של מדינת היהודים, וכל אדם שפוי יודע שככה זה לא יכול להימשך.
הרי בלי העולם לא יהיו לנו אף־16, לא כלכלה, לא עבודה ולא שווקים, וכל אלה שצווחים באינטרנט שלא צריך להקשיב לגויים שכחו כנראה שבלי הגויים לא יהיה להם אינטרנט לצווח בו. (…) אנחנו הולכים ומתקרבים לרגע שבו יגידו לנו שמצטערים, אבל התרופות של "טבע" יצטרכו לרדת מהמדפים, את "קפה עלית" יעלים חרם צרכנים, ומכבי ת"א לא תוכל לשחק יותר בגביע אירופה, כי עם ישראלים לא משחקים.
(…) הדבר שאותו היינו צריכים לעשות בסוף השבוע הזה הוא להתייצב באו"ם ולהגיד שאנחנו מכירים במדינה הפלסטינית אבל לא מאמינים לפלסטינים. אין לנו שום בעיה לשלוח שגריר לרמאללה ותזמורת המשטרה תשמח ללמוד את ההמנון הפלסטיני החדש, אבל אנחנו רוצים סידורי ביטחון קשיחים וההכרה במדינה הפלסטינית אינה אומרת שאנחנו מסכימים בשאלת הגבולות. יש לא מעט מדינות בעולם שיש ביניהן סכסוך גבולות, אז יהיו עוד שתיים, משעממות כמו כל היתר. ("על מה אנחנו מסכימים", 23 בספטמבר 2011)
בטור שנכתב רגע לפני צאתו של נתניהו לעצרת האו"ם, הגיש לפיד לקוראיו נבואת זעם ובצידה, כדרכו, פתרון פשוט וגאוני שמשום מה איש לא חשב עליו לפניו. הסכסוך עם הפלסטינים, הזהיר, יהפוך אותנו בעוד רגע למדינה מצורעת, והנפגעים הישירים יהיו צה"ל, עלית ומכבי תל־אביב בכדורסל (הערה ללפיד: "עם ישראלים לא משחקים" זה דווקא הסעיף הראשון בחוזה ההעסקה של מאמן הצהובים). כל שעלינו לעשות כדי להיחלץ מהגורל האפל הזה הוא להמציא לפלסטינים מדינה נטולת גבולות מוסכמים, ולמהר לשלוח שגריר ישראלי לרמאללה – זה בסדר, גם הצד השני כבר שלח שגריר באוטובוס לתל־אביב.
חודש לפני כן סיפק לפיד נימוק נוסף בעד הקמת מדינה פלסטינית, ואף קבע שישראל חייבת לוותר על רוב שטחי יהודה ושומרון:
לא לשכוח את העובדות שאנחנו הכי רוצים לשכוח. אם אתה ימני, לא לשכוח שארבעה מיליון פלסטינים אינם הולכים להיעלם באוויר ושאם לא נחזיר את רוב השטחים נאבד את הרוב היהודי בארץ ישראל. אם אתה שמאלני, לא לשכוח שהפלסטינים אינם באמת רוצים שלום. היו להם הזדמנויות והם העדיפו את דרך הרצח, כך שאי אפשר לסמוך עליהם. ("זיכרון דברים", 12 באוגוסט 2011)
אבל איך בדיוק עושים את זה? מה יקרה אם הפלסטינים לא יסכימו לסידור של מדינה עם גבולות זמניים? מהם הקווים האדומים של ישראל? לאן המתנחלים עפים כשמפעל ההתיישבות קפוא? בטור ההשקה של מפלגתו – שנגיע אליו בהמשך – הבטיח לפיד שהוא כותב "מצע מפורט" בנושא הזה. הפרק המדיני־ביטחוני במצע יש עתיד בבחירות 2013 אכן הקדיש יותר משני עמודים לסוגיית יהודה ושומרון, אבל אין טעם לטרוח ולצטט מהם כעת. מתוך 1,684 מילים בפרק המדיני־ביטחוני במצע לבחירות הקרובות, רק 26 מילים מפרטות את הפתרון של לפיד לסוגיה (ו־53 מילים שוללות את זכות השיבה, נסיגות חד־צדדיות וסיפוח). אז קבלו את תוכניתו המלאה והמעודכנת של ראש הממשלה:
"פתרון שתי המדינות לצד סידורי ביטחון קפדניים וחופש הפעולה של צה"ל בכל מקום הוא אינטרס ישראלי. גושי ההתיישבות יישארו חלק ממדינת ישראל, וירושלים המאוחדת תהיה בירתה".
זהו, זה הכול. דבר מוזר קרה אם כן. בניגוד מוחלט לקביעה של לפיד בטורו, הפלסטינים אכן נעלמו.
טוריו של לפיד בשנתו האחרונה כעיתונאי מיעטו לעסוק בסוגיות כמו יוקר המחיה. הדבר די מפתיע, שכן באוויר עדיין נישא ניחוח המחאה החברתית של קיץ 2011 – שילוב של תבשילי רחוב עם זיעת אוגוסט – ולפיד עצמו, כזכור, התיישב בנינוחות על כתפיהם של מפגיני רוטשילד, ודרבן אותם בעקביו.
הטור שכן הוקדש לשאלות ברומו של חשבון הבנק שלנו היה הטור המפורסם ביותר מאותה שנה, זה שבו הכריז לפיד על הקמת מפלגתו החדשה.
אלה המילים שמהן בעיניי צריך לפתוח את הדיון על הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל.
איפה הכסף?
(…) ברכות לעצמי, כרגע המצאתי את הסטיקר הראשון שלי.
זוהי השאלה הגדולה שאותה שואל מעמד הביניים הישראלי, אותו מעמד שבשבילו אני הולך אל הפוליטיקה, ושמטרתי המוצהרת היא לייצג את האינטרסים שלו: איפה הכסף? מדוע דווקא המעמד היצרני, משלם המסים, ממלא החובות, עושה המילואים, המחזיק על גבו את כל המדינה, אינו רואה את הכסף? (…) למה הילדים שלנו מקבלים את החינוך הכי גרוע בעולם המערבי? למה אין להם סיכוי לקנות דירה יום אחד? למה מעצמת היי־טק וטכנולוגיה שקועה בתוך ביורוקרטיה מושחתת של העולם השלישי? למה יוקר המחיה פה מטורף כל כך והפערים גדולים כל כך? למה שירותים חיוניים כמו משטרה, בריאות או רווחה אינם מתוקצבים ועובדיהם מקבלים שכר מגוחך?
התשובה ידועה לכולם: כבר שנים ארוכות שמדינת ישראל משועבדת לקבוצות אינטרסים סחטניות, חסרות בושה, חלקן אפילו לא ציוניות, שעושות שימוש לרעה בשיטת המשטר העקומה שלנו כדי לשדוד את כספו של המעמד הבינוני. אני יודע שזה מיד מקפיץ את כל מי שקיוו שאוביל קו אנטי־חרדי, אבל צר לי לאכזב אותם: אין לי עניין בשנאת יהודים, אלא רק בחלוקה צודקת יותר של המשאבים ובסדר עדיפויות אחר לגמרי. (…) הכסף נמצא גם בידיהם של טייקונים חסרי בושה (וחסרי אחריות) שמשחקים עם כספי הפנסיה שלנו משחק מסוכן והרסני שצריך לעצור, הוא נמצא במנגנונים ממשלתיים מנופחים ובזבזניים, שאינם טורחים לתת לנו שירות נורמלי, והוא נמצא בלא מעט התנחלויות מרוחקות שנראות כמו שווייץ, שאליהן מובילים כבישים טובים יותר מאשר בשווייץ.
לכל אחת מהקבוצות האלה יש את המפלגה שלה, שדואגת לזה שהסחטנות תימשך. (…) כל מה שצריך היא מפלגה שתגיד "זה הדבר הכי חשוב מבחינתי, ולא כדאי לכם להתעסק איתי." זה מה שעקרוני לי, זה בשבילי הייהרג־ובל־יעבור, על זה אני לא אוותר. מה שצריך הוא מישהו שיבוא לכל משא ומתן קואליציוני עם סכין בין השיניים ויסביר שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא שמעמד הביניים הישראלי יקבל מהמדינה תמורה נאותה להשקעה שלו.
("אז למה אני הולך לפוליטיקה", 23 בינואר 2012)
הנה היא, משנתו הכלכלית הבסיסית של לפיד: חרדים, טייקונים חמדניים, מנגנונים ממשלתיים מנופחים שעובדים רק בשביל עצמם, ומתנחלים עם כבישים "טובים יותר מאשר בשווייץ" (בוא, לפיד, זה לא שהוסיפו ויטראז'ים לכביש, אלה שאריות מהזגוגיות של המכונית האחרונה שעברה שם) – כולם שדדו את כספו של המעמד הבינוני, ודנו אותו לבינוניות נצחית.
אבל כעבור חצי שנה, בטור אחר, הדגים לפיד את הטכניקה המרהיבה הרשומה על שמו – השלכת רימוני עשן בהצלבה. וכך כתב:
האם גם לנו, הישראלים, יש תכונה המעמידה בסכנה את הכלכלה שלנו? האם יש משהו באופי הלאומי הישראלי שעשוי לגרום גם לנו ליפול?
אחרי שהרהרתי בשאלה הזו לא מעט אני רוצה להציע תשובה: החשדנות.
אנחנו חשדנים אחד כלפי השני. חשדנים כלפי הממשלה שלנו, כלפי כל מי שהצליח בחיים, כלפי השכנים שלנו, כלפי ידידינו בעולם. אנחנו חושדים בכך שכל העשירים גנבים, שכל הפוליטיקאים מושחתים, שכל המפגינים הם אנרכיסטים, שכל הערבים הם רוצחים, שכל האירופאים הם אוהבי ערבים, שכל הדתיים הם מיסיונרים משיחיים.
החשדנות ואי האמון העמוק שאנו רוחשים איש לרעהו הם אלה שיצרו פה תרבות משפטית שלמה שבה עורכי דין ויועצים משפטיים אינם מאפשרים לשלטון לתפקד. (…) הם אלה שבגללם שקענו לתוך כלכלה ביורוקרטית ומסורבלת שבה כל אדם עסוק קודם כל בשאלה מי דפק אותו. מידה מסוימת של חשדנות היא כמובן דבר בריא, ויש בינינו כאלה הראויים לכך שיחשדו בהם – בייחוד נכון הדבר לגבי כמה מהטייקונים המפוקפקים שלנו – אבל כמו כל תכונה גם החשדנות הופכת הרסנית כשמגזימים איתה. אנשים שחושבים שכולם שקרנים וגנבים מתחילים בסופו של דבר להאמין שאין טעם להתאמץ. הרי אין שום סיבה לעבוד קשה ולנסות להצליח אם ממילא בסופו של דבר ירמו אותך. ("כלכלה אנושית", 20 ביולי 2012)
מי שעלולים להביא לקריסה מוחלטת של הכלכלה הישראלית הם לא הטייקונים, משרדי הממשלה והדתיים, אלא האזרח החשדן, שמשוכנע שכל הנ"ל עסוקים יומם ולילה בשאלה איך לדפוק אותו. חשדנות יתר היא אכן מידה מגונה, אבל במקרה הזה מותר לחשוד שלפיד לא קרא אפילו את הסטיקר שלו.
מחאת האוהלים הייתה משעותיו היפות ביותר של לפיד. הוא ידע להסביר בזמן אמת מדוע היא חייבת להצליח; הוא הפליא להסביר מיד אחר כך מדוע היא נכשלה (בקצרה: כי דפני ליף, במקום לומר "אדוני ראש הממשלה", אמרה "ביבי" וזה הרתיע את הציבור. מי חשב אז שכך ייקרא גם הספר שיכתוב נתניהו על עצמו). בין לבין, לפיד החליט לפתור בשבילנו את משבר הדיור.
הייתי עסוק הפעם.
בזמן שמנהיגי מחאת האוהלים עושים ככל שביכולתם להרוס אותה, והוועדה של טרכטנברג יושבת לדבר על מה הוועדה הבאה תדבר, הלכתי לאנשים שדירות זה המקצוע שלהם.
השמות שמורים במערכת. מדובר באחת מחברות הנדל"ן הישראליות הגדולות בעולם. המומחיות שלהם – בנייה זולה להשכרה. הסיבה שבחרתי דווקא בהם היא שהם לא בונים בארץ וגם לא יבנו. זה לא שיש להם משהו נגדנו, מדובר בישראלים טובים, משלמי מיסים ועושי מילואים, אבל אין להם כוח לביורוקרטיה פה. זה לקח קצת זמן לשכנע אותם ששווה להם להשקיע את הזמן והמאמץ כדי להציע פתרון, ועוד יותר זמן עד שהם אספו את כל הנתונים, אבל כשהם חזרו אליי הם נראו בעיקר נבוכים. "החלק המשונה", הם אמרו, "הוא כמה זה פשוט". ("ועדות זה נחמד, אבל איפה הילד יגור אחרי האוניברסיטה?", 2 בספטמבר 2011)
הפתרון הפשוט להפליא היה כזה: מדינת ישראל תבנה במהירות 100 אלף דירות "בתור התחלה", ותשכיר אותן בעצמה, במחיר של 1,500 שקל לחודש לדירה של 80 מטרים רבועים. הדיירים יהיו "רופאים, מתמחים, מורים, אחיות, עובדים סוציאליים, שוטרים". כלומר, כל מי שמועסק על ידי המדינה במהלך היום, ובוודאי ישמח שהיא תמשיך ללוות אותו גם על משכבו בלילות. היכן ייבנו דירות רבות כל כך? גם זה מובן מאליו, הסבירו ללפיד אילי השכירות: מדינת ישראל הרי מחזיקה יותר מ־90 אחוז מהקרקעות כאן בארץ, אז מה אכפת לה לבנות עליהן. המהלך הזה, לשיטתם, יוביל לצניחה מיידית במחירי השכירות בכל הארץ, המשקיעים המוסדיים יריבו על הזכות לממן את הפרויקט, ומי יודע, אולי נוכל אפילו לייצא עודפי דירות לחו"ל.
תוכנית לבניית 150 אלף דירות להשכרה השתרעה על כמה עשרות מטרים רבועים במצע "יש עתיד" ב־2013. כשר האוצר הוביל יאיר לפיד החלטת ממשלה בעניין, וכך הוקמה חברת "דירה להשכיר" שהייתה אמורה להגשים את החזון בתוך כעשור. וגם כאן התברר, כפי שלפיד ודאי היה מנסח זאת באחת מהרצאותיו, שפתרונות פשוטים הם בסך הכול מסכה חביבה על בעיות מורכבות. הקצאת הקרקעות לבנייה לא נעשתה מהירה וקלה יותר רק משום שהמדינה נועדה להיות הבעלים של הבניין. שלוש שנים אחר הקמתה, "דירה להשכיר" הצליחה להוציא לשוק השכירות רק כמה מאות דירות, והמשיכה לנפק מספרים מביכים גם בשנים שלאחר מכן. הזוגות הצעירים שהמיזם נוצר למענם, הבינו שעדיף לשבת במרכז המסחרי ולגרד את כרטיסי ההגרלות של כחלון. במצע של יש עתיד 2022 מוזכרת בכלליות תוכנית של "דיור ציבורי" ש"הניבה תוצאות ראשונות", אבל ההבטחה ל־150 אלף דירות להשכרה ולפתרון בזק של מצוקת הדיור נגוזה. הדר מוכתר לפחות עשתה את זה מצחיק.
באמצע 2012 הפתיע לפיד והודיע בטורו השבועי כי מהיום והלאה לא יכתוב עוד במגזין "בלייזר", ויתרה מכך – כף רגלו לא תדרוך במערכת שהוא היה בשר מבשרה המסוקס, אלא אם ישולבו בה נשים ככותבות. "בעשור השני של המאה ה־21, אין שום דבר גברי בהתעלמות מטקסטים שנכתבו על ידי נשים". הסביר. "כשהספורטאי המצליח בישראל הוא טניסאית ששמה שחר פאר, כשהבנק הגדול בישראל שייך לאשת העסקים שרי אריסון, כשהטור המצליח בישראל נכתב בהשראתה של עיתונאית שנקראת ליהיא – אין סיבה שנשים לא יכתבו על ספורט, על כספים ועל עיתונות. נכון, לנשים יש ייצוג מכובד בגיליון בגדי הים של בלייזר, אבל הן, וכמובן בגדי הים שלהן, לא יכולות להיות עלה התאנה של עיתון גדול ומגוון כל כך".
לא, סליחה. הטור הזה לא נכתב. לפיד לא יצא מעולם נגד הרכב המערכת שהעסיקה אותו (שמות הכותבים הבולטים, על פי ויקיפדיה: אלון, נדב, ערן, עמנואל, רם, איציק, יאיר, אלי, הלל, אסי, אלעד, גידי, איתי וכן הלאה. וגם קארין אחת, שתפקידה לכתוב על זוגיות). לעומת זאת, הוא הגיב בנחרצות כשהתברר לו שבכנס תנועות הנוער לא תהיה שירת סולו של נשים.
הרמתי שני טלפונים וביטלתי את בואי לאירוע. לא הייתה לי שום התלבטות בעניין, שכן בתפיסת עולמי אדם הגון אינו יכול להסכים עם שום מקרה של הדרת נשים. (…) דיאלוג אינו צריך להיות בין אלה שמסכימים ביניהם, אלא מתוך הכרה שלא על כל דבר אפשר להסכים. חיים משותפים הם חיים של 80% הסכמה. בעשרה אחוזים אתה תוותר, בעשרה אחוזים יוותרו לך. עליך להיות מסוגל להבהיר מה קדוש לך, וגם מה לא.
ועניין הדרת הנשים נמצא בעשרת האחוזים של הדברים הקדושים.
שום אדם חופשי אינו רשאי או יכול להחליט שיש אפשרות שיורידו נשים מן הבמה רק מפני שהן נשים, שיסתמו את פיהן רק משום שיש להן קול של אישה, שיגידו להן שהן לא בני אדם שווי זכויות אלא אובייקטים מיניים. ("שירת יחיד", 18 במאי 2012)
האם ראש הממשלה לפיד ידיר רגליו מכל אירוע שאין בו שירת סולו של נשים – חגיגות יום העצמאות במרכז הרב, טקס השבעת טירוני הנח"ל החרדי, ואפילו מסיבת פרדה למשה גפני? או שאולי עשר שנותיו בפוליטיקה כבר לימדו אותו להתגבר על הרתיעה?
המהדורה המודפסת של המגזין בלייזר, אגב, המשיכה לראות אור (ולפיד היה מוסיף: הקוראים המשיכו לראות עור) עד אפריל 2020.
בסיומה של צעדה שהתקיימה לפני כשבועיים, הכריזו בני משפחתו של החייל הנעדר הדר גולדין כי הם מאמינים שראש הממשלה יאיר לפיד "יחזיר לנו את הבנים, וברגע שזה יקרה נעזור לו להוביל את הקמפיין שלו ולהשאיר אותו ראש ממשלה". אולי לא כדאי להם לטפח ציפיות. בנושא הזה, לפיד כבעל טור השמיע אמירה ברורה – או לפחות נמנע במופגן מהצטרפות לאמירה הברורה של רוב כלי התקשורת, בתקופת שביו של גלעד שליט. מיד לאחר שובו של החייל החטוף שיתף לפיד את קוראיו בסיפור הבא:
לפני כשנה הזמין אותי נועם שליט לשיחה. ישבנו במגדלי עזריאלי, במשרדיה של חברת יחסי הציבור שהתנדבה לסייע לו, והוא הקריא לי מתוך מחברת שורה של טענות קשות שהיו לו כלפי הרשויות הישראליות. כשסיים לדבר אמרתי לו, "נועם, בוא נזכור שהרעים לא נמצאים בצד הישראלי של הסיפור. הרעים הם חמאס. בצד הישראלי יש רק אומללים או אומללים יותר."
אשת יחסי הציבור, שראתה שהשיחה אינה הולכת בכיוון הרצוי, התערבה בשיחה. "היינו רוצים לדעת," אמרה, "במה תוכל לעזור לנו."
הסתכלתי על נועם. הוא נראה קטן ומכווץ. אני מצטער, אמרתי להם, אני לא חושב שתפקידי הוא לעזור לכם, אלא לדווח בהגינות על המתרחש.
בהמשך הוסיף לפיד טיעון שאפיין את הקמפיינים הימניים ביותר נגד שחרור מחבלים:
רחובות ישראל מלאים באנשים שניצלו ממוות ואפילו אינם יודעים זאת, ואנשים שנידונו למוות ועדיין לא יודעים זאת.
הראשונים הם אלו שלא נהרגו בפיגועים שלא היו בגלל שאלף מחבלים היו כלואים בבתי הסוהר הישראליים. הם לא התפוצצו בקניון, לא נקלעו למארב ירי, לא התרסקו לרסיסים באוטובוס. רבים־רבים מהם התרעמו בחמש השנים האחרונות על העיכובים בעסקת שליט, מבלי שידעו שבזכות העיכוב הזה הם עדיין בחיים.
האחרים הם אלה שימותו בגלל שחרור אותם מחבלים. גם ביניהם יש רבים־רבים שתמכו בעסקה, מבלי שידעו שהם תומכים בעצם במותם. ("שלושה רגעים", 21 באוקטובר 2011)
זו הייתה עמדה אמיצה. כלומר, אמיצה בדיעבד. אפשר רק לתהות מדוע לפיד לא העז להביע אותה לפני חתימת העסקה, כאשר היה יכול להציל את חייהם של האנשים שלא יודעים שמותם קרב. האם חשש מתוצאת הדרבי בין "הילד של כולנו" ל"מאמי הלאומי"?
"אז איך אובמה מקרוב? רזה"
("העם היהודי רוצה לומר לכם משהו", 9 במרץ 2012)
"הנואם המרכזי היה ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב. ההתרשמות העיקרית שלי ממנו היא שהוא מאוד גבוה"
("אטלנטה", 11 במאי, 2012)
ללפיד אין ספק שהוא נמנה עם הטובים. כלומר, מי שיעשו הכול כדי לחזק את הרשות השופטת, ויפנצ'רו במו שיניהם כל די־ניין שיאיים על חומותיה. "אם מישהו תוקף את בג"ץ, תפקידה של התקשורת הוא להגן על שלטון החוק", כתב לפיד ב־5 באוקטובר 2012. אלה כמובן חדשות טובות לשופטי בית המשפט העליון. טוב לדעת שיש מי ששומר עליך מפני כוחות האופל. אבל אם הם ידפדפו מעט אחורה, הם עלולים להגיע לטור שיגרום גם לגלימות השחורות להחוויר:
בשבוע שעבר הוגש נגדי בג"ץ. העותרים נגדי העבירו כמובן את החומר לתקשורת, והכותרות הודיעו שבג"ץ הוגש נגד לפיד. קראתי את הכתבות בענייני מתוך תחושה מבשרת רע. האם ייתכן שבאמת חטאתי חטא כבד המחייב את בית הדין לדון בכובד ראש בשאלה האם אני עדיין ראוי לבוא בחברת בני האדם. 24 שעות אחר כך דחו כמובן שופטי בית הדין העליון את הבג"ץ נגדי מכול וכול, והחליטו שלא לשלוח אותי הפעם לגלות נצחית באי השדים.
(…) רוב האנשים אינם מכירים טוב מספיק את ההליך המשפטי ואינם יודעים שכל אדם, אם רק מתחשק לו, יכול להגיש בג"ץ נגד כל אדם ובכל עניין. הוא לא צריך להיות קשור לנושא, או צד בעניין, או אפילו לדעת בדיוק במה מדובר. העובדה שזהו תהליך קל ופשוט כל כך היא אולי דמוקרטית ונאורה, אבל גם הופכת את בית הדין העליון שלנו לגן עדן לנודניקים. הם יודעים כמובן שהבג"צים שלהם יידחו בידי השופטים, אבל מרגע שהם מגישים את עתירתם הם מרוויחים 24 שעות של תהילה, הזמנה לתוכניות הבוקר, וגם את ההזדמנות למרר את חייהם של אנשים שלא פגשו מעולם. ("הזמן של בנציון", 4 במאי 2012)
הנה משהו שלפיד החמיץ כנראה בעת שכתב את הטור הזה: היכולת של נודניקים למיניהם לעתור לבג"ץ גם בנושאים שאינם קשורים אליהם ישירות, נקראת "זכות העמידה". הזכות הזו טופחה, הושקתה ודושנה בחריצות בידי השופטים עצמם, והיא אחד התכשיטים היקרים ביותר בכספת של בית המשפט העליון, באשר היא מאפשרת לו להתערב בכל נושא העומד על סדר היום. אם ראש הממשלה לפיד יחליט להילחם בנודניקים האלה וימנה שר משפטים שיצמצם את זכות העמידה, אסתר חיות עוד עלולה להזמין די־ניין לרחוב בלפור.
התקשורת הישראלית, כך הבחין לפיד כמה פעמים, שרויה במשבר קשה. הקהל מדיר את אמונו ממשדרי החדשות ומהעיתונים, והסיבה לכך היא התעקשותם של כלי התקשורת לשמור על מראית עין אובייקטיבית ולהביא תמיד את שני הצדדים. וזה רע, כי:
האמת היא צד. האמת אינה יחסית, היא לא עמדה לגיטימית אחת מני רבות, היא לא חלק מהתמונה הכוללת או דעה נוספת שאפשר להתווכח איתה, אלא הדבר שגילית אחרי חיפוש ממושך. האמת היא דבר קשיח שאתה מוכן להילחם עליו. ייקח כמה זמן שייקח, ובעיקר יעלה כמה שיעלה.
וזו גם הסיבה שהאמת הפכה להיות תענוג יקר מדי בשביל התקשורת, אז היא נאלצה לוותר עליה. ("מה קרה לתקשורת", 6 ביולי 2012)
הדברים נאמרו בהקשר של תחקירים, אבל חודשים אחדים קודם לכן, בהספד התקופתי לתקשורת הישנה שאבדה ואיננה, חיבר לפיד בין כתבים חושפי שחיתויות ללא חת, ובין עיתונות נשכנית שתוקפת ביעילות את הממשלה:
ישראל היא מדינה חזקה לא למרות חופש הביטוי, אלא בגללו. היא חזקה מפני שכל הגורמים המשפיעים על גורלה – הממשלה, הכנסת, צה"ל – יודעים שהם עלולים למצוא את עצמם פותחים את המהדורה אם יפשלו. היא חזקה מפני שהיא מוכנה לספוג ביקורת, אפילו קשה. היא חזקה מפני שלכל אחד מגיע ייצוג. היא חזקה מפני שהנודניקים המרושעים האלה מהתקשורת, שאתם כל כך אוהבים לשנוא, ימררו את חייו של כל מי שינסה לחמוק מאחריותו כלפיכם.
אנשים אומרים לי, "חופש הביטוי הוא חשוב, אבל גם לו יש גבולות ולא כל דבר אפשר לכתוב".
לא.
בלי הסתייגויות, בלי "אבלים" – פשוט לא.
חופש הביטוי הוא מהדברים המעטים שלגביהם הבחירה היא חדה. אם הצנזורה הצבאית לא פסלה את זה – אפשר לפרסם את זה. אם זה מעצבן אתכם, תתעצבנו. אם אתם ממש משתגעים כבר – תפתחו בלוג ותכתבו את ההפך. מותר לכם, אתם חיים במדינה שיש בה חופש ביטוי. ("רקוויאם לאנשי הנשיא", 4 בנובמבר 2011)
עשר שנים לאחר מכן חתם לפיד – אם לא ככותב, לפחות כמגיש – על טקסט מעניין אחר העוסק בתקשורת, בתפקידה ובמגבלותיה:
"כבוד יו"ר ועדת הבחירות מתבקש לעשות כסמכותו (…) ולהכריז כי המשיבה 1, המפעילה את עכשיו 14 (להלן: ערוץ 14), והמשיב 2, הבעלים והמממן של ערוץ 14, הם 'גוף פעיל בבחירות'; וכן ליתן צו המונע את המשך הפרת הוראות החוק. (…) שידורי ערוץ 14 מכילים תוכני תעמולה מובהקים, וזאת לצד פעילות אינטנסיבית של מגישי ערוץ 14, המזוהים עם הערוץ ומהווים את ה'פנים' שלו".
"בלי הסתייגויות ובלי אבלים", כתב לפיד בטור על חופש הביטוי התקשורתי; 26 עמודי העתירה שהגיש לשופט בית המשפט העליון יצחק עמית נפתחים בהכרה בזכות הקדושה, ולאחר מכן מרעיפים על ועדת הבחירות "אולם, במקרה דנא", "אלא ש", "הגם שעל פני הדברים" וכן הלאה.
השופט יצחק עמית דחה את העתירה וקבע כי התכנים המשודרים בערוץ 14 חוסים תחת חופש הביטוי הפוליטי. טוב, אתם יודעים איך מתנהלת מערכת המשפט (ע"ע). עם כל הנודניקים שמציפים אותם בהליכי סרק, השופטים כבר לא מסוגלים לזהות עתירה בעלת חשיבות עליונה להגנה על הדמוקרטיה.
תארו לכם שהשנה היא 2013 והשמאל עלה לשלטון.
הדבר הראשון שהוא יעשה הוא להעביר את "חוק ההגנה על קציני וחיילי צה"ל" אשר לפיו יפנה צה"ל באופן מיידי כל יישוב שמי מתושביו התנכלו לחיילי צה"ל. כשיטען הימין בזעם שמדובר בחוק שכל מטרתו היא לפנות התנחלויות ביהודה ושומרון, יגיבו הח"כים מן השמאל בתמיהה מיתממת ויגידו שלא מדובר בחוק שמאלני, הרי גם שמאלנים הגרים בהתנחלויות יפונו אם יעזו להתנכל לחיילי צה"ל.
בדומה לכך יטענו הח"כים של הקואליציה השמאלית שאינם מבינים מדוע מתרעמים הח"כים החרדים על "חוק השוויון בפרסום", שלא יאפשר לחברות הפרסום לצנזר או לשנות פוסטרים רק בגלל שהם תלויים בשכונות חרדיות. "מה זה קשור אליכם?", הם ישתוממו, "זהו חוק צרכני, ואם קשה לכם עם זה שצילום של בר רפאלי בביקיני תלוי במאה־שערים, פשוט תסתכלו לכיוון השני".
אפשר להמשיך עם דוגמאות מסוג זה עד אינסוף, אבל העיקרון ברור. בדמוקרטיה שפויה הקואליציה נוהגת לשים עליה רסן, מפני שהיא יודעת שבסופו של דבר השלטון יתחלף, וכללי המשחק שאותם היא קובעת יופנו פתאום נגדה.
(…) לא רעיונות נאצלים הם אלה שגורמים לח"כים להיזהר בחוקיהם, אלא תפיסה תועלתנית: אם תעשה לחברך מה ששנוא עליך, בסוף גם הוא יעשה את זה לך.
אלא שעכשיו הכול התמוטט. בשבועיים האחרונים חוקקה הכנסת שורה של חוקים ניאו־פשיסטיים תוך שהח"כים שלה מפגינים יוהרה ותיעוב כלפי הצד השני של המפה הפוליטית. העובדה שהשמאל צווח וצרח והתנגד נמרצות לא הפריעה להם במיוחד. למעשה זה אפילו הועיל להם בקרב בוחריהם.
מה שאינם מבינים זה שבעודו צועק חמס, השמאל גם הסתכל עליהם טוב־טוב.
הסתכל ולמד. ("2013", 18 בנובמבר 2011)
ב־2013 זה עדיין לא קרה. השמאל לא קיבל הזדמנות ליישם את שלמד. אבל אולי בממשלה שתהיה כאן ב־2023.
