"סיביר הצילה אותם". ככה פשוט. הורים ושלושת ילדיהם שברחו מפולין לרוסיה מאימת הנאצים, וכמו יהודים רבים אחרים הוגלו לסיביר לאחר שסירבו לאמץ אזרחות רוסית. במבצע ברברוסה היומרני השיגה ידם של הגרמנים רבים מהמתאזרחים שהתיישבו בברית המועצות, אבל לסיביר הוורמאכט לא הגיע. עוזר ודבורה שטול ושלושת ילדיהם ניצלו. בנם הרביעי אלתר נולד כבר במחנות העקורים בברלין שתחת שלטון בנות הברית.
אלתר יעקב שלום נקרא על שמו של סבו, שנותר בפולין ונספה במחנה בלז'ץ. ב־1949 עלתה משפחת שטול על הספינה "תיאודור הרצל", והתיישבה במחנה עולים בקריית־שמואל. משם עברה לשכונת "תחנת הכרמל" שבעיר התחתית, ואחר כך לקריית־אליעזר. באותה הזדמנות חגיגית, ועם שינוי המרקם החברתי סביבו, ניסה אלתר בן העשר לקבע את שמו כיעקב. מפגש גורלי אחד הרס לו את התוכניות. "היה משחק כדורגל בין הקבוצה שלנו לתחנת הכרמל. ברגע שהחברים מהכרמל קראו לי אלתר, הסיפור היה גמור". היום הוא כבר נושא את שמו בגאווה.
כאוהד שרוף של הפועל חיפה, העביר אלתר את נעוריו בין לימודים ובין התגנבות לאצטדיון הכדורגל ("לא אחת קרעתי זוג מכנסיים על גדר התיל שם"). כן, גם בשבתות. "העתיד הדתי שלי היה מעורפל. האחיות שלי הפכו לחילוניות, וסביר להניח שגם אני הייתי מגיע לזרם הזה"
הבית בכרמל שכן לצד בית הקברות הישן של חיפה. היה זה בית ערבי נטוש בעל חצר גדולה שהכילה לול תרנגולות, עצים גבוהים שאלתר הצעיר אהב לטפס עליהם, ושני עצי קלמנטינות שסביבם היה רודף אחרי אחיותיו. הוא זוכר גם את הדליים ששימשו את בני הבית לעשיית צרכים, עד שסוף־סוף אבא בנה שירותים בקצה החצר.
האב עבד כפועל במחלקת הדגים של תנובה, האם הייתה עקרת בית "ומה שהיא ידעה לעשות מתרנגולת, היום אף אחד לא יכול לדמיין". הם נהגו לאכול אפילו את הכרבולת, ומהרגליים הכינו פיצ'איי. "זה היה מעדן. כשאני מספר את זה לנכדים שלי, גם הם עושים את הפרצוף המבועת שאתם עושים עכשיו".
אלתר קיבל חינוך דתי, מה שדרש ממנו לנסוע באוטובוסים לשכונת הדר. הוא שם עין על הישיבה התיכונית בשדה־יעקב, אבל ההורים הסבירו שאין תקציב. כן, כבר בראשית דרכן גרמו הישיבות התיכוניות לתסכולי תשלומי ההורים. לשמחתו של אלתר, הוא הצליח ב"מבחני הסקר", מה שהקנה הנחה משמעותית בתשלום על לימודי התיכון. לאחיות שלו לא עמדה האופציה הזו, ובגיל 14 הן יצאו לעבוד.
כאוהד שרוף של הפועל חיפה, העביר אלתר את נעוריו בין לימודים ובין התגנבות לאצטדיון הכדורגל הסמוך לביתו ("לא אחת קרעתי זוג מכנסיים על גדר התיל שם"). מה עם האופציה של רכישת כרטיס? מבחינתו, היא לא הייתה אופציה: "מה החוכמה בזה?". אז הוא התגנב למשחקים. כן, גם בשבתות. "העתיד הדתי שלי היה מעורפל. האחיות שלי הפכו לחילוניות, וסביר להניח שגם אני הייתי מגיע לזרם הזה, לולא יהודי בשם צבי בנדל ז"ל".
חיה: "גדלתי בבית יצירתי. אבא היה אמן, עסק בעבודות ברזל והיה איש פטנטים חדשני. הוא היה מסוגל לקחת גרוטאות מכוניות וליצור מהן רכב חדש במו ידיו. אמא הייתה צבעונית מאוד, אישה בעלת טעם. אני השילוב ביניהם"
האיש שאחראי למפנה הדתי וממילא גם המקצועי של אלתר, היה המורה שלו להתעמלות. "הוא ראה את השממה התרבותית בעיר התחתית, ועשה מעשה: אסף את השכבה שלנו והתחיל להפעיל אותנו בשעות אחר הצהריים בהתנדבות בתוך מועדון 'תקוותנו'. הייתה שם פינת פינג־פונג והיו בנות, אז באנו". הם הקימו שם מניין נוער, התעסקו בשאלות של נחמה ליבוביץ על פרשת השבוע ("שלחנו לה תשובות והיא ענתה לכל אחד מאיתנו"), ולאט־לאט המקום הפך לחלופה לסניף בני עקיבא, שנעדר מהאזור. אלתר ירד מגדרות האצטדיון והפך למדריך במועדון. בהמשך הצטרף לגרעין בני עקיבא "אורים", שישב בהיאחזות מעלה־גלבוע ונשלח לתגבר את קיבוץ עין־הנצי"ב. גם בקיבוץ היה מועדון והיה שולחן פינג־פונג והיו בנות – מורות־ספר ומורות־חיילות. לאחת מהן קראו חיה.
חיה לבית טיסר נולדה בשבי־ציון, מושב השוכן לחוף הים בין עכו לנהריה. "אבא התייתם בגיל צעיר, גלה למקום תורה, אולם הישיבה שלמד בה עלתה באש בליל הבדולח והוא נותר יתום גם ממנה", היא מספרת. בן דודו יוסף בורג – כבר אז פעיל ב"המזרחי" – דאג לו לסרטיפיקט, וכך זאב טיסר בן ה־13 הגיע בגפו למקווה־ישראל ושובץ בלימודי מסגרות. הוא התגלה כמוכשר בתחום, והפך למכונאי ראשי האחראי על תחזוקת הנשק הבריטי במצרים, לקראת הקרב מול הגנרל ארווין רומל.
גם שרה, אמה של חיה, עלתה לבדה בגיל מצוות. היא הגיעה ארצה במסגרת עליית הנוער, והתגלגלה לכפר־הרא"ה עם עוד פליטים צעירים. הקבוצה עברה למקווה־ישראל, ושם הכירה שרה את זאב. כזוג נשוי הם הגיעו פעם לבקר בשבי־ציון בעקבות המלצת חבר, וכל שנדרש לשרה היה מבט אחד מלא געגוע במפה הלבנה של שולחן השבת, כדי להבין ששם היא רוצה לבנות את ביתה.
"המשק היה מורכב מדתיים ולא דתיים, אבל האווירה הייתה דתית", מספרת חיה. "אמא עבדה שם כמטפלת ואבא היה מסגר ומכונאי, ניהל את המסגרייה וקיבל על עצמו תפקידים רבים כמו מזכיר חוץ וגזבר. הוא זה שהביא את הטרקטור הראשון למשק". חיה לא זוכרת תקופת צנע ומחסור: תמיד היו להם ביצים וחלב. היא כן זוכרת את הלימודים הרב־גילאיים בקיבוץ, כשבשורות הראשונות יושבים ילדי כיתות א'־ג' ובאחוריות הבוגרים.
אחרי לימודי תיכון ב"בית צעירות מזרחי" בתל־אביב עברה חיה לסמינר למורות והתמקצעה במלאכת יד. כישרונה המרשים בתחום ניכר כבר בכניסה לבית הנוכחי של משפחת שטול ביד־בנימין. כדים צבעוניים ניצבים בשורה על גדר הבטון הגודרת את הבית; מפה ירוקה מלאת חיים פרושה על השולחן, ועליה פריטים שונים מעשה ידיה של חיה; ואינספור קישוטים ועיצובים, מכל תחומי האמנות ומכל החומרים הניתנים לעיבוד, מצורפים לחפצי הבית או תלויים על קירותיו. אפילו במדרגות הפנימיות מונחים בחן חלוקי נחל – חלקם מקושטים, אחרים שומרים על החזות המקורית. "גדלתי בבית יצירתי. אבא היה אומן, עסק בעבודות ברזל והיה איש פטנטים חדשני. הוא היה מסוגל לקחת גרוטאות מכוניות וליצור מהן רכב חדש במו ידיו. אמא הייתה צבעונית מאוד, אישה בעלת טעם. אני השילוב ביניהם".
אחרי התיכון חשבה חיה לשרת כמורה־חיילת וללמד במעלות, קרוב לבית, אבל רגע של הארה הבהיר לה שהיא חייבת שינוי מקום. היא הגיעה לבסיס בבית־שאן ללילה אחד, ראתה שמדובר ב"תחנה של חיילים שנכנסים ויוצאים", נבהלה וחיפשה מסגרת של בנות בלבד. טלפון אחד הביתה סידר לה מקום אצל חברים של ההורים בעין־הנצי"ב, וכשאנחנו אומרים מקום אנחנו מתכוונים לצריף. ב־1966, כשהגרעין של אלתר ירד מהגלבוע לעמק, המורות־החיילות פינו לטובתם את הצריף ושודרגו לבתי אבן. אלתר, אגב, היה מרכז הגרעין (חיה: "זה היה חשוב מאוד". אלתר: "לא ידעתי שזה היה חשוב").
עד היום הם דנים מי התחיל עם מי סביב שולחן הפינג־פונג במועדון של הגרעין. שניהם מסכימים שחיה ביקשה לשחק נגדו, ואחרי כמה משחקים אלתר הציע לה לטייל בשדות. הוא אומר ש"נוצר איזה קירוב הדעת", היא אומרת ש"היה קליק".
"ישיבה לא הייתה בכלל בלקסיקון אצלנו, זה היה משהו של החרדים", מספר אלתר. הוא נזכר איך פתח את דלתות אולם בית המדרש, ונדהם. "איזה צעקות! ואז יויליש בן־נון קולט אותי, ואנחנו פותחים יחד מסכת גיטין. הוא קורא גמרא כמו שקוראים עיתון, ברצף, ואצלי שום דבר לא מתחבר לשום דבר"
אחרי שלב האימון המתקדם של הגרעין, התעורר רעיון לחבור לגרעין עלומים ולהרים יישוב חדש קרוב לקיבוץ סעד. בסופה של מחלוקת התפצל גרעין אורים לשניים – חלקו נשאר בעין־הנצי"ב, ורובו ירד דרומה. החבר'ה של עלומים זכו בהתמודדות על השם שיינתן לגרעין המשולב במקומו החדש, על גבול עזה.
אף ששימש כמזכיר הגרעין, לאלתר היה ברור שהוא לא ממשיך בחיי הקיבוץ. מה רע בקיבוץ? לא רע, אבל לא מתאים. "למרות האתגר והחזון, חיי הקיבוץ הצטיירו לי כשבלוניים מאוד. יוצאים לעבודה, חוזרים מהעבודה, מבלים עם החבר'ה, הולכים לישון, ושוב ושוב". אז הוא נרשם ללימודי תלמוד ומתמטיקה באוניברסיטת בר־אילן, מתוך תקווה להשתלב במערכת החינוך, חיידק שסחב מימי ההדרכה במועדון תקוותנו החיפני.
מה יעשה אלתר בחצי השנה שנותרה עד לפתיחת השנה האקדמית? יויליש, גזבר הגרעין שעבד איתו מקרוב, האיץ בו לבדוק את ישיבת מרכז הרב. יויליש, אגב, הוא הרב יואל בן־נון. כצעיר מחונן הוא קפץ כיתה, ואת ההמתנה לשאר בני גילו ניצל בין השאר ללימודים בישיבה האמורה. "ואני לא ידעתי שמרכז הרב קיימת", אומר אלתר. "מה שהוא הספיק ללמוד בשנה, אני לא יודע אם אצליח בעשור. הוא הגיע אלינו כתלמיד חכם והשאיר רישומו. כבר אז הוא היה חבר חשוב בגרעין והכתובת לשאלות הלכתיות ואמוניות. הוא בעל מקוריות מחשבתית שיש בה כדי להפעים בכל מיני דרכים, ולשמוע אותו קורא בתורה זו חוויה".
איך היה המעבר לישיבה? "כמו לעבור ליבשת אחרת", אומר אלתר ממרחק של כמה עשורים, כשזקנו מגודל, קולו מתון ונעים, וספריית קודש רחבה בת שתי קומות ניצבת איתנה מאחורי גבו. "ישיבה לא הייתה בכלל בלקסיקון אצלנו. מי מכל חבריי מחיפה המשיך בישיבה? זה היה משהו של החרדים". אלתר נזכר איך עלה לירושלים, פתח את דלתות אולם בית המדרש, ונדהם. "איזה צעקות! לא אשכח לעולם. אני רואה שני תלמידים מתנגחים וכמעט מרימים סטנדרים זה על זה. לימים אגלה שמדובר בלא פחות מהאחים שטרנברג, שהיום עומדים בראש ישיבת הר המור".
אלתר לא הרגיש שהוא מתחבר לסגנון, "ואז הרב בן־נון קולט אותי, ואנחנו פותחים יחד מסכת גיטין". את המסכת הכיר היטב מלימודיו לבגרות, "אבל שלוש שנים בצבא לא פתחתי גמרא. יויליש מתחיל ללמוד, קורא גמרא כמו שקוראים עיתון, ברצף. הוא שואל אותי: 'זה מובן?'. ומה אני אגיד לו? אצלי שום דבר לא מתחבר לשום דבר. בקושי יודע באיזה צד רש"י ובאיזה תוספות".
הלימוד הפך עבורו לסיוט. כשחמק לחדר והדליק סיגריה, חטף שם מוסר מאחד התלמידים האחרים: "בשביל מה אתה מעשן? מבזבז את זמנך וכספך". הוא יצא למרפסת, משתוקק לארוז ולברוח. "אחד הדברים שהיו חסרים אז לבחור כמוני, זה משהו כמו מכון מאיר שקיים היום. שלב ביניים למי שלא בא מרקע ישיבתי".
למרות הקושי הגדול נשאר אלתר בישיבה, כשהרב אברהם רמר ז"ל מאמץ אותו אליו ולומד איתו בחברותא. על אותו ספסל ישבו גם הרבנים־לימים ירחמיאל וייס (ראש הישיבה לצעירים), יגאל אריאל (רב היישוב נוב) ומוטה גרינבלט (ראש אולפנת נווה־דקלים). אלתר שמע שחשוב להגיע לשיעוריו של ראש הישיבה, הרב צבי יהודה קוק, והתחיל להיכנס אליהם. הוא אכן התרשם עמוקות מהעברית הצחה, מהאווירה ומהקשב של התלמידים, "אבל לא הבנתי שום דבר. הרגשתי שנכנסתי לערפל". מה החזיק אותו שם בכל זאת? "אמרתי מראש לחברים שאני הולך לחצי שנה, אז לא יכולתי לשבור את המילה שלי. אבל אני מודה ומתוודה: חיכיתי לסיום".
בתום הזמן הקצוב הוא הגיע להיפרד מהרב צבי יהודה, וראש הישיבה התעניין לגבי המשך דרכו. כששמע על כוונתו לעסוק בחינוך, שאל: "אתה יודע לקראת מה לחנך?". לא איך, לקראת מה. "הוא רצה להבין את החזון שלפיו אכוון את החינוך. עניתי לו: 'מורשת אבות, דתיים'. הוא אמר: 'נווו, את זה אי אפשר ללמוד באוניברסיטה אלא בישיבה'". ה"נוווו" הזה עשה את השינוי. בעודו הולך ברגל מבית הרב, שהיה אז בשכונת גאולה, חשב אלתר: "אם אתה לא רוצה לשקר לעצמך, להסתכל במראה ולראות סמרטוט, אז אתה יודע מה האמת". עד שהגיע לישיבה כבר ידע שהוא נשאר שם.
מי שלא ציפתה כלל למהפך הזה בחייו הייתה חברתו חיה, אבל היא לא הביעה התנגדות: "אולי שמחתי אפילו. רק חששתי מה ההורים שלי יגידו". כעבור שנה נוספת של לימודים בישיבה הם נישאו, ומאז היא הלכה אחריו בכל האתגרים החינוכיים שהציב לעצמו, משמשת כמורה לאמנות וכאם בית לסירוגין.
התחנה הראשונה הייתה ישיבת בני עקיבא בחדרה: ראש הישיבה, הרב שלמה בורשטיין, ביקש שאלתר יקבל את תפקיד המשגיח. "הרב צבי יהודה אישר, והתברר לי שהוא ידע על ההצעה מראש. נושא החינוך היה אצלו במעלה הראשונה, עוד לפני ההתיישבות בארץ ישראל". את האתגר החינוכי בחדרה הוא מתאר כ"משימה לא פשוטה, חישול בכבשן שנתן לי הרבה לעתיד".
אלתר: "בתיכון כל הורה כבר יודע מה הבן שלו, אבל בכיתה א' כל אחד מביא את האיינשטיין שלו, ואם משהו משתבש, מבחינתו זו אשמת בית הספר. למדתי לתת גיבוי לצוות. אמרתי להם: אתם תעבדו. יש בעיה עם הורה? שלחו אליי"
חודש אחרי בואו לעיר קיבל אלתר שיחת טלפון מקריית נוער בירושלים, והתוודע לבעיות שלה. "בזמנו זה היה מוסד חינוכי מפואר – תיכונית וטכנולוגית ומה לא. רק שהפנימיות היו בתוך בנייני מגורים בשכונת בית וגן, והתלמידים עשו צרות לשכנים". נוכח התחייבותו הטרייה לחדרה, אלתר לא נענה להצעה לנדוד שוב לירושלים, אבל קסמה לו המחשבה לחזור למרכז הרב וללמוד במקביל לעשייה חינוכית בקריית נוער. מאוחר יותר הצליח גם לממש זאת. "הרעיון היה להכניס לדירות באותו בניין משפחות אברכים ממרכז, כדי שילוו את התלמידים בשבתות ישיבה, בתפילות, בשיעורי בית ובקשר אישי. אלא שהר"מים בישיבה היו חרדים ואנחנו סרוגים". איך מגשרים על הפער? מקימים כולל משותף לשני הצדדים, "וכך זכיתי לשש שנים מופלאות של חברותא עם הרב משה וישנר". את המודל המחבר הזה הוא לקח איתו בהמשך לתחנות נוספות בחייו.
כשהרגיש שמיצה את העניין בקריית נוער, עבר למוסד החינוכי ביד־בנימין. "זו הייתה מסגרת לתלמידים שרוצים לקיים תורה עם דרך ארץ, בלי שיקראו לזה ישיבה. מסלול של חמש שנים שמשלב לימודי מקצוע עם תורה מתוגברת". התלמידים הראשונים היו בעיקר בני נוער חרדים שלא השתלבו בעולם התורה, ובהתאמה גם הצוות היה חרדי. "התלמידים האלה הפסיקו להגיע, כי ההורים החרדים לא ראו בעין יפה חינוך כזה. כך נוצר מצב של נוער סרוג עם ר"מים חרדים, מה שהביא לחיכוכים". הרב נחום רכל מכפר־אליהו התבקש לשנות את אופי המקום, ובמהלך החיפושים אחר צוות ציוני־דתי, צורף לשם הרב שטול הצעיר. שש שנים מאוחר יותר הוא יצא ללימודי שבתון – סדר בוקר בכולל מר"ץ במבשרת־ציון, סדר צהריים במרכז הרב בירושלים. במר"ץ פגש שוב את צבי בנדל, והלה הטיל עליו משימה חדשה – לעבור למעלות ולהקים שם מאפס ישיבה מקצועית עבור תלמידי הצפון.
כעבור שלוש שנים, כשמבצע משה הביא ארצה עלייה מאתיופיה במספרים גדולים, הפך המוסד למרכז קליטה והמרכז החינוכי התפרק. משפחת שטול עברה הפעם לקריית החינוך שעלבים, ואלתר מונה למנהל בית הספר היסודי. "זה היה דבר חדש בשבילי, אבל השתדלתי להיות תלמיד טוב. התנהלו שם מאבקים גדולים בין שעלבים ומבוא־חורון, היכן יהיה בית הספר ומי מהם יזכה לגדל את גדול הדור הבא. אנחנו מגיעים לקריה, פונה אליי המזכיר שהוא ממבוא־חורון, ואומר לי: 'תחשוב טוב על התפקיד. אנחנו במבוא־חורון החלטנו לפתוח בית ספר משלנו'. וככה אנחנו מתחילים את השנה כשעוד לא פרקנו את המשאית". הוא מציין לשבח את מסירות הנפש של צוות בית הספר: "בתיכון כל הורה כבר יודע מה הבן שלו, אבל בכיתה א' כל אחד מביא את האיינשטיין שלו, ואם משהו משתבש, מבחינתו זו אשמת בית הספר. למדתי לתת גיבוי לצוות. אמרתי להם: אתם תעבדו. יש בעיה עם הורה? שלחו אליי".
כעבור ארבע שנים נקרא לחזור ליד־בנימין, הפעם לתפקיד ראש הישיבה. קל זה לא היה. גם הפעם צוות הר"מים היה מחולק בין חרדים וסרוגים. והתלמידים? "רוב סרוג, מעט כיפות שחורות. אבל לא הרשינו להחליף כיפה. באת מהבית עם כיפה שחורה? אתה חייב להישאר איתה. כי במקום שממנו באת, אם אתה משנה זה סימן ראשון להידרדרות". כשאלתר עזב שנים אחדות קודם לכן את הישיבה ביד־בנימין, נהגו שם להתפלל את התפילה לשלום המדינה, אבל דגל ישראל לא הונף במקום. כששב לשם כדי למלא את התפקיד החדש, גם "ברך את מדינת ישראל" כבר לא היה חלק מסדר התפילה. אלתר, שעמד בראש הישיבה במשך 13 שנים, החזיר עטרת תפילה ציונית ליושנה. "קרה פה נס. ישיבה תיכונית מקצועית לא בררנית במיוחד, הצליחה להקים מסלול עיוני־תורני מצליח".
בהמשך הוא ניהל במשך שש שנים בית ספר יסודי באלון־מורה ("שוב מאבק קהילות, הפעם בין אלון־מורה להר־ברכה"), אך בית המשפחה נותר ביד־בנימין. "כל עם ישראל פה, אין ועדת קליטה, יש מהכול. כביש 6 הפך את המקום למרכזי, ומגורשי גוש קטיף שהתיישבו פה הגדילו את היישוב".
חיה מעבירה כיום סדנאות אמנות בביתם, אלתר עסק בליווי משלחות לפולין והפסיק בתקופת הקורונה. ועד היום, הבחור שלא שמע על ישיבת מרכז הרב ושלא הצליח לחבר משפט אחד לאחר בלשון חבריו לספסל בית המדרש, מעביר שיעורי תורה במגוון מקומות ולא מתכוון להפסיק.
