"שירתי במילואים עם מרכז המשק של נחל־עוז, והוא ביקש ממני עזרה לשלושה חודשים. באתי, ומאז כבר שלושים שנה לא נותנים לי לעזוב. אני נמצא פה יותר מאשר בבית. במלחמת צוק איתן הבן שלי שירת בגולני, ושטח הכינוס שלו היה שדה החיטה. משם הוא נכנס פנימה, מנופף לי לשלום. היה לי קשה מאוד עם זה. מי שלא היה פה, לא יבין. אנחנו אנשים שלא מפחדים. אם היינו מפחדים, לא היינו עובדים קרוב כל כך לגבול. אנחנו רואים את העמדות של חמאס, את התצפיות והסיורים, אפשר ממש לדבר איתם. לא נעים לעבוד במקום הזה, אבל אנחנו עובדים.
"עפיפונים זה דבר פרימיטיבי מאוד, אבל הם מצליחים לעשות נזקים אדירים. מתוך 5,000 דונם חיטה שיש לנו, 1,000 דונם נשרפו. ברגע שהעובד מהשדה מודיע על שרפה, כל הצוות טס לשם עם טרקטור וכבאיות, אבל עד שמגיעים עוברות לפחות עשר דקות. בדקות האלו, אם הרוח חזקה, לפחות מאה דונמים נשרפים.
"אנחנו עושים כל מה שאפשר, מגיעים עד קו האש. כשנכנסנו פעם לשדה לכבות שרפה, התחילה פתאום רוח חזקה, ועוד שנייה היינו נשרפים שם. לא נעים להגיד – ברחנו ועזבנו את השדה שיישרף. החיים יותר חשובים. כל הזמן אני עוקב אחרי הבחור בקומביין, ועוצר אותו בזמן. כבר קרה שהוא לא ראה את האש, צמיג אחד של הקומביין התחיל להישרף, ואני מתקשר אליו: 'תברח מהר, האש מאחוריך'.
"אנחנו אוספים מהחלקות כמויות של עפיפונים. זה נורא מה שהולך פה. מחודש נובמבר אנחנו זורעים, מדשנים, עובדים לילות שלמים בשביל להספיק לזרוע לפני הגשמים, רואים את הצימוח, את ההשתבלות של השדה. משקיעים ים של כסף – מים, דשנים, עיבודים – ומחכים לקצור. רואים שדה שיש לו פוטנציאל של 700 קילו חיטה, וברגע שבאים לקצור אותו, הוא נשרף. אנחנו חסרי אונים. זה כואב, ממש על סף בכי. בכל שנה בשבועות אנחנו מסדרים בתוך הקיבוץ עיגול יפה של חבילות חיטה. השנה, שעה לפני הטקס, גם זה נשרף.
"את הנזק של נחל־עוז אני מעריך ב־1.5 מיליון וחצי שקלים. זו לא רק החיטה; בתוך השדה יש ברזים ומערכות אוטומטיות של השקיה, והכול נהרס. זה יוצר גם נזקים עתידיים, כי ברגע שהציוד נשרף, אי אפשר לעשות כלום. אם אני לא יכול להשקות את תפוחי האדמה כל ארבעה ימים, הם נפגעים והיבול פוחת. אני מעריך שבמקום שבעה טונות של תפוחי אדמה יהיו לנו השנה ארבעה טונות. זה נזק שאף אחד לא מכיר בו. גם מאגר המים נפגע, וכרגע אנחנו מפסידים מים. אני מחכה לאנשי מס רכוש, ולדעתי תהיה לי מלחמה קשה איתם. אני מכיר את הנוהל ממקרים קודמים. הם יילחמו בנו עד הסוף, ואנחנו לא בנויים לתבוע בבתי משפט.
"שלושים שנה אני פה, ואין פתרון, לא יעזור כלום. נותנים לפלסטינים משהו, הם עושים משהו אחר. פותחים להם את המעברים, אז הם עושים פיצוץ של הגז. כרגע מקימים מכשול נגד המנהרות, אז פתרו את הבעיה הזו, והתחילה בעיית העפיפונים. וזה לא ייגמר בחיטה. עוד שבועיים מגיע הזמן של החומוס, וגם הוא מתייבש ויכול להישרף. בעוד חודש יש לנו חמניות, וכך הלאה".
דור ההמשך: "אני אוהב את העבודה הזאת, אבל לדעתי מנסים במדינה לחסל את החקלאות, ולכן לא אשלח את הילדים שלי לעסוק בזה. מקצצים לנו כל שנה במים, והשנה קיצצו עוד 15 אחוז. במקום שהמדינה תסבסד כמו באירופה, היא מקשה. אין עתיד לחקלאות, נקודה".
