לאן פנו תומכי בנט ומי מאמין לאמנון אברמוביץ'? שאלנו את תושבי עלי זהב

שלוש הקלפיות של עלי־זהב – יישוב הכולל מבחינה מוניציפלית גם את היישוב־שכונה לשם – נפתחו בבית הספר אורים, ממש בגבול בין שני היישובים. עלי־זהב הוא יישוב מעורב של דתיים וחילונים, שהוקם לפני כארבעים שנה ונקרא על שם עליזה בגין; בלשם בן העשר מתגוררים בעיקר זוגות צעירים ובורגנים, והוא נחשב לגבעת־שמואל של ההתנחלויות. תושביו הם קהל הבית הקלאסי של בנט לפני הקמת הממשלה. ייחודן של שלוש הקלפיות הוא שבמערכת הבחירות הקודמת זכתה בהן רשימת ימינה, בראשות ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, לכמחצית מקולות המצביעים ביישוב – 741 מתוך 1,511 קולות כשרים. גם במערכות הבחירות הקודמות זכה בנט בתמיכה דומה בקרב תושבי לשם. ביום שלישי בערב, בשעה חמש, הגענו לבית הספר אורים כדי לברר – לפני תוצאות האמת – לאן ילכו הקולות הללו.

סטטיסטית, כמעט כל אדם שני שנפגוש בקלפי היה אמור להיות מצביע בנט לשעבר. בקרב מי ששוחחו איתנו – 19 מצביעים – רוב הנשאלים החליטו להצביע לרשימת הציונות הדתית, בראשות בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר – חלקם בקלות, חלקם תוך כדי סתימת האף ובליעת הרוק. רק מיעוט ממי שעצרו לדבר איתנו הצביעו לאיילת שקד. אחד ענה שיצביע לבני גנץ. התברר – ממש כמו שדיווחו תוצאות האמת – שהבאזז שתפס את הרשתות החברתיות והאווירה ששודרה מכיוון שקד לא היו אמיתיים; רוב הנשאלים העדיפו לא להשליך את קולם לפח. רבים מהם גם כעסו באמת על הממשלה שהוקמה באביב לפני שנה וחצי, והדגישו את הצורך בנציגות שתילחם על הבעיות הביטחוניות הייחודיות לשומרון.

אליאב אושרי, הייטקיסט

ליאת: אני מתלבטת בין שקד ללפיד לגנץ. השאלה מה יהיה הכי טוב לשומרון.

אליאב: עכשיו זה יהיה יותר מסובך. שקד מאוד לא מעוררת אמפתיה. קשה להזדהות איתה. ולמרות זאת, בין כל האפשרויות זה עדיף. האלטרנטיבה היא לא להצביע. סמוטריץ' היה איתי בשמינית, בשל"פ בבית־שאן. משהו נתקע לי בראש ואני לא מסוגל.

ביבי השאיר אחריו אדמה חרוכה, אחרי 12 שנים הוא לא העמיד מנהיגות המשך. היו לו כל ההזדמנויות, ואם הוא לא עשה עד עכשיו, בלי קשר למושחת או לא – אם אתה עובד באיזה מקום עבודה ולא קידמת כלום, למה שישאירו אותך?

ליאת: הצבעתי לביבי, ובפעם האחרונה הצבעתי לבנט. עכשיו אני חושבת על הבית היהודי. אבל באמת לא החלטתי.

אשי סנדרס, קבלן

חווה סנדרס, מנחת הורים בשיטת שפר

אחיה סנדרס, קומונרית בקידה

אשי: בפעם שעברה עשינו חצי־חצי: פתק אחד לימינה ואחד לסמוטריץ'.

חווה: כולנו מצביעים לבן־גביר. הוא נשאר הכי יציב.

אשי: בנט פשוט שיקר. אין לי בעיה עם הדעות של בצלאל ובן־גביר. יש דברים בדרך שמפריעים. גם הם בינם לבין עצמם לא חלוקים ברוב הנושאים.

אחיה: אני לא מבינה כל כך בפוליטיקה אז אני כמו ההורים.

דוד מרציאנו, עובד באולם אירועים

נילי מרציאנו, רשות המיסים

דוד: אנחנו מכירים אותך. מהמדור בעמ' 2. החלפת את – אל תגיד לי… יקי. אתה חדש יחסית.

נילי: אנחנו גרים עשור בעלי־זהב.

דוד: אני מצביע לט' והצבעתי קודם לביבי. עברתי כי צריך מישהו שיחזיק את ביבי. שייתן לו קונטרה, שלא ייתן לו לשבת עם הערבים. יש סכנה כזו. הייתה התלבטות, אבל זה מה שהכריע את הכף: לנעול את ביבי. פחות מטריד אותי אם נתניהו ילך עם גנץ, יותר מטריד שילך עם הערבים.

נילי: הצבעתי לבצלאל והצבעתי לו גם לפני כן. בנט אף פעם לא היה אופציה מבחינתנו. אני מכירה המון שמאוכזבים ממנו. ממש הרגישו בגידה. חשוב לנו לבחור במפלגה שתעשה בשביל האוכלוסייה שלנו.

אביתר: עד לפני חצי שעה עוד התלבטתי. בלב כבד הצבעתי לסמוטריץ' רק משיקולי 61 ואחוז החסימה. בפעם שעברה הצבעתי לבנט. רציתי להצביע לאיילת שקד, אבל היא לא תעבור וחבל. לא אצביע לגנץ, כי הרגש הלאומי גובר

אברהם בראונר, מעצב UX

ישי קלר, עובד בקפה שלווה

מורן קלר, יועצת חינוכית

נדין בראונר, אחות

נדין: הצבעתי לבנט וזאת הייתה טעות של החיים. שקרן. הצבעתי למפלגה מהימין. לא רוצה להגיד.

מורן: אני הצבעתי לבנט, ועכשיו לסמוטריץ'.

ישי: הצבעתי לבנט ועכשיו לגנץ. אני אוהב את הנבחרת שלו, ובעיניי זה קול מתון ונכון שצריך עכשיו. בצלאל לוקח יותר מדי ימינה. לפיד יותר מדי שמאלה. איילת שקד לא תעבור ולביבי אני לא מסוגל להצביע. לא אוהב אותו, את הנבחרת שלו. לא מתחבר לשום דבר ממה שהוא עושה. גנץ עצמו אולי לא מתאים להיות ראש הממשלה, אבל כל מי שעוטף אותו מוצא חן בעיניי.

בקטע של ימין־שמאל, גם ביבי מוכן ללכת עם הערבים. וגם אצל גנץ יש חבר'ה שידאגו לשומרון. אני חושב שאנחנו לא במקום שאפשר להצביע מגזרי. יש עוד דברים שצריכים לייצב לפני השומרון. הייתי מרוצה מגנץ כשר הביטחון. הוא לא מושלם, אבל גם לא היה מושלם לפני כן. זה פחות חשוב כי יש שם עוד אנשים.

אברהם: הצבעתי לליכוד בפעם שעברה, ועכשיו לסמוטריץ', אבל לא בלב שלם. אני לא עף על כל הרשימה שלו. יש שם כמה חבר'ה שאני לא מתחבר אליהם. הצבעתי לו כי בשנה האחרונה הייתה פגיעה קשה בהתיישבות. אני עובד בחברת הייטק, ואין שם הרבה דתיים. אני קצת חייזר. קשה לי שגוש הדתיים יקבל פתאום את כל הכוח בלי איזון. לכן ההצבעה שלי היא לא בלב שלם.

בכל בחירות הצבעתי משהו אחר. כשהצבעתי לביבי זה היה כדי לחזק את הגוש. הצבעתי גם לבנט כשהוא היה בימין החדש. אני לא חושב שהייתי מצביע לו אם הוא היה רץ עכשיו. היה לי קשה מאוד שהוא לקח את התפקיד עם שישה מנדטים. הוא אולי עשה דברים טובים, אבל הציבור לא נתן לו את הכוח הזה.

מור דוד, מורה לחינוך גופני ומאמנת כושר

רונאל דוד, מתכנת ומאמן כושר

מור: הצבעתי לבנט בפעם הקודמת. מהרגע שהוא נכנס לפוליטיקה הצבעתי לו, והמהלך האחרון ממש אכזב. אמר משהו אחד ועשה משהו אחר. הפעם הצבעתי לבן־גביר, מה שהייתי צריכה לעשות עד עכשיו. איילת שקד פחות משקפת אותי בערכים. בנט היה קרוב יותר, אבל גם לא מאה אחוז. המעבר לבן־גביר הגיוני מאוד, מבחינת מה שהוא רוצה לשנות ומה שהוא מביא.

רונאל: הצבעתי לסמוטריץ' פעם וגם עכשיו. לא אמרתי למור "אמרתי לך". לפעמים יש הבדלים בין בני זוג.

ישי: הצבעתי לבנט ועכשיו לגנץ. אני אוהב את הנבחרת שלו, ובעיניי זה קול מתון ונכון שצריך עכשיו. גם ביבי מוכן ללכת עם הערבים. וגם אצל גנץ יש חבר'ה שידאגו לשומרון. אנחנו לא במקום שאפשר להצביע מגזרי

אביתר וייס, התעשייה האווירית

לינור וייס, בהסבה מחינוך לסיעוד

אביתר: עד לפני חצי שעה עוד התלבטתי. בלב כבד הצבעתי לסמוטריץ' רק משיקולי 61 ואחוז החסימה. בפעם שעברה הצבעתי לבנט. רציתי להצביע לאיילת שקד, אבל היא לא תעבור וחבל. הצבעתי בלב כבד כי מפריעה לי נעם. מפריע לי חלק מהרשימה. הייתי שמח לעמדות אחרות אצל בצלאל לגבי הגיור, מתווה הכותל והכשרות. לא אצביע לגנץ, כי הרגש הלאומי גובר על הכול.

לינור: תמיד הצבעתי לבן־גביר. לא התרגשתי מאחוז החסימה. לא הייתי מוכנה לתת את הקול שלי למישהו שאני לא מאמינה בדרך שלו.

א' כהן, ראש צוות בסטארטאפ

יעל כהן, מורה לחינוך מיוחד

א': אני מעדיף בלי שמות. עברנו לכאן מגבעת־שמואל. אבל היינו בגבעת שמואל של העניים, ברכבות. קומה רביעית בלי מעלית.

יעל: שנינו הצבענו פעם קודמת לבנט ועכשיו לסמוטריץ'. לא הייתה התלבטות אצלי.

א': אין יותר מדי בחירה. נקווה שזה יעזור. איילת לא רלוונטית בגלל אחוז החסימה. זה לא ברור מאליו כי יש דברים אצל בן־גביר שהם לא במקומות טובים. הוא כאילו קצת נרגע אבל עדיין. הרגוע שלו עדיין רועש. זה עושה שירות לא טוב וצריך לעבוד בחכמה. לא לעשות רעש וצלצולים.

מתן רחימי, עובד בחברת תרופות

טובה רחימי, מורה לחינוך מיוחד

מתן: הצבעתי לבנט כי חשבתי שהוא מייצג אותי. את הימין השפוי. תפסנו אותו כאיש אמת, והוא התברר כלא, כבר מהיום הראשון. מנסור עבאס – מי שמקשיב למה שהוא אומר בערבית, הוא חד־משמעית אויב.

נורא הצטערתי כשהם התפצלו מבצלאל, כי אני אוהב אותו. בחרתי בבנט כי פחות התחברתי לרשימה שסביב בצלאל. היום היו אצלנו אנשים שבחרו באפשרות הפחות גרועה לדבריהם, והצביעו לשקד. אני לא מסכים. יש לי בטן מלאה עליה. שקד עשתה פה חוג בית, נכנסה כמו מלכה ויצאה עם הראש באדמה כי נכנסו בה. אצלנו ברחוב הרוב ילכו לבצלאל. 10 אחוזים לשקד במדגם של הרחוב. שלושה מתוך שלושים. אנחנו גרים בשומרון, ואנחנו צריכים את בצלאל. אני מזדהה עם מה שהוא אומר כי מבחינתנו יש אמת אחת.

טובה: אנחנו גרים בשומרון ואנחנו צריכים מישהו שייצג אותנו. עד עכשיו זה לא קרה. יש דברים שצריך לטפל בהם, כמו הכבישים פה שמסוכנים.

שלומי שטרן, מהנדס בניין

בפעם הקודמת הצבעתי לבנט. הייתי מבסוט ממנו באופן כללי. זה היה קצת גדול עליו. אני לא מהמאוכזבים: הוא פוליטיקאי, לא ציפיתי שיגיד את האמת. אבל עכשיו הצבעתי לבן־גביר. זה לא עבר לי חלק. ברוב הנושאים אנחנו שונים. הוא הרבה יותר קיצוני כלפי העולם הערבי, העולם החילוני. הוא רואה את המדינה כדתית ויהודית יותר ממני. אבל בהיעדר אופציות אחרות אני מאוד מזדהה בנושא הביטחון האישי. אני רוצה שמישהו יעשה מהפכה, שייתן כוח למשטרה ולצבא. אילת היא אדם ערכי ימני ואמין אבל אני מפחד לזרוק את הקול לפח.

שפת רחוב

ביקשנו להיות המדחום של הציבור, ראינו מה אכפת לאדם ברחוב ומה לא, מה הוא זוכר ומה הוא מעדיף ומסוגל לשכוח, ואיך אנשים שנמאס להם עשויים דווקא ללכת להצביע פעם אחרונה ודי, העיקר שהסיוט ייגמר. לקחים שלמדנו מחמישה חודשים עם העוברים והשבים.

בין העוסקים בתקשורת יש חלוקה ברורה בין עיתונאים שמגבשים את תפיסת המציאות שלהם משיחות עם פוליטיקאים או מומחים למיניהם ובין אלה שנמצאים בשטח. הסוג השני מקבל לא פעם כבוד מסוים: מתייחסים אליהם כאל עיתונאים מקצועיים יותר, שמרגישים את האנשים ואת הנטיות הציבוריות בלי מסננים, באופן בלתי אמצעי. כתב שטח יכול להעביר לקורא שלו תמונת מצב של המציאות עצמה, בלי שהשקפתו תושפע מתדרוכים של בעלי אינטרס.

אז אם אי אפשר לחזות מי ינצח בבחירות, במה מועיל לנו "פנקס הבוחרים"? בתובנות שמצטברות במדור משבוע לשבוע. אנחנו שומעים על הסיבות להצביע או לא להצביע למועמד מסוים, מה באמת חשוב למצביעים ומהו הנושא שהתקשורת והרשתות החברתיות עוסקות בו השבוע אבל לא מעניין את המצביעים אפילו קצת. בכל שיחה מזהים מגמות, וכשמחברים את כל המדורים יחד אפשר לקבל תמונת מצב של הלך הרוח בקרב המצביעים.

1. כוח טוויטר: בחזרה אלייך, יונית. נהוג לחשוב, בעיקר בימין, שהתקשורת המסורתית ירדה מגדולתה. שנעלמה ההשפעה האדירה שלה על התודעה הציבורית, ושהיא איבדה את קביעת סדר היום לרשתות החברתיות. במציאות, במפגש מול האנשים הורגש בבירור עד כמה המרחק עוד רב. כלי התקשורת הממוסדים מחזיקים עדיין בכוח רב יותר מכוחן של הרשתות החברתיות. פעם אחר פעם שמענו לדוגמה אנשים שהודיעו שלא יצביעו לנתניהו וביססו את התנגדותם על ראיה מהטלוויזיה או מאתר חדשות פופולרי – בלי שנחשפו כלל לאלפי הציוצים ש"ענו" לראיה או הפריכו אותה.

כלומר, אמנון אברמוביץ' יכול להמשיך ולהגיד מה שיחפוץ ליונית, את התשובות של ינון מגל או רונית הביביסטית שמראים לו שהוא טועה, או שהוא אמר הפוך לפני שנתיים, מעטים יותר יראו. וגם אם יראו, לא ייחסו לזה את הכבוד שהם מייחסים לעיתונאי עם חליפה שנמצא על המסך שלהם כבר עשרות שנים.

יש כאלו שעדיין יתייחסו אל פרשת הצוללות כבעיה של נתניהו, ויש כאלו שידברו על שרה ויאיר שנעשו עליהם אין ספור תחקירים בתקשורת כגורם ששכנע אותם להפסיק לתמוך בראש הממשלה לשעבר.

אצל תומכי גוש נתניהו זה יהיה בדרך כלל הפוך: הם יצטטו פאנצ'ים מצייצנים מובילים, מסקנות של סרטונים ערוכים וידגישו כל ליפסוס או פאשלה של ראש מפלגה שהועלה לרשת החברתית וגיחך על אותו מנהיג.

2. החיים הם כן הכול. בכל סיורינו נחשפנו יותר ויותר למה שהאזרחים באמת רוצים. מה מניע אותם? מה מציק להם יותר מכול? משהו שיוכל להסביר את העלייה המטאורית של בן־גביר הוא נושא הביטחון האישי וההתנגשויות עם ערביי ישראל. בלוד ובעכו לא עשינו עדיין מדורים, אלוני ואני (קודמי בכתיבת המדור, יקי הפשטיין, כן סייר שם עם אלוני), אבל אפילו תושבים במרכז הארץ שראו את מה שקרה פה בימי מבצע שומר החומות הבינו שצריך לתת על כך את הדעת.

הנושא השני הוא יוקר המחיה. שוב ושוב שמענו שאנשים מצביעים לנתניהו רק כי הוא מבין בכלכלה. הנושא עלה גם כשביקשנו מהעוברים ושבים לדבר על נושאים אחרים שעניינו אותנו באותו השבוע – על הביקור של ביידן בארץ או על המלחמה באוקראינה. "את מי זה מעניין בכלל", שאלו אותנו. "אותי מעניין איך אני קונה לבת שלי דירה ואיך אני לוקח את הילדים שלי לבריכה בלי לפשוט את הרגל".

3. ומה לא מעניין? 90 אחוז ממה שמעסיק את טוויטר ופייסבוק, ו־60 אחוז ממה שמסעיר את התקשורת הממוסדת, פשוט לא נמצא על הרדאר של רוב האנשים. למה בן־גביר התפצל מסמוטריץ'? למי אכפת. העבר הפלילי של מועמד בעשירייה הרביעית בליכוד? משעמם. רוב מוחלט של ההתבטאויות שהרשת "סערה" מהן היו בלתי מפוענחות מבחינת הישראלים האמיתיים ברחוב. אחת הדוגמאות הבולטות היא הנפח שתפסה הדר מוכתר בחודש שלפני הבחירות. היא התראיינה בכל ערוצי התקשורת הגדולים, אבל בסופו של דבר, מתוך 125 אלף עוקבים בטיקטוק היא גירדה 6,300 מצביעים.

ואם כבר הזכרנו את מוכתר, הצעירים שדיברנו איתם לא הזכירו אותה כאופציה אבל לאו דווקא מתוך איזו החלטה מושכלת יותר מדי. רוב המצביעים הצעירים בגילאי 18־20 שדיברנו איתם הפגינו בורות – או קלולסיות, כמו שאומרים – בהבדלים בין המפלגות או בנושאים החדשותיים. הם הודו שהם לא ממש עוקבים אחרי החדשות. ה"מתקדמים" שבהם אמרו שהם שואבים את הידע הפוליטי שלהם מהרשתות החברתיות אבל הרוב הודו שגם את זה הם לא עושים.

4. זוכרים את נובמבר. בכל הסיורים בארץ בלטה תופעה אחת ברורה: אנשים לא זכרו למי הצביעו בבחירות שהתקיימו לפני שנה־שנה וחצי. מובן שריבוי הבחירות תרם גם כן לקצר המוחי הזה, שנמשך בכל פעם כמה שניות; אבל גם ריבוי המפלגות אשם. מי שהגיע לקלפי חמש פעמים בשלוש שנים וחצי לא בהכרח זוכר מיד אם בפעם שעברה הצביע ליכוד והפעם לפיד ובפעם הבאה בצלאל סמוטריץ', או אם התלבט בין גנץ לבן־גביר.

הקושי להיזכר הדגיש בפנינו שאנשים מנסים בכל פעם למצוא את המפלגה שההצבעה לה תשים קץ ללולאת הבחירות החוזרות. פעם אדם נולד מפד"לניק, או מפא"יניק או ליכודניק וגם מת כזה. היום, הסופרמרקט המפלגתי המגוון מחק את הנאמנות למפלגה אחת. עכשיו, אם תקום ממשלה שתחזיק מעמד כמה שנים, אולי אנשים לא ישכחו כל כך מהר למי הצביעו.

5. אחוז הנמאס. אם הייתי צריך לנחש לפני הבחירות, הייתי אומר – ובביטחון עצמי ניכר – ששיעור ההצבעה ישבור שיא שלילי של כל הזמנים. בשבוע שעבר אפילו ביקרתי באולם היוצאים בנתב"ג, כדי לפגוש את האנשים שפשוט לא מעוניינים להיות פה כשכל זה קורה. אבל עוד ביום הבוחר התברר שזה ממש לא כך. המיאוס מהבחירות קיים, אבל ברגע האמת אזרחים רבים הרגישו אחריות לערכים שלהם, התרגשו מקמפיין הגעוואלד ומקמפיין ה"עוד מנדט אחד", ונהרו לקלפיות. וככה, 71.3 אחוזים מבעלי זכות הבחירה הגיעו להשמיע קול – ואולי סיימו את שרשרת מערכות הבחירות שערערה את כולנו.