"אני דור שלישי בקיבוץ, אגרונום במקצועי. אבא שלי עבד בבננות וניהל אחר כך את הלול. גדלתי לתוך החקלאות ומכוח האינרציה נמשכתי לזה. גם האחים שלי עבדו בחקלאות כנערים, אבל לא המשיכו בתחום. למדתי במכללת תל־חי ולפני שנתיים חזרתי לקיבוץ. בהמשך מוניתי למנהל המטעים. רוב העבודה שלי היא במטעים וחלק במשרד. אתה צריך לשלב בין ידע מהשטח לבין קבלת החלטות כדי לנהל עסק שמגלגל מיליונים בשנה.
"לאורך השנים חווינו פגיעות במטעי האבוקדו והמנגו, שמרוחקים יחסית מהקיבוץ. האירוע האחרון כבר קרה במטעי הבננות הצמודים אלינו. היה כאן מעשה חבלה מאוד מקצועי: מישהו כרת לנו 600 נצרים, שהם הדור הבא של הבננות.
"בענף הבננות יש פעולה של דילול – אדם מקצועי עובר ובוחן מה הנצר החזק ביותר, ובהתאם לכך מוריד את החלשים. אחרי הדילול שאנחנו עשינו, באו והורידו לנו את הנצרים החזקים. ברגע שחתכו אותם, קטעו לי את ההמשכיות של המטע. הבננה יודעת להוציא נצר חדש, אבל כך המטע שלי מזדקן בשנתיים, והפרי של השנה השלישית הוא פחוּת לעומת אלה שלפניו. מדובר בפגיעה כלכלית קשה, נזק של 200 אלף שקל, ואין לי אפשרות לעשות ביטוח מפני אירועים כאלה.
"בדקנו את כל הכיוונים האפשריים, ואנחנו לא מבינים למה שמישהו יעשה לנו דבר כזה. באירועים אחרים שאני מכיר, תמיד היה מעורב קבלן מהסביבה או עובד ממורמר, אבל אצלנו אין מישהו כזה. אני גם לא חושב שזה לאומני, כי מי שעשה את העבודה הזאת הוא מקצוען שיודע מה זה מטע בננה. במשך עשרה ימים הוא בא כל פעם ופגע קצת. אם הייתי רואה שגונבים לי אשכולות פרי, היתי מבין, אבל לבוא ולחתוך בלי להרוויח כלום, זה מתסכל.
"בתוך חודשיים היו פה, באזור מצומצם, הרבה מאוד מקרי פשע חקלאי. יש פה טקטיקה שמטרתה להתיש את קהילת החקלאים. אין שבוע בלי חבלה או פלישה או גנבה או שרפה או נזקים כאלו ואחרים. אשתי כבר לא מרשה לי לצאת מהבית בלי אקדח. יש כאן שגרת טרור, ורוב המקרים הם סביב אותו חוג של אנשים – ואלו לא תושבי תל־אביב או ירושלים שמגיעים לכאן להזיק.
"חודש אחרי שהתחלתי את העבודה כמרכז המשק, אנחנו רואים שרפה מטורפת ליד מטעי האבוקדו. המשטרה הגיבה בצורה יפה, הגיעו המון חוקרים, הרגשתי שרשויות החוק מתייצבות לצידנו, אבל נניח שימצאו את האשמים: הם ישבו חודש וחצי בכלא, ויצאו החוצה. צריך לטפל בשורש הבעיה. לא בבננות שלי, אלא באווירה. חקלאי עמק הירדן יודעים שרק אנשי 'השומר החדש' מחפים עליהם. הם עושים הכול כדי שנשרוד מול הפגיעות היום־יומיות האלו. מבחינתי, זו הציונות.
"אומרים עלינו שמגיע לנו כי אנחנו מעסיקים ערבים, או שאנחנו בכיינים שרק רוצים לקבל כסף ופיצויים. כשאתה רואה את זה בטוקבקים, אתה מבין שאתה מיעוט. אני אדם שבחיים לא מתמסכן, ואני לא סובל שמתמסכנים לידי. אנחנו עובדים בתנאים קשים ובחום כבד, ורק מבקשים שלא יפריעו לנו. שר החקלאות שלנו לא מתערב, ואנחנו לבד, מופקרים. הטורף תוקף כשהוא מזהה חולשה של הנטרף, ובמדינת ישראל להיות חקלאי זה להיות חלש.
"אני בן 31, עם תואר מדעי ביד, ובחרתי לעסוק בחקלאות לא כי יש בה כסף גדול. אבל בני עמי הם האחרונים שמבינים אותי, וזה מתסכל. ברור לי שאנשים כמוני הם העתיד של המקצוע הזה, אני רק מקווה שהאחרים לא מרגישים את התסכול הזה. אני לא הולך להיות מתוסכל ארבעים שנה. הפתרון הוא או לעזוב את הענף, או את המדינה".
דור ההמשך: "החקלאות דומה מאוד לחינוך. להיות מורה זו דרך חיים, וכך גם להיות חקלאי. זה אדם שמחובר לאדמה מבטן ומלידה. הילדים שלי יהיו מחוברים אליה, כי לזה אחנך אותם, ואעודד אותם להיות חקלאים".
