"נולדתי וגדלתי באופקים, דור שני בקק"ל. אבי עבד בקרן הקיימת המון שנים, ואת החיבור לטבע קיבלנו מהבית. כל שבת טיילנו ביערות, הייתי מתלווה לאבי הרבה פעמים לעבודה, והכרתי את כל דור הוותיקים של קק"ל בדרום. אני התחלתי את דרכי בקק"ל לפני שלושים שנים כמדריך טיולים, לאחר מכן המשכתי באגף חינוך, ובשנת 2000 עברתי לייעור. התחלתי כיערן גושי ובשנת 2013 התקדמתי לניהול אזור הנגב המערבי. אני מכיר פה כל פינה, יער, אתר ושביל אופניים. בנגב המערבי יש 140 אלף דונם יער נטוע. אלו נטיעות שהתחילו בשנות החמישים, כשהעולים החדשים הועסקו בעבודות ייעור כדי להתפרנס.
"ב־11 באפריל נחת באזור העפיפון הראשון, ומאז השגרה שלי השתנתה לחלוטין. מדי יום אנחנו רודפים אחרי עפיפונים עד שעות הערב והלילה. חווינו כבר 240 שרפות יער מעפיפונים ובלונים. בכל יום אנחנו מתמודדים עם לפחות עשרה אירועי הצתה. השרפות מתחילות בדרך כלל בשעות הצהריים, כשהרוח מערבית. אז מגיעים מכיוון עזה עפיפונים ממולכדים – עם גחלים, שקיות סולר ואמצעים נוספים. היום במקרה הייתי על המגדל באנדרטת 'יד אנז"ק', וראיתי איך מרימים עפיפון מתוך העשן בצד השני, ואיך הוא נופל בצד שלנו. היו שם יריות – אני מניח שצה"ל ירה על העפיפון, אבל לא הצליח להוריד אותו. הקפצתי את הכבאית וכוח נוסף, ולמזלנו הפעם לא הצליחו להדליק את השטח.
"ביום שישי שעבר הייתה קטסטרופה. כל כך הרבה עפיפונים. עברנו מספר רב של אירועים בו זמנית, ניסינו לכבות ולהמשיך הלאה לשרפה הבאה, אבל היו מקומות שפשוט לא הצלחנו להגיע אליהם ולהציל. נאלצנו לוותר על חלקות כדי להציל אחרות. הרגשנו שזה כמו לוותר על ילד אחד כדי להציל ילד אחר. זה היה נורא. מצד שני בחלק מהמקרים הרגשתי סיפוק, כי פעלנו מהר ונכון והצלחנו להציל המון עצים. בסופו של דבר הצלחנו להתגבר על כל השרפות של אותו יום רק ב־11 בלילה. למחרת חזרנו לכיבוי הסופי, והתחיל סבב חדש של שריפות.
"הכאב הוא גדול. יערות בארי וכיסופים שנשרפו הם יערות ותיקים מאוד, שנִטעו בשנות השישים והשבעים. נשרפו גם לא מעט עצים שנטעו ראשוני המתיישבים פה, עוד לפני קום המדינה. אני רואה את העצים שעולים באש, ואני לא יודע כמה זמן ייקח לשקם אותם, את הציפורים שמקננות ביער, את הצבים שנשארו רק השרידים שלהם, את שבילי האופניים. אנחנו בתוך האירוע, וכנראה אנחנו עוד לא מכילים את כל הכעס והמידע הזה.
"עד היום נשרפו לנו קרוב ל־3,000 דונם יער. החזרת המצב לקדמותו תיקח לפחות עשרים שנה. כששטח חקלאי נשרף, יורד גשם בחורף והכול בסדר; כדי שיערות ישתקמו, דרושות שנים רבות. מדובר באזור צחיח, ולכן תהליך השיקום פה יארך זמן רב במיוחד. בנוסף, אי אפשר לאמוד עדיין את הנזק לתיירות. אני מקווה שיהיה חורף גשום והאזור יתחיל להשתקם. רק יתחיל.
"קשה לראות כל יום את המחזות של יערות שנשרפים, אבל זו העבודה שלנו. אני יודע שלא נוותר, ושנילחם עד הסוף כדי להציל כל עץ וכל דונם. אני גאה בהקרבה ובמאמץ הפיזי הגדול של העובדים שלי, ומצד שני מרגיש תסכול, כי אני לא מבין איך המדינה יכולה לתת לדבר כזה להימשך כבר חודשיים.
"בעיניי, דין עפיפון כדין פצמ"ר. בהתחלה עוד הייתה לי סבלנות לעפיפונים, אבל היחסים הטובים בינינו נגמרו. האנשים שעושים את זה, אין מבחינתם ערך לא לחיים ולא לטבע. אפשר היה ליצור דברים יפים בינינו לבינם, לאו דווקא מלחמה וכאוס. כשעמדתי ביד אנז"ק, האנדרטה ללוחמים האוסטרלים והניו־זילנדים שהגיעו לפה במלחמת העולם הראשונה, חשבתי על כך שעברו כבר מאה שנה, והמקום הזה הוא עדיין שטח מריבה. האזור ממשיך במסע הקרבות שלו, וזה קצת מייאש".
