"אני דור שלישי של מגדלי פרות בשטחים פתוחים. בשנת 88' אבא שלי נפטר ונכנסתי לנעליים שלו, ומאז אין לי יום אחד של שקט. בני משפחה בדואית מכפר באזור החליטו שהאדמות שהמדינה מחכירה לי הן אדמות אבותיהם, והם ישחררו אותן בכוח. הם מציקים לי, חותכים גדרות, גונבים ממני. יד נעלמה מציתה לי באופן קבוע שטחים. אחד מבני החמולה, שוטר במג"ב, נתפס ב־2013 כשהוא גונב לי עגלים.
"במצטבר מדובר בנזק של מיליוני שקלים. 3,000 דונם של שטח מרעה שנשרפים בלילה אחד, זה נזק אדיר. אתה צריך לקנות אוכל לבהמות. חתכו לי בסך הכול 25 קילומטר של גדרות, וכל קילומטר עולה 38 אלף שקלים. והעגלים שנעלמים – בשנה האחרונה היו רק שניים־שלושה כאלה, אבל בשנים קודמות היו עשרות. ברוב המקרים אין לי הוכחה מי אשמים, אבל כשתפסו אותם הם היו מהכפר הזה. ערב פסח האחרון, 24 שעות לפני ליל הסדר, מצאתי את העגלים שלי סגורים אצלם במכלאה. המשטרה טענה שהם שכנים טובים ורצו לעזור לי לאתר את העגלים.
"בעבר הייתה אלימות פיזית וחיכוכים איתם בכל שבוע. הם טמנו לי מארב וירו עליי תשעה כדורים. היורה נתפס, ובית המשפט גזר עליו 20 חודשי מאסר. מאז הוא שוחרר ואני עדיין פוגש אותו מדי פעם. כבר עשרים שנה אני לא יכול לקחת את הילדים שלי איתי לשטח, בגלל סכנת החיים. המשפחה הזאת כל הזמן מבהירה לי שאני אחד והם רבים. הגשתי מאות תלונות למשטרת ישראל, אבל להוציא שלוש או ארבע הרשעות, רוב התלונות נסגרו מחוסר עניין לציבור או מחוסר יכולת למצוא את הנאשם וכדומה. המשטרה בחלק מהמקרים הפכה אותי ממאשים לנאשם, כי הייתי מגיש תלונות ודורש מהם להגיע לשטח. מבחינתי המשטרה הפסיקה להיות פונקציה, היא פשטה רגל במערב הפרוע של הגליל.
צבע שחור – תופעת הטרור החקלאי בישראל
–"חבל שזורקי העפיפונים לא חושבים איך להתפרנס ולחיות בכבוד"
–"אם הרוח חזקה – נשרפים מאה דונם בעשר דקות"
–"הלוואי שהיו מבקשים מאיתנו פרוטקשן"
"בשנים האחרונות ארגון 'השומר החדש' עוזר לי, והמצב השתפר טיפה. כבר לא מנסים כמעט להרוג אותי או לפגוע בי, כי יודעים שהמתנדבים של הארגון שומרים עליי. המשפחה הזאת התחילה להבין שיהודה מרמור לא לבד. יש גם שינוי בהתנהגות של המשטרה. לא פתרו את הבעיות עדיין, אבל לפחות מנסים.
"המדינה קודם כול צריכה להפנים שהיא הריבון. צריך לעשות שולחן עגול של הפרקליטות עם כל הגורמים הרלוונטיים – משטרה, מס הכנסה, ביטוח לאומי, משרד החקלאות – ולתקוף את הבעיה מכל הכיוונים. גדולי הפושעים בארה"ב לא נפלו על הרציחות שהיו אחראים להן אלא על העלמות מס.
"צריך גם להבין שלהיות חקלאי זה לא מקצוע אלא די־אן־איי, דרך חיים. הקשיים הם מכל הכיוונים, ועל הכול אנחנו יודעים להתגבר, אבל על הטרור החקלאי קשה מאוד. אי אפשר לעבוד 17 שעות ביום ובשאר היממה לשמור. גם היחידה הכי מובחרת בצה"ל, אחרי אימון וקו היא יורדת לנופש והתארגנות. אי אפשר לחיות חיים שלמים כאילו אתה בקו, ואז לקום בבוקר ולראות כיצד עמל של חצי שנה נמחק לך בהינף יד. נמאס לנו להיות שק החבטות של המדינה. כשלא יורד גשם – החקלאים אשמים. כשאין מים בכנרת – החקלאים אשמים".
דור ההמשך: "הילדים שלי לא חקלאים ולא יתקרבו לחקלאות. לא אתן להם. אני הדור האחרון שיעסוק בחקלאות. גם אם אחד מהם יבקש להחליף אותי, לא אסכים לזה. לא אתן להם לקבור את החיים שלהם. שהמדינה תייבא אוכל מעזה או מטורקיה. את משפחת מרמור הם איבדו כבר כחקלאים".
