"נולדתי בסעד, וכאן נולדו גם ההורים שלי. סבא וסבתא שלי עלו מאירופה והיו בין מייסדי הקיבוץ בשנת 1947. סבי לחם בקרבות נגד המצרים בסעד הישנה. לימים אבי ז"ל היה בין היוזמים של הפיכת השרידים מסעד הישנה למוזיאון התיירותי 'מעוז מול עזה'. במוזיאון גם מתנוססת תמונה של סבי, עם מקלע ברטה.
"אני מנהל כבר שמונה שנים את כל ענף גידולי השדה בסעד. יש לנו גזר, תפוחי אדמה, בצל, חומוס, חיטה, פרדס ומטעי אבוקדו. שטח של כ־17 אלף דונם, בשיתוף עם קיבוץ ברור־חיל. ההצתות תפסו אותנו כשהחיטה כבר הייתה מוכנה לקציר. הקושי הגדול הוא ההפתעה: פתאום זה מגיע, השדה נשרף, אין לך שליטה על זה או ידיעה מוקדמת. אתה מגלה שיש שרפה באיזה מקום, ואתה רץ לכבות אותה מיד וגם לוודא שהיא לא מתפשטת לחלקות נוספות. החיטה יבשה, וברגע שהיא נדלקת – השרפה טסה במהירות.
"הכאב הוא עצום. גידלת את החיטה חצי שנה, וכשאתה בא לקטוף את פירות ההשקעה, הם בן רגע נעלמים. מאז שהתחילו ההצתות אנחנו בכוננות גם בשבת, לפי הנחיות הרב המקומי. הטרקטור, מכליות המים וציוד הכיבוי מוכנים, הטלפונים דלוקים, וצוות של עובדים תאילנדים מסתובב בשדות. בערב שבת שלפני חג השבועות, בארבע אחר הצהריים, קיבלנו טלפון: יש עשן. 50 דונם נשרפו תוך חצי שעה. כל מי שיכול בא לעזור – מבוגרים וצעירים, כולל תיכוניסטים. ממש עבודת צוות. כל השבת והחג היינו במתח, העלינו תצפיות לראות שלא מפתיעים אותנו שוב.
"בכניסה למשרד של הגד"ש תלויים לתפארת שלושה עפיפונים, מעשה ידיהם של ילדי בית הספר אל־מונאר בג'בליה, השכונה שמולנו. עפיפונים כאלה העלו באש עד עכשיו כ־250 דונם, בשווי כספי של כ־200 אלף שקלים. אנחנו מאמינים במדינה, מאמינים בצבא, וחושבים שהצעדים שנעשים הם הנכונים ביותר, אבל לצערנו, לא ייחסו לטרור הזה מספיק חשיבות. אמנם הנזק בינתיים הוא רק ברכוש, וברוך השם לא בנפש, אבל זה מאוד מפחיד. מספיק שעפיפון נופל בין הבתים או מתלקח בשדה צמוד לקיבוץ, וזה יכול להיות מסוכן.
"הנזק בצד שלנו הוא גם בכסף וגם במורל. כביכול זה שדה חיטה, לא ביג דיל, אבל הפגיעה היא הרבה מעבר לכך. אני מרגיש היטב את הכעס וחוסר האונים של אנשים בקיבוצים ובמושבים באזור. אומרים: זה מה שמפיל אותנו? הפקקטע עפיפון הזה? התסכול הוא שאנחנו לא מצליחים למנוע כזה דבר פרימיטיבי כבר בגדר. כדור ברגל של מי ששולח את העפיפון, בלי להרוג, ירתיע מאוד.
"צריך גם לזכור שבעבר היה הרבה יותר קשה. ב־2007, כשהייתי במילואים בצפון, נפל קסאם מול חלון חדר השינה שאשתי ישנה בו עם התינוק. לא הייתה אפילו אזעקת צבע אדום. החלונות נשברו, וכל הבית התמלא רסיסים שעפו על המיטות שלהם. בנס גדול, הם לא נפגעו. כיום אנחנו יותר ממוגנים, אישית ואזורית".
דור ההמשך: "ודאי שארצה שהילדים שלי יהיו חקלאים, למרות שבישראל זה קשה מאוד. אנחנו בעיצומו של משבר מים אדיר, יש בצורת, ובמקום לעזור מקצצים לנו במכסות. המדינה שמה לנו רגליים כל הזמן. אבל אנחנו מאמינים בהתיישבות, בציונות, בשמירת הקרקעות ובעבודה ערכית שמחוברת לאדמה, לעם ישראל ולארץ ישראל".
