באחד השלבים הבולטים בגלגולו הקודם היה אלוף במיל' יוסי בידץ ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין של צה"ל. פעם, בדיון שקיימה ועדת החוץ והביטחון אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא אפילו הזהיר מפני ההתעצמות המחודשת של חזבאללה. היה לי ברור שאשמע ממנו דעה מגובשת על הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון, שנחתם לפני כשבוע. הופתעתי. "פעם זה ריתק אותי", הוא מחייך במשרדו ברמת־אביב. "הנושאים הללו היו כל עולמי, אבל החלטתי לשנות כיוון. להמשיך בעשייה למען הקולקטיב הישראלי, אבל לא בביטחון".
ב־2015, סיים בידץ (יליד 1961) קריירה ארוכה בצה"ל, שהה במכוני מחקר בארה"ב וכתב ספר על בשאר אל־אסד. אבל אז, לדבריו, גילה שאיבד את הלהט לנושאים ביטחוניים. "התחלתי פעילות בארגון המנהיגות 'מעוז', ושם נחשפתי לרעיון המגזר השלישי, שלא הכרתי קודם", הוא מספר.
אל הקיר בחדרו נשענת טורייה שחורה, שמילותיו של שיר חלוצי משנות השלושים מוצמדות אליה: על עבודה באת ובמכוש, שמגרשת את הייאוש. זו תזכורת לחינוך החקלאי שבו צמחו הוריו של מנכ"ל מטח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, ולאורו גדל גם הוא עצמו.
חלק גדול משנותיו במדים הוקדש לשירות במערך המודיעין – מתפקיד קמ"ן סיירת מטכ"ל ועד לתפקיד "המעריך הלאומי", ראש חטיבת המחקר. היום הוא מוצא השקה בין העשייה המודיעינית לזו החינוכית. "בהרבה מובנים תפסתי את המודיעין כתחרות למידה. קודם כול זו תחרות מול האויבים שלך – מי לומד מהר יותר את האחר, מי מצליח ללמוד לשלב טכנולוגיות חדשות – וזו גם תחרות מול הקברניטים שלך, הדרג המדיני. בהגדרה אתה חושב באופן שונה מהם, ולכן צריך תמיד להבין איך אתה רלוונטי להם, איך אתה לא מנסה לכפות את מערכת החשיבה שלך עליהם, וגם איך אתה שומר על האינטגריטי כשאתה יודע מה הם מצפים שתחשוב. זו מערכת של למידה מתמדת, ולא מקרי שהגעתי משם לתחום החינוך".
"תפסתי את המודיעין כתחרות למידה. קודם כול זו תחרות מול האויבים שלך – מי לומד מהר יותר את האחר, מי מצליח לשלב טכנולוגיות חדשות – וזו גם תחרות מול הקברניטים שלך, הדרג המדיני. בהגדרה אתה חושב באופן שונה מהם, ואתה צריך תמיד לחשוב איך אתה רלוונטי להם"
יש באמת סיעור מוחות בין אנשי צבא למדינאים בדיונים חשובים? הפוליטיקאים יודעים לאתגר את הקצינים? לפעמים נדמה שהשקפת הדרג הביטחוני מתקבלת ללא ערעור.
"עבדתי עם כמה ממשלות, ואציין לחיוב שתיים מהן. הראשונה היא ממשלת אולמרט בתקופה שאחרי מלחמת לבנון השנייה ולקראת תקיפת הכור הסורי. זו הייתה תקופת מופת שהתקיימה בה למידה מתמדת בין הדרג המדיני לצבאי, ואחת התוצאות שלה היא שעשר שנים שתקו ולא דיברו על התקיפה בסוריה. תקופה טובה נוספת הייתה מ־2009, בימי הממשלה השנייה של נתניהו. דן מרידור, בני בגין ובוגי יעלון היו אז שרים, היה עיסוק בעניין האיראני, הייתה שיטתיות, היו מפגשים קבועים. אלו היו שתי תקופות מצוינות". ואז הוא מעיר בלי להרחיב: "היו גם תקופות לא מצוינות".
רעיונות במוח
שלוש שנים אחרי השחרור מצה"ל הגיע בידץ לראשות מטח – גוף שמוכר כמעט בכל בית בישראל, בשל ספרי הלימוד שהוא מנפיק למערכת החינוך. המרכז לטכנולוגיה חינוכית הוא רק אחד מכמה עשרות גופים המציעים תכנים למשרד החינוך, אולם הוא מהוותיקים והגדולים שבהם. הפעילות שלו נעשית כארגון לתועלת הציבור וללא כוונת רווח, במטרה לקדם "למידה חדשנית".
לדברי בידץ, אף שישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי טכנולוגיה רבים, דווקא בטכנולוגיה החינוכית אנו מדשדשים מאחור. אין מספיק חברות הזנק שעוסקות בתחום, וההתנהלות היומיומית ברוב מוסדות החינוך נוטה להיות מיושנת. בימי מגפת הקורונה, ובעיקר בראשיתם, העליבות הטכנולוגית הזו זעקה במיוחד מתוך קוצר היד של מערך הלימוד מרחוק. "בעולם יש השקעות בסך מיליארדי דולרים בתחום הזה, ואין סיבה שאנחנו לא נהיה אד־טק ניישן", אומר בידץ. עם זאת הוא מסייג ואומר ששוק החינוך הישראלי לבדו קטן מכדי לפרנס מיזמים חדשניים במיוחד: "חברה לא יכולה לפרוץ דרך רק בישראל, היא צריכה מספרים גדולים יותר".
באמצע אוקטובר נחתמה עסקת ענק שהעידה על הביקוש העולמי לאד־טק: "בריינפופ", חברה המפיקה סרטוני הנפשה קצרים בשלל תחומי ידע, נמכרה לחברה הדנית קירקבי, המחזיקה במותג "לגו". המייסד והיזם של בריינפופ, רופא הילדים ד"ר אברהם כדר, ישראלי במקור, קיבל תמורתה 875 מיליון דולר. הסרטונים שיצרה החברה מוכרים לתלמידים בישראל, אבל השוק כאן שולי לעומת מספר הלקוחות האפשרי באמריקה: שם כבר צפו בהם כ־25 מיליון תלמידים. "במובן מסוים בריינפופ היא מתחרה של מטח", אומר בידץ. "המכירה שלה ממחישה שחברות גדולות מבינות שחינוך הוא הדבר הבא. אנחנו רוצים ליצור את התנאים המתאימים כדי להשתלב בזה".
כמו חברות טכנולוגיה אחרות, מטח שומרת בקנאות על הישגיה ועל המידע שנוצר בה. לקומות העליונות במטה שלה אי אפשר לעלות לבד – אם רוצים להגיע אל המקומות שבהם הרעיונות נרקמים ומפותחים לכדי תוכניות וספרי לימוד, צריך ליווי או כרטיס ייעודי. רעיון אחד כזה, שמטח מטפחים עבורו כעת את העריסה הדיגיטלית הנדרשת, הוא "הקמפוס הווירטואלי". "כל תלמיד בחטיבת ביניים או תיכון יכול לבחור שלושה מקצועות שאינם נלמדים בבית הספר שלו, והוא רוצה ללמוד אותם בעזרת מורה מבחוץ", מסביר בידץ את מהותו של המיזם, שנמצא בשלבי ניסוי ראשוניים. "למשל – פילוסופיה, סייבר…"
או סינית.
"בהחלט. התלמידים הולכים עם מחשב נייד לספרייה או לחצר בית הספר בשעה ייעודית, ומתחברים לשיעור של מורה מומחה שקיבל הכשרה לעניין".
ואז הם ניגשים לבגרות במקצוע הנלמד?
"או מגישים עבודת גמר. כל הנתונים נאספים בבית הספר, והוא נותן את הציון. אנחנו כבר רואים שיש למיזם הזה גם יתרון חברתי. נוצרים קשרים בין תלמידים שבוחרים את אותם נושאים, אף שהם מכירים זה את זה רק מהשיעורים המקוונים. יש גם תלמידים שנחשבים שקטים בכיתה הרגילה, אבל מרשים לעצמם להשתתף יותר בקבוצות וירטואליות קטנות".
כדי להוציא לפועל מערך כזה, מציין בידץ, בית הספר צריך לספק לתלמיד עמדת מחשב או פינה שקטה המתאימה ללימוד, "וגם חיבור למערכת ניהול למידה. זה מיזם שמלהיב אותנו ואנחנו מקווים שגם משרד החינוך יתלהב. כנראה נתחיל את הפיילוט עם רשתות חינוך".
אתם מעדיפים לעבוד עם רשתות ובתי ספר ספציפיים, ולא מול משרד החינוך?
"גם וגם. מטח הוא ארגון שמשפיע על מאסות של תלמידים, וכדי לעשות את זה במדינת ישראל צריך לעבוד צמוד למשרד החינוך. אנחנו רואים בעצמנו חלוצים שמובילים לפרדיגמות חדשות, הראשונים להכניס ספרים דיגיטליים ואתרי למידה. משרד החינוך לא משקיע כמעט בתחום הזה. יש לו אגף מחקר ופיתוח, אבל הוא עושה דברים מוגבלים. אנחנו מתחילים את הפיתוח בצוותים שיושבים פה או בשלוחה שלנו בירוחם, אחר כך מקיימים פיילוטים בבתי ספר, ואם זה טוב – מציעים את המוצרים לרכישה".
"אם רוצים שסביבת הלמידה תהיה מורכבת משבעים אחוז ספרים מודפסים ושלושים אחוז חומרים דיגיטליים – איך נערכים לזה? מחיר הפקת הספרים עלה מאוד בשל התייקרות חומרי הגלם. ההורים משלמים 300 שקלים לשנה לשאילת ספרים, מחיר שנקבע לפני 15 שנה וכבר לא רלוונטי"
בבתי ספר תיכוניים מנסים היום להבין איך להתמודד עם הרפורמה בבגרויות, שדורשת מהתלמידים עבודה מסכמת רב־תחומית בהיסטוריה, ספרות, אזרחות ותנ"ך. יש לכם מה לתרום בהיבט הזה?
"כן. אחד הרעיונות הוא לבנות 'אשף עבודות', כלי נטול תכנים שעוזר לצוות ההוראה לשאול שאלות: מה התחום שלך, מה שאלות המחקר, מה הביבליוגרפיה. התחלנו כבר לשקוד על דבר כזה. הדיגיטל מספק אינספור אפשרויות".
עוד דוגמה לצורך שעלה מהשטח נוגעת למגזר הערבי. "הבנו שיש היום בעיה בחברה הערבית – חולשה בידיעת השפה העברית", מספר בידץ. "אחד הגורמים לכך הוא שחלק ניכר מהמורים לעברית לא מדברים בעצמם עברית טובה. יצרנו את תוכנית 'עבריתנא', שבה סטודנט דובר עברית רהוטה, ערבי או יהודי, פוגש אחר הצהריים תלמידים ערבים ומתרגל איתם. היום לתלמיד מאום אל־פחם אין עם מי לדבר עברית בסביבה הטבעית שלו, ואנחנו מספקים לו זירת התנסות בשפה. התוכנית הוקמה בשיתוף קרן יד הנדיב, עשינו פיילוט שזכה להצלחה מסחררת, אבל עכשיו צריך לשלם. חינוך עולה כסף. בסדר העדיפויות של משרד החינוך לא ראינו גרוש לזה. אגב, תוכנית החומש של הממשלה מ־2021 לחברה הערבית כוללת גם תקציב ענק לחינוך, אבל זה עוד לא הגיע לשטח".
להוראת העברית במגזר הערבי יש בעיניו גם חשיבות לאומית. "תלמיד ערבי שלא לומד עברית טובה בבית הספר, יבחר אחר כך ללכת לאקדמיה דוברת ערבית ברמאללה או בירדן. זה לא טוב, כי הוא ילמד שם דברים נוספים. לכן אני תופס הכול כעשייה אזרחית אחת גדולה".
בין עבר לעתיד
המעבר להשאלת ספרי לימוד באופן ממוסד בבתי הספר השפיע על העבודה המעשית של מטח: פתאום יש הרבה פחות ביקוש לספרים חדשים מדי שנה, ולכן היקף ההדפסה מצטמצם. "הנה שאלה שהפניתי גם לשרת החינוך ולמנכ"לית משרדה", אומר בידץ. "מי במשרד החינוך מסתכל על סביבת הלמידה בבתי הספר וקובע איך רוצים שהיא תיראה בעוד חמש שנים? כרגע אין בעל תפקיד כזה. נניח, אם רוצים שהסביבה תהיה מורכבת משבעים אחוז ספרים מודפסים ושלושים אחוז חומרים דיגיטליים – איך נערכים לזה? מחיר הפקת הספרים עלה מאוד בשל התייקרות חומרי הגלם ועבודת הדפוס. ההורים בבתי הספר משלמים 300 שקלים לשנה לשאילת ספרים, שכוללת גם ספרים חדשים. זה מחיר שנקבע לפני 15 שנה והוא כבר לא רלוונטי, אבל אני לא רואה ממשלה שתהיה מוכנה להעלות אותו. מי אמור לממן את ההפרש? ההוצאה לאור? בתי הספר? בעלי החנויות?
"נניח שרוצים לעבור לדיגיטל – משרד החינוך משלם למטח 15־20 שקל לשנה על כל תלמיד, וזה לא מספיק אפילו לאפליקציה אחת. זה כלום מול ההשקעה הנדרשת בפיתוח, בתחזוקת טכנולוגיה, בהגנת סייבר. לכן רוב החברות הטובות בתחום בורחות לאקדמיה או לחו"ל. אנחנו מלכ"ר אז אנחנו נשארים כאן, ובכל שנה נאבקים בסכומים האלו.
"יש כמובן גם היבט פוליטי. אני פה ארבע שנים, ועבדתי מול ארבעה שרי חינוך וארבעה מנכ"לים. אין הסתכלות לטווח ארוך, וזה מדאיג. כל שר ומנכ"ל שנכנסים למשרד מתעסקים קודם עם ארגוני המורים, ואז עם משברים דוגמת הקורונה, ורק אחר כך מגיעים לדברים האחרים".
וכשכבר מגיעים לעסוק בתוכן, מגלים שמערכת החינוך בארץ מחולקת לארבע מערכות שונות, שחלקן מפוצלות לתת־זרמים נוספים. "אצל החרדים למשל יש עולם שלם של זרמי חינוך. הממ"ד תופס את עצמו כאוטונומיה מוחלטת, וגם הדרוזים צריכים התאמות בחלק מהדברים", בידץ מלין. "לנו, כחברה שאין לה כוונות רווח אבל גם לא כוונות הפסד, זה יוצר הרבה מאוד בעיות מסחריות. למשל, יש לנו ארבע גרסאות של ספרים ללימוד מתמטיקה לכיתה ד', עם ציורים שונים ושמות שונים. זה מאוד לא כלכלי. הבעיה היא אמיתית, וגם משרד החינוך לא יכול לשנות את זה. אני לא מדבר על תכנים שבהם המורכבות גדולה אפילו יותר – כמו לימודי אזרחות או גיאוגרפיה, עם השאלה מהם גבולות מדינת ישראל – אלא על איך מלמדים מתמטיקה בבית ספר יסודי".
איך באמת צריך ללמד אזרחות?
"אני מנסה לקדם אתר שמציג מושגי יסוד ולצידם מקרים שאפשר לדון בהם, כאשר המורה הוא שקובע את גישת הדיון. מורים זקוקים לזה".
מה האתגר הכי גדול בתחום החינוך היום?
"קודם כול, שבעלי העניין – מורים, מנהלים ומשרד החינוך – יכירו בפוטנציאל העצום של הדיגיטל. הדיגיטל לא יהפוך מורה חלש למצוין, אבל הוא כן יקדם כל מורה. באוקטובר קיימנו את שבוע האד־טק ה־11 של ישראל, ובמסגרתו ערכנו את הכנס הבינלאומי Shaping The Future, בנוכחות בכירים ואנשי מקצוע מרחבי העולם שעוסקים בצורה זו או אחרת בתחום האד־טק – אנשי חינוך, מנהלים, מורים, נציגי רשויות מקומיות, אנשי אקדמיה, וגם סטארטאפיסטים ומשקיעים. זה אתגר לאומי, ולא כל האחריות מוטלת על כתפי הממשלה. היא צריכה לתת את הרגולציה, אבל יש מקום לעוד הרבה שחקנים. גם השקנו קרן השקעות באד־טק, גייסנו לה סכום ראשוני ועכשיו אנחנו מנסים לרתום משקיעים נוספים".
האם במערכת החינוך נותר משהו מהגמישות הדיגיטלית שהביאה עמה הקורונה, או שחזרנו לאחור?
"בדיוק היום אמרתי שצריך לקרוא לפעולת חירום, כי הכוחות המסורתיים מושכים לאחור", הוא אומר ומתכוון בעיקר למשרד החינוך. "אני עושה הכללות, כי יש איים של חדשנות במשרד, אבל עיקר היצירה שגילינו בשנתיים האלו הייתה בתוך בתי הספר. וגם שם יש לאן לשאוף. יש בישראל 28 מוסדות להכשרת מורים, ואם בודקים איך המורים־לעתיד לומדים שם הוראה, ברוב המקומות מגלים שזה נעשה באותה הדרך שבה למדו ההורים שלהם".
כחלק מהרצון להאיץ את התהליך, ייסד מטח בירוחם את החממה הטכנולוגית MindCET, מרכז לחדשנות ולפיתוח טכנולוגיות בחינוך. "את השלוחה בירוחם הקים אבי ורשבסקי, מורה לתנ"ך שהמציא את אתר מקרא־נט", מסביר בידץ. "זו החממה היחידה בארץ לסטארטאפים בחינוך. מגיעים לשם אנשים עם רעיונות, והמרכז משקיע בהם ומלווה אותם". אם בחממה נוצר רעיון שזוכה להצלחה – בידץ מציין למשל את "קוד מאנקי", משחק תכנות לתלמידי בית הספר היסודי – מטח מאמץ אותו והופך אותו למיזם דגל: "אנחנו נותנים לו לרכוב על גבי המערכות שלנו, ואז הוא יוצא לדרכו".
תוכנית אחרת במרכז בירוחם מפגישה מורות ומורים עם יזמים, ומציבה להם משימות: "למשל משימה ממכון ויצמן, לימוד מתמטיקה באמצעות פיצוח קודים של כספות. או בתחום אחר – איך אפשר להיעזר בכלים דיגיטליים כדי לאבחן את ההתנהגות הרגשית של תלמידים בכיתה. במרץ 2023 תתקיים בלונדון תחרות עולמית לסטארטאפים בתחום החינוך, בהובלת MindCET. ככה יש לנו גישה לכ־1,500 סטארטאפים ברחבי העולם. זה ידע עצום".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
