"מגיל 14 אני עובד בקיבוצים מפלסים וכפר־עזה. אבא שלי עבד עם החקלאים, ואני המשכתי את דרכו. היום אני קבלן עבודות ויש לי כלים חקלאיים שנמצאים דרך קבע בקיבוץ מפלסים. בתקופה האחרונה, מאז שהחל טרור העפיפונים, אני מסייע לקיבוצים בכיבוי השרפות.
"אנחנו צוות של ארבעה טרקטורים שאחראים על כלל הגזרה. העבודה שלנו מתחילה בשעות הבוקר המאוחרות – הצעירים ברצועת עזה מתעוררים רק אז, בגלל לילות הרמדאן – ונמשכת עד שעות הערב, כשהם מפסיקים לשגר עפיפונים והולכים לאכול. אנחנו עומדים בראש גבעה גבוהה שמשקיפה על האזור, ומשם מוזנקים לשדות על פי הצורך, מסתערים על האש כדי למנוע נזקים.
"היו ימים שאני בעצמי כיביתי עשרות שרפות. כבר יותר משלושים שנה אני נמצא בשדות, ולא זכורה לי מציאות קשה כל כך של פגיעה בחקלאות ובחקלאים. גם בתקופות של הרקטות ופצצות המרגמה, לא היו כאלו נזקים. הנזק הישיר שנגרם כאן הוא במאות אלפי שקלים, ויחד עם ההוצאות על החזרת השדות למצב של גידול יבול חדש, זה מגיע למיליונים. יש כאלו שקצרו את החיטה לפני הזמן כדי שלא תישרף, ועכשיו הם צריכים להעביר את התבואה הליך של ייבוש, שגם לו יש עלויות.
"מבחינתי אנשי הקיבוצים פה הם הבית והמשפחה שלי. אני לא רואה את עצמי שונה מכל הסובבים אותי. אנחנו כל החיים ביחד, ואני מרגיש חלק מהמקום הזה. אני מכיר באופן אישי כל חקלאי פה במשך שנים, ואני רואה את סבלם. חבל לי שבמקום עבודה של קצירת תבואה, שהיא אירוע משמח, הפכתי למכבה שרפות. במקום לראות שיבולים צהובות שהבשילו ונערמות לחבילות, אנחנו רואים עכשיו שחור בעיניים ומריחים עשן ופיח. כשראינו בהתחלה את העפיפונים מרצועת עזה, הסתכלנו עליהם בגיחוך. אף אחד לא חשב שזאת תהיה תופעה כל כך נרחבת, ושמשחק ילדים יכול להיות קטלני.
"מי שצריך לפתור את המצב הם הפוליטיקאים והמדינאים. זה לא בידינו. מה שכן בידינו הוא להמשיך ולעבד את האדמה, למרות ההפסדים והצער. אני אישית אף פעם לא ארים ידיים. אמשיך בדרך הזאת, אעבוד ואלחם בכל הכוח, עד המטר האחרון.
"אני זוכר ימים אחרים, שבהם הייתי הולך עם אבא שלי ועם תושבי הקיבוצים לקניות ברצועת עזה. זאת הייתה שגרה. אנשים היו קונים הכול בעזה, מתקנים את המכוניות ומוצרי החשמל שלהם בעזה. ממש חבל שזה השתנה. חבל שאלה שזורקים את העפיפונים לא חושבים איך לחיות בכבוד ולהתפרנס כמונו, במקום לזרוע הרס, שרפה וחורבן. כשהם מחפשים לפגוע בנו, הם פוגעים גם בעצמם".
