זה היה פשע שהרעיד את אמות הסיפים של המדינה כולה. אלמוני חדר באישון לילה לבית פרטי ביישוב קטן בדרום, נכנס לחדרם של הילדים וביצע עבירות מין בילדה בת 10. לאחר חקירה נמצא התוקף: בן 17 מהפזורה הבדואית בדרום, שנעזר בשניים מחבריו כדי לפרוץ לבית. שלשום גזר עליו בית המשפט חמש שנות מאסר וקנס של 70 אלף שקל. הפשע הקשה הזה, שהדיר שינה מעיניהם של תושבי היישוב במשך תקופה ארוכה, גם שינה את מסלול חייו של אלמוג כהן – שהשבוע יהפוך לחבר מן המניין בכנסת ה־25, מטעם מפלגת "עוצמה יהודית".
כהן, תושב אופקים, ניהל אז את "בית הפנקייק המקורי" בבאר־שבע. הוא הכיר את משפחתה של הילדה, ונחרד כששמע על מה שהתרחש. "אחרי שבמשך חודשיים הילדה לא יצאה מהבית, היא הגיעה אליי לעסק עם המשפחה שלה. לא ידעתי איך להתנהל מולה, בתמימותי הצעתי לה דברים מתוקים. את רוצה מרשמלו? קצפת? פנקייקים? גלידות? אבל היא אמרה לי: 'אלמוג, אני לא רוצה שום דבר, אני רוצה שתילחם ברעים'.
"באותו רגע ננעלתי. אצלנו הלוחמים יש מושג שנקרא סוויץ': אם אתה הולך בקניון ופתאום יש שם איזה מחבל שיורה, אתה הופך בתוך שנייה למכונת קרב, מכונת הרג. מאז השיחה עם הילדה הזאת, אני בסוויץ'. הבנתי גם שהמקרה שלה הוא לא אירוע מקומי, אלא אירוע לאומי. בתור אדם שהגיע מהמערכת של אכיפת החוק, ורגיל להסתכל על הדברים מזווית שונה מזו של האזרחים, ראיתי את המחדל שקורה פה. איך מישהו נכנס לתוך בית ואונס ילדה כשהאחים שלה בחדר? זה טירוף מוחלט".
הוא משפיל מבט ונאנח. "הבנתי גם שזה טרור לאומני. היו עוד מקרים כאלו בשנים האחרונות. אז החלטתי שאני נלחם. אתמול זה קרה לילדה ההיא, מחר זו יכולה להיות גם הילדה שלי".
עם אזרחים מודאגים נוספים, חלקם לוחמים לשעבר, הקים כהן ב־2021 את "הוועד להצלת הנגב" – ארגון ששם לו למטרה להילחם בפשיעה בדרום, שמגיעה בעיקר מהמגזר הבדואי. "זה התחיל ממחאות מול בתי המשפט, אחרי שהבנו שלחץ ציבורי יכול להשפיע על גזרי דין. אני זוכר שאחד השופטים אמר שהוא החמיר בעונשו של נאשם בגלל האווירה הציבורית בנגב. זה מצב אופטימלי: שופט אמור להקשיב לרחשי לב הציבור, אחרת ייווצר נתק בין בית המשפט לאזרח. אמון הציבור בבתי המשפט כיום הוא הנמוך אי פעם, וזה לא במקרה".
אחת מגולות הכותרת של פעילות הוועד הייתה הקמת כוח מאורגן של מתנדבים חמושים, שאמורים לתת מענה מהיר כשמתעוררת סכנת חיים. "בימי שומר החומות קיבלנו שיחות טלפון מתושבים שדיווחו על יידוי אבנים ועל צמב"רים – צמיגים בוערים – שמונחים באמצע הכביש. במדינה מתוקנת, המשטרה הייתה מטפלת בזה. אבל מכיוון שאין משטרה בנגב, אנחנו יצאנו לכבישים", מספר כהן על הרקע להקמתה של "סיירת בראל", על שמו של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי, שנרצח בידי מחבל בגבול רצועת עזה.
"יש לנו היום חמישים לוחמים רק בבאר־שבע", ממשיך כהן. "אפשר לקרוא לזה מערך המבצעים המיוחדים של הוועד להצלת הנגב. את יודעת מה? בואי נקרא לזה בשם האמיתי: מיליציה. נשמע קיצוני, אה? את יודעת כמה עיטורים ותעודות הוקרה קיבלנו ממדינת ישראל? לפחות שלושים. מילטנו אזרחים מלינץ', מזריקות אבנים ומכבישים חסומים".
ולא פחדתם להרוג מישהו, אפילו לירות ברגל של מישהו בטעות, ולחטוף כתב אישום?
"כתב אישום? אז מה? ניתן לאנשים למות? שלפנו אקדח כשהיה צריך. מתקשרת אליי בחורה, ואני שומע ברקע צרחות, ילדים בוכים, מכות של אבנים על פח המכונית. אני צריך לשבת בבית כשמנסים לרצוח את האחים שלי? איך אפשר?
"אפילו מתקנים אסטרטגיים של מדינת ישראל היו חסומים בימי שומר החומות. בסיס חיל האוויר בנבטים היה חסום. ככה מתנהלת מדינה ריבונית? אז יצאנו ועשינו מה שצריך לעשות כדי להגן על האחים שלנו".
מיהם החבר'ה של סיירת בראל? מה הפרופיל שלהם?
"הם מגיעים מכל גוני האוכלוסייה. יש איתנו גם מצביע מרצ, קיבוצניק במקור. אנחנו מתנהלים בענייניות, מקצועיות נטו. לא מערבים פוליטיקה".
הפעילות שלכם כבר מצליחה להשפיע על הנעשה בנגב?
"קודם כול, הבאנו הישג תודעתי מרשים. צריך להבין – רובנו לוחמים, לא מבינים בעולם התקשורת, וזה גם מה שעבד לטובתנו. התקשורת התמגנטה אלינו דווקא בגלל זה. ראו אותנטיות, ראו אנשים שאין להם מושג איך להתראיין, וחיבקו אותנו. התחילו לדבר על הנגב ועל הבעיות באזור, הגענו לאייטמים בפריים־טיים.
"בעקבות השינוי התודעתי הגיע גם שינוי מעשי. לפני שהתחלנו את המאבק שלנו, נציגי המשטרה היו תמיד יושבים באולפנים ומכריזים 'אנחנו עומדים במשימה', גם אם בפועל המצב היה כאוטי. אנחנו הבאנו את הארגון הזה – שהוא חשוב מאוד, יש לומר – לאמירות בנוסח: אנחנו לא עומדים במשימה, אנחנו צריכים עוד תקציב, צריכים עוד שוטרים, כי אנחנו מאבדים את המדינה".
יש איומים, אין פנקייק
לריאיון בפארק אופקים אלמוג כהן מגיע בחולצה לבנה מחויטת, שמתחת לצווארונה מציץ שרשר זהב. הוא בן 35, תושב אופקים, נשוי לגלי ואב לשלושה ילדים קטנים. בסוף שיחתנו הוא יתעקש להמתין ולראות שאני נכנסת לרכב. "אני לא אוהב להשאיר נשים במקומות כאלו לבד", כך יסביר.
הוא גדל באופקים ולמד בישיבת בני עקיבא בעיר. לאחר שחרורו מצה"ל התגייס למשטרה, שירת כ־11 שנים ביס"מ וביחידת המסתערבים, ושימש בין השאר כסוכן סמוי. "כל חיי הבוגרים שירתי את מדינת ישראל, בתפקידים מיוחדים ומיוחדים פחות", הוא מעיד על עצמו. לפני ארבע שנים, כשהפך לאב, החליט לפרוש מהמשטרה. "השירות שלי היה סיזיפי ואינטנסיבי מאוד: מבצע שובו אחים, צוק איתן, שומר החומות, ימי הסכינאות ב־2015. איבדתי חברים, ונפצעו סביבי לא מעט אחרים. זה חודר מתחת לעור, והתחילו לצוץ אצלי קצת סימנים נפשיים, דברים שפוגשים רק בלילה. החלטתי שאני צריך לשמור על עצמי, וסיימתי את השירות. בסוף 2018 פתחתי את העסק בבאר־שבע, שעבד מצוין, ואז כמו שסיפרתי לך הגיע המקרה. הסוויץ'".
"אם מישהו זורק עליי אבן ורוצה להרוג אותי, אני צריך להרוג אותו. אם מישהו גונב לי את הקרקע הריבונית שלי, אני צריך לקחת אותה בחזרה. ואם מחבלים בוחרים להם סוהרת, זה מצב לא תקין"
בתחילת פעילותו הציבורית המשיך כהן להחזיק גם את בית הפנקייק. לאחר שספג איומים מצד ארגוני פשיעה, הוא נאלץ לסגור את המקום. "לא נכנעתי", הוא ממהר להבהיר. "העובדים הפסיקו להגיע, ואני יכול להבין אותם. מדובר בנערים שרצו להרוויח כסף. לא להיות חלק מפאודה".
יש לך קורות חיים לא אופייניים לח"כ. דמות היס"מניק היא לא בדיוק הפרסונה המצוחצחת שאנחנו רגילים לראות במסדרונות הכנסת.
"נכון, אני מסכים איתך לחלוטין. אנחנו מאולפים קצת יותר אגרסיבי".
אתה לוקח עליך את ההגדרה הזו, אגרסיבי?
"אני אגרסיבי, כן. כל מקום שהצלחתי להגיע אליו, זה כי נשכתי איפה שצריך לנשוך. לא עשיתי הנחות לאף אחד. אתן לך דוגמה ממקרה שאירע לפני שנה. את זוכרת את הירי בסורוקה? היה ירי מחוץ לבית החולים, מהומת א־לוהים. למחרת הגיע השר עמר בר־לב וקיים ישיבה עם ראשי הרשויות. הזמינו גם אותי לשם, וישבתי סמוך לשר, בראש השולחן. אחרי שכל ראשי הרשויות דיברו, אני אמרתי: 'שמע אדוני השר, אתם לא מבינים את החוויה של החיים שלנו פה. יש לך שבוע ימים להביא לכאן מג"בניקים או יס"מניקים, ואם אתה לא עושה את זה, אנחנו סוגרים את העיר'.
"הוא כמובן לא הביא, והוועד להצלת הנגב חסם את הציר הראשי של באר־שבע. סגרנו את העיר, הלכנו באגרסיביות. שעה אחר כך, הפלא ופלא, קיבלתי טלפון מלשכת השר: שישים לוחמי מג"ב הגיעו לעיר. בעקבות זה באר־שבע הפכה לשקטה מאוד. הפורעים הבדואים יצאו מהעיר, והמשפחות הבדואיות, החבר'ה הנורמטיבים, חזרו אליה. זו דוגמה קטנה שמראה שאגרסיביות היא כלי יעיל במדינת ישראל. לי אישית אין בעיה להיות אגרסיבי. זה אני, ככה חינכו אותי, ככה אילפו אותי. באותה נשימה חשוב לי להגיד שאני גם עדין נפש מאוד".
במה זה מתבטא?
"ילדים זה משהו שמרכך אותי. קשה לי לראות ילדים רעבים, סובלים. אין לי פחד להסתובב בשום מקום, אני יכול להיכנס לרהט או לקלקיליה, אבל יש מקום אחד שלא אכנס אליו: מחלקת ילדים. לא יכול".
מבחינתך יש הבדל בין ילד יהודי לילד בדואי?
"שום הבדל. ילד שלא עשה רע, במה הוא אשם?"
ובין אישה יהודייה לאישה בדואית?
"אין תגובה".
פיצוח הגנום
המצב המעורער של המשילות בנגב, אומר כהן, הוא הסיבה להצלחה שרשמה מפלגתו בקלפיות באזור הדרום. "כמה ימים לפני הבחירות, סבתא שלי אמרה לי: אלמוג, אני לא מאמינה שאני לא מצביעה הפעם בגין, למה אתה רץ? היא הסתכלה עליי בתסכול. שאנשים כמו סבתא שלי לא ישימו במעטפה את הפתק של בגין, זה בלתי נתפס. שמעתי אמירות כמו 'רעדה לי היד', 'הרגשתי כאילו אני בוגד בעצמי', אבל משפחות שלמות הצביעו לנו. זה מדהים, צריך לעשות מחקר סוציולוגי על מה שקרה. איתמר בן־גביר ניפץ פה הכול. קיבלנו באופקים 2,500 קולות, חצי ממה שקיבל הליכוד. כך גם בכל הפריפריה. שילשנו ואף ריבענו את מספר המצביעים של המפלגה בכל ערי הנגב. לא בגלל אלמוג, אלא כי יש פה צורך קיומי, יש רצון לחיות. אני אומר בצער רב: הסו־קולד־ימין היה המון שנים בשלטון, אבל להיות בשלטון זה לא בהכרח למשול".
אולי אתם צריכים להגיד תודה לחברים מכל הקשת הפוליטית: בזכות החלל שהם השאירו בשיח הציבורי סביב סוגיית הביטחון האישי, אתם גדלתם והתעצמתם.
"זה מדהים, אף אחד לא דיבר על הנושא. כל הקמפיינים עסקו ביוקר המחיה – שזה חשוב, גם אני סובל מזה מאוד, וגם לי אין בית משלי – ודבר אחד הם שכחו: את הפצע הפתוח ש'שומר החומות' השאיר בחברה הישראלית. אדם יכול לגור בבית שכולו זהב, אבל אם אין לו תחושת ביטחון כשהוא מניח את הראש על הכרית בלילה, הבית הזה לא שווה כלום. וזה הפיצוח של הגנום הישראלי. אני לא אומר הגנום היהודי, כי יש גם בדואים ישראלים שסובלים מאוד.
"בשנים האחרונות אני מזהה ניסיון לטשטש את החושים שלנו. הישרדות היא היצר הבסיסי ביותר שאנחנו נולדים איתו. כשתינוק בא לעולם הוא בוכה, כי הוא נאבק לנשום, לשרוד. ולנו לקחו את היצר הזה. אז עכשיו אנחנו אומרים בגאון שאנחנו חפצי חיים. אנחנו לא מחרחרי מלחמה, אבל אם צריך להילחם כדי לחיות, אנחנו נילחם. זו מהות האגרסיביות של 'עוצמה יהודית'".
כעיתונאית שכותבת על פשיעה חקלאית ופרוטקשן, נחשפתי בחודשים האחרונים לעומק הבוץ בנושא הזה. ודווקא כי הבעיה אקוטית כל כך, אני לא מבינה למה גורמים קיצוניים פחות מכם לא מסוגלים לדבר עליה. החשש שלי הוא שלחלל הזה נכנסים כוחות כמו עוצמה יהודית, שמסיתים ועלולים להבעיר את השטח.
"מה זה 'קיצוניות'? היית מאוהבת פעם בצורה קיצונית? אפשר להניח שכן, כמו כל אחד ואחת. האם זה דבר רע? עשית דברים רעים בגלל התאהבות קיצונית? קיצוניות היא לא בהכרח דבר שלילי. אבל בסדר, אני מבין שיש רצון להדביק לנו טייטל של קיצונים".
אתה מגדיר את עצמך כאדם מתון?
"לא, אבל אני פרגמטי מאוד. אנחנו אנשים רחמנים, אבל אנחנו לא מרחמים על האויבים שלנו. את זה אסור לעשות".
לדברי כהן, גם בדואים רואים בו כתובת ומבקשים את עזרתו "בכל נושא שאת יכולה לדמיין. זה קורה כי אין להם למי לפנות. אני מתכוון לפתוח לשכה לפניות הציבור שתיועד רק לתושבי הנגב. שיהיה מי שידאג להם.
"תשמעי סיפור. לפני שנה התקשרה אליי אישה בדואית ואמרה 'אלמוג, רוצים לרצוח אותי'. הייתי מבולבל: אני צריך להוציא אותה מהבית שלה? אולי מישהו מנסה לעשות לי 'כיפה אדומה', לחכות לי שם ולירות בי? ביררתי קצת והבנתי שאחד מאנשי הכפר שלה פתח טיקטוק והתחיל לצלם נשים שמתלבשות באופן לא צנוע. מה זה לא צנוע? ג'ינס עם שמלה עד הברכיים. הוא פרסם שם סרטון של אותה אישה, ואחותה סיפרה לה שהיא שמעה את האחים שלהן דנים יחד עם בעלה מי ירצח אותה".
מה עושים עם סיפור כזה?
"התקשרתי לאיתמר".
בן־גביר? מה הוא עשה?
"עזר לי. מילטנו אותה מהבית לצפון, הצמדנו לה שמירה חמושה של סיירת בראל והבאנו למעצרו של מי שצילם את הנשים. היום היא חיה באושר ובכבוד. אז אני שואל, האם אדם קיצוני היה עושה את זה? הוא היה מסכן את עצמו ככה, נכנס בשלוש וחצי לפנות בוקר לתוך כפר בדואי כדי להציל אישה בדואית?
"זה המקום להבהיר שבכל פעם שאני אומר משהו על בדואים או על ערבים – אני לא מתכוון להכליל את כולם. יש לי במגזר הזה חברים טובים ששירתו ביחידות מובחרות, וגם הם רוצים לחיות בשקט ובשלום. אבל יש שם מיעוט קיצוני, אלים מאוד, חמוש מאוד ואידיאולוגי מאוד. חשוב להבחין ביניהם. אסור לשייך את הנורמטיבים לרעים, כי אז הפסדנו במערכה".
עז בתזרים המזומנים
בעוד ימים אחדים ייפתח הפרק הבא בפעילותו הציבורית של כהן, הפעם כחבר בכנסת ישראל. לדבריו, הוא לא דמיין שבגיל 35 יצורף לשמו תואר כזה, "אבל בן־גביר האמין בי". הקשר ביניהם נוצר סביב הפעילות של כהן בוועד להצלת הנגב. "פנינו לכולם – הליכוד, המחנה הממלכתי ואחרים – ובן־גביר היחיד שהתייחס אלינו. הוא יצר קשר, נפגש איתנו, הגיע להפגנות, סייע ברמה הפרלמנטרית והחוץ־פרלמנטרית בצורה מהממת, התמסר כולו לאנשים שחיים פה בנגב.
"הוא אמר לי: 'האחים שלי בנגב חשובים לי כמו האחים הביולוגיים שלי'. כשאתה שומע משפט כזה מפוליטיקאי, אתה אומר לעצמך שהוא שקרן ושחקן. אבל אז פתאום בן־גביר מתקשר אליי, כשאנחנו באיזו מחאה: 'יצאתי מההצבעות במליאה, אני טס כדי להגיע להפגנה שלכם'. וזהו, נוצר חיבור אמיתי. הוא היה היחיד ששם לב אלינו, והוא גם הכי התאים לנו, אגרסיבי כמונו. אנחנו כולנו לוחמים. בן־גביר הוא בעיניי 'קורע המסכות'. הוא קרע אותן מעל פני כל החברה הישראלית".
אתם מדברים על הגברת אכיפת החוק ויד קשה מול עבריינים, אבל בן־גביר הביע תמיכה בברוך גולדשטיין והורשע בעצמו בשורת עבירות.
"זה היה לפני המון שנים, מותר לבנאדם להשתנות. אני מאמין בו, והוא עושה עבודה מצוינת למען כל אזרחי מדינת ישראל".
בוא נדבר על הפתרונות שאתה מציע לבעיית הפשיעה בדרום.
"זה פשוט מאוד, יקירתי. בשביל זה צריך לחזור ליצר ההישרדות שדיברנו עליו. מה שאנחנו יודעים לעשות זה לפשט את הדברים, שום דבר מעבר לזה. אם מישהו זורק עליי אבן ורוצה להרוג אותי, אני צריך להרוג אותו. אם מישהו גונב לי את הקרקע הריבונית שלי, אני צריך לקחת אותה בחזרה. ואם מחבלים בוחרים להם סוהרת, זה מצב לא תקין".
אז אתה אומר שלפני שאנחנו מדברים על פתרונות צריך לדבר על הבעיות.
"כן, ביהדות קוראים לזה 'הכרת החטא'".
מהו החטא שמדינת ישראל צריכה להכיר בו?
"סינדרום בת היענה. טמנו ראשנו בחול במשך המון שנים, ולא השכלנו לראות מה קורה לנו מעל פני השטח".
ומה רואים כשמוציאים את הראש מהחול?
"מגלים מדינה פלסטינית בתוך ישראל. התחלה של מדינה זה שטח: תסתכלי ותראי שמדרום הר חברון יש שפך של השתלטות בלי חוקית עד פאתי אילת. כך מאזור המשולש וצפונה, ובמערב – באזור לוד ורמלה. יש מדינה פלסטינית, ואף אחד לא מדבר על זה משום מה. הבעיה הגדולה היא שהם גם התחילו להתנהל כמו מדינה, ועדיין אף אחד לא מדבר על זה. יש להם בתי משפט משלהם, חוקים משלהם, למשל לגבי פוליגמיה או נקמת דם. אם רצחתי מישהו, המסגור של זה יישאר בתוך החמולה ולא יצא לרשויות החוק. יבוא מכובד־עאלק ויגיד שצריך לשלם כפיצוי אלף דינר. אפילו התשלום לא נעשה במטבע ישראלי".
אז אתה אומר שיש לנו התחלה של מדינה פלסטינית.
"לא התחלה. אמצע".
זה מפחיד אותך?
"לא. כי אני יותר חזק מהם".
כעת הוא פורס בפניי את מפת הפתרונות שמציעה עוצמה יהודית. "הצעד הראשון הוא חקיקה אגרסיבית ובלתי מתפשרת, וקביעת עונשי מינימום בשורה של עבירות. זה הכלי האפקטיבי ביותר כדי להכניס את העבריינים לכלא, ולגרום לעבריינים הבאים לחשוב פעמיים. היום העונש על פריצה הוא עד שבע שנות מאסר. לא שבע ומעלה, עד שבע. ואז מה קורה? השופט רואה בחור טוב, עורך דין ב־200 אלף שקל, אבא של הנאשם מגיע עם זונדה לבית המשפט, אז מרחמים עליו. רחמנות השופטים מאפשרת לעבריין מרחב תמרון מסוכן, והתוצאה היא שהאזרח שומר החוק סובל, ולא משנה אם הוא בדואי או יהודי. אני יכול לומר בזהירות שיש גורמים בכירים מאוד במערכת המשפט שמדברים איתנו ורוצים שנכניס עונשי מינימום".
איך זה יעזור?
"מי שמכיר את העולם הפלילי יודע שעבריין הוא מעין בעל עסק. הוא עושה חישוב: אם הוא נכנס לבית וגונב רכוש ששווה x שקלים, והישיבה בכלא שווה מבחינתו y שקלים – זה יכול להיות כלכלי. אם הוא לא נתפס, הוא ממשיך. עונש מינימום בעצם מכניס לתזרים המזומנים 'עז' שהוא יצטרך להתחשב בה. כך עבריינים יחשבו פעמיים אם לבצע פשע. בארה"ב, לדוגמה, עבריין שנתפס בפעם השלישית, מקבל את עונש המקסימום. אצלנו אין דבר כזה. לפני חודש וחצי גנב רכב נתפס בתוך רכב. הוא נשלח למעצר בית, אז מה הוא עשה? גנב רכב כדי להגיע למעצר בית. אמיתי. זה מטורף".
הסעיף השני בתוכנית של כהן הוא החמרת תנאי הכליאה. "בית סוהר אמור להיות מתקן ענישה, לא בית הבראה. אם אנחנו חברה חפצת חיים, אנחנו צריכים להעניש את העבריין כפי שעשו משחר ההיסטוריה. אם יש לו טלוויזיה, הוא בעונש? אם הוא בוחר איזה בשר לאכול וכמה לטייל, הוא בעונש? ואם הוא יכול להוציא פעולות טרור או פשיעה מהכלא, זה עונש?
"אני יודע שאם אדם עשה משהו לא בסדר, הוא צריך להיענש. אני לא מחפש להיות יפה נפש, אני רוצה שאנשים יחיו פה בביטחון. לא אכפת לי ממחקרים שיגידו שענישה לא עוזרת. לאדם יש התניה בסיסית, ולראיה – עוד לא ראיתי עבריין שלא מנסה להציל את עצמו מלהיכנס לכלא".
שוטר על הקו
הנושא השלישי שעליו מדבר כהן עלה גם בקמפיין של עוצמה יהודית: שינוי הוראות הפתיחה באש. "במהלך השירות במשטרה, לא פעם ולא פעמיים עבדך הנאמן חשש לשחרר כדור גם לכיוון מי שהגיע לו. כי חשבתי על הארנונה שהמשפחה שלי צריכה לשלם, על המים, על החיתולים והפעוטון. אם אתה מואשם במשהו, אתה נכנס לחוויה של עבריין, מתנהגים אליך כמו לעבריין, לפעמים משעים אותך ואין לך משכורת, מעכבים לך את הדרגה, חוקרים אותך. אני בעד לחקור, אבל כשזה מתחיל לפגוע ברמה הביצועית במי שאמון על שלטון החוק – אנחנו מגיעים לאנרכיה. אי אפשר לעבוד עם אזיקים על הידיים".
ומה הפתרון שלך? איך שומרים על האיזון?
"ועדה מקצועית בלתי תלויה שתדע למי להעניק את 'פסלון החסינות'. אין שום מדינה מערבית־דמוקרטית שמתרחשים בה דברים כמו אצלנו. אין, לא קיימת. אנשי החוק בכל מקום מבינים את המשימות שלהם ויודעים שהמדינה תעמוד מאחוריהם. כאן זה בדיוק ההפך. ואם יש לך אמסטף עם רסן, הוא לא שונה מפינצ'ר".
אתה מבין את הפחד משינוי הוראות הפתיחה באש והצבת אצבע קלה על ההדק?
"זה החשש בקרב 'הנאורים', אבל מי שמכיר את המערכת יודע שהאנשים שנמצאים בה הם בעלי סף אישיותי גבוה מאוד, אחרת הם לא היו שם. גם אם אני נותן ללוחם בימ"מ הוראות פתיחה באש מקילות יותר, אני יודע בוודאות של מאה אחוזים שהוא איש מאופק שיודע להכיל. זה נקרא מקצוענות. יש מקרים חריגים, אבל הם לא מעידים על הכלל.
"אגב, המודל שאנחנו שואפים אליו זה לא ארה"ב. המודל הוא כל מדינה אירופית מתוקנת, שבה מי שזורק אבן על שוטר – חוטף כדור ברגל, ואז כדור במרכז מאסה. אם מישהו זורק בקבוק תבערה על שוטר או חייל, הוא מסתכן בזה שיירו עליו ויהרגו אותו".
עם כל האהבה שלנו להשוואות לאירופה, ייתכן שבנושא הזה ההשוואה בעייתית. כאן בתוכנו מבעבע סכסוך ותיק בין שני לאומים, וייתכן שהאנומליה שאתה מתאר קשורה למצב הייחודי שלנו.
"לתפיסתי, כל הנושא של ערביי ישראל הוא לא תופעה חברתית, אלא לאומנית. הם מתכחשים לממסד ולמדינת ישראל. מי שמערער על קיום המדינה, מנסה לפגוע בה ועושה פשעים נגדה ונגד אזרחיה – חייב להיות מסומן כאויב. אני לא בא בטענות לשאיפה הלאומית של הערבים. אני יכול להתווכח איתם, אבל אין לי טענות כלפי זה; הבעיה נוצרת כשזה הופך לפעולה לאומנית אקטיבית. להחזיק את מפתח הבית של סבא־רבא משייח' מוניס זה דבר אחד, ולהכין מטען חבלה כדי להרוג ילדים זה דבר אחר. חשוב לשים לב לא ליפול לגזענות של ציפיות נמוכות. הזנחה ועוני הן לא סיבות ללאומנות, כי אם כן, היו המוני חרדים מחבלים".
התוכנית של כהן כוללת גם גיוס נרחב של שוטרים. כשאני מפקפקת ביכולת ליישם את השלב הזה, הוא אומר שמפלגתו תפעל לשיפור השכר והתנאים של אנשי המשטרה. "אם תסתכלי על הדרך שלנו, תראי מעט מאוד הבטחות. הייתה הבטחה של חוק עונש מוות למחבלים, ובאמת הגשנו הצעת חוק כזו. היא לא עברה כי לא היה רוב, אבל נגיש שוב ויהיה לזה רוב. הציבור צריך להבין: אנחנו לא מבטיחים הרבה הבטחות, אבל אנחנו מתכוונים לעמוד מאחוריהן. לגבי משטרת ישראל, חשוב לזכור שלמען הדמוקרטיה ולמען עתיד ילדינו חשוב שתהיה משטרה חזקה, כמובן עם פיקוח עליה".
התוכנית הזו נכללת בדרישות שלכם במגעים להרכבת הקואליציה?
"חלקים ממנה נכנסו כתנאים מוקדמים למשא ומתן".
ומה לגביך באופן אישי? כמספר 3 בעוצמה יהודית, יש תפקיד שאתה מכוון אליו?
"לא משנה לי התפקיד, חשובה לי המהות. חשובה לי היכולת להוציא לפועל חקיקה למען תושבי הנגב והגליל".
היית רוצה שבן־גביר יכהן כשר לביטחון הפנים? אתה באמת חושב שזה ישנה משהו? נדרש פה שינוי עומק במשטרה, בבתי המשפט ובמשרד האוצר, וספק אם מישהו יהיה מסוגל להוביל מהלך כזה.
"אני רוצה מאוד לראות את בן־גביר נכנס לתפקיד השר לביטחון הפנים, ולא רק אני. חלק ניכר משוטרי משטרת ישראל – הן לוחמי ימ"מ והן סיירי שטח – הצביעו לו. כשאתה נמצא במערכת וחי את זה, אתה מבין עד כמה הדברים שלו נכונים. כששוטרים מתקשרים אליי", וכאן כהן עוצר לרגע את שטף דיבורו ומצביע על הטלפון: "אמאל'ה, תראי, שוטר מתקשר אליי עכשיו". הוא דוחה את השיחה וממשיך – "אני אומר להם: אנחנו נדאג לכם לשכר ולתנאים, נדאג שלא ייקחו אתכם למשמרות של 14־15 שעות. את יודעת מה הם אומרים לי? 'אלמוג, תדאגו לנו לגיבוי. תנו לנו להגן על האזרח, זה מה שאנחנו רוצים'. השוטרים כאן סופר־אידאולוגיים, סופר־ערכיים, הם אוהבים את העם והארץ הזו, והם רוצים לעבוד".
אבל?
"ידיהם אזוקות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
