בתום הפגישה הארוכה שניהלו במסעדה בוושינגטון, רגע לפני שראש המשלחת הכלכלית של סין לבירה האמריקנית נכנס בחזרה לרכב השרד השחור, העז ערן ניצן להשחיל גרגר של הומור. הוא אמר לו שהוא מאוכזב קצת שלמרות השיחה המעמיקה ביניהם, סין ממשיכה להתעקש לא להפוך לדמוקרטיה ליברלית. "הוא הסתכל עליי ואמר בלי חיוך אבל גם בלי התנשאות", נזכר ניצן, "שהם אכן לא יהפכו לדמוקרטיה. שבדמוקרטיה לא מאכילים מיליארד וחצי איש".
ההשקפה הסינית הזאת על שיטת המשטר ועל עתידה המר של האומה בלעדיה, עומדת בליבו של המאבק בין סין ובין המערב, שמידרדר בהדרגה בשנים האחרונות.
מ־2017 ועד 2020 שירת ניצן (47) כציר הכלכלי של ישראל בוושינגטון, בתקופה שניצתה בה מלחמת סחר קשה בין ארה"ב לסין, ובמקביל גבר הלחץ האמריקני על בנות בריתה לבחון בשבע עיניים חשדניות כל השקעה סינית, ובמידת האפשר גם להימנע מהן.
בתחילת 2020, ביום חורף קר, זומן ניצן לפגישה במחלקת המדינה בנוכחות נציגי משרד האוצר האמריקני. הוא זוכר שהיא הייתה קצרה ותכליתית: הקפה שלו עוד היה חם כשהודיעו לו שהיא הסתיימה. המסר היה ברור. נציגי מחלקת המדינה, משרד החוץ האמריקני, אמרו ש"סין פועלת להשתלט על מדינות נוספות באמצעות השקעות של חברות שהן זרועות מסובסדות של הממשל הסיני. ארה"ב מאוד לא אוהבת את התרחבות ההשפעה הזו. על כל מדינה לבחור אם היא עובדת עם ארה"ב או נגדה. אנחנו רק מבקשים לוודא ולהבהיר, תודה".
את המסר הזה העבירה אז ארה"ב למדינות עמיתות באמצעות כל הדרגים האפשריים – מהנציגים הזוטרים ועד לראשי ממשלות. מייק פומפאו, אז מזכיר המדינה, אמר את הדברים לבנימין נתניהו, אז ראש הממשלה, בביקורו בארץ בעיצומה של מגפת הקורונה במאי 2020. בניגוד לניחושי התקשורת בזמן אמת, העילה המרכזית לביקור עטוי המסכה לא נגעה לאיראן או להחלת הריבונות, אלא למורת רוח וחשש אמריקני מכך שחברה סינית עשויה לזכות במכרז לבניית מתקן התפלת מים גדול בפלמחים.
בהמשך או במקביל לדרישות האמריקניות הקימה אז ישראל את "קבינט ההשקעות הזרות", או בשם הרשמי "הוועדה המייעצת לבחינת היבטי ביטחון לאומי בהשקעות זרות", הבוחנת בציציותיהן של החברות הנענות למכרזי מיזמים של תשתית לאומית, כדי לוודא שאין ביניהן כאלו המשתייכות לגורמים עוינים. או לסינים.
"לא נכחתי בשיחות בין פומפאו לראש הממשלה, אבל כן באלו שהתקיימו בכל הדרגים האחרים כמעט", אומר ניצן. "במשרד האוצר ובמחלקת המדינה עזרתי לתווך את כל האירוע, וזה חשף אותי להבנה עד כמה האמריקנים חרדים. ליוויתי את תהליך ההסלמה שהתחולל אז בוושינגטון. זה היה מעבר ממבט על הסינים כעל מתחרה אל מבט אליהם כמעט כאויב. אני בהחלט חושב שזה הקונפליקט שישפיע על העולם יותר מכול בעשורים הקרובים".
לאחרונה יצא בהוצאת מטר הספר שכתב ניצן על ההתגוששות הזו, שכותרתו "מלחמת 100 השנים הבאות: העימות המתעצם בין סין לארה"ב והשפעתו על כל אחד מאיתנו". הוא משרטט בו איך לאחר שני עשורים של צמיחה כלכלית מטאורית סין מתקרבת במהירות להיות הכלכלה הגדולה והחזקה בעולם. "אני מנסה לסקור את הזירות שניכרת בהן ההשפעה, ואת אלו שהעימות הזה עתיד להשפיע עליהן ביתר שאת", הוא מתאר. "סוגיות של פרטיות, סוגיות של חופש העיתונות. סין שולטת ביד רמה לא רק במיליארד וחצי הסינים שחיים בתחומה, היא כבר מזמן שולטת גם מחוץ לסין".
כולנו בחומה הגדולה
הדוגמאות שהוא מביא בשיחה פורסמו בשנים האחרונות בעיתונות העולמית. כמו למשל, הצנזורה העצמית בהוליווד בהשפעת סין. בסרט "אהבה בשחקים" מ־1986 הופיעו על מעיל העור של הטייס הקשוח שמגלם טום קרוז סמליהן של טאיוואן ויפן, יריבותיה של סין; בסרט ההמשך "מאווריק", שסרטי פרמאונט הוציאו לאקרנים בשנה שעברה, הם נעלמו. זאת כי, מאז הסרט הראשון ועד עתה "נפתחו 12 אלף בתי קולנוע בסין. נוסף לרוכשי הכרטיסים יש שם גם שוק גדול של רוכשי מזכרות, מרצ'נדייז, שמניב הכנסות עצומות לאולפני ההפצה". אף אחד לא רוצה פרובוקציות מיותרות שיורידו את ההכנסות.
בסרט אחר של קרוז, "משימה בלתי אפשרית 3", הצנזורה הסינית גרמה להפקה למחוק מסצנת הריצה בשנגחאי את הבגדים המלוכלכים שנתלו על חבל הכביסה; בסרט "שחר אדום" העוסק בפלישה זרה לאדמת אמריקה, נמחקו בקפידה כל דגלי סין וסמליה, אחרי הצילומים, והוחלפו בפוסט־פרודקשן לסמלים צפון־קוריאניים.
גם ליגת הכדורסל NBA, סמל אמריקני אחר, נתקלה באיומי הצנזור ונסוגה. ב־2019, בחשבונו האישי בטוויטר, כתב מנהל היוסטון רוקטס דריל מורי ציוץ שעשוי להתפרש כתמיכה במפגינים בהונג־קונג. בתגובה הודיעה הזכיינית הסינית של שידורי הליגה בסין שתחדל לשדר את משחקי הקבוצה לאינספור צופי הכדורסל בה – יותר צופים מאשר בארה"ב. מורי אולץ למחוק את הציוץ וגם להתנצל, בניסיון לשכך את הזעם הסיני ולמנוע את הנזק הכלכלי לקבוצה ולליגה כולה.
הסיפור של חברת אפל חשוב עוד יותר. מיליוני סינים מועסקים היום בשרשרת הייצור של החברה הטכנולוגית שמוצריה נושאים את סמל התפוח. אך מעבר לייצור ישנם גם צרכנים. עשרות מיליוני סינים משתמשים בטלפונים החכמים, בשעונים ובשאר מוצרי אפל, וסין הפכה לשוק השני בגודלו עבור החברה אחרי ארה"ב. ב־2019 ביקשה סין מאפל שתיתן לה גישה למפתחות הצפנת המידע והנתונים של המשתמשים הסינים המשתמשים במוצריה על אדמת סין. העילה לבקשה הייתה שימוש במידע לכאורה למניעת פשיעה.
אפל, שסירבה בפומבי לבקשות סוכנות ה־FBI האמריקנית לאפשר פריצה לטלפונים במקרים של חשד לפלילים, שינתה כאן כיוון ובמקרה הסיני דווקא נענתה במידה מסוימת לדרישות, לפי תחקיר הניו־יורק טיימס במאי 2021. כשעתיד הייצור בסין והשווקים הסיניים שלה היה על הפרק, נטתה אפל להתפשר על חובת שמירת הפרטיות של משתמשיה.
אני מתארת לניצן כי רכשתי לאחרונה שואב אבק רובוטי מתוצרת סין במחיר מציאה, ואחד מבני הבית הזהיר שבזאת הכנסתי מרצון אלינו הביתה את עינה הפקוחה של ממשלת סין. "זו אמירה נכונה בחלקה, אבל גם מופרזת", הוא אומר. "כל העולם משתנה עכשיו בכל מובן, משואבי האבק שלנו ועד מעמדה של איראן, כי סין צמאה לנפט האיראני. זה מעורר הרבה חרדות, כי הלא נודע מדאיג אותנו והסינים הם הכי לא נודע שיש. הם לא האמריקנים, האירופים או הרוסים. אותם אנחנו מכירים".
מלחמת מאה השנים הבאות תפלוש לעוד תחומים, ותשפיע בדרכים רבות על הפעילות העסקית העולמית. "עוד ועוד חברות מסחריות גדולות, ואנחנו רואים את זה גם בישראל, ישאלו את עצמן: למה להסתבך?", אומר ניצן. "אם אני חברה ישראלית גדולה שרוצה מחר למכור בסין, אז אולי לא כדאי לי להשתתף היום בכנס שמציג את סין כך או אחרת. לחלופין, חברות אומרות לעצמן: המשקיע הסיני הזה יכול מאוד לעזור לי והכסף שלו יכול להרים אותי על הרגליים, אבל אני רוצה בהמשך לעבוד בארה"ב ואם אחבור אליו לא יאפשרו לי את זה. אלו שיקולים שבהחלט מתקיימים".
שותף עסקי ואויב
בניגוד למקובל לחשוב, אומר ניצן, בימי דונלד טראמפ דווקא נפתח הפתח להנמיך את גובה הלהבות בין המערב ובין סין. אמנם במערכת הבחירות שהוא עלה בה לשלטון הזכיר טראמפ שוב ושוב את סין, והאשים אותה בפגיעה כלכלית באמריקני הפשוט באמצעות תחרות בלתי הוגנת. כשנכנס לשלטון הסלימה המערכה הכלכלית מול סין ומיד החריפה גם הרטוריקה האמריקנית מול הענקית ממזרח.
אולם בספרו מזכיר ניצן שבינואר 2020 חתמה ארה"ב על השלב הראשון בהסכם סחר רחב ממדים מול סין: סין התחייבה לרכישות חקלאיות מארה"ב בהיקפים גדולים, וארה"ב התחייבה לפעול בהמשך להפחתת חלק מהמכסים שהטילה על סין. אבל מגפת הקורונה טרפה את הקלפים, וההסכם לא התממש. "טראמפ הוביל להסלמה והטיל מכסים על תוצרת מסין, אבל הפתרון בתקופתו היה לכאורה ידוע מראש וקל. אם סין הייתה רוקמת איתו עסקה מיטיבה, היו פותרים חלק מהבעיה – אף שהמתח בין המדינות היה נשאר על כנו".
עכשיו, הוא אומר, "האבנים של המכסים הגבוהים נותרו בבאר". הנשיא ביידן והממשל הדמוקרטי הפכו לחלוטין את מדיניות החוץ של הנשיא הקודם בכל נושא, מלבד ביחס לסין. "הדמוקרטים מצרפים לגירעון המסחרי שהטריד את טראמפ סוגיות כמו זכויות האדם בחבל האויגורים, ומה קורה עם טאיוואן ואיפה נמצאת הונג־קונג. אלו לא סוגיות פתירות".
הן אמיתיות מאוד.
"אמיתיות ולא פתירות. מול דונלד טראמפ כל הסוגיות היו יכולות להיפתר, כי כולן עסקו בכסף. עכשיו זו בעיה. הדמוקרטים שנאו כל מה שטראמפ נגע בו, אבל הסכימו איתו בנוגע לסין. ולראיה – כל המכסים שהוא הטיל עדיין עומדים על כנם. הנשיא ביידן היה יכול להיכנס לתפקידו וביום הראשון לבטל הכול, עם אלף הסברים של כלכלנים למה זה כדאי.
"ועם זאת, בניגוד לכל התחזיות ולמרות כל המכסים, היקף הסחר בין ארצות הברית לסין רק עולה בשנים האחרונות. זה מה שהופך את הקונפליקט למדהים כל כך. אדמירל אמריקני שרואה ספינה סינית מבעד למשקפת שלו, רואה אויב. אבל איש העסקים האמריקני עדיין רואה בסין את ההזדמנות הבאה שלו. תיאורטית, אם יש מחר החלטה שאסור יותר לסחור עם סין, המשמעות היא מיתון חריף בכל העולם. זה ברקס אדיר, וחס וחלילה שלא נגיע לתסריט הזה – זה ישפיע על כל אחד מאיתנו ויקרע אותנו לגזרים".
יש גם הצלחות אמריקניות בעימות ובמאבק הכלכלי, כמו חסימת חברת וואווי מחשש שרשתות הדור החמישי שלה משמשות כמתקני האזנה, איסוף מודיעיני ובעצם ריגול.
"הסיפור עם וואווי הוא אכן הצלחה אמריקנית גדולה. הם מתחו קו אדום ובלמו את הבנייה של רשתות הדור החמישי של החברה הסינית בהרבה מדינות במערב. האסטרטגיה שלהם הייתה מורכבת מעיצומים כלכליים כבדים על וואווי, עד כדי מעצר בכירים בחברה, ומבליץ דיפלומטי שכלל לחץ כבד. כל השגרירים בוושינגטון הוזמנו למחלקת המדינה לפגישות שהבהירו את חשיבות הנושא מצד ארה"ב. זה מוכיח שבעבודה נכונה הכוללת המשכיות בין הממשלים, ועם גיוס נכון של שותפים מהעולם, ארה"ב היא עדיין האומה החזקה והחשובה ביותר.
"אבל בינתיים גם סין מתקדמת. תחנת חלל סינית כבר משייטת בחלל. דגל סין מונף בגאון על הירח. הם לא פה כדי להיעלם, וזה אולי המסר המרכזי שלי בספר. כל מה שאנחנו רואים שמתרחש כעת עם סין רק יתעצם. סין לדעתי פוסעת בנתיב לא מעודד. הבחירה של הנשיא שי לקדנציה שלישית, הרוח הלאומנית שמרימה ראש, הרטוריקה שמסלימה – כל אלה הן לא סימן טוב. גם לא הבידוד בפועל בשל הקורונה".
סוגרת ומסוגרת
בוועידת המפלגה הקומוניסטית לפני כשבועיים נבחר שי ג'ינגפינג לכהונה שלישית בנשיאות, ושבעת חברי הפוליטביורו, הגוף העליון של מקבלי ההחלטות בסין, הם כולם חברי סיעתו. הוועידה חיזקה עוד יותר את מעמדו של הנשיא, וניצן מודאג. "אני חושב שאלו חדשות מצערות קודם כול בשביל סין", הוא אומר. "המגבלות על כהונת הנשיא נולדו אחרי האסון שמאו דזה־דונג הביא על סין. כשמנהיג לא צריך לתת דין וחשבון לפרלמנט או לעיתונות, וכל המינויים סביבו הם שלו, זה מתכון בדוק לאסון. אני חושב שמי שאוהב את סין ורוצה בטובתה היה מעדיף להחליף את המנהיג, שבעוד חמש שנים יהיה קשה עוד יותר להחליפו".
הנטייה לצייתנות בסין היא "פטאלית", לדבריו, ואין ראיה טובה לכך מאשר חוויותיהם של הסינים בשלוש השנים שחלפו מאז התפרצות הקורונה בווהאן בנובמבר 2019. "תראי את מדיניות הקורונה המופרכת, של סגרים בהיקפים עצומים כדי להשיג אפס הדבקה. אנחנו יושבים פה עכשיו בבית קפה תל־אביבי נחמד, שכחנו כבר מהגבלות הקורונה, ובסין עשרות מיליונים עוד נתונים בסגר".
אולי זה יביא לאיזו התקוממות נגד השלטון? הרי נמאס לתושבים מהסגרים האימתניים הללו. בסרטונים משם נראות גם מחאות, קלות אומנם, מול השוטרים.
"נמאס להם, אבל הסינים הכניסו את עצמם לפינה. החיסון הסיני שהם הנפיקו זכה להיענות נמוכה, והתחזיות הרפואיות אומרות שביטול ההגבלות יוביל לקרוב למיליון מתים. זו מציאות שאיש לא רוצה בה. אלו לא ברירות נחמדות שעומדות בפני נשיא סין: להמשיך במדיניות הסגרים שהורגת את הכלכלה או לפתוח את הרחובות ולהביא למוות של כמעט מיליון איש. אבל אני מתקשה לראות התקוממות שתנבע מכך. המפלגה הקומוניסטית היא לא איזו חונטה או כנופיה צבאית".
הוא חוזה שבסופו של דבר הממשל הסיני ייאלץ להסיר את ההגבלות ולשאת במחיר הכואב של המתים. "הם יהיו חייבים לפתוח את עצמם. דיפלומטים ועיתונאים במערב כבר לא פוגשים סינים כמעט, כי בגלל הקורונה הם לא נמצאים בסין, והסינים מצידם לא יוצאים למערב. זה לא טוב. כבר עוד מעט שלוש שנים שסין מסוגרת. אנחנו צריכים לקוות שהיא תתחיל להיפתח, כדי שתהיה זרימה של תיירים וסטודנטים ואנשי עסקים. זה ירכך את המתח, ואת היכולת של המנהיגים להוביל אותנו חלילה למקומות קיצוניים".
המזרח הפרוע
בספרו, ניצן מדמה את ארה"ב וסין לשני אקדוחנים הניצבים זה מול זה ברחוב הראשי של העיירה, כמו בסצנת מערבון קלאסית, וממתינים לראות מי ישלוף ראשון. בינתיים, שאר העולם מציץ בדאגה מאחורי התריס המוגף במסבאה הסמוכה, ומצפה לראות מה יקרה. אבל העימות הזה, הוא אומר, לא צפוי כי יתלהט לכדי מלחמה. "אף אחד לא חושב שסין מתכננת פלישה לאמריקה והשתלטות עליה, וגם לא הפוך", מבהיר ניצן. "אבל אני חושב שההסלמה תימשך. השאלה אם היא עלולה להפוך לשפיכות דמים תלויה במנהיגים. כל אחד מהצדדים צריך עכשיו לסגת לאחור".
אצל סין, פירוש הדבר הוא הבנה של משמעות היותה מעצמה כלל־עולמית. "המשמעות היא בין השאר לעסוק לא רק בסינים ולא רק באינטרס הסיני הצר, אלא לדאוג לעתיד העולם, לבריאות העולם ולשלום בעולם", הוא אומר. "זה לא אופייני לסינים, שהם צנטרליסטים מאוד. אמריקה, לעומת זאת, צריכה להכיר בכך שאת ואני ועוד 8 מיליארד אנשים מאמינים שהיא כבר לא מובילה את העולם לבד. אין פוליטיקאי בוושינגטון שמודה בזה היום. אמריקה צריכה לעבור תהליך, להבין שמה היה לא יהיה. לתת לסין את המקום שלה, שכנראה גם מגיע לה".
בעבר, הוא מזכיר, ידעו מנהיגי שתי המעצמות לבנות גשר. ב"דיפלומטיית הפינג־פונג" בתחילת שנות השבעים הוזמנה נבחרת טניס השולחן של ארה"ב לסין, ובהמשך הגיע הנשיא ריצ'רד ניקסון לביקור אצל השליט מאו דזה־דונג. "מאו היה בשיא התקופה האכזרית והאלימה שלו. ניקסון, מתוך אינטרסים – בגלל וייטנאם והמלחמה הקרה מול ברית המועצות – יצר את הקשר והביא לשלושים־ארבעים שנה של עבודה משותפת לטובת העולם כולו. לשם אנחנו צריכים לשאוף. ככל שננסה לחנך זה את זה ולכפות את ערכינו זה על זה, ההסלמה תימשך. אני לא מאמין שסין תוותר אי פעם על שאיפתה לספח את טאיוואן, למשל".
שם רואים את ההסלמה מול העיניים, עם התבטאויות של בכירים סינים בשבועות האחרונים שארצם לא תהסס להשתמש בכוח, ואזהרות לארה"ב ולעולם שלא להתערב.
"צריך להבין את ההקשר ההיסטורי. מבחינת סין, האי טאיוואן היה חלק ממנה במשך מאות שנים. במאה ה־19 היא הפסידה אותו ליפן, ששלטה בו עד סוף מלחמת העולם השנייה. ב־1945 הוחזר טאיוואן לידי סין, ועם השתלטות מאו על סין ברחו הלאומנים בראשותו של צ'יאנג קאי־שק אל האי. הראשונה להודות שטאיוואן הוא חלק מסין הייתה לא אחרת מארה"ב עצמה בשנות השבעים, כשקיסינג'ר וניקסון הקריבו את היחסים עם 'הרפובליקה הסינית' בטאיוואן בלי ניד עפעף כדי לקדם את היחסים עם סין הקומוניסטית.
"אני חושב שסין תפעל כדי להתאחד עם טאיוואן. אני חושב שהיא מנסה לעשות זה בדרך טובה. היא עובדת על זה. יש קשרי עבודה ונישואין ולימודים עם טאיוואן כל הזמן. המבוגרים בטאיוואן חולמים להתאחד עם סין, אבל הצעירים מפתחים כבר זהות טאיוואנית וחוששים מאוד. לכן הם חוששים להכריז עצמאות. אם הם יכריזו על עצמאות, סין תפלוש. המכרים הטאיוואנים שלי כבר לא מביעים רצון להיות יום אחד חלק מסין, אלא רק להישאר טאיוואנים. הסינים מצידם לא מבינים למה האמריקנים בכלל מתערבים. גם לגבי התוקפנות הצבאית – הם אומרים שבסיסי הצבא האמריקניים הם שמקיפים את סין ולא הפוך.
"אני מאוד בעד ליברליות ובעד המערב, כולנו רוצים שהוא ימשיך לשלוט", אומר ניצן. הוא מתאר כי בפגישה עם נציג הממשל האמריקני, הוא התבקש במעין תרגיל דמיון מודרך יצירתי לעצום את עיניו ולדמיין עולם שסין שולטת בו. "אנחנו לוקחים כמובן מאליו שיש חופש עיתונות, חופש דיבור, שכל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה ולהתווכח. סין מצמצמת את זה ומעודדת שינוי בזה גם בתוך משטרים דמוקרטיים. מה זה אומר, לחיות בעולם שהכלכלה הגדולה והחשובה ביותר בו היא סין? קשה לנו אפילו לדמיין את זה.
"אבל כל מי שרוצה להבין את העולם שאנחנו צועדים אליו, בין אם הוא איש עסקים או איש חינוך, צריך לדעת שלסין יש ראייה מאוד ביקורתית של המערב. היא עצמה חוותה את אכזריות הקפיטליזם לפני 200 שנה, ובעיניה המערב הצמיח מתוכו את המשטרים הכי נוראיים".
מה הסינים שפגשת חשבו על ישראל?
"הם אוהבים את ישראל ואת היהודים, ואני מודה שברמה האישית דווקא לא כל כך אהבתי את זה. אני לא מחבב את הפשטנות הזו, שמספרת כמה היהודים חכמים. היא נשמעת לי פלקטית מדי, וגם יכולה להתהפך לטיעונים אנטישמיים. אבל בעיקרון, ישראל מעניינת אותם. זו מדינה שנמצאת בחזית הטכנולוגיה, וזה לא טריוויאלי. מדינה צעירה יצרה בחולות המזרח התיכון תשתית טכנולוגית שנמצאת בקצה העליון של העולם, כתף אל כתף עם עמק הסיליקון או כל מקום אחר. אנחנו בליבה של יוזמת 'חגורה ודרך', ולכן גם התשתיות פה מעניינות אותם".
מהדקים את החגורה
יוזמת "חגורה ודרך", או BRI, היא חזון עצום ממדים עליו הכריז הנשיא שי בשנת 2013, ובמסגרתו סין שואפת לקדם מיזמי תשתית יבשתיים וימיים מנמלי סין לאירופה דרך אסיה ואפריקה, בנתיב דרכי המשי העתיקות. יותר מאלף מפעלים, נמלים ומיזמי תשתית ותחבורה עתירי השקעה כבר הושלמו במסגרת החזון בעשרות מדינות, ובהן רוסיה, קטאר, מצרים, מלזיה, טורקיה ועוד. "לסינים יש עניין רב במיזמי תשתית בישראל לא רק בגלל 'חגורה ודרך', אלא כי הם רוצים לייצא ידע ולייצא עובדים, ולהכניס לתוך הקופה שלהם כסף", מסביר ניצן את הקשר הישראלי. "הם הפכו למומחים גדולים במיזמי תשתית בכל העולם, וכדאי שניהנה מהידע העצום שלהם. הם בנו אלפי ק"מ של מסילות רכבת קליע מהירות. אם מגיעה לפה חברה שנותנת מחיר טוב ומקימה תשתית שהיא לא מאוד רגישה – מנהרות, כבישים, מתקני התפלה – אני חושב שאנחנו צריכים לשתף איתם פעולה.
"הסברנו את זה לעמיתים האמריקנים שלנו, והם מבינים את העניין. האם וואווי צריכה להקים פה רשת סלולר? לא. האם תשתיות רגישות של בינה מלאכותית ושל זיהוי פנים יכולות להיעשות בשיתוף עם הסינים? לא. אבל האם פועלי בנייה סינים יכולים לעזור לבנות פה, בתור כוח עבודה מהיר? אני חושב שכן. צריך למתוח את הקו, והוא לא מאוד מסובך למתיחה. ישראל זקוקה לתשתיות בעלות של מאות מיליארדים, וצריכה לנסות לחסוך בעלויות ככל האפשר. לכן אני חושב שלא נכון להחרים את הסינים. כרגע אנחנו יכולים לעבוד איתם. אם המצב יידרדר חלילה וכל מדינה בעולם תצטרך לבחור צד – זה תסריט לא רצוי, והוא לא תלוי בנו. אני מקווה שלא נגיע לשם.
"אנחנו רגילים שהאינטרסים שלנו פונים מערבה. לפעמים המערב לטובתנו ולפעמים לא, אבל אנחנו מתואמים פחות או יותר. אנחנו בעד שייתנו לנו להתבטא ושייתנו לאנשים לממש את עצמם. בסין זה לא כך. אתה לא תגיד את כל מה שאתה רוצה, כי זה לא עניינך. ואם הממשל חושב שאתה מסוכן, הוא גם יעצור אותך. יש רשימה של אלפי מילים שמנוטרות ברשתות החברתיות שם. הכלכלה היא רק כלי של הממשל והמפלגה לחזק את עצמם".
ניצן, שנשוי לעינת, הוא אב לארבעה; עובדה, הוא אומר, שהתמיהה והפתיעה כל בן שיח סיני שלו, שגדל במדינה שבה לכל זוג הורים יש רק ילד אחד. ואם כבר מדברים על הילדים ועתידם, הוא מציין שתי סוגיות מפתח שיחרצו את גורל העולם לדעתו: האקלים והגרעין. "בלי התגייסות של סין לא יהיה פתרון להתחממות הגלובלית. היום יש נתק, היא לא שותפה. היא יצרנית גדולה של אנרגיה מתחדשת, אבל גם פולטת גדולה של מזהמים. חייבים לפתור את העניין הזה איתה".
הטענה הקבועה היא שהמערב זיהם והתפתח במשך 200 שנה, וכעת דורש ממדינות שנמצאות בתהליך התפתחות שלא יזהמו כמוהו.
"זו טענה שיש מאחוריה הרבה אמת, וזה מורכב. הדבר השני הוא טכנולוגיית האטום. סין נעשית אגרסיבית בנשק הגרעיני שהיא מפתחת. בימים הכי קשוחים של המלחמה הקרה היה קו חם בין מוסקבה לוושינגטון, שבו פתרו בעיות כדי למנוע הסלמה. בין בייג'ינג לוושינגטון אין טלפון כזה. זה לא טוב. וזה מוביל לנקודה הכי מדאיגה: נשק גרעיני טקטי או מידע שיגיע לסוכנויות טרור. לא לסין ולא לארה"ב יש עניין שזה יקרה, אבל רק שיתוף פעולה ביניהן ימנע זאת".
איך המלחמה באוקראינה משפיעה על העימות בין ארה"ב לסין?
"אני חושב שרוסיה תהיה בסוף החברה הכי טובה של ארה"ב, בתקופה שאחרי פוטין. האיום הסיני או העוצמה הסינית יאפילו על האזור, ורוסיה תהיה חייבת לחזור לארה"ב, גם אם כרגע זה לא אפשרי".
לפני שנשלח לוושינגטון כיהן ניצן כסגן הממונה על התקציבים באוצר; אחרי שחזר ארצה, הוא מונה בפברואר שעבר בידי שרת הפנים איילת שקד ליו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בגוש דן, ולאחרונה גם בצפון. "זה תפקיד מרתק".
אז אני חייבת לשאול – כממונה על התכנון באזורים אסטרטגיים, אתה סבור שלילדים שלנו תהיה אפשרות לרכוש דירה?
"שאלה קשה. עולם התכנון בארץ עבר מהפכה בעשר השנים האחרונות, מהפכה אמיתית. הפתרון הוא שכירות ארוכת טווח שנעשית בידי חברות ולא בידי אנשים פרטיים. שזוג צעיר לא יצטרך למשכן את עתידו בשביל דירה אלא יוכל לשכור מחברה דירה מתוחזקת לפרק זמן של כמה שנים. אני חושב שישראל זקוקה לכך כמו אוויר לנשימה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו בגוש דן וגם בצפון לייצר היצע כזה".
