המלחמה שלהן: נשות רבני הקהילות שנמלטו מאוקראינה רוצות לחזור לשם

שני האנשים שנכנסו לבית חב"ד בקייב לא בזבזו זמן על דיבורים. הם הציגו עצמם כאנשי השירות החשאי של אוקראינה והורו לרב יונתן מרקוביץ' ולרעייתו אינה: אתם יוצאים מכאן, יש לכם רבע שעה לארוז. נשמע בלתי אפשרי, אבל בניגוד לתושבים רבים אחרים שניסו להבין איך מתמודדים עם המלחמה שנחתה עליהם, אינה ידעה בדיוק מה עליה לעשות ברגעים כאלה.

"בימים הראשונים של הפלישה הרוסית לאוקראינה לא היה עדיין איום ספציפי נגד היהודים, אז נשארנו בקייב ושירתנו את הקהילה כמיטב יכולתנו", היא מספרת. "חשבנו שנישאר שם, אבל סוכני השירות החשאי שהגיעו אלינו באותו מוצאי שבת אמרו שהמקום הפך למסוכן עבורנו. הם הסבירו שרוסיה מתכוונת להכניס לשטח גם לוחמים צ'צ'נים, ומהר מאוד נראה פעולות אנטי־יהודיות. מכיוון שבעלי הוא הרב הראשי של קייב, ואנחנו דמויות מוכרות, הם פחדו מפרובוקציה יזומה של הרוסים – שישלחו את הצ'צ'נים לפגוע בנו, ואז יציגו זאת לעולם כפעולה של האוקראינים ויאשימו אותם באנטישמיות.

"גורמי הביטחון של אוקראינה העדיפו שאנחנו ניעלם משם, לטובת כולם. בעלי לא רצה לצאת, הוא התעקש להישאר מתוך תחושת אחריות על הקהילה, אבל לא היה עם מי לדבר. הם אפילו הביאו משוריין לאסוף אותנו".

מה עושים כשמקבלים פקודת פינוי בהולה כזאת?

"כשאמרו שיש לנו רבע שעה, צץ בזיכרוני סבא גרשון, שלחם בנאצים. הוא אמר לי פעמים רבות משפט שבזמנו נשמע לי סתום: 'כשאת צריכה לנוס על חייך, תזכרי לקחת איתך ארבעה דברים'. הייתי בת 10 ולא הבנתי כלום, אבל ארבעת הדברים נחקקו לי מאז במוח: מסמכים, כסף מזומן, אוכל יבש ומים, וסוודר. וסבא הוסיף: 'את יכולה גם לקחת תמונה של ההורים שלך, שתזכרי איך הם נראים, אם חלילה ייהרגו'".

חני טאלר: "בעלי לקח פיקוד ואמר: אנחנו יוצאים מהבית. הכנסנו לתיק את הכתובה, סבון וכמה בגדים, והתחלנו לנסוע לכיוון מז'יבוז'. אנשי הקהילה שם חילקו לנו ולפליטים האחרים מרק מתוך סירים ענקיים. בדרך כלל אני עומדת בצד השני, מחלקת אוכל ליהודים שבאים אלינו, והיה לי מוזר לעמוד בצד שמקבל"

ונצמדת לרשימה הזו.

"בדיוק. זכרתי אותה ופעלתי לפיה. אספתי את הדרכונים, את כל המסמכים ואת מעט הכסף שהיה, לקחתי חלות קפואות, מים, סוודר לכל ילד – והייתי בחוץ עוד לפני שעברו 15 דקות. וכאן התחילה המחלוקת עם שירותי הביטחון, כי הם הביאו משוריין רק בשבילנו, אבל בעלי הציב תנאי לעזיבה: קודם הוא יקרא לכמה שיותר אנשים מהקהילה לצאת איתנו מהעיר. היה ויכוח, ובסוף הם הסכימו. צלצלנו לכל מי שיכולנו, וכדי שהאוקראינים לא יעשו לנו תרגיל בדרך, נסענו ברכב שלנו בסוף השיירה.

"אנחנו נוסעים ונוסעים, שיירת יהודים שבורחת מקייב. מי שלא היה בנסיעה הזו, לא יבין פחד מוות מהו. הדבר היחיד שאתה רוצה הוא לחיות. לא מעניין אותך אוכל, שינה או כל דבר בסיסי אחר. רק לחיות. המסע הזה נמשך ארבעה ימים, שבמהלכם לא אכלנו כמעט, אבל גם לא הרגשנו צורך לאכול. רצון החיים הוא התחושה היחידה שפיעמה בנו".

גם חני טאלר נאלצה לנוס מביתה בחיפזון יחד עם בעלה, הרב משה טאלר, רבה של העיירה ברדיצ'ב. "ידעתי שאם הרוסים יגיעו אלינו, הם לא יחלקו לנו סוכריות", היא מספרת. "לא רציתי להאמין שסדרי החיים השתנו, אבל שמעתי שהפגזים כבר נוחתים בקייב, והחרדה הייתה גדולה. גם כשהבנתי שאני צריכה לעזוב, לא הצלחתי להתאפס על עצמי ולהתארגן.

"בסוף בעלי לקח פיקוד ואמר: אנחנו יוצאים מהבית. הכנסנו לתיק את הכתובה, שמפו, סבון וכמה בגדים, והתחלנו לנסוע לכיוון מז'יבוז', כשפנֵינו לעבר הגבול. בלילה ישנו במז'יבוז', ובעלי אמר לי: הכרית נוחה, אבל בתוך הראש לא נוח לי. אנשי הקהילה היהודית שם חילקו לנו ולפליטים האחרים מרק מתוך סירים ענקיים. בדרך כלל אני עומדת בצד השני, מחלקת מרק ליהודים שבאים אלינו, והיה לי מוזר להיות בפעם הראשונה בצד שמקבל את האוכל".

השומרים נמלטו

שלוש הנשים שאני פוגש בדירה בבני־ברק סיפקו במשך שנים כתף תומכת ואוזן קשבת לקהילות יהודיות הנאבקות על קיומן. מלחמת רוסיה־אוקראינה, שעוד מעט ימלאו לה תשעה חודשים, אילצה את השלוש לנדוד, לתת מענה למצוקות שלא הכירו, ולהמשיך למלא את שליחותן גם כשהכול סביבן קורס. כעת הן מתכנסות יחד ומנסות לערוך סיכום ביניים, כשתקופת ההלם הראשוני חלפה אבל העתיד האישי והקהילתי עדיין לוט בערפל הקרבות.

את המפגש מארחת הרבנית זהבה זלצמן (53), רעייתו של הרב פנחס זלצמן, רבה של מולדובה. הם חסידי סלונים, הורים לעשרה ילדים, שבעה מהם נשואים. "בעלי פועל למען יהודי מולדובה כבר 15 שנה", מספרת זהבה זלצמן. "הוא נסע לשם פעם אחת כדי לראות את הישיבה שהייתה של סבו, ומאז הוא נשאב לפעילות יהודית בכל רחבי מולדובה, ואנחנו איתו. באותה תקופה היו שם הרבה 'יהודים של יום כיפור', כאלה שבקושי ידעו מה זאת יהדות ולא היה להם שום קשר אליה חוץ מיום אחד בשנה, במקרה הטוב. התחלנו לבדוק מה חסר בקהילה, ולנסות לתת מענה: מזון כשר, ארבעת המינים, מצות, נרות חנוכה. במשך השנים הגיעו למולדובה הרבה מאוד סטודנטים ישראלים שנסעו לשם ללמוד רפואת שיניים, והתחלנו לעבוד גם איתם. הפעילות של בעלי הפכה לרשמית, והוא מונה לרב הראשי של המדינה, ללא שכר אגב. אני והילדים מצטרפים אליו סביב פעילויות שונות במהלך השנה, אבל את הרוב הוא עושה בעצמו. פעמים רבות הוא נוסע לבד, ואני מסייעת לו מפה בכל מה שצריך".

זהבה זלצמן: "גייסנו ספרי תורה מזק"א ומבית הכנסת האישי שלנו, נתתי מפה כל מה שיכולתי. אני עובדת כמורה, וביום האחרון של שנת הלימודים בעלי ביקש שאודיע בבית הספר שאני יוצאת לשנת שבתון, כדי שאוכל לעזור לו יותר. המצב בבית די לחוץ, אבל הילדים יודעים שזה התפקיד של אבא"

כשהאיומים של פוטין הלכו והסלימו, והצבא הרוסי פתח בתמרונים מבשרי רעות, רבים באוקראינה עדיין לא האמינו שעימות אלים ומדמם עומד בפתח – אבל הרב זלצמן כבר החל להיערך לתרחישים הגרועים ביותר. "חודש וחצי לפני המלחמה נסענו לשם עם מאות קילוגרמים של בשר, עופות וציוד נוסף, למלא את המחסנים של הקהילה ולהיות מוכנים לגל הפליטים שעומד להגיע", מספרת רעייתו. "בינתיים כל הדיפלומטים שבעלי שוחח איתם, המשיכו לומר לו שלא תהיה מלחמה".

טאלר: "אף אחד לא האמין שזה יקרה".

זלצמן: "כשכולם אמרו 'אלה רק דיבורים', בעלי ישב והכין תרחיש מלחמה. הוא הבין שצריך להכין מקום עבור הפליטים, ולכן הוא שכר מראש כמה מלונות ושילם להם מקדמה. הוא שכר גם אוטובוסים, שבמקרה הצורך יעמדו בגבולות ויחכו לפליטים. כשהמלחמה פרצה, כל בתי המלון הללו התמלאו עד אפס מקום בתוך זמן קצר. אנשים נסעו שעות בדרכים־לא־דרכים, תחת הפגזות, והגיעו אלינו למולדובה. כשלא נשאר מקום במלונות, בעלי התחיל לשכן פליטים גם בדירה הפרטית שלנו בקישינב. באחד הערבים הגיע זוג מאוקראינה, וכבר לא הייתה בבית מיטה פנויה, אז הוא נתן להם את המיטה שלנו וישן על הרצפה בסלון".

זהבה עצמה הייתה באותו זמן בארץ, וסיפקה מכאן עורף לוגיסטי למבצע. "במוצ"ש קיבלתי טלפון מבעלי: יש כאן המון תינוקות, ואין חלב. התקשרתי לכמה מקומות והצלחתי להשיג אבקת חלב בשקים של 25 קילוגרמים, הכול כתרומה. אחר כך מצאנו אנשים שנוסעים למולדובה בטיסה ישירה מהארץ, ושלחנו איתם. גייסנו ספרי תורה מזק"א ומבית הכנסת האישי שלנו. נתתי מפה כל מה שיכולתי. אני עובדת כמורה, וביום האחרון של שנת הלימודים בעלי ביקש שאודיע בבית הספר שאני יוצאת לשנת שבתון, כדי שאוכל לעזור לו יותר. וכך היה".

איך כל זה משפיע על הבית והילדים? אפשר לנהל שגרה כשאבא מסתובב אי שם באזור עימות, ואמא מנסה לשלוח אספקה?

"המצב בבית היה די לחוץ, אבל הילדים יודעים שזה התפקיד של אבא. הם גם יודעים שאם היו עוד חמישים אנשים שעושים שליחות כזו, משיח היה מגיע".

כמו הרב זלצמן, גם הרב יונתן מרקוביץ' לא תכנן לצאת לשליחות רוחנית במדינות הקומוניסטיות לשעבר, אבל טיול שורשים שערך התפתח למפעל חיים. "הוא בכלל חתם קבע בחיל האוויר, אבל יום אחד הוא נסע לטייל באוקראינה, והלך לראות את בית הכנסת שבו התפלל סבו", מספרת אינה (53), אם לשבעה. "הוא חזר הביתה נלהב ונרגש, ואמר שהוא רוצה להמשיך את השליחות של הסבא, שהיה מהרבנים האחרונים באוקראינה לפני מלחמת העולם השנייה. בשנת 2000, כשאנחנו כבר הורים לחמישה, עברנו לקייב כשליחי חב"ד. הדבר הראשון שעשינו שם היה לפתוח מוסד חינוכי".

בני הזוג מרקוביץ' הקימו בקייב בית ספר, גני ילדים וגם גן ייעודי לילדים הסובלים מאוטיזם – "מסגרת שהייתה היחידה מסוגה באוקראינה. הגיעו אלינו ילדים גם מרוסיה, מגיאורגיה ומליטא". וכמובן, הייתה גם הפעילות השגרתית של בית חב"ד, אם אפשר לקרוא לה כך. "זה אומר לארח יהודים בלי סוף, להיות כתובת עבור יהודי שאיבד למשל את הדרכון שלו, וגם לדאוג לפנסיונרים. חילקנו מאות חבילות מזון ליהודים מבוגרים שבלי העזרה שלנו היו מתים ברעב, כי הפנסיה באוקראינה היא 70 דולר לחודש".

החיים באוקראינה לא היו קלים עבור המשפחה שהגיעה מישראל. "בדירה הראשונה ששכרנו לא היה מקום למכונת כביסה, וכשציינתי את זה באוזני בעלת הדירה, היא אמרה שאני מפונקת. כשהבת שלי הייתה בת שש, סבתא־רבא שלה דיברה איתה בטלפון ושאלה 'מלכי, מה לקנות לך ליום הולדת?'. הילדה אמרה: 'את תקני לי כל מה שאני רוצה? אז אני רוצה לחמנייה עם גבינה וזיתים'. כי בשביל חלב כשר צריך שם לנסוע לכפר, ושהגויה תסכים שהיהודי יסתכל עליה בעת החליבה – הן חשבו שזה מביא עין הרע – ואז צריך להרתיח את החלב הזה ולהכין ממנו גבינה ולבן. בקיצור, במשך שנים לא אכלנו כמעט מוצרי חלב".

אינה מרקוביץ': "הפקיד הסתכל במסמכים ואמר שאנחנו לא יכולים לעבור עם כלי הרכב, כי אין לנו ביטוח מתאים – 'אבל לא נורא, מכאן עד לעיר הקרובה זה רק 13 ק"מ הליכה'. אמרתי לו: 'אנחנו עם ילדים, ולא אכלנו כבר ארבעה ימים'. התשובה שלו הייתה: 'העם שלכם רגיל לזה. אתם בדרך כלל מטונפים, אוכלים מהפחים'"

כשהמתיחות בין אוקראינה לרוסיה הלכה וגברה, בני הזוג מרקוביץ' הבינו שצריך להתכונן לאפשרות של מלחמה. "קנינו חמישים מזרנים ואגרנו שבעה טונות של מזון יבש, בנוסף לבשרים. בגלל הרקע הצבאי של בעלי, ראש עיריית קייב נעזר בו כדי להקים מערך הגנה אזרחי. רוב התושבים בבירת אוקראינה לא שמעו מעולם אזעקה או נפילת טילים, ובעיר לא היו מקלטים וגם לא נהלים לשעת חירום.

"את האזעקות הראשונות לא שמענו – זה היה בחורף, והחלונות היו סגורים – אבל התעוררנו מצלצולים בלתי פוסקים של הטלפון: 'הרב, מה אני עושה עכשיו? לאן אלך?'. לא היה בעיר מישהו שייתן הנחיות לתושבים. איש הישר בעיניו יעשה, בלגן גדול".

שנתיים לפני המלחמה קיבלו בני הזוג מרקוביץ' בניין במרכז קייב, כתרומה לצורך פעילותם. כעת הפך המבנה למעין חמ"ל ולמקום מחסה עבור עשרות פליטים. "בעלי הזמין את כל הפונים להגיע לבית חב"ד, כי שם יש מרתף גדול שאפשר לרדת אליו בזמן אזעקות. המטבח הופעל ביתר שאת, כדי להאכיל חמישים איש שלוש פעמים ביום. פתחנו גם את שערי מוסדות החינוך שלנו, וכל אחד מהם שימש כמקלט ליהודים מבוהלים, ובכלל לכל מי שדפק על הדלת. עבדנו בתקופה הזו 18 שעות ביממה. בתקופה ההיא הרגשתי היטב שאין לנו על מי לסמוך, אלא רק על השם. כי אם הייתי מסתכלת מה קורה מסביב, הייתי נכנסת להיסטריה. אנחנו החלטנו שנושמים עמוק, שמים את ההיסטריה בצד, ופועלים כמה שצריך.

"הבן הבכור שלי היה אצלנו עם אשתו ושלוש הילדות הקטנות. בשל המצב, גם אנחנו עברנו לישון בבית חב"ד עם כולם, חמישים איש על חדר שירותים אחד ובלי מקלחת. בכל יום עם רדת החשכה החלו להישמע יריות מסביב, ולא ידענו אפילו מי נגד מי. הייתה סכנת נפשות לצאת מהמתחם, וגם השומרים הקבועים שהיו בבית חב"ד פשוט נמלטו. אבל ברוך השם, בשלב מוקדם מאוד הגיעה יחידת צבא לשמור עלינו, בזכות הקשרים של בעלי. זה נתן לאנשים שלווה".

וכשאת שם במרתף, איך את מתווכת את המצב לנכדות הקטנות שנמצאות איתך?

"הסברנו להן שזה הזמן לאחדות בעם ישראל, ולכן אנחנו נמצאים כאן עם הקהילה, כולם ביחד, כדי שנהיה באהבת ישראל. כשנשמעו האזעקות כיסינו לילדים הקטנים את האוזניים, ירדנו למרתף ושם שיחקנו איתם".

שיכורים במחסום

את בני הזוג טאלר, הורים לשישה, המלחמה תפסה כאמור בעיירה ברדיצ'ב, אחד המקומות המזוהים ביותר עם ראשיתה של החסידות. "כבר מילדות היה ברור לי שאצא לשליחות ושיהיה לי בית חב"ד גדול", אומרת חני (46), במקור מקריית־מלאכי. "בעלי הגיע לברדיצ'ב עוד כבחור, והיה אך טבעי שימשיך שם את הפעילות. הקהילה אפילו התקשרה אליו וביקשה שיחזור. הגעתי לשם לפני עשרים שנה, בחורף קר, עם תינוקת קטנה בידיים. ההתחלה לא הייתה קלה, בלשון עדינה. היום כבר יש שם ציוויליזציה יחסית, אבל באותם ימים גם זה לא היה.

"גם מבחינת החיים היהודיים, ברדיצ'ב זה אפילו לא קייב. אצלנו יהודים יכלו להגיע לכנסייה, ואחר כך לבוא אלינו לפעילות. בעלי הקים בעיירה מניין קבוע לתפילה, וכשראיתי שאנשים לא מגיעים, הכרזתי שמתקיימות ארוחות סמוך לתפילות. מאז רק במקרים נדירים לא היה מניין. בשבתות אירחנו אצלנו עשרות יהודים, ובסעודות השתתפו יותר ממאה איש. עודדתי אותם לעלות לישראל, ורבים אכן עשו זאת. כאן בארץ הם לבשו סוף־סוף זהות יהודית אמיתית".

גם כשהצבא הרוסי תגבר את כוחותיו באזור הגבול, טאלר לא האמינה שמלחמה עומדת בפתח. באותו שבוע היא עוד נסעה לארץ, לחתונה של אחיין שלה. "כשהייתי בארץ כבר דיברו על כך שעוד רגע תפרוץ מלחמה, אבל אני התעקשתי לחזור הביתה. בחמישי בבוקר, כשאני כבר בברדיצ'ב, שמעתי פיצוצים מכיוון ז'יטומיר. אמרתי לבעלי: 'נראה לי שהמלחמה התחילה'. כל החיים השתנו בבת אחת. בתוך שעתיים נגמר האוכל בחנויות, ובשביל דלק היית צריך להמתין שעות, ויכולת לקנות עשרה־עשרים ליטר לכל היותר. סבא שלי בזמנו נרצח על ידי רוסים, ואני ממש פחדתי ממה שצפוי לנו".

גם בצל הדאגה למשפחתה, הטרידה אותה השאלה איך תצליח לבשל את ארוחות השבת המסורתיות לקהילה. "בעלי השיג שקי ירקות, ואני עמדתי להכין אצלנו מאה מנות. בשישי בבוקר התחילו להגיע אלינו פליטים, וכשראיתי את העיניים שלהם הבנתי שהם עברו יממה מהגיהנום. בשבת הגיעו עוד ועוד אנשים, והרב ברנדסדורפר מ'העדה החרדית' התקשר אל בעלי ואמר: במצב הנוכחי אתה צריך לנסוע גם בשבת במקרה הצורך. מאוחר יותר קיבלנו הודעה שבתשע בערב מתחיל עוצר, ואסור לצאת לרחובות".

מרקוביץ': "אצלנו כבר בחמש בערב הוטל עוצר".

הידיעות על התקדמות המתקפה הרוסית הניסו כאמור את בני הזוג למז'יבוז'. כשיצאו משם כדי להמשיך בדרכם, החליט משה טאלר להיעזר בספר "איגרות הקודש" של הרבי מלובביץ': הוא כתב שאלה על דף, הניח אותו בספר, ואז פתח במקום אקראי כדי לשאוב את התשובה. "היה כתוב שם: לא זו הדרך. חזרנו למז'יבוז', ומשם יצאנו בשיירה עם עוד כמה כלי רכב לכיוון מולדובה. כשהתקרבנו לגבול נתקלנו במחסומים שיצרו פקקי ענק. עמדנו שלוש שעות רק במחסומים, עוד לפני מעבר הגבול".

מרקוביץ': "המחסומים היו פחד מוות. כשמתקרבים צריך לפתוח את כל החלונות, בחוץ שלג וכפור נורא, ומולך אתה רואה כמה שיכורים שאוחזים אקדח לראשונה בחייהם. לפעמים הם החזיקו גם קלשון".

טאלר: "התברר לי שכשהיינו באמצע כל הטירוף הזה, בעלה של חברה שלי מהארץ חלם חלום: הוא ראה את הרבי מריבניץ זצ"ל אומר לו 'משפחת טאלר בסכנה, אתה צריך להתפלל ולהדליק נר לעילוי נשמת הצדיקים ולזכותם'. הוא קם, התפלל, העביר את השם שלנו לתפילה, ומאז הרגשנו כאילו מלאכים שומרים עלינו. כשהתקרבנו לגבול, ראינו לפנינו תור של יומיים – ופשוט נסענו בנתיב השני, נגד כיוון התנועה, עקפנו את התור ואף אחד לא עצר אותנו. הוויזה שלנו לא הייתה בתוקף, אבל שוב, הפקיד בגבולות העביר אותנו בלי לומר מילה".

גם המאפיונרים התגייסו

"כשאנחנו יצאנו מקייב, התחיל מסע מטורף שאי אפשר לתאר", חוזרת אינה מרקוביץ' אל שביל הבריחה שלה. "אנשי שירותי הביטחון שליוו אותנו היו צריכים להגיד מילות קוד במחסומים כדי לעבור, והיה לחץ להגיע לכל מחסום בזמן, לפני שהקודים יוחלפו. לא שאלנו כלום על המסלול שבו בחרו להוביל אותנו. אלו היו דרכים פרטיזניות לגמרי שרכב לא נסע בהן מעולם, ואנחנו עוד עברנו בהן ב־150 קמ"ש. עד סיום הנסיעה, לכל הגברים שנהגו בכלי הרכב נתפס הגב ברמה כזו שהם נזקקו לזריקות.

"נסענו במהירות מעל בורות, למרות הפחד שגלגלי הרכב יינזקו ואנחנו ניתקע ונישאר למות בשומקום. אחרי 14 שעות נסיעה הגענו לגבול עם רומניה, ושם פגשנו ישראלים ויהודים שעשו את הדרך הזו בחמישה ימים. לפני הגבול חיכה לנו פקק ענק. פיזית לא היה ניתן להידחף משום כיוון, רק לנוע באיטיות. ההמתנה שלנו שם ארכה עשר שעות. כמובן, עד שהגענו לגבול כבר הנחנו תפילין לכל היהודים שהיו בדרך, כי מה כבר ניתן לעשות במשך עשר שעות".

אינה מרקוביץ': "אני אישית עובדת הרבה יותר קשה עכשיו, כי הקהילה שלנו מפוזרת – בקייב, בישראל ובכמה מדינות באירופה – וצריך להיות בקשר עם כולם ולשמור על הזהות היהודית שלהם. גם הנטל הכלכלי נפל עלינו. בקהילה בקייב היו הרבה אנשים שתרמו בעין יפה והחזיקו את הפעילות, אבל כעת הם פליטים בעצמם"

במעבר הגבול עצמו, מספרת מרקוביץ', הם נתקלו ביחס אנטישמי. "הפקיד הסתכל במסמכים ואמר שחלק מכלי הרכב בשיירה – שלנו, של הבן ועוד כמה אחרים – לא יכולים לעבור, כי אין לנו ביטוח מתאים. הסתכלנו עליו המומים. הוא אמר: 'לא נורא, מכאן עד לעיר הקרובה זה רק 13 ק"מ ללכת'. באותו זמן ירד שלג כבד, אנחנו עם תינוקת, ויש בשיירה גם קשישות ניצולות שואה וילדים. אבל לא הייתה לנו ברירה, היינו לחוצים ולכן הסכמנו. אני, בניסיון אחרון לרכך את ליבו, אמרתי לו: 'אנחנו עם ילדים, ולא אכלנו כבר ארבעה ימים'. ואז הפקיד הסתכל עלינו ואמר: 'העם שלכם רגיל לזה. אתם בדרך כלל מטונפים, מלוכלכים, אוכלים מהפחים'".

בני הזוג מרקוביץ' נדהמו לשמוע אמירה גזענית בוטה כזו מפיו של פקיד רשמי. "אני לא הצלחתי להגיב, אבל בעלי, שהוא אדם שקט ורגוע, התחיל לצעוק עליו: 'אתה לא מתבייש? אני הרב של קייב, איך אתה מדבר אלינו?'. ניסיתי להרגיע אותו, כדי שישמור על כוחותיו. אמרתי לו: עזוב, הוא משוגע. אבל בעלי המשיך לצעוק על הפקיד בדרמטיות, כשמאות אנשים מסביב מצלמים אותנו.

"הפקיד נעלם, ובמקומו הגיע האחראי הבכיר. הוא זיהה את בעלי מהופעותיו הרבות בטלוויזיה, ואמר לו: 'אני מתנצל, אנחנו לא מכירים את האיש הזה, הוא לא עובד פה באופן קבוע. אני אחתים את מסמכי הרכב שלך ותוכלו לעבור'. אבל בעלי לא הסכים לשתוק. הוא אמר 'מעולם לא נפגעתי כך!', ודרש שייתנו אישור מעבר לעוד עשרות צעירים שעוכבו שם ולא יכלו לצאת מאוקראינה מאחר שהיו בגיל גיוס. עמדתי בצד והתרגשתי לראות איך הוא ממנף לטובת אנשים זרים את האמירה שחטפנו. יצאנו משם בקהל גדול, כמו ביציאת מצרים. ברומניה, אגב, הרכב שבק חיים לכל חי. כשהבאנו אותו למוסך הם לא הבינו: זה רכב חדש, מה עשיתם לו?"

בינתיים, בצידו השני של קטע גבול אחר, המשיך הרב פנחס זלצמן לקבל את היהודים שנסו מאוקראינה למולדובה. גם זהבה הצטרפה אליו ונרתמה למאמצי הקליטה. "מאות פליטים הגיעו אלינו לקהילה", היא מספרת. "בתוך בניין בית הכנסת שלנו, שהוא צר וקטן, היינו צריכים להכיל את כל הבאים ולתת ארוחות לכולם. מטבח שבדרך כלל מוציא מאות מנות, הכין כעת אלפים. בגלל מצוקת המקום הקמנו אוהלים עבור הפליטים, והתחלנו לגייס תרומות של שמיכות, כריות ואוכל חם. בהתחלה קיבלנו ציוד מהיהודים המקומיים, ובהמשך גם מקהילות יהודיות מרוחקות יותר. רתמנו הרבה מתושבי האזור לאירוח הפליטים, ואפילו גויים הציעו מיוזמתם לשכן אנשים בביתם, ללא תמורה.

"פנו אלינו לא מעט חולי סוכרת שנתקעו בלי אינסולין והגיעו לסכנת חיים. הייתי אז בארץ, והוצאתי הודעות שאנחנו זקוקים בדחיפות לתרומות אינסולין. אנשים דפקו כאן כל הלילה כדי לתת, ושלחנו לשם את מה שאספנו. כל הפעילות הזו עלתה הרבה כסף. בשלב מסוים בעלי ניגש ליהודים מבין אנשי המאפיה המקומית ואמר להם: 'אם אתם רוצים לעזור ליהודים, זה הזמן'. הוא גם נתן להם התחייבות בכתב שיזכו לעולם הבא, על סמך המשנה האומרת שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. הם בתמורה פתחו את הכספות ונתנו הרבה כסף כדי לשחרר אנשים שנתפסו בגבולות. אנשי המאפיה גם יצאו בעצמם לאזור הגבול כדי להוביל אנשים דרך שדות ויערות, ולהביא אותם אלינו לקהילה".

הקהילה במולדובה ממשיכה לקלוט פליטים גם היום, מספרת זלצמן. "בשבת האחרונה הגיעו אלינו 120 איש. בעלי שם כעת, מטפל גם במישור הגשמי וגם במישור הרוחני – חתונות, גיורים וכן הלאה".

הומלס מודה על מה שיש

אחרי שהצליחה להיחלץ מאוקראינה, הגיעה משפחת טאלר לארץ והתמקמה בכפר־חב"ד. מאז חזרו חני ובעלה לברדיצ'ב כבר מספר רב של פעמים, ביחד ולחוד, כדי לסייע לקהילה. "בסוכות היינו שם עם הילדים במשך כל החג", היא מספרת.

גם בני הזוג מרקוביץ' נמצאים על הקו בין ישראל לאוקראינה. "אנחנו גרים בתל־אביב, אבל הולכים וחוזרים. אני הייתי בקייב פעמיים, ובעלי כבר נסע לשם פעמים רבות, כולל בחגי תשרי. הוא ערך שם ארוחת ראש השנה ל־200 איש. בתי הספר שלנו בקייב עובדים, הם מהבודדים שפעילים שם".

מכיוון שהבית שלכם נמצא כיום בארץ, שקלתם לסיים את התפקיד באוקראינה ולעלות ארצה סופית?

מרקוביץ': "שליחות זה לא משהו שעושים רק כשנוח, וכשלא נוח אתה מתפטר. אני אישית עובדת הרבה יותר קשה עכשיו, כי הקהילה שלנו מפוזרת – בקייב, בישראל ובכמה מדינות באירופה – וצריך להיות בקשר עם כולם ולשמור על הזהות היהודית שלהם. גם כשזורקים מישהו מהדירה, אנחנו צריכים לדאוג שיהיה לו מקום להתארח. ההרגשה היא שאלפי הילדים שלנו מפוזרים בעולם. אין לי מזכירה או צוות, זו רק אני שמטפלת, וגם הנטל הכלכלי נפל עלינו. בקהילה בקייב היו הרבה אנשים שתרמו בעין יפה והחזיקו את הפעילות, אבל כעת אותם אנשים הם פליטים בעצמם. כך שבנוסף לכל מה שקורה, אנחנו צריכים לפרנס כמה אלפי יהודים זקנים, וזה קשה מאוד".

טאלר: "כשעזבתי את הבית בברדיצ'ב האמנתי שתוך שבועיים זה נגמר, ובפורים אני כבר חוזרת. רק כשהגעתי לארץ, הבנתי פתאום את מצבי: לא הבאתי איתי כלום, אין לי אפילו בגדים. הלכתי לחנות בשם Meli By Fame כדי לקנות, וממש מילאתי עגלות. המוכרת ראתה אותי ושאלה אם הכול בסדר, ואני פרצתי פתאום בבכי ואמרתי לה: 'פשוט אין לי כלום, שום בגד'. כשהסברתי לה מאיפה באנו, היא אמרה: 'כל מה שלקחת – מתנה מאיתנו. תמסרי לכל השליחות ואלו שברחו מאוקראינה שהן יכולות לבוא לכאן מחר ולקחת כל מה שהן צריכות'. זו הייתה מחווה מרגשת מאוד. כל הפליטות מאוקראינה הגיעו לחלוקה הזו, ואחר כך ארגנו חלוקה נוספת. בעלי בכה כשראה מי מגיע לקחת בגדים. הוא אמר: אלו האנשים שתרמו לנו כל השנים, וכעת הם הפכו לנזקקים בעצמם.

"אבל אחרי כל זה, האם אנחנו שוקלים לעזוב? מה פתאום. אנחנו אומנם חושבים איך מתמודדים עם המצב הקיים, אך לא חושבים לברוח. שליחות רוחנית שונה מתפקיד של שגריר, שקצוב לכמה שנים. אנחנו עדיין בשליחות, רק שפועלים כעת מכאן ומשם לסירוגין".

יש כבר מחשבות על היום שאחרי סיום המלחמה?

טאלר: "יהודי מאמין שמשיח צדקנו יגיע בכל רגע, אז השאלה מתייתרת".

מרקוביץ': "למדתי לחיות כל יום ביומו, והאמונה שלי התחזקה בתקופה הזו דווקא משום שחיינו כל יום ביומו. יהודי נמצא כל הזמן תחת השגחת הקב"ה וכל רגע הוא נס, אך כשיש לך דירה ומשכורת, אתה לא כל כך מרגיש את זה. כשאנחנו הומלסים בישראל, אנחנו מודים בכל יום על מה שיש".

זלצמן: "סיום המלחמה הוא עדיין לא נושא לשיחה, רק חיים את המציאות כמו שהיא. אנחנו מרגישים שזו שליחות שקיבלנו משמיים, ואנחנו משתדלים למלא אותה בצורה הטובה ביותר. התקופה הזו רוממה אותנו, וראינו את זה לכל אורך הדרך. כל מה שמעסיק אותנו עכשיו זו נתינה ועשייה למען האחר, אבל אי אפשר לומר שהקב"ה לא משלם לנו בחזרה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il