לפעמים אתה מתחיל לעשות משהו ואין לך מושג לאן הוא יוביל. למשל, אדוארדו פילגויראס: גיטריסט לא מוצלח שמשפחתו ניהלה עסק יוצא דופן בריו דה־ז'ניירו – הם היו חקלאי קרפדות. פילגויראס מצא דרך לקחת את עורות הקרפדה הקטנים ולאחד אותם ליצירה יחידה, גדולה מספיק להימכר.
ובינתיים, ביער האמזונס, הדייג חורחה "טפיוקה" דה־סוזה קרבליו והחוקר האקדמי ליאנדרו קסטלו חברו זה לזה והמציאו חידוש שיעזור להציל דג ענק וחיוני שמשגשג באגמי מים מתוקים לצד יובלי הנהר.
המצאותיהם המחוכמות של שלושת הגברים האלה הן הסיבה שאפשר כעת למצוא עור דג בר קיימא, יפהפה ויוצא דופן שמיוצרים ממנו תיקים יוקרתיים בניו־יורק, מגפי בוקרים בטקסס ואפילו זק'ט קשקשי דגים אדום שהופיעו בצילומי ההיריון של ריהאנה במגזין ווג. מכירת העור למעצבים במערב מספקת אמצעי מחיה למאות משפחות באמזונס, בלי לפגוע בנהר שמספק את פרנסתם.
1. כמה זנבות אתם רואים?
העור המיוחד בז'קט של ריהאנה, במגפי הבוקרים ובתיקים היוקרתיים הוא תוצר לוואי של בשר פיררוקו. דגי הפיררוקו מהאמזונס יכולים לגדול עד לאורך שלושה מטרים, ומשקלם עשוי להיות עד 200 ק"ג – מטרת דיג ראויה להתכבד בה. בשנים האחרונות דיג יתר איים על המשך קיומם, והממשלה הטילה מגבלות כבדות על לכידתם. אך המצב החל להשתנות כאשר "טפיוקה" הדייג והמדען קסטלו חברו זה לזה במחוז ממירואה ופיתחו דרך יצירתית לספור את הדגים באגמים, בית גידולם של דגי הענק. הם ניצלו מאפיין מיוחד במין הזה: הוא צץ מעל פני המים כדי לנשום לפחות פעם בעשרים דקות. עין מאומנת יכולה לספור כמה זנבות אדמדמים מפציעים בכל אזור, ולהגיע לאומדן מדויק למדי של מספר הפיררוקו החיים מתחת לפני המים.
הממשלה מכירה בשיטת הספירה הזו, ומתירה לקיים לפיו "דיג מנוהל": החוק מאפשר לדוג בכל שנה 30 אחוז מדגי הפיררוקו באזור מוגדר, בזמן שהדייגים מניחים לאוכלוסייה באזורים אחרים להתאושש. מכיוון שכך, חישוב מספר הדגים באגמים מאפשר את הרחבת הדיג.
2. לפני הדג, קרפדה
תושבי יער האמזונס אוכלים את הדגים יחד עם העור; אבל בבתי המטבחיים הגדולים, שבהם מעבדים את רוב יבול הפיררוקו המיוצא לאזורים אחרים בברזיל ולרחבי העולם, העור מושלך לפח. או לפחות, כך היה עד שהופיע בית הבורסקאות נובה קארו.
במרחק אלפי קילומטרים מהאמזונס, במורד דרך עפר הררית בפאתי ריו דה־ז'ניירו, נובה קארו יעבד השנה כחמישים אלף עורות מדגי פיררוקו או ארפאימה ענקיים שנתפסו כחוק.
לחברה הזו הייתה התחלה מוזרה. בשנת 1997 נכנס פילגויראס, הגיטריסט הכושל, לעסקי עור הקרפדה. במשפחתו גידלו את הדו־חי כדי לאכול אותו, אבל פילגויראס הופתע מיפי עורן של הקרפדות, שהושלך בתהליך ההכנה, והחליט לנסות להשתמש בו. הוא נרשם לקורס לעיבוד עור ופתח בניסויים. "לא היו לי משאבים כלכליים. קניתי מערבל בטון משומש וכיסיתי אותו בפיברגלס, התאמתי מכונת כביסה והתחלתי לפתח את עור הקרפדות", אמר פילגויראס בריאיון שהתקיים במשרדו.
הוא הצליח לייצר עור שימושי, אבל הייתה בעיה: הוא היה קטן מדי. שום לקוח לא רצה אותו. פילגויראס ניסה לתפור כמה עורות יחד, אבל התוצאה הייתה מכוערת מדי. אז הוא המציא דרך "לרתך" כמה חלקי עור זה לזה. יצירתו החלה לקבל תשומת לב בירידים בינלאומיים. כמה שנים לאחר מכן, יחד עם שותף, הוא הקים את מפעל הבורסקאות נובה קארו, המתמחה בעור אקזוטי, והתרחב לעור סלמון ויען בטכניקות שאינן מייצרות פסולת רעילה.
יום אחד, איש עסקים דפק על דלתו עם ערימה של עורות פיררוקו וביקש ממנו להעיף מבט. לאחר שהתנסה בעורות החדשים, פילגויראס גילה שהוא מסוגל לתקן את החורים הרבים שנפערו בעור הדג באמצעות אותה טכניקת ריתוך שפיתח לעיבוד עור הקרפדה. התוצאות הראשונות הרשימו אותו – אבל איש העסקים מת בינתיים בתאונת מטוס. בלי טיפת ניסיון קודם באמזונס, החברה של פילגויראס החליטה בכל זאת לרכוש עור פיררוקו בעצמה ולהתרחב אל האזור העצום.
פילגויראס יצר קשר עם האנשים שמנהלים את הדיג במדינת אמזונס. רשת ניהול הדיג גדלה עד אז ל־280 יישובים, רובם באזורי יערות גשם מוגנים, והעסיקה כ־4,000 דייגים. נובה קארו החלה לרכוש את העורות, ובמהרה הפכה ללקוחה הגדולה ביותר של דייגי האמזונס. "הסחר בעורות חיוני לתושבי הנהר", אומר אדוואלדו דיאז, מנהיג יישוב מאזור מדיו ג'ורואה, בריאיון טלפוני. "הוא עוזר להפוך את כל העסק לכדאי".
3. על הרגליים בטקסס, על הידיים בניו־יורק
בשר הפיררוקו הוא מזון בסיסי באמזונס, אבל גם מיוצא לשווקים בערים הגדולות של ברזיל. העור מיוצא, וארה"ב היא השוק העיקרי שלו. איגוד היצרנים הכפריים של קראוארי מוכר כל עור דג ב־37 דולר, סכום גדול במדינה ששכר המינימום בה עומד על כ־237 דולר לחודש. בכסף הוא משלם לדייגים, שמקבלים 1.60 דולר לקילו דג. לפי דיאז, המחיר האידיאלי צריך להיות גבוה יותר – 1.90 דולר לקילו – כדי שיכסה את כל העלויות הקשורות לניהול הדיג. הם מצפים להרוויח סכומים כאלו בעתיד הקרוב כשיתחילו לייצא גם את בשר הפיררוקו.
ממדיו ג'ורואה ואזורים אחרים, עור הפיררוקו מובל בשיט למרחק של כמה אלפי קילומטרים, עד העיר בֵּלֶם (השם הפורטוגזי ל"בית לחם"). שם הוא מועמס על משאיות ויוצא למסע ארוך נוסף עד למטה נובה קארו, דרך שנמשכת גם היא כמה ימים.
היעד הבינלאומי הראשון של עור הפיררוקו היה דווקא טקסס: הוא שימש לייצור מגפי בוקרים, ובמהרה החלה תעשיית האופנה לשים לב להמצאה החדשה. בניו־יורק, מותג היוקרה פייפר אנד סקיי השתמש בעור הפיררוקו לייצור תיקים, פאוצ'ים וארנקים שעלותם יכולה להגיע ל־850 דולר. "הפיררוקו מזין קהילות מקומיות ושם אוכל על שולחנם של אנשים", אומרת ג'ואנה מקדונלד, מייסדת המותג ומנהלת הקריאייטיב בו. "הוא לא רק חומר גלם עמיד ונאה: הוא גם מקדם את מעגל החיים, באמצעות שימוש בחומר שאחרת היה הולך לפח".
