"האמת היא שבמשך הרבה שנים בכלל חלמתי להיות אשכנזי", מספר בגילוי לב פרופ' סמי שלום שטרית (58). "הצטרפתי להכשרת נח"ל בעין־חרוד. היה ברור שזה המודל הישראלי הרצוי, ולשם צריך להגיע. והייתה לי משימה: להשתלב. החבאתי את הרי"ש והעי"ן והחי"ת, כי זה לא התאים".
והיום עומר אדם מוכר כרטיסים לאולמות שלמים בתוך דקות. אולי הגענו למצב שבו אשכנזים חולמים להיות מזרחים.
"זה כמובן לא צריך לקרות", שטרית צוחק. "לא זה מה שיסמל את השלמתה של המהפכה. מאז ומעולם היהדות אופיינה בריבוי קולות. זה הדבר הכי יהודי שיש, וזה מה שאנחנו צריכים לשאוף שיתקיים בנו".
בימים אלו מלאה שנה לכהונתו של שטרית כראש החוג ללימודי קולנוע במכללת ספיר. המכללה ריקה מסטודנטים כשאנחנו מדברים, ולא בגלל הרקטות ששוגרו בלילה מעזה. "כולם בבריכה של קיבוץ ברור־חיל", מסביר שטרית, "זה יום הסטודנט".
אנחנו נפגשים לרגל פסטיבל "קולנוע דרום" של מכללת ספיר, שנערך זו השנה ה־17 לקיומו של פסטיבל הסרטים הבינלאומי, שמציג סרטים של בוגרי המכללה בשדרות לצד סרטים נבחרים מהעולם. "עם כל הכבוד לפסטיבלים בחיפה או בירושלים, פסטיבל קולנוע דרום הוא היחיד מסוגו בישראל. תפיסתו הקולנועית שזורה בתפיסתו החברתית והתרבותית, שאותה אפשר לייצג במילה אחת: דרום. הדרום כנרטיב תרבותי. הדרום כשפה. הדרום כתפיסת עולם בישראל ובמדינות אחרות. מהבחינה הזאת, גם קריית־שמונה הצפונית היא דרום, וגם שכונת התקווה היא דרום.
"בכל העולם, הצפון תמיד חזק ועשיר יותר מהדרום, ולכן הדרום עסוק מטבעו בשאלות של עוני מול עושר, יחיד מול שלטון, קולקטיבים מוחלשים מול ההגמוניה. אלו ללא ספק הנושאים שמעסיקים גם אותנו. אני לא אומר שבמקומות אחרים לא יוקרנו סרטים כמו אלו שאנחנו בוחרים להקרין, אבל אצלנו זה לא קישוט אלא עיסוק מהותי. חשוב לנו שגם הסרטים שאנחנו מביאים מחו"ל ידברו באותה שפה, והם באמת מאופיינים ב'דרומיות'.
"יש פה תסיסה תרבותית חזקה, וייב מיוחד. הדרום, מאשקלון עד ירוחם, מתנער מהתדמית הישנונית שלו. אני לא אוהב את המילים 'שוליים' ו'פריפריה', אלא מעדיף לדבר על הדרום כמרכז אלטרנטיבי. זה יותר נכון, וזה גם מה שאנחנו עושים בפסטיבל כבר כשני עשורים: מנסים לעצב מרכז תרבותי חדש. לא שוליים של המרכז התל־אביבי, אלא מרכז אחר ושונה, ששאלות ונושאים אחרים מעסיקים אותו. השנה, יותר מתמיד, הוצאנו את הסרטים החוצה. הקרנו סרטים בשכונות וברחובה של עיר כדי לפתוח את הפסטיבל ככל האפשר, ולהוציא את האמנות לרחוב".
מאז שנכנס לתפקיד ראש החוג לקולנוע, שטרית מקדם שינויים גדולים בתוכנית הלימודים. את המהלך הזה הוא מוביל צעד אחר צעד, בשיתוף פעולה עם אנשי הצוות ועם עמיתו בראשות החוג, הבימאי רני בלייר. "התואר השני היה מעניין בצורה שלו, חווייתי, אבל הוא לא היה בנוי כ־MFA – תואר מאסטר באמנויות, שמעניק כלים ממשיים ליצירה ולא רק מעביר תיאוריה", מסביר שטרית. "עכשיו אנחנו עושים מהפכה שלמה במבנה ובאופי של התואר, וכל הסטודנטים יוצרים סרט גמר עלילתי או תיעודי ועוברים סדנאות הכשרה. אלו דברים שהיו גם לפני כן, אבל לא ברמה אינטנסיבית שחייבה את כל הסטודנטים.
"בתואר הראשון החלטנו לפתוח מגמת משחק. כרגע יש לנו קבוצה של עשרה תלמידים, וזו התחלה טובה. יש פה חידוש, כי זה אך ורק משחק מול מצלמה, שהוא שונה לגמרי. אין שום בית ספר כזה בארץ. התלמידים שם ילמדו במגמת הקולנוע – בימוי, כתיבה, תיאוריות. אצלנו אפשר להכין סרט מאל"ף עד תי"ו. בטווח הארוך התוכנית היא שיהיה מאגר של שחקנים שיוכלו לשרת את כל התלמידים, ולקבל בעצמם תיק עבודות שיצאו איתו לתעשייה. בשנה הבאה נתחיל גם להיכנס לעולם הניו־מדיה, התמקדות בתוצרים שמיועדים לרשתות החברתיות. לא רק איך מוציאים תוצרים קצרים מאוד, אלא גם איך דוחפים ומשווקים ברשת".
הוליווד של צפון הנגב
שיווק הוא בהחלט אחד האפיקים ששטרית מכוון אליהם. "נהפוך את שדרות לעיר הקולנוע הישראלית", הוא אומר, ופורש את חלומו האידיאלי, אולי אידיאלי מדי: "החזון שלי הוא שבעוד עשור כולם ידעו שקולנוע עושים בעיקר פה, בין שדרות לנתיבות, בחבל הארץ הזה. בתחילה יתמקדו כאן בעיקר בעריכת סרטים, עריכת מוזיקה, סאונד, אנימציה. אחר כך, בשלב השני – הקמת האנגרים לאולפנים שאפשר לצלם בהם סדרות. במקום לצלם בנווה־אילן או באולפני ג"ג, שהשכירות בהם יקרה, לייצר חלופה בדרום. זה יהפוך למגנט וימשוך לכאן אנשים שקשורים לתעשיות נלוות. עיר הקולנוע הישראלית תפרה את כל הסביבה".
כבר הקיץ זה יקרה, במסגרת חממה ליוצרי קולנוע בדרום, שתכלול ליווי של יוצרים צעירים בשלב התסריט והשגת המימון. "יושבים גם על תוכנית גדולה יותר, שאותה רוצים להתחיל בשנה הבאה: הכשרת מבנה שישמש כמרכז יצירה, עם הרבה חדרי עריכה ואנימציה וגם אולפן טלוויזיה. דברים שתומכים בפוסט־פרודוקשן בעיקר. בנוסף, אנחנו פותחים מגמות לקולנוע בבתי הספר התיכוניים, בנתיבות וב'כוכבי המדבר', תיכון של הפזורה הבדווית. בהמשך נפתח מגמות בנתיבות ובאופקים. הכוונה היא שבתוך שנתיים ילמדו קולנוע בכל יישוב באזור.
"היום אנשים לא באים לסינמטק בשדרות, ולמה שיבואו? אין תרבות כזו. לא במובן של גבוה ונמוך, אלא פשוט במובן של הרגלים. אם בכל שנה יהיו לך בצפון הנגב 150 תלמידים לקולנוע, תיווצר מאסה. צעירים שצורכים קולנוע הם העתודה שלנו, ונשמח שאחר כך הם יבואו ללמוד במכללה. אבל צריך לייצר את זה, זו לא תנועה אוטומטית. בסופו של דבר, כל החלקים בפאזל יתחברו".
אז מדרום תבוא הבשורה לקולנוע הישראלי?
"אפשר לומר שהייתה רוויה של המוטיבים, הנושאים, הנרטיבים והעלילות שהישראליות עסקה בהם. כולם נבעו מהאליטות הישנות, מהחברה הקיבוצית־אשכנזית־חילונית־חלוצית. אפילו את האנטי־גיבור סחטו עד כלות. היום אנחנו עדים לתנועה של בני הדור השני והשלישי שיכולים להביט לאחור באופן גלוי – מה שלא ממש היה אפשרי קודם – ולהסתכל על היופי אבל גם על הבעיות והטראומות של החברה הישראלית, ההדרה של כל מה שהוא לא האליטות הישנות. והם יכולים לדבר את זה בכל מיני אופנים. גם בקולנוע, כמובן, אבל לא רק.
"זה התחיל בשירים של ארז ביטון באמצע שנות השמונים והתשעים, והיום רואים גל של יוצרים צעירים – מוזיקאים שכותבים בשפת הסבים, כמו נטע אלקיים ועמית כהן ודודו טסה והכווייתים, ארגונים חברתיים, תזמורות ערביות שיהודים מקימים. זאת לא ריאקציה, זאת לא תגובת נגד ולא חזרה בזמן. אלו דברים דינמיים שמתייחסים למה שקורה עכשיו. בכל פעם שאני נתקל במשהו כזה, אני מתמוגג. הסכר נפרץ, וכולם מבינים שהסיפור של כור ההיתוך – כאילו אפשר לעשות משהו אחד, אנמי ואפור שאין בו כל טעם, להסתפק בשפה אחת, סיפור אחד, אימג' אחד, צבע אחד – הוא סיפור כוזב.
"הסכר שנפרץ אישר לאנשים להשתחרר. לא רק ליוצרים, גם לקהל. זה כבר לא מוריד את הסטטוס שלך אם הלכת להופעה של דיקלה או שלומי שבת. זה הפך למיינסטרים. פעם, כשהלכתי להופעה של אבנר גדסי, שימי תבורי או ניסים סרוסי, היה ברור מי יהיה הקהל. היום זה לא ככה. 25 שנים שינו פה את הכול. גם הערוצים המסחריים ברדיו הבינו שכדי למכור פרסומות, הם צריכים להשמיע גם מוזיקה מזרחית.
"מובן שהמטרה של המהפכה היא לא שעומר אדם ימכור את כל הכרטיסים בתוך יום. אלו הסימפטומים של ההצלחה. אבל אין לי ספק שאם נבדוק מי קנה את הכרטיסים, נגלה מגוון אנושי גדול. הושלמה הפתיחה של החסימות. בעיקר למטה. עדיין יש מאבק לפתוח למעלה".
אחת החסימות שהוא רוצה לפתוח נמצאת בתחום מימון הקולנוע. "מונתה ועדה לבדוק את משאבי הקולנוע, ואיך הולכים לחלק אותם מחדש בצורה צודקת. כשהעדתי בפניה אמרתי שחייב להיות רענון של הרכב הוועדות בקרנות הקולנוע. צריך לקצוב את זמן הכהונה של ראשי הוועדות, שלא ייכנסו לשם צעירים ויישארו עד שיצאו לפנסיה. מעבר לזה, יוסיפו משאבים לגליל, ליו"ש ולנגב, אבל לא על חשבון מה שכבר קיים. הרעיון הוא שתהיה קרן שתעסוק בעידוד הקולנוע ספציפית ביו"ש, למשל. צריך לומר את האמת: כולם נכנסים למשבצות – דתיים זה משבצת, הומואים זה משבצת, אתיופים זה משבצת, ערבים זה משבצת".
יש דבר כזה, יצירה דתית או מתנחלית?
"אני לא מאמין בדברים כאלו, אבל יכול להיות שנראה את היצירה ונגיד שהיא עוסקת בחברה הדתית או ביו"ש. הסרט 'דרייבר', שפתח את הפסטיבל, נכנס לקרביים של בני־ברק ממקום לא שגרתי: נהג שמסיע שנוררים בארץ. אז האם הראינו סרט דתי או חרדי? זה בסך הכול סרט שעוסק בעולם הזה. יש עלייה במספר הסרטים שעוסקים ביו"ש, יש עלייה של הקול הציוני־הדתי בקולנוע, בהחלט אפשר לומר את זה. אבל היצירה היא קודם כול קולנוע, יצירה בפני עצמה".
שקט זה מפחיד
שטרית נולד בדרום־מזרח מרוקו. בשנת 1963, כשהוא בן שלוש, עלה לישראל עם משפחתו. הוא גדל והתחנך באשדוד ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. את שנותיו כסטודנט הוא מתאר כ"הליכה על הבהונות. ללכת ככה באוניברסיטה הלבנה הזו. לאט־לאט. בשקט־בשקט. לא לעשות רעש. עוד יגלו אותי". לאחר מכן למד באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק כעמית בינלאומי בבית הספר ליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל, והמחקר עוּבּד לספר ויצא לאור ב"ספריית אופקים" של הוצאת עם עובד. לאורך השנים פרסם שטרית מאמרים רבים בארץ ובעולם על החברה הישראלית, על יחסים אתניים־מעמדיים ועל תרבות וחינוך.
בשנות התשעים היה שטרית ממבשרי המהפכה המזרחית. אז כמובן עוד לא קראו לה מהפכה, אבל בפרספקטיבה של כשלושה עשורים אפשר למתוח קו בין הפעילות שלו ושל חבריו ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", או הניסיון (הכושל) להקמת רשת בתי ספר עיוניים בשכונות מצוקה, לבין פריחת השיח המזרחי. "אלו היו שנים מתישות, הרבה מלחמות", משחזר שטרית. "בדיוק מצאתי יומן שלי מהשנים האלו. דפדפתי בו ומצאתי בן־אדם לא שפוי, שאף אחד לא אומר לו 'עצור רגע'. עבדתי נון־סטופ. להקים את בתי הספר של 'קדמה' היה להילחם בכל העולם. להקים את 'הקשת המזרחית' היה שוב להילחם בכל העולם. זה היה העשור המתיש בחיי, אבל גם הכי בונה".
לכן עזבת לארה"ב?
"הייתי צריך לזוז קצת הצידה. האפשרות השנייה הייתה להיגמר. זה לא היה לסגת, אלא לחזק את עצמי. העזיבה לארה"ב הייתה שילוב של כמה דברים. בדיוק סיימתי לכתוב את הדוקטורט, ובזמנו לא היו לי הרבה סיכויים למצוא עבודה באוניברסיטה. לימדתי אמנם כמרצה מהחוץ, אבל ידעתי שמציאת משרה היא דבר שלא יקרה. הייתי מישהו שאף אחד לא רצה להכניס. למה? כי אני מזרחי שמאלני רדיקלי, אחד שלא יודע לסתום את הפה, טראבל מייקר. לא אלו הדברים שאני חושב על עצמי, אבל זה מה שאמרו עליי. אנשים אוהבים שקט, ואני לא אוהב שקט. השקט מפחיד".
היית מיואש?
"זה לא היה ייאוש. הלכתי לראיונות ופגישות, ראיתי שזה לא מתקדם לשום מקום, ופחדתי שיהיה מאוחר. גיל 40 זה גבול. הייתי מותש משנות התשעים. סגרו את 'קדמה', וגם כשכיהנתי כמנהל בית הספר לא הייתה לי הכנסה מסודרת. הייתה לי משכנתא על הראש. ואז הגיעה הצעה לעשות פוסט־דוקטורט בלוס־אנג'לס. אשתי גדלה שם. אמרנו, ניסע לשנתיים ונראה. ואז היה נחמד וטוב ורגוע, ובתום השנתיים עברנו לניו־יורק. שם היה תוסס ומרגש ומעניין, עברנו הרבה תהפוכות, המשפחה שלנו התפרקה, וגם השנים האלו נגמרו. לא ברחתי מאף אחד ולא התייאשתי, אני אדם אופטימי מאוד. המשכתי לכתוב וליצור, ותמיד הייתי בקשר עם הנעשה בארץ. התקשרו אליי הרבה פעמים מכל מיני תוכניות בוקר כדי שאבוא להתראיין, לא ידעו שאני לא חי פה. כל דבר שעשיתי היה קשור לארץ. הספרים, הסרטים. המשכתי לכתוב מאמרים, כמעט בכל שנה לימדתי פה איזה קורס. והגיעה נקודה שאמרתי – די. העולם אמנם נהיה כפר קטן, אבל כדי לעשות שינוי, כדי להשפיע, צריך להיות פיזית בארץ. להשפיע מרחוק נשמע לי רומנטי ולא מספיק מציאותי".
ואחרי שגרת ולימדת בארה"ב, עכשיו כשאנחנו יושבים במכללה שמשרדיה נראים כמו מזכירות קיבוץ ומסדרונותיה כמו תיכון עירוני באזור שקט עד מנומנם, לא חסר לך משהו?
"המוח שלי לא בנוי לראות 100 אלף איש כל יום. ולא רק המוח שלי, כולנו לא בנויים לזה. ניו־יורק זזה כל הזמן. האדמה לא יציבה מתנועת הסאבוויי, הרעש נורא. יש זיהום אוויר וזיהום קולי וזיהום חזותי. הכול מרצד. אפשר ליהנות מהעיר הזו תקופה, אבל היא לא מרגשת אותי. השקט של צפון הנגב מרגש אותי מאוד, יש בו איכויות. התחושה היא שהזמן איטי יותר. זו כמובן תחושה כוזבת, כי השעון הוא אותו שעון, אבל לא חייבים לרוץ. כשאתה בעיר סואנת, מישהו ידרוס אותך אם לא תאיץ. אמנות צריכה זמן, דברים עמוקים צריכים זמן, ילדים צריכים זמן. זו איכות חיים אחרת לחלוטין. יותר ויותר אנשים התחילו לזהות את זה".
שלושת הילדים שלך נשארו בארה"ב.
"הם בוחרים את הבחירות שלהם. אני לא חושב שהתפקיד שלי כהורה הוא להחזיק לילדים את היד כל הזמן. היד מושטת, היחסים פתוחים וחמים".
מהפכת הערק
מעולם לא היו ימים טובים לשיח המזרחי כמו שלהי שנות־העשרה של האלף השלישי: ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח הוקמה במערכת החינוך, מירי רגב נאבקת באליטות התרבותיות, השיח סביב חטיפת ילדי תימן כבר לא נחשב מוקצה, וסדרות דוגמת "סאלח, פה זה ארץ ישראל" טורפות את קלפי ההיסטוריה. מנגד, תמיד יישמע הקול המתגונן או המתקיף: "לא נמאס לכם להתבכיין?". אפשר להבין אם גם העומדים בחזית המאבקים הללו, מגלים סימני עייפות. "זה יצא לי כבר מהאף", מודה שטרית. "את צודקת, כמה אפשר לדבר על זה? אבל כל עוד קיימות הדרה וחלוקה בלתי מאוזנת של משאבים, אי אפשר לא לדבר על זה".
ומה בכל זאת השתנה?
"אספר לך סיפור שידגים מה השתנה. ב־1988 הופיע בהוצאת 'עקד' הספר הראשון שלי, 'פתיחה', שגם זכה בפרס. הזמינו אותי לערב לכבוד הספר, בהוצאה ברחוב גורדון. לא הייתי מחובר, לא הכרתי משוררים, שום מחנה, שום כלום. את מי הייתי מכיר או מעז להכיר? אני חושב שהזמנתי לאירוע רק את אבא שלי. חוץ מאיתנו ישבו שם עוד בערך עשרים ראשים בגוני לבן עד כחלחל, אנשים טובים שאוהבים שירה. העורך איתמר יעוז־קסט הציג אותי, קראנו שירים בקול שקט, אולי אפילו מרדים, והוא שאל אותי שאלות. הכול היה נורא מת.
"לפני שנתיים שלומי חתוכה הזמין אותי לקרוא שיר בהשקת הספר שלו, 'מזרח ירח'. לא ידעתי למה לצפות. הגעתי לפלורנטין, ראיתי בחוץ מאה איש עם בירות ביד, ואופיר טובול בעמדת הדי־ג'יי מקפיץ את הקהל. שלושים שנה אחרי השקת הספר שלי, ואני נמצא באירוע של 400 איש עם מוזיקה מדהימה, נגנים שמתחלפים, שוטים של ערק ובקבוקי בירות. זה אומר הכול. איפה הייתי מוצא 400 איש? מי היה מגיע אם הייתי מביא די־ג'יי מזרחי־ערבי וערק?
"השינויים האלו מסבים לי אושר. עכשיו אני יכול לשבת ביציע, לא צריך להיות על המגרש. צעירים שמקימים דבר כזה או אחר מזמינים אותי, ואני מגיע בשמחה, אבל אני בא כמשקיף. הייתי חלק מקבוצת אנשים שפעלה ולא ידעה לאן ינועו הדברים בדיוק, אבל בסוף מה שחשוב זה שיש המשכיות.
"בדור שלי עוד לא ידענו מי אנחנו. עוד פחדנו לשאול שאלות. לא היה ממד של בושה בבית או בשכונה, כי שאלת הזהות לא הייתה קיימת. היום אני רואה דור אחר לגמרי, שיכול לסמן את התנועה, לראות את המסע הזה משם לכאן, את ההתעוררות וההתחדשות".
אז יש מקום לתנועה חברתית על בסיס עדתי בישראל 2018?
"לא, אבל תנועה חברתית שלא לוקחת בחשבון שיש חפיפה גבוהה בין מעמד למוצא, היא עיוורת למציאות. הנתונים מלמדים שיש חפיפה בין השכלה, הכנסה ומעמד, ובין מוצא אתני. אני לא חושב שיש צורך בתנועה מזרחית פר־סה, רק באנשים מזרחים, וזה בניגוד למה שחשבתי לפני 25 שנה. ושימי לב, זה הבדל של דור אחד. יש פה דור אחר, בטח אחרי 2011, שיודע לדבר חברתית ויודע לדבר במושגים של תיקון החברה כולה.
"בבחירות הקודמות פגשתי את אריה דרעי, וכמו הרבה אחרים, גם אני אמרתי לו שזו ההזדמנות האחרונה שלו להפוך את ש"ס למפלגה חברתית. אפילו נתתי לו שמות של נשים שיכולות להיות מועמדות. הוא חשש ממועצת החכמים. אמרתי לו שהם לא יכולים בלעדיו, כי אם לא תישאר ש"ס, לא תהיה משמעות למועצה הזו".
איפה הקול המזרחי משמעותי בעיניך?
"המפה הפוליטית בישראל לא יציבה ולא נורמלית כבר המון שנים, מאז ממשלת האחדות בין העבודה לליכוד בסוף שנות השמונים. במקום שיהיו שני גושים גדולים של 60 כל אחד, יש שליש מכל צד ושליש מרחף באמצע. יש בזה גם משהו טוב, כי אנשים מחפשים תקווה ומסוגלים לנוע. כחלון מצטרף למשחק? קח עשרה מנדטים ותראה מה אתה עושה. לא הלך כחלון? קחי, אורלי לוי־אבקסיס, ותראי לנו מה את עושה.
"אוהבים לדבר על הצבעה מזרחית שבטית, אבל זה בדיוק ההפך. זו הצבעה שמאופיינת בחשיבה ושקילה והטלת ספק ושינוי. יש מחקרי בחירות, וכל הזמן רואים תנועה, תזוזה על הציר. אשכנזים די יציבים בהצבעה שלהם, מזרחים די גמישים. לא מחוברים לשום אידיאולוגיה רוויזיוניסטית או סוציאליסטית".
היית רוצה להיכנס בעצמך לזירה הפוליטית?
"האם שם באמת קורים הדברים? מסופקני. כשאני מבקש מאנשים לומר לי עשרים שמות של ח"כים, אחרי העשירי הם כבר נתקעים. היה לי חלום להיות שר חינוך לחודש אחד. יש לי תוכניות מוכנות, רק צריך להוציא מהמגירה. אבל התנאי הוא שכל ההחלטות שלי ייושמו גם אחרי שנגמר החודש הזה".
ואי אפשר בלי זה: מה יהיה עם עזה ועם הרקטות שמשוגרות עליכם ועל שדרות?
"נקווה שהפסקת האש תחזיק. ככל שיותר טוב לאנשים, כך הם ישקיעו יותר במה שיש להם, כדי לא להפסיד אותו. המצב בעזה מחפיר. זה מקום צפוף, קשה. מי שמצפה שהאנשים האלו ישבו בשקט ויגידו אמן על כל שעת חשמל שנותנים להם, משלה את עצמו. אני לא אומר שיש בעזה משטר נפלא והכול טוב. המשטר שם הרי משעבד את כולם לאידיאולוגיה דתית. מעניין אם יושבים עכשיו שם, עושים ריאיון ומדברים עלינו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
