שמואל ילמה זוכר את הרגע שבו הבין כמה גבוהה החומה המונעת מיוצאי אתיופיה להשתלב בחברה הישראלית. זה קרה באפריל 2015, בעקבות התקיפה של דמאס פיקדה, חייל מבני העדה. פיקדה בסך הכול עמד עם אופניו ברחוב בחולון, כשלפתע התנפלו עליו שוטר יס"מ ומתנדב והכו אותו עד זוב דם. סרטון שתיעד את האירוע הופץ ברשת, הגיע למהדורות החדשות ועורר מהומה. "צפיתי בטלוויזיה וראיתי איך השוטרים מתייחסים לחייל במדים כאל אחרון המחבלים", מספר ילמה. "הבת הגדולה שלי חזרה בדיוק מהצבא, ואני חשבתי – זה יכול היה לקרות גם לה. התחלתי לשאול את עצמי איך אני מכין אותה למציאות הזאת. הבנתי שגם אם היא גדלה פה במודיעין, בסביבה טובה ומוגנת, זה לא יעזור לה כשהיא תצא החוצה. הבנתי גם שאותו שוטר הוא רק נציג של הבעיה, ובאותה מידה זו יכולה להיות מורה או עובדת סוציאלית. אנחנו נתפסים כקולקטיב, ואנחנו לא יכולים לברוח מהצבע שלנו".
גם הסיקור התקשורתי של הפגנות צעירי העדה שפרצו מיד לאחר מכן, הטריד אותו והעלה תהיות. "הרגשתי שמתמקדים בזעם ובאלימות, ואותי העסיקה השאלה – מה בעצם כואב להם כל כך?"
בעקבות זאת הקים ילמה את "פורום ירוסלם", יוזמה אזרחית שתכליתה להנכיח את הנרטיב של יהדות אתיופיה בתוך הסיפור הישראלי. "לא מזמן לקחתי לקריית־גת כמה חברים שלי מתוכנית המנהיגות 'מעוז', למפגש עם בני העדה שהיו פעילים בהפגנות לפני שבע שנים. הצעירים האלה אמרו בקול ברור שמצד אחד הם לא לגמרי מרגישים שהם חלק מהקהילה, רובם נולדו בארץ והם לא באמת מכירים אותה, ומצד שני הם לא חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. פגשנו שם נער שמתאמן בכדורגל במועדון של הפועל תל־אביב, והוא סיפר שכאשר הוא יורד מהאוטובוס בדרכו הביתה, בסביבות 11 בלילה, תמיד מגיחה ניידת שדוהרת אליו במהירות ועוצרת אותו לצורך חיפוש. ילד שחי בסיטואציה כזאת, ומבין שהוא חשוד טבעי ברמה היומיומית, לא יכול שלא לרצות לשרוף את המועדון".
לכל הבעיות הללו מציע ילמה פתרון מקורי. לתפיסתו, מה שבאמת חסר לצעירי העדה, ובעצם גם לחברה הישראלית, הם גיבורים יוצאי אתיופיה. דמויות שיצבעו את קורותיה של העדה ואת עלייתה ארצה בגוונים של אומץ, יוזמה וחזון. "יש פה סיפור על קהילה יהודית ששימרה מנהגים עתיקים, ועל כוחן של מנהיגות קהילתית ושל ערבות הדדית. זה סיפור שיכול לשמש השראה לחברה הישראלית, והוא מתחיל כבר מהרעיון הציוני".
"חלק מהעולים נכנסו באופן לא חוקי, וחיו פה תחת סכנת גירוש. המדינה התייחסה אליהם כאל עובדים זרים. הם גרו בדירות מסתור, והחליפו כתובות בתדירות גבוהה. אחד מהם סיפר שכאשר נולד לו בן, אף אחד לא רצה לעשות לו ברית מילה. לא הכירו בו כיהודי"
באיזה מובן?
"יהדות אתיופיה היא העדה שהייתה בגלות לאורך הכי הרבה שנים ברצף. יש שטוענים שהקהילה קיימת עוד מימי בית ראשון. אין בעולם אף קהילה יהודית ששמרה על הזהות שלה במשך שנים רבות כל כך, ורק על בסיס התורה שבכתב, כי כשהיא נוסדה התלמוד עוד לא נכתב. זו באמת תעלומה, איך מצליחים לעמוד מול הכנסייה הנוצרית באתיופיה ומול המיסיונרים שבאו מאירופה, ולהחזיק את הזהות היהודית נגד כל הסיכויים".
הכנס החמישי של פורום ירוסלם, שיתקיים ב־30 בנובמבר בסינמטק תל־אביב, יציב במרכזו את הסיפור שלא סופר על יהודי אתיופיה. אחד הגיבורים העלומים שיזכו שם לכבוד המגיע להם הוא חוזה המדינה – לא בנימין זאב הרצל מאוסטרו־הונגריה, אלא אבא מהרי מאתיופיה. "כבר בשנת 1862 האיש הזה אומר לאחיו יהודי אתיופיה שהגיע הזמן לחזור לירושלים ולבנות את המקדש", מספר ילמה. "הרצל היה אז רק בן שנתיים, וגם כשהציג את החזון שלו בשנת 1887, הוא לא ידע שהיה באפריקה מישהו שכבר חשב על זה ואפילו קם ועשה מעשה. בהשראת סיפור יציאת מצרים, אבא מהרי הוביל את בני הקהילה שלו לעבר ים סוף, במטרה לחצות אותו לכיוון ארץ ישראל. לצערנו, המסע שלו הסתיים בכישלון גדול. יש מי שמספרים שהוא הניף את מטהו והים לא נבקע, אחרים אומרים שהרעב והתנאים הקשים הכריעו את היהודים הנודדים. אבל תארי לך שזה היה מצליח – היום הרצליה אולי הייתה נקראת 'מהריה', ואנחנו בעצם היינו קולטים אתכם. איזה עולם זה יכול היה להיות".
"קחו אותי במזוודה לירושלים"
ילמה, עוד מעט בן 54, מתגורר במודיעין. הוא אב לשלושה – עדן, סטודנטית בשנקר, שי, חיילת בשירות סדיר, ובן, חניך במכינה קדם־צבאית. זוגתו של ילמה, אפרת ריגר־חייבי, היא מנחת קבוצות ויועצת ארגונית.
הוא נולד בכפר היהודי אדיוורווה, שסבו היה ממייסדיו. כששמואל היה בן 11, החליטה המשפחה לעזוב את הבית ואת הכפר ולצאת לסודן, כדי להגיע בסופו של דבר לארץ ישראל. הם צעדו כ־600 קילומטר מהכפר, בעקבות קריאתו של פרֶדֶה אקלום ז"ל, שאל סיפורו עוד נחזור בהמשך. "הוא זה שהפיץ את השמועה שניתן לצלוח את הדרך, ואנחנו לא שאלנו שאלות, פשוט יצאנו".
כשהם מתחזים לפליטים נוצרים, המשיכו בני המשפחה מסודן ליוון. משם הגיעו ארצה, למרכז קליטה באופקים, ואחר כך עברו לדיור קבע בבאר־שבע. ילמה למד בישיבת בני עקיבא "אוהל שלמה" ("אהבתי מאוד את לימודי הגמרא, הסוגיות הזכירו לי דילמות שקשורות לחיים בכפר"), התגייס לצנחנים, המשיך לקצונה ואף קיבל את אות מצטיין הרמטכ"ל.
השכלתו של ילמה היא בתחום החינוך – יש לו תואר ראשון במנהל חינוכי ותואר שני בייעוץ חינוכי. היוזמה החברתית הראשונה שלו נולדה לאחר שהבחין בילדים שמשוטטים אחר הצהריים בחוסר מעש. כדי לספק להם תעסוקה, הוא הקים חוגי סיירות בשיתוף החברה להגנת הטבע. מאז הוא ממשיך לפעול, להוביל מיזמים חברתיים ולאתר אפיקי פעולה למען הקהילה שלו, ולא מתכוון להפסיק. הפרויקט הנוכחי, כאמור, הוא איסוף החומר והמידע על הגיבורים האלמונים של הקהילה.
"הדוד שלי, פרדה אקלום (משמאל), העביר לנו הודעה: אני חי, אני בסודן, אם תעשו את המסע – אדאג שתגיעו לישראל. סבתא שלי החליטה לשלוח שניים מהבנים, מתוך מחשבה שהמסע הזה יהיה קל יותר לצעירים. זו הייתה החלטה לא פשוטה, לשלוח אותם"
"יהדות אתיופיה תמיד הייתה מוכנה להילחם למען מדינת ישראל", מספר ילמה. "זה התחיל עוד ממלחמת העצמאות. אף שלא הייתה הכרה של הסוכנות היהודית בקהילות באתיופיה, הן שלחו צעירים שהגיעו לכאן בדרכים־לא־דרכים. הייתה תקווה שהחוק במדינה החדשה יתייחס גם אלינו כזכאים לעלייה, אבל זה לא קרה. הקהילה הייתה צריכה לכאורה להרים ידיים, אבל האמונה שלה הייתה חזקה.
"בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל נמשכה התופעה של יהודים מאתיופיה שהסתננו לכאן בכל דרך, בעיקר באוניות שהגיעו לאילת. חלק מהעולים נכנסו באופן לא חוקי, וחיו פה תחת סכנת גירוש. המדינה התייחסה אליהם כאל עובדים זרים. הם גרו בדירות מסתור, והחליפו כתובות בתדירות גבוהה. אחד מהם סיפר שכאשר נולד לו בן, אף אחד לא רצה לעשות לו ברית מילה. לא הכירו בו כיהודי".
תופעת המסתננים תפסה תאוצה בתחילת שנות השבעים. אחד מהם היה אברהם ירדאי, שבגיל 17 החליט לעזוב את משפחתו ולעלות לישראל. אחרי ניסיון אחד שכשל ב־64', הוא חיכה שש שנים ואז יצא שוב למסע, הפעם בספינת דייגים שהפליגה מאסמרה לאילת. "ירדאי עלה בגפו באופן בלתי לגאלי", מתאר ילמה. "מרגע שנכנס ארצה, הוא החל לפעול כדי להעלות את משפחתו. כי גם כששערי העלייה לישראל היו נעולים בפני בני הקהילה, הם לא התבכיינו 'למה מפלים אותנו'. האמירה הייתה – אם סוגרים לנו את הדלת, נחפש כל חלון".
אנשי העדה יצרו קשר עם ארגונים יהודיים בצפון אמריקה ועם כמה פעילים ישראלים, ופתחו בקמפיין של לחץ על מקבלי ההחלטות בישראל, כדי שיתירו גם ליהודי אתיופיה לעלות ארצה. ילמה מספר בהקשר זה על רחמים אלעזר, היום עיתונאי ואיש רדיו. הוא נולד למשפחה בת 11 ילדים, ומכיוון שהרבה לריב עם חבריו, שלחו אותו הוריו לגור עם קרובי משפחתם בכפר אחר, אמבובר. בהמשך פנה אלעזר לרכוש השכלה בגונדר, שם גילה שהחיים בעיר הגדולה אינם פשוטים עבור נער שצריך להסתיר את יהדותו. כדי לחגוג את החגים היהודיים, הוא המציא תירוצים יצירתיים שיסבירו את היעדרותו. "הרגתי את סבתא שלי אולי חמש פעמים", סיפר בזיכרונותיו.
בשלהי שנות השישים נתקל אלעזר בשלושה עיתונאים ישראלים שהגיעו לגונדר – יצחק לבני, ארנולד שרמן ושלום רוזנפלד. הוא ארב להם בפתח המלון שבו שהו, וכשיצאו החוצה פנה אליהם והציג עצמו כיהודי. השלושה הופתעו והזמינו אותו להצטרף אליהם לסיור בעיר. בעודם צועדים לחש אלעזר לאחד הישראלים "קח אותי איתך לירושלים, תכניס אותי למזוודה ורק תשאיר חור לחמצן". העיתונאים אמרו לו שלא יוכלו לעשות זאת, אך הבטיחו לפעול מהארץ כדי לאפשר לו לעלות. ב־1972, אחרי שנה של התכתבות עם מכריו הישראלים, הצליח אלעזר להגשים בעזרתם את החלום. הוא הגיע לישראל כתייר, אבל היה ברור לו שלא יעזוב את הארץ.
"אלעזר הפך לדובר של הקבוצה שכבר חיה כאן", מספר ילמה. "הייתה לו אנגלית טובה והוא נפגש עם כמה פעילים אמריקנים, למשל גרנום ברגר, מייסד האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה. היו גם ישראלים שסייעו לקהילה, כמו עובדיה חזי – יהודי יליד תימן שמשפחתו עברה בשלב מסוים לאתיופיה, וכך הייתה לו היכרות עם היהודים שם. הוא נרתם למען העולים ארצה, דאג להם לדיור בכל מיני קיבוצים ומושבים, וארגן את ברית המילה לילד האתיופי הראשון שנולד בישראל. הוא גם היה זה ששכנע את הרב עובדיה יוסף, בשנת 74', להוציא את פסק ההלכה שמכיר ביהדותה של הקהילה באתיופיה. הרב עובדיה ביסס את ההחלטה על מקורות כמו כתבי רבי דוד בן זמרה, שהתייחס לקהילה שלנו כבר במאה ה־16, ואמר שאלה יהודים לכל דבר".
טבעת תמורת מכתב
בעקבות ההכרזה על יהודי אתיופיה כזכאי עלייה על פי חוק השבות, המאמץ להבאתם ארצה הפך לרשמי ולאינטנסיבי יותר. ילמה מציין את שמו של משה באבו יעקב, ממסתנני 71', שהיה אחד ממובילי המאבק. "אם עד אז ישראל העלתה טענות לגבי היהדות של בני הקהילה, בשלב הבא נמצאה סיבה אחרת – קשה להביא אותם מכיוון שאין יחסים דיפלומטיים עם אתיופיה, והשלטון שם נוקשה מאוד כלפי אזרחים שמבקשים לצאת. לבסוף מנחם בגין, שהאמין בכל ליבו ש'אחים אנחנו', נתן לראש המוסד יצחק חופי משימה: תביאו לי את יהודי אתיופיה".
בשנת 77' הצליחה ישראל לרקום עסקה עם שליט אתיופיה, מנגיסטו היילה מריאם, שהיה זקוק לנשק לצורך מלחמתו במורדים: "על כל יהודי שהוא מוציא משם, הוא מקבל תחמושת. במסגרת המבצע הזה העלו 120 איש לארץ, וכך בפעם הראשונה התקיימה עלייה לגאלית־קבוצתית מאתיופיה. אבל שר החוץ משה דיין הדליף את העניין לעיתונות, ואז מנגיסטו החליט לעצור את העלייה".
בעקבות סגירתו של השער הזה התרקם הרעיון של בריחה מאתיופיה דרך סודן. "פרדה אקלום, שהיה דוד שלי, היה אחד הפעילים שארגנו את הרשימות בעלייה של 77'. אחרי שהשלטון הכריז עליו כבוגד, הוא נמלט על נפשו במסווה של רועה צאן מוסלמי וחצה את המדבר. כך הגיע לסודן והסתובב שם בלי פרוטה. כל רכושו היה טבעת נישואין – ואותה הוא מכר. בכסף הוא לא קנה אוכל אלא מחברת ועט, והתחיל לשלוח מכתבים לארגונים היהודיים שהיו איתו בקשר במבצע העלייה. הוא כתב 'הצלחתי להגיע לסודן, תשלחו לי כרטיס הביתה' – הכוונה הייתה כמובן לישראל, אבל הוא לא יכול היה לכתוב את זה באופן מפורש, כי הוא שהה במדינה מוסלמית".
"נציגים מהקהילה חרשו את ארה"ב בניסיון לגייס את דעת הקהל, שעד אז לא שמע על קהילה יהודית שחורה. הפעילים האמריקנים חיפשו מדינות באירופה שיסכימו לקלוט פליטים יהודים, כתחנת ביניים לפני שימשיכו לישראל"
המכתב התגלגל לארגון היהודי־אמריקני היאס, ומשם הועבר על ידי אחד הפעילים לאיש המוסד דני לימור. "הוא אמר ללימור – 'אתם מחפשים דרכים להביא את יהודי אתיופיה? יש פה יהודי רציני מאוד שנמצא בסודן, תגיעו אליו'. לימור יצא לשם בזהות של סוחר אירופי, פגש את פרדה, ונפשו נקשרה בנפשו. הם הבינו ששניהם גדלו על אותם ערכים, והחליטו לשלב כוחות ולעודד צעירים נוספים לשחזר את המסע. אפשר לומר שפרדה היה סוכן המוסד היחיד שגויס בלי שראו אותו בכלל. הוא הוציא שליח לכפר שלנו באתיופיה, וכך העביר הודעה: אני חי, אני בסודן, אם תעשו את המסע – אדאג שתגיעו לישראל".
סבתו של ילמה, שקיבלה את המסר, התייחסה לדברים כהוראה משמיים. "עד אז היא חשבה שהיא איבדה את הבן שלה. עכשיו היא החליטה לשלוח שניים מהבנים, מתוך מחשבה שהמסע הזה יהיה קל יותר לצעירים. זו הייתה החלטה לא פשוטה, לשלוח אותם, כמו נח ששלח את העורב לראות הקלו המים".
השניים יצאו לדרך, ואליהם הצטרף צעיר נוסף מהכפר. "אחרי כמה חודשים השליח חוזר לכפר, ומביא איתו תמונה של פרדה ושלושת הצעירים. זה היה הסימן שהם הגיעו".
תושבי הכפר היו חצויים באשר לצעד הבא. הטענה הייתה שגם אם צעירים מסוגלים לצלוח את הדרך, זה לא אומר שמבוגרים וילדים קטנים ישרדו אותה. סבתו של ילמה עמדה בראש הקבוצה הראשונה שיצאה למסע, אך חלק מבני המשפחה נשארו בכפר. אנשי המוסד שהמתינו בסודן העלו את היהודים על סירות גומי והעבירו אותם לספינות של חיל הים. בינואר 1980 הגיעה הסבתא לארץ, ושלושה חודשים לאחר מכן יצא ילמה לדרך.
המדינה עדיין לא בנויה לשחורים
גם לאחר שהקבוצות הראשונות הצליחו לצאת דרך סודן, מדינת ישראל עדיין לא הייתה משוכנעת שהמאמץ כדאי. בשלב הזה שוב נכנסו לתמונה פעילים מהקהילה, בהם רחמים אלעזר וברוך טגניה. "הם יצאו לארה"ב, חרשו אותה מחוף לחוף ונפגשו עם כל הפדרציות של הארגונים היהודיים בניסיון לגייס את דעת הקהל – שעד אז לא שמע על קיומה של קהילה יהודית שחורה. הם הבינו שאם יקבלו את תמיכת הממשל בוושינגטון, גם ישראל תיכנס לפעולה. הפעילים האמריקנים חיפשו מדינות באירופה שיסכימו לקלוט פליטים יהודים בזהות בדויה, כתחנת ביניים לפני שימשיכו לישראל. ברוך טגניה נשלח לסודן בניסיון לאתר מתנדבים למבצע כזה – לא כדי להתחרות במוסד, אלא כדי להראות שזה אפשרי".
מה הייתה המוטיבציה של אותם יהודים מרחבי העולם?
"זו שאלה מעניינת. כשאני קורא את הסיפורים, אני מגלה שהרוב הם שורדי שואה. האמירה שלהם הייתה: לא ייתכן שיהודים יזדקקו לעזרה, ולא יהיה שם מישהו בשבילם. אני חושב שזה בא מהבנת הצורך בערבות הדדית, אחרי שלהם עצמם איש לא עזר כשהם עברו את הזוועות באירופה. הם ידעו שיהדות אתיופיה נמצאת בסכנת הכחדה בשל ההסלמה במלחמת האזרחים, ושבינתיים היהודים השוהים במחנות הפליטים בסודן סובלים מרעב. אגב, בכנס אנחנו נציג כמה מאותם יהודים שנרתמו למען העלייה".
יש לך ביקורת על ההססנות של ישראל?
"אני חושב שהמדינה עשתה טעויות. קודם כול, לקח לה המון זמן להחליט שגם אנחנו זכאי חוק השבות. לא הייתה לכך שום סיבה, כי הקשר של העדה האתיופית עם יהדות העולם התפתח עוד לפני קום המדינה. היה המסע של יעקב פייטלוביץ ויוסף הלוי לאתיופיה, היו רבנים של יהדות אירופה שקיימו התכתבויות בעניין. יונה בוגלה, שהיה הדובר המרכזי של הקהילה מול יהדות העולם, אמר שהוא לא מוצא שום סיבה לסירוב הזה, מלבד העובדה שאנחנו שחורים. כי לא רק שאנחנו לא נופלים מאף קהילה יהודית, אנחנו מחזיקים את היהדות האותנטית".
אולי חששו מהאופן שבו תיקלט קהילה יהודית שחורה במדינה שאוכלוסייתה לבנה ברובה?
"מדינה היא בסופו של דבר אנשים שנמצאים בתפקידים מסוימים, ועצוב לומר זאת, אבל היו כמה מקבלי החלטות ואנשי מפתח בסוכנות היהודית שסברו וכתבו שמדינה בתחילת דרכה לא תוכל לקלוט קבוצה שחורה חלשה. הייתה אמירה של מנהל האגף האסטרטגי במשרד הקליטה, שקבע שהמצב הכלכלי־חברתי של הקהילה האתיופית גרוע מזה של המרוקאים. בגין היה הראשון שהגדיר את העלאת יהודי אתיופיה כמשימה לאומית, הראשון שהבין את מהות העניין מהמקום היהודי העמוק, ולכן הוא אמר למוסד – תתגברו על ה'איך'. לצד זאת אני לא מתעלם מהחלק המהותי של אנשי המוסד והשייטת וחיל הים, שבאמת סיכנו את החיים שלהם".
"ברגע ששמים בפרונט רק את פעולתה של ישראל, יש לכך השפעה על התפיסה של הקהילה – כפאסיבית, כקבוצה חלשה שהיו צריכים לדאוג לה. וזה מחלחל. מורה שמשבצת תלמידים להקבצות, תראה את הילד האתיופי כחלש"
גם בסיפור המוכר של מבצע שלמה, שיצא לדרך בשנת 91', חסרים לדברי ילמה כמה חלקים חשובים. "המדינה עשתה מבצע מדהים – 15 אלף יהודים הועלו ארצה ברכבת אווירית של 32 מטוסים בתוך פרק זמן של 36 שעות. יחד עם זאת, כשבודקים את הסיפור הזה לעומק, עולה השאלה איך 15 אלף יהודים הגיעו לאדיס־אבבה. הם היו מפוזרים הרי בכפרים מרוחקים, לפעמים אפילו 1,500 קילומטר מבירת אתיופיה. ופה צריך לומר שבלי הפעילות של יהודים־אמריקנים יחד עם הקהילה היהודית עצמה, גם מבצע שלמה לא היה מתרחש".
מה באמת קרה שם?
"העלייה דרך סודן הסתיימה בגלל פליטת פה, הפעם של שמעון פרס, שהדליף לעיתונות את קיומו של מבצע סודי להוצאת יהודים ממדינה מוסלמית. הסודנים מיהרו לחסום את הנתיב הזה, ואלפים נתקעו במחנות הפליטים בתת־תנאים. המשמעות המעשית הייתה שדנו אותם למוות. חלקם חזרו לכפרים שלהם באתיופיה, וכמעט נסתם הגולל על האפשרות שהם יעלו ארצה.
"כאן נכנסת לסיפור סוזן פולק, צעירה יהודייה־אמריקנית שפעלה למען הקהילה. היא לא הסתפקה בגיוס כספים אלא נסעה בעצמה לאתיופיה, ואחרי התייעצות עם הקסים היא לקחה סיכון דרמטי ואמרה: בואו נעבור מכפר לכפר ונגיד לכל היהודים להגיע לאדיס־אבבה. גם בשנים ההן הייתה באתיופיה מלחמה בין המורדים לבין השלטון, ובפתח עמדה הפיכה צבאית. מארגני המהלך ידעו שישראל לא תוכל להישאר אדישה כשתראה שיש באתיופיה התאספות המונית של יהודים שמוכנים לצאת".
במשך שבועות עברו השליחים מכפר לכפר והודיעו לאנשים: לכו לכם מארצכם וממולדתכם, עלו על משאיות ומוניות ובואו למחנה באדיס־אבבה. במקביל התקיים משא ומתן מול ממשלת ישראל ומול הממשל בארצות הברית, כדי שיפנו אל מנגיסטו ויבהירו לו שמדובר במשבר הומניטרי. "רחמים אלעזר הצליח להשיג פגישה עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב, ואמר לו: 'דע לך שאם אתה לא משלים את המלאכה, אתה גורם לפיצול אכזרי מאוד של משפחות'. הממשל מינה שליח מיוחד, רודי בושביץ, שישב עם מנגיסטו וסגר איתו דיל. שליט אתיופיה ידע שהוא עומד בפני תבוסה, ובשלב הזה הוא רק חיפש לעצמו הצלה ומזוודת מזומנים. הם דיברו גם עם הצד של המורדים כדי להשיג הפסקת אש של 48 שעות. ברגע שהתקבלה ההסכמה הזאת, ישראל הוציאה לפועל את המבצע.
"אני לא מזלזל במה שעשתה המדינה. הרכבת האווירית דרשה גם אבטחה מורכבת, כל צמרת צה"ל הייתה מעורבת בזה. אבל צריך לספר את הסיפור המלא. כל החברה הישראלית ראתה את המטוסים באים והולכים, וזה היה דרמטי ומרגש, אבל בלי המעשה של סוזן פולק ופעילי הקהילה שקיבלו את ההחלטות הגורליות, כל זה לא היה קורה. אני מרגיש שסופר רק חצי מהסיפור על עליית יהודי אתיופיה".
גטאות דרך המשכנתאות
הכרת התמונה המלאה, מאמין ילמה, יכולה להשפיע גם על צעירי הקהילה. "כשאתה לומד ומעמיק ויודע מי אתה, זה עוזר לך להתמודד עם תחושות של אפליה. אתה מקבל מהסיפורים האלה כוח והשראה להמשיך בדרכם של האנשים שבאו לפה ופעלו בתנאים קשים. כשאני מסתכל על פניה של העדה היום, אני מרגיש שגם הכוח הקהילתי, ההתארגנות והפעולה הקבוצתית שלנו, נחלשו לעומת התקופה של המנהיגים שהיו לנו באתיופיה. אין פה ניצול מקסימלי של הכוחות הפנימיים. יש לנו לא מעט ייצוג פוליטי, אבל החוכמה היא לדעת למנף את זה כדי לתת מענה מדויק יותר ולהשפיע על מדיניות".
באילו תחומים היית רוצה לראות שינוי?
"למשל בנושא הדיור. יש מקבצים שהפכו למעין גטאות של הקהילה, כמו שכונת קריית־משה ברחובות ושכונות אחרות. לא באנו בשביל להיות רק עם עצמנו, באנו להיות חלק מהעם. בשכונות האלה צריך להוביל תהליך של התחדשות עירונית, לשים אותן על מפת העדיפויות, ולעודד עזיבה של חלק מהאוכלוסייה וכניסת אוכלוסייה חדשה, כדי שיהיה יותר גיוון. בסופו של דבר סביבת המגורים משפיעה מאוד על השאלה עם מי אתה נפגש ואילו ערכים אתה סופג. המדינה גורמת לזה, בלי שהיא חושבת על כך לעומק. המשכנתאות והמענקים שניתנים, מעודדים רכישה רק במקומות שנחשבים מוחלשים. למה אי אפשר לייצר פה במודיעין תשתית לקליטת עלייה? למה מרכזי הקליטה פועלים רק במקומות כמו קריית־גת ובאר־שבע?"
בעקבות הכנסים הקודמים של פורום ירוסלם, מספר ילמה, התוודעו כמה בעלי השפעה למידע על הקהילה, והתוצאות כבר ניכרות בשטח. "בכירים בכל מיני רשויות גילו שבעיר שלהם חיו גיבורי עלייה – פרדה אקלום בבאר־שבע, קס יצחק וקס מנשה בקריית־גת – וכך התחילו להקים כיכרות ולקרוא רחובות על שמם. בבית התפוצות יש גלריה של גיבורי ישראל, ממשה רבנו ועד ימינו, והוכנסו לשם גם גיבורים מהעדה האתיופית. תביני את המשמעות המטורפת של זה: ילדים וחיילים מגיעים לשם ופוגשים שורת דמויות מגוונת, שלא לדבר על ילדים מהקהילה שרואים מולם דמות שהם יכולים להזדהות איתה.
"גם בסילבוס החינוכי אנחנו מרגישים שינוי. הצופים והנוער העובד והלומד הכניסו לפעילויות שלהם דמויות לחיקוי כמו חירות טקלה וברוך טגניה, ממנהיגי הקהילה שלנו. יש גם יוזמה של כי"ח בשם 'החכם היומי' (מאגר מידע דיגיטלי ובו ציטטות וביוגרפיות של חכמי ישראל, בדגש על יהודי ארצות המזרח – רמ"ב). באחד הכנסים הקודמים הם נחשפו למנהיגים הרוחניים של הקהילה שלנו, ובעקבות זאת הכניסו למאגר 12 מהם".
אתה מרגיש שמתקיים מאבק על הנרטיב?
"כן, יש פה מאבק. העיתונאי האנגלי רפי ברג כתב ספר על מבצע העלייה דרך סודן, 'לוחמי המוסד בים האדום', ולשם כך הוא היה בקשר עם אנשי המוסד אפרים הלוי ודני לימור. כשהוא מציג את זה כסיפור האמיתי והאותנטי, אז כן, יש פה הדרה של הקהילה עצמה והחלק שלה בהתרחשויות. אני לא יודע אם זה במכוון, ולא רוצה לחשוד בכשרים, אבל ברגע ששמים בפרונט רק את פעולתה של מדינת ישראל, יש לכך השפעה על התפיסה של הקהילה – כפאסיבית, כנטל, כקבוצה חלשה שהיו צריכים לדאוג לה ולהביא אותה. וזה מחלחל. מורה שצריכה עכשיו לשבץ תלמידים להקבצות במתמטיקה, וזה הנרטיב שהתקבע אצלה, תראה את הילד האתיופי כחלש. לעומת זאת, אם התודעה תהיה שהילד הזה שייך לקהילה מדהימה עם סיפור יהודי אקטיבי ולוחם, קהילה שהביאה את עצמה לפה, גם הציפיות של המורה מאותו ילד יהיו בהתאם. המאבק שלי על הנרטיב הוא לא רק בשביל הצדק ההיסטורי, יש לו משמעות יומיומית. כשהילדים שלי יצטרכו להתמודד על משרה כזאת או אחרת, הסיכויים שלהם תלויים במידה רבה בשאלה דרך אילו עיניים החברה תסתכל עליהם.
"אנחנו עומדים לחגוג בקרוב את הסיגד, שמתקיים חמישים יום אחרי יום כיפור. יום כיפור הוא זמן לחשבון נפש אישי, והסיגד הוא זמן לחשבון נפש קהילתי. מהחג הזה אפשר לקבל השראה לכוחה של הפעילות הקהילתית, אפשר ללמוד מהמנהיגים ששילבו ידיים עם יהדות צפון אמריקה בשביל להציל את הקהילה באתיופיה. במיוחד בימים כאלה של קיטוב חברתי, הסיפור שלנו מעביר מסר של אחדות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
